|
צ’רלי קולסון - המתופף הקטן מאת ד"ר מ' ל' רוסוולי
בהיותו על ערש דוַוי העיד צ'רלי על אהבת ישוע, והרופא שניסה להאריך את חייו עלי אדמות, זכה בחיי נצח
במלחמת האזרחים שירתתי כקצין רפואה בצבא ארצות הברית. בעקבות הקרב בגטסבורג הגיעו מאות פצועים לבית החולים שבו שירתתי. רבים היו פצועים קשה, והיינו צריכים לכרות להם יד או רגל, ולפעמים את שתי הגפיים. בין הפצועים היה נער, ששירת בצבא רק שלושה חודשים. בגלל גילו הצעיר הוא לא היה רשאי להיות לוחם והוטל עליו להיות מתופף. כשהעוזרים שלי רצו להרדים אותו לפני הניתוח, הוא הניד את ראשו וסירב. הם אמרו לו שזוהי הוראה של הרופא, והוא השיב: "קראו לרופא". ניגשתי למיטתו ושאלתי: "בחור צעיר, למה אתה מסרב לקבל חומר הרדמה? כשמצאתי אותך בשדה הקרב מצבך היה כל כך קשה, שכמעט לא טרחתי לפנות אותך. אבל כשפקחת את עיניך הגדולות והכחולות היכתה בי המחשבה שיש לך אמא שבטח חשבה עליך באותם רגעים. לא רציתי שתמות בשדה הקרב, ולכן הבאתי אותך לכאן. איבדת כל כך הרבה דם, ואתה מאוד חלש. לא תוכל לשרוד את הניתוח הזה ללא הרדמה. הנח לי לתת לך חומר הרדמה". הוא הניח את ידו על ידי, הביט בי ואמר: "כשהייתי בן תשע וחצי הפקדתי את חיי בידיו של המשיח. למדתי לבטוח בו, ואני יודע שגם עכשיו אני יכול לבטוח בו. הוא נותן לי כוח, והוא יעזור לי כשתכרות את ידי ורגלי". שאלתי אם ירשה לי לפחות לתת לו מעט ברנדי. הוא הביט בי שוב ואמר: "כשהייתי בן חמש כרעה אמי ברך לידי, חיבקה אותי ואמרה, 'צ'רלי, אני מתפללת שלעולם לא תשתה אפילו טיפה אחת של אלכוהול. אביך מת משתיית יתר, ואני התפללתי שאלוהים ישתמש בך כדי להזהיר אנשים מפני הסכנה שכרוכה בשתייה, וכדי לעודד אותם לאהוב ולשרת את המשיח'. היום אני בן 17, ומעולם לא שתיתי משקה חריף יותר מתה או קפה. יתכן שאמות במהלך הניתוח ואתייצב לפני אלוהים. האם תשלח אותי לשם כשפי מדיף ריח של ברנדי?". לעולם לא אשכח את המבט שנעץ בי. באותה עת שנאתי את ישוע, אבל כיבדתי את נאמנותו של הנער למושיעו. כשראיתי עד כמה הבחור אוהב אותו ובוטח בו, משהו נגע עמוק בלבי. עשיתי למענו מה שלא עשיתי מעולם למען אף חיל - שאלתי אותו אם הוא רוצה לשוחח עם רועה הקהילה ששירת את המאמינים בבית החולים. הרועה הכיר את הבחור מאספות התפילה. הוא לקח את ידו ואמר: "אני מצטער שאתה סובל כל כך". "אני בסדר, אדוני", השיב לו צ'רלי, "הרופא הציע לתת לי חומר הרדמה, אבל אמרתי שאינני מעוניין. הוא גם הציע לי ברנדי, וגם לכך סירבתי. אם המושיע שלי קורא לי אליו, לפחות אבוא בדעה צלולה". "אינך חייב למות", אמר הרועה, "אבל אם אלוהים קורא לך אליו, האם יש משהו שאוכל לעשות למענך אחרי מותך?". "מתחת לכרית תמצא את ספר הבריתות שלי. הכתובת של אמי רשומה בו. בבקשה שלח את הספר אליה וכתוב בשמי מכתב. אמור לה שמאז שעזבתי את הבית לא עבר יום - גם כשהיינו בדרכים, גם בשדה הקרב ואפילו כאן בבית החולים - שלא קראתי בדבר אלוהים. בכל יום התפללתי שאלוהים יברך אותה". "האם יש עוד משהו שאוכל לעשות למענך בחור צעיר?", שאל הרועה. "כן, כתוב בבקשה מכתב למורה שלימד אותי בקהילה שלי בברוקלין, ניו-יורק. אמור לו שמעולם לא שכחתי את עצותיו הטובות ואת התפילות שנשא למעני. הן עזרו לי וניחמו אותי בכל הסכנות שארבו לי בקרב. כעת, על ערש מותי, אני מודה לאלוהים על המורה היקר שלי, ומבקש ממנו לברך ולחזק אותו. זה הכול". אחר כך פנה אלי הבחור ואמר: "אני מוכן. אני מבטיח שלא אשמיע אפילו אנחה כשתכרות את ידי ורגלי. אנא, אל תרדים אותי". הבטחתי, אבל לא היה לי אומץ לקחת לידי את סכין המנתחים. לפני שיצאתי מהחדר לגמתי בעצמי מעט ברנדי. צ'רלי קולסון לא השמיע כל אנחה כאשר חתכתי בבשרו. אבל כשלקחתי את המסור כדי להפריד את העצם, הוא תחב לפיו את פינת הכרית שלו וכל מה ששמעתי היה לחישה: "הו ישוע, ישוע המבורך, היה לצדי עכשיו". צ'רלי קיים את הבטחתו - הוא לא נאנח אפילו פעם אחת. כל אותו לילה התקשיתי להירדם. התהפכתי מצד לצד, ולנגד עינַי ראיתי את העיניים הכחולות הרכות האלה, ובמוחי הדהדו המילים: "ישוע המבורך, היה לצדי עכשיו". קצת אחרי חצות קמתי ממיטתי והלכתי לבקר בבית החולים - דבר שנהגתי לעשות רק במקרי חירום. חשתי רצון עז ומוזר לראות את צ'רלי. כשהגעתי לשם הודיע לי אחד העובדים ש-16 מהחיילים שנפצעו קשה נפטרו. "האם צ'רלי קולסון ביניהם?", שאלתי. "לא, אדוני", השיב האיש, "הוא ישן שינה מתוקה, כמו תינוק". כשהגעתי למיטתו סיפרה לי אחת האחיות שבשעה תשע הגיעו לבית החולים שני בחורים, חברים בארגון משיחי, ושרו שירי הלל. הרועה של בית החולים היה אתם. הוא כרע ברך ליד מיטתו של צ'רלי, והתפלל תפילה מרגשת ומעודדת. בעודו כורע על ברכיו שרו השניים שיר שמילותיו הן: "ישוע, אהוּב נפשי". צ'רלי שר אִתם. לא הצלחתי להבין כיצד הבחור הזה, שסבל כאב נוראי, היה מסוגל לשיר. חמישה ימים אחרי הניתוח קרא לי צ'רלי, וממנו שמעתי לראשונה את הבשורה. "אני עומד למות", אמר צ'רלי, "לא אראה עוד אור יום. אני רוצה להודות לך מקרב לב על היחס הטוב שלך כלפַי. אני יודע שאתה יהודי, ואני מתפלל שאלוהים יפתח את לבך ושתאמין בישוע. אני מאוד רוצה שתישאר אתי עד שאמות, ואני רוצה שתדע שאני בוטח במושיעי עד נשמת אפי האחרונה". רציתי להישאר, אבל פשוט לא יכולתי. לא היה לי אומץ לעמוד ולהתבונן בנער המשיחי שגוסס כשהוא שמח באהבתו של אותו ישוע שכל כך שנאתי. לכן עזבתי את החדר במהירות. כעבור עשרים דקות בא אחד העובדים ומצא אותי יושב במשרדי, כשכפות ידַי מכסות את פנַי. הוא אמר לי שצ'רלי מבקש לראות אותי. "ראיתי אותו לפני כמה דקות, ואינני מסוגל לראות אותו שוב", אמרתי. האיש הביט אלי ואמר: "אבל הוא חייב לראות אותך לפני שימות". החלטתי לגשת אליו, ולומר לו מילה טובה לפני מותו. אבל הייתי מאוד נחוש בדעתי שדבריו לא ישפיעו עלי כהוא זה, לפחות בכל מה שנוגע לישוע שלו. כשהגעתי לחדר ראיתי שלצ'רלי נותרו רק רגעים ספורים לחיות. התיישבתי ליד מיטתו. הוא ביקש שאחזיק בידו ואמר: "אני אוהב אותך, כי אתה יהודי. גם החבר הטוב ביותר שלי הוא יהודי". שאלתי אותו מיהו חברו, והוא השיב: "ישוע המשיח. ואני רוצה להציג אותו בפניך לפני שאמות. האם תבטיח לי שלעולם לא תשכח מה שאומר לך עכשיו?". הבטחתי, וצ'רלי המשיך. "לפני חמישה ימים, כשכרתת את ידי ורגלי, התפללתי וביקשתי שהמשיח יגלה לך את אהבתו". המילים האלה פילחו כסכין את לבי. התקשיתי להבין איך בשעת כאב נוראית הוא מסוגל לשכוח את עצמו ואת סבלו ולחשוב עלי. כל מה שהצלחתי לומר היה: "נערי היקר, עוד מעט הכול יהיה בסדר". ובמילים אלה נפרדתי ממנו. כעבור 12 דקות הוא נרדם, בטוח לגמרי בישועתו. מאות חיילים מתו בבית החולים שבו שירתתי במהלך אותה מלחמה, אבל רק את צ'רלי ליוויתי אל קברו. דאגתי שילבישו אותו במדים חדשים ויכניסו אותו לארון מתים של קצינים, המכוסה בדגל ארצות הברית. מילותיו האחרונות של הנער הגוסס הותירו בי רושם עמוק. באותם ימים הייתי אדם עשיר, אבל הייתי מוכן לתת כל אגורה שהייתה לי כדי שאזכה לחיות ולמות עם אותם שמחה וביטחון שמילאו את לבו של צ'רלי. אך בכסף אי אפשר לקנות שמחה. עד מהרה שכחתי את הדרשה הקצרה של החייל המשיחי שלי, אבל את הנער עצמו לא יכולתי לשכוח. כשנה וחצי אחרי שחזרתי בתשובה השתתפתי באספת תפילה בברוקלין. בתום האספה ביקשה אחת הנשים המבוגרות לשאת מספר מילים: "ידידי היקרים, יתכן שזו ההזדמנות האחרונה שלי לספר בפומבי כמה אלוהים היטיב אתי. הרופא אמר לי שהריאה הימנית שלי כמעט שאינה מתפקדת, וגם הריאה השמאלית נחלשת במהירות. במקרה הטוב נשאר לי רק זמן קצר להיות אתכם. אבל מה שנשאר ממני שייך לישוע. אני שמחה לדעת שבקרוב אהיה עם המשיח כפי שבני כבר נמצא אתו. "צ'רלי לא היה רק חייל שנלחם למען ארצו, הוא נלחם גם למען ישוע. הוא נפצע בקרב בגטסבורג, והרופא היהודי שניתח אותו נאלץ לכרות את ידו ורגלו. צ'רלי נפטר חמישה ימים אחרי הניתוח. הרועה של היחידה שלח לי מכתב, בצירוף כתבי הקודש של בני. שמעתי שבשעה שצ'רלי גסס, הוא קרא לרופא היהודי ואמר לו: 'לפני חמישה ימים, כשכרתת את ידי ורגלי, התפללתי וביקשתי שהמשיח יגלה לך את אהבתו' ". לשמע הדברים לא יכולתי להמשיך ולשבת. קמתי ורצתי אליה. אחזתי בידה ואמרתי: "אלוהים יברך אותך, אחות יקרה, תפילתו של בנך נענתה. אני הרופא היהודי שצ'רלי התפלל למענו. המושיע שלו הוא כעת גם המושיע שלי! אהבתו של ישוע כבשה את נפשי!".
המאמר Charlie Coulson the Christian Drummer Boy
|
|
עדותו של הרופא מ' ל' רוסוולי במשך כעשר שנים נאבקתי בישוע. כיהודי שגדל בבית מסורתי למדתי לשנוא את ישוע. אבל אלוהים בחסדו הפגיש אותי עם ספָּר משיחי שהיה הכלי השני שאלוהים השתמש בו כדי לפתוח את לבי. לאחר המלחמה נשלחתי לערוך ביקורת בחדר ניתוח בבית חולים צבאי בטקסס. בדרך לוושינגטון עצרתי לנוח כמה שעות בניו-יורק. אחרי הארוחה החלטתי ללכת להסתפר במספרת המלון. ברגע שהספר החל לטפל בשערותַי הוא גם החל לדבר על ישוע. הוא התנסח בעדינות ובאהבה עד שחשתי שלהתנגדות שלי אין עוד כוח, והקשבתי בתשומת לב לדבריו. בזמן שהאזנתי לו, צ'רלי קולסון הופיע במוחי, למרות שכבר חלפו עשר שנים מאז מותו בבית החולים הצבאי. הספר המשיך לגזור ולסרק את שערי ולספר לי אודות ישוע, ואני הקשבתי לדבריו ולנגד עיני ראיתי את צ'רלי. "האם אתה יהודי?", שאל אותי הספר. "איך ידעת?", תמהתי. הוא הסביר לי שהוא פשוט ראה זאת על פנַי והוסיף שכשהוא פוגש יהודי הוא תמיד מספר לו על המשיח של היהודים, על ישוע. הבטתי על פניו של הספר וראיתי שעיניו דומעות. התפלאתי שאדם זר מתעניין בי כל כך ונרגש כל כך לשוחח עמי. לאחר שסיים את מלאכתו הושטתי לו יד. הוא נטל את ידִי בשתי ידיו ואחז אותה בחום ואמר בהתרגשות: "איש יקר, אם תאמר לי את שמך, אני מבטיח שבמשך שלושת החודשים הבאים לא אניח את ראשי על הכר לפני שאשא תפילה עבורך. אני מתפלל שהמושיע שלי יטריד אותך ולא יניח לך עד שהוא יכנס ללבך". הודיתי לו על התעניינותו, הגשתי לו את כרטיס הביקור שלי ואמרתי לו: "אל דאגה ידידי, משיחי אני לא אהיה". כשהגעתי לוושינגטון קניתי עיתון ומודעה קטנה משכה את תשומת לבי. הייתה זו הזמנה לקונצרט מוזיקלי בקהילה המשיחית הגדולה ביותר בוושינגטון. מכיוון שמאוד אהבתי מוזיקה החלטתי ללכת לבית הקהילה. כשהגעתי למקום שהיה מלא באנשים, ניגש אלי אחד הסדרנים. הוא הוביל אותי לחזית האולם והושיב אותי ליד רועה הקהילה. נהניתי מהמוזיקה. כשהרועה עלה לבמה והחל לדבר הייתי בטוח שמישהו סיפר לו עלי משום שבדבריו הוא ממש הפנה כלפי אצבע מאשימה. דבריו עניינו אותי מאוד והם השתלבו עם הדברים ששמעתי מהספּר ומהמתופף שדבריהם עדיין הדהדו באוזנַי. בדרך הביתה חשבתי על האירוע הזה. מדוע הגויים המשיחיים האלה מתעניינים ביהודי שאינו שותף לאמונתם? מדוע מתופף צעיר חשב רק על נפשי האבודה ביום מותו? מדוע התעניין בי הספּר ומדוע נטל על עצמו התחייבות למעני? מדוע קיבלו אותי כל כך יפה באספה היום, ומדוע אהבו אותי כל כך? הסיבה היחידה היא אהבתם לישוע הזה שהם תמיד מדברים עליו. ככל שחשבתי על כך, הרגשתי רע יותר. הרי כל שנות ילדותי לימדו אותי הורַי שישוע הוא אויב שלנו ושיש רק אלוהים אחד. הם הרי אהבו אותי לא פחות מכל המשיחיים שפגשתי. הם מעולם לא הזכירו שלאלוהים יש בן. השתוקקתי לדעת מהי האמת וקיוויתי שאוכל להבין הכול. כשהגעתי לביתי הבחינה אשתי (שהייתה יהודייה דתית) שאני נרגש ושאלה היכן הייתי. לא העזתי לומר לה את האמת אבל גם לא רציתי לשקר. לכן אמרתי: "בבקשה אל תשאלי אותי. אני טרוד בעניין חשוב. אני רוצה לגשת למשרדי ולהיות לבד". קראתי בתנ"ך. קראתי את ברכת יעקב ליהודה: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבוא שילֹה, ולו יקהת עמים" (בראשית מ"ט 10). קראתי את דברי מיכה הנביא: "ואתה בית לחם אפרתה, צעיר להיות באלפי יהודה, ממך לי יצא להיות מושל בישראל, ומוצאותיו מקדם, מימי עולם" (מיכה ה' 1). קראתי את דברי ישעיהו הנביא: "יתן ה' הוא לכם אות: הנה העלמה הרה ויולדת בן, וקראת שמו עמנו-אל" (ישעיה ז' 14). הקטעים האלה הסעירו את מחשבותַי. השענתי את ראשי על השולחן וזעקתי: "אלוהים, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. אתה יודע שאני מחפש את האמת. אם ישוע הוא המשיח, אם הוא בן אלוהים, גלה לי אותו". לפני שיכולתי להבין מה קורה כבר כרעתי על ברכַי והתפללתי ותוך כדי כך חשבתי לעצמי: "מה אתה עושה?". לעולם לא אשכח את תפילתי הראשונה לישוע: "אדון ישוע המשיח, אם אתה בן אלוהים, אם אתה מושיע העולם, אם אתה המשיח שאנחנו, היהודים, עדיין ממתינים לבואו, אם אתה יכול להושיע חוטאים כפי שאומרים המשיחיים, הרי שאתה יכול להושיע גם אותי. אני חוטא, ואם תושיע אותי, אשרת אותך עד יומי האחרון". לא האמנתי באמת. התפילה הזו רק ביטאה את מה שהתחולל במוחי. נותרתי על ברכי עוד כחצי שעה. חשתי יסורים. חשבתי שממש הגזמתי ונשבעתי שלעולם לא ארד שוב על ברכיי. חשבתי לעצמי: "מדוע שאכרע ברך? הרי אלוהי אברהם, יצחק ויעקב יכול לעשות עבורי ועבור כל היהודים את מה שלדעת הגויים בנו עשה עבורם. למה שאלך אל הבן אם יש לי את האב?". הראש כאב לי. ידעתי שאם ישוע הוא המשיח המובטח, ואם מה שסיפרו לי הוא אמת, ארצה לפנות אל אותו ישוע. על אף כל מה שאמרתי קודם לכן, שוב כרעתי על ברכי באותו לילה, רק שבפעם הזו לא היה ספק בלבי. ביקשתי מאלוהים שיסלח לי על חטאַי ולבי התמלא צער על אורח החיים שלי ושמחה על מה שישוע עשה עבורי. מצאתי את שילה, מצאתי את מושל ישראל, מצאתי את עמנו-אל. נזכרתי בדברים שקראתי בישעיה נ"ג, הבטתי אל המשיח, אל מותו המכפר ואל תקומתו. קמתי כשלבי מלא אושר. חשבתי שכשאספר לאשתי על השינוי שחל בי, היא תתרגש כמוני. רצתי מהמשרד לחדר השינה. חיבקתי את אשתי, נישקתי אותה שוב ושוב ואמרתי לה: "יקירתי, מצאתי את המשיח". היא הביטה עלי בקרירות, דחפה אותי ממנה ושאלה: "את מי מצאת?". "את ישוע המשיח, המושיע שלי", עניתי בהתרגשות. היא לא אמרה מילה. בתוך רבע שעה היא התלבשה ועזבה את הבית למרות שהשעה הייתה שתיים לפנות בוקר. היא הלכה לבית הוריה. לא הלכתי אחריה, כרעתי שוב על ברכי ופניתי למושיעי שזה עתה הכרתי. ביקשתי ממנו שיפקח את עיני אשתי כפי שפקח את עיני. למחרת בבוקר אמרו הוריה של אשתי לבתם שלעולם לא תקרא לי "בעלי" ואסרו על ילדינו לקרוא לי "אבא". הם אמרו לה שאם תהיה אתי בקשר, היא תוחרם על ידי המשפחה ועל ידי בית הכנסת. בכל יום כתבתי מכתב לרעייתי ולשני ילדי ובמשך 52 ימים הם לא הגיבו. ביום ה-53, ירדה בתי לאסוף את הדואר. היא נטלה את המכתב, קראה אותו ועלתה הביתה אל אִמה כשהיא בוכה. "מה קרה?", שאלה אשתי. "פתחתי את המכתב של אבא. אינני מאמינה עוד לסבא ולסבתא שאמרו שאבא איש רע. איש רע לא יכול לכתוב מכתב כזה. אימא, בבקשה קראי את המכתב". אשתי נטלה את המכתב לחדר הסמוך. אחר הצהריים היא הסתגרה בחדר וקראה את המכתב. כשסיימה לקרוא חשה רע. היא סיפרה לי שקראה את המכתב חמש פעמים לפני שהניחה אותו. לבסוף, נכנסה לחדר הילדים כשעיניה דומעות. "אימא, מה קרה? מדוע את בוכה?", שאלה בתי. "כואב לי הראש, אני רוצה לנוח מעט". באותו ערב חזרה אשתי בתשובה. למחרת קבלתי ממנה מברק: "בעלי היקר, שוב הביתה. ישוע שלך הוא גם המושיע שלי". מיד נסעתי לפגוש את משפחתי. כשהגעתי עמדה רעייתי בפתח הבית והמתינה לי. התחבקנו בחום. הוריה עמדו מעבר לכביש וקיללו את שנינו. כעבור עשרה ימים גם בִתי חזרה בתשובה. הוריה של אשתי הבטיחו לבני שאם ינתק עמנו קשר, הם יורישו לו את כל רכושם. הוא הבטיח להם שלעולם לא ישוב לקרוא לנו אבא ואימא. כשנה ותשעה חודשים לאחר שחזרה בתשובה, נפטרה אשתי. הבן שלנו לא נכח בהלוויה. גם אמי, שחיה בגרמניה התעלמה מאתנו. היא כתבה לי שכשהם שמעו שחזרתי בתשובה הם ערכו לי הלוויה ושמבחינתם אינני חי עוד. *** כחמש שנים לפני מותו התבשר ד"ר רוסוולי שבנו חזר בתשובה. בשנותיו האחרונות שירת הבן בארגון שיסד ומטרתו לבשר ליהודים. ד"ר רוסוולי נפטר בשנת 1892. |