חפירות – יורדים ליסודות

עם ג'וני חורי

סדרת שיעורים באיגרת שאול אל הרומים

צדקת אלוהים – צדקת בני אדם

הצדק של אלוהים הוא מושלם וטהור ובלי תוספות

אך כעת נגלתה צדקת האלוהים בלי תורה, צדקה שהתורה והנביאים מעידים עליה. והיא צדקה של האלוהים, באמצעות אמונת ישוע המשיח, אל כל ועל כל המאמינים. שהרי אין הבדל, כי הכול חטאו ומחוסרי כבוד אלוהים המה. אך הם מוצדקים בחסדו, בחינם, הודות לפדות שבמשיח ישוע, אשר האלוהים שם אותו לכפרה בדמו, כפרה על יסוד אמונה. כל זה כדי להראות את הצדקה של אלוהים בכך שבאורך רוחו פסח על חטאי העבר, ולהראות את צדקתו בזמן הזה: שהוא צדיק ומצדיק את בן אמונת ישוע.

אם כן, היש מקום לגאווה? לא, אין לה מקום. הודות לאיזו תורה? של המעשים? לא, הודות לתורה של אמונה. ואומנם אנו קובעים שהאדם מוצדק על ידי אמונה ללא תלות במעשי התורה. או שמא הוא אלוהי היהודים בלבד? האין הוא גם אלוהי הגויים? כן, גם אלוהי הגויים הוא, שכן אלוהים אחד הוא המצדיק את הנימולים על יסוד אמונה, ואת הערלים על ידי האמונה. האם אנו מבטלים אפוא את התורה על ידי האמונה? חס וחלילה! אדרבה, אנו נותנים תוקף לתורה (רומים ג' 21-31).

עד כה ראינו שכל בני האדם, ללא יוצא מן הכלל, הם חוטאים, ולפיכך הם נתונים לחרון אפו של אלוהים. אלוהים הוא קדוש, ולכן אינו יכול להבליג על חטא. כל חטא מחייב ענישה, ולפי הכתובים אנו יודעים ש"שכר החטא הוא מוות" (ו' 23).

אם כן, לכאורה אין כל סיכוי שאדם כלשהו ישרוד נוכח קדושתו של אלוהים, שהרי אלוהים אינו יכול להתפשר עם החטא. אבל בנקודה זאת עולה שאלה חשובה - כיצד יכול אלוהים כל כך קדוש להצדיק את החוטאים? כיצד הוא יכול לגשר על פער כל כך גדול? את התשובה לכך נתן אלוהים במילים: "צדקה שהתורה והנביאים מעידים עליה" (ג' 21). כלומר, תוכניתו של אלוהים להצדיק את החוטאים באמצעות המשיח.

הקטע שלפנינו דן בנושא זה, והוא כולל שפע של אמיתות גדולות ונשגבות. אולם כדי להבין את הדברים עלינו לבחון קודם כול את משמעותה של ההצדקה, כפי שהיא מוצגת בברית החדשה.

מהי צדקה?

לפי פסוק 22, "צדקה" היא מצב שבו אלוהים מחשיב את החוטא כמתאים לחלוטין למלכות השמים. זה קורה ברגע שהחוטא מאמין בישוע המשיח כמושיעו האישי. חשוב לשים לב לניסוח של ההגדרה:

זוהי צדקה של אלוהים!

פסוק 21 מדבר על צדקת אלוהים שנגלתה בלי תורה. משמעות הדבר שהתורה נתנה לאדם אפשרות תאורטית למצוא צדקה על ידי מעשים, אך בגלל החטא שטבוע בנו, האפשרות הזו נשארת תאורטית בלבד. למעשה, צדקה שמושגת על ידי מעשים אינה מעשית מבחינתנו. בפסוק 24 נאמר שהמאמינים מוצדקים בחסד ובחינם, כלומר - לא רק שאין לנו צורך לשלם עבור הישועה שלנו, אלא גם איננו ראויים כלל לצדקה. ובכל זאת, אלוהים, בשל אהבתו הרבה כלפינו, לקח את היוזמה לידיו וסיפק את מה שלא היינו מסוגלים להשיג בכוחות עצמנו. זכרו, הצדקה היא מאלוהים בלבד, בלי כל תוספות.

הצדקה מתייחסת למעמדו של המאמין ולא למצבו

חשוב להבין את הנקודה הזאת, שכן היא יכולה לפתור את היאוש היום-יומי שממלא מאמינים רבים. לפני שנתייחס למאמין, נבחן לרגע דוגמה שתעזור לנו להבין את הדברים. כשממנים אדם מסוים כמנהל, הוא מקבל מעמד חדש. הוא לא נולד במעמד הזה, אלא מתמנה לו, עם כל הזכויות והחובות הנלוות. במעמדו החדש עליו לעשות כמיטב יכולתו כדי להתאים את עצמו למעמד המכובד ולציפיות שיש ממנו, והדבר דורש ממנו מאמץ. הוא יכול להשקיע את אותו מאמץ גם לפני המינוי, אך התנהגות טובה ומכובדת וגם מאמץ אדיר לא היו יכולים להפוך אותו למנהל.

אדם חוטא שקיבל צדקה, בעצם קיבל מעמד חדש בעיני אלוהים, למרות שהוא נשאר אותו אדם חוטא. לא זו בלבד שהמאמין שהוצדק ממשיך להיות חוטא בטבעו, אלא שהמודעות שלו לחטא אף גדלה. ברגע שאנחנו מאמינים במשיח, אנחנו למעשה נחשבים לעריקים, שכן אנחנו עוברים ממחנה אחד (זה של אויבי אלוהים) לאחר (לזה של אוהבי אלוהים). המעבר הזה כמובן גורם לשטן להגביר את התקפותיו. בין היתר הוא מנסה להסיט את מחשבותינו מהמעמד שניתן לנו כמאמינים (על כל המשתמע מכך), ולמקד אותן במצבנו. תמונה נפלאה לכך נמצאת בספר זכריה:

"ויראני את יהושע, הכוהן הגדול, עומד לפני מלאך ה', והשטן עומד על ימינו לשִׂטנוֹ. ויאמר ה' אל השטן: ' יגער ה' בך, השטן, ויגער ה' בך, הבוחר בירושלים, הלוא זה אוּד מוּצל מאש'. ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך. ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמור: 'הסירו הבגדים הצואים מעליו'. ויאמר אליו: 'רְאה, העברתי מעליך עוונך והלבש אותך מחלצות'. ואומַר: 'ישימו צניף טהור על ראשו'. וישימו הצניף הטהור על ראשו וילבישוהו בגדים, ומלאך ה' עומד" (ג' 1-5).

יהושע, הכוהן הגדול, היה אמור להיות במצב הטוב ביותר מבחינת מעמדו לפני אלוהים. הוא היה אמור למלא אחר מצוות התורה, ולהיצדק בזכותן. אולם במציאות, בגדיו היו צואים (מטונפים). השטן מיהר לקטרג על יהושע, אולם אלוהים יזם פעולה של הצדקה, וציווה להסיר מעליו את בגדיו הצואים, להלבישו מחלצות ולשים צניף טהור על ראשו. יהושע לא הפך לצדיק, ובפסוקים הבאים אף נאמר לו מפורשות שעליו להקפיד ללכת בדרכי אלוהים.

אלוהים עושה למעננו את מה שהוא עשה למען הכוהן הגדול, ולכן עלינו לשמוח: "שׂוש אשיש בה', תגל נפשי באלוהַי, כי הלבישני בגדי יֶשע, מעיל צדקה יעטני" (ישעיה ס"א 10). אלוהים הסיר מעלינו את "בגדי העבודה" המטונפים (שהתלכלכו בגלל המעשים שלנו), והלביש אותנו בבגדים חדשים ונקיים. כשאנחנו לובשים בגדים נקיים, אפילו הכתם הקטן ביותר בולט עליהם, לעומת כתמים גדולים שלא תמיד אפשר לראות אותם על בגדי עבודה מלוכלכים.

משיחי ידוע אמר פעם: "כשאלוהים מצדיק את החוטאים, הוא קורא להם צדיקים גם כשאינם צדיקים. הוא אינו מביא בחשבון את חטאיהם, על אף שהם קיימים - אלא את צדקותיהם, אף שאינן קיימות".   

להצדקה היה מחיר כבד

כפי שלמדנו, אלוהים הוא קדוש וצדיק, ולכן אינו יכול להתעלם מהחטא. הבלגה על חטא פירושה פשרה על קדושתו של אלוהים. לפיכך, מצד אחד אלוהים חייב להעניש אותנו על חטאינו, בגלל קדושתו. מצד שני, אין הוא רוצה להעניש אותנו, בגלל אהבתו. הפתרון לבעיה הזאת נמצא אך ורק במשיח ישוע. מותו על הצלב מזכיר לנו תמיד את שני ההיבטים האלה: את קדושתו של אלוהים, שדורשת עונש על חטאים, ואת אהבתו של אלוהים, שחסכה מאתנו את העונש המגיע לנו. הצדקה אומנם ניתנת בחינם (רומים ג' 24), אך עלינו לזכור שזה רק משום שהמחיר עליה כבר שולם במלואו על ידי ישוע המשיח. אלוהים תמיד דרש קורבן כפרה על חטאים, והוא כיפר על חטאינו כשהעלה את בנו כקורבן - אין אצלו פשרות (פסוק 25).

הצדקה היא לכול

מאחר ש"הכול חטאו ומחוסרי כבוד אלוהים המה" (פסוק 23), הכול גם תלויים במה שאלוהים עשה כדי להצדיקם. כפי שבני האדם אינם שונים זה מזה בכל מה שקשור לטבעם החוטא, כך גם אין הבדל בפתרון של הבעיה. ישוע עצמו אמר, בפסוק המפורסם מכול: "כי כה אהב אלוהים את העולם, עד כי נתן את בנו יחידו, למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי עולם" (יוחנן ג' 16). אלוהים אהב את העולם. הוא אלוהי היהודים והגויים כאחד (רומים ג' 29). הצדקה שהוא מציע מיועדת לכול.

ההצדקה מותנית באמונה

אלוהים פעל מיוזמתו כששלח את בנו למות בעד חטאינו. אנחנו חייבים להכיר בעובדה שאנו חוטאים, ולקבל באמונה את מה שאלוהים עשה עבורנו. אילו סירב יהושע, הכוהן הגדול, שיורידו ממנו את בגדיו הצואים, מה היה עולה בגורלו? כמובן שזה נשמע חסר כל היגיון, אך בפועל זה מה שקורה היום. אנשים אינם מוכנים לקבל את מה שאלוהים כבר נתן. אלוהים נתן לאדם וחווה את חופש הבחירה - לציית לו או למרוד, וגם לעם ישראל הוא נתן את חופש הבחירה בין ברכה לקללה, בין חיים למוות. עלינו לבחור בחיים.

מכשול הגאווה

פסוק 27 מתייחס לחטא הגאווה - אחד המכשולים הגדולים ביותר בקרב אנשים רבים. הגאווה באה לידי ביטוי במספר צורות: היא יכולה לעוור את עיניהם של אנשים רבים, שאינם חושבים שיש בהם דופי, ולכן הם אינם רואים את הצורך שלהם בסליחת חטאים ובישועה. לא פעם שמעתי אנשים אומרים שהם אינם חושבים שהם חוטאים ורעים. נהפוך הוא, הם עושים הרבה דברים טובים למען הזולת. אנשים כאלה אינם טורחים לקרוא את כתבי הקודש. דבר אלוהים הוא מראה, שמגלה את האמת! אבל למה שאתבונן במראה אם אני בטוח שפנַי נקיות ובגדַי מסודרים?

אנשים אחרים מודים שהם חוטאים, ואף רואים את הצורך שלהם בישועה, אבל אינם מוכנים להשלים עם העובדה שהצדקה מוצעת להם בחינם, בחסד. לטבע האנושי קשה להשלים עם העובדה שבנו עצמנו אין כל טוב, שאין לנו דבר שיכול לתרום לישועתנו. בדרך כלל אנחנו צוחקים על כך שבישראל אנשים מוכנים לקחת כל דבר שניתן להם בחינם, גם אם הם אינם זקוקים לו. לצערי, אנשים רבים בארץ ובעולם אינם מוכנים לקבל את הרעיון שהצדקה שלהם אינה מבוססת על מעשה כלשהו שלהם, אלא רק על חסדו של אלוהים. יש אנשים שסיפרתי להם על האמונה, אבל הם אמרו לי שלא יתכן שצריך רק להאמין כדי להיוושע. זה נשמע להם קל מדי! האמת היא שהם עצמם מוכיחים שזה דווקא קשה! אני מסכים שזה לא נשמע כל כך הוגן, שדווקא אנחנו - החוטאים - לא צריכים לעשות דבר על מנת לזכות בצדקה ובחיי נצח, רק להאמין. אבל לאור מצבנו הנואש, זה בהחלט הגיוני. בכל אופן, אי אפשר להתווכח עם דבר אלוהים ועם ריבונותו. הוא זה שהחליט והוא זה שקבע, ולו בלבד הכבוד והתפארת! 

קיימת בעיה נוספת שקשורה לגאווה, ולא מעט מאמינים נאבקים בה. יש כאלה שגורסים שלמרות הצדקה שניתנה להם, עדיין עליהם לעשות משהו כדי "להבטיח" את ישועתם. הם מבלבלים בין המעמד שניתן להם לבין המצב שבו הם נמצאים.

הדבר היחיד שעלינו לעשות כמאמינים הוא לציית לאלוהים ולדברו, כדי שהוא יפעל בנו כך שנרצה ונפעל כטוב בעיניו (פיליפים ב' 13). עלינו לעשות את המעשים הטובים שהוא יעד לנו מִקֶדם, למען נחיה בהם (אפסים ב' 10), אבל איננו יכולים לעשות דבר כדי להיוושע! אף אחד אינו מקבל דבר-מה בחינם, ואחר כך מציע לשלם עבור מה שקיבל. הרי אם ישלם אפילו אגורה אחת, הוא כבר לא יוכל לומר שקיבל בחינם.       

זהו הרעיון שעולה מרומים ג' 27. היות שהבסיס לישועה הוא אמונה בלבד, אין כל מקום לגאווה (אפסים ב' 9). לא מדובר כאן בתאוריה, אלא באמת מוחלטת שאינה נתונה לוויכוח (רומים ג' 28).  

תפקיד התורה

פסוקים 29-30 מחזירים אותנו לדיון בנוגע לכך שאין כל הבדל בין החוטאים - יהודים וגויים כאחד. שימו לב שבכל מקרה, מדובר באלוהים אחד, והוא זה שמצדיק! הוא זה שמצדיק את היהודים שקיבלו את התורה, ולכאורה היו יכולים להשיג צדקה באמצעות מעשים, והוא זה שמצדיק את הערלים - הגויים שהיו עובדי אלילים. הבסיס לצדקה של היהודים ושל הגויים הוא אמונה בלבד.

אם כן, האם משמעות הדבר שהתורה ניתנה לשווא? הרי אם היא לא אפשרה לאדם להשיג צדקה, אין בה כל תועלת. האומנם? בשום פנים ואופן לא! התורה מעידה על קדושתו של אלוהים ועל התהום העמוקה שהחטא יצר, והיא עושה את זה במיוחד באמצעות הקורבנות שהיא מרבה לדבר עליהם. התורה גם מעידה על הרצון של אלוהים לסלול את הדרך לקשר מחודש אתו. בנוסף, היא מזכירה לנו שוב ושוב מי אנחנו ומה היה עולה בגורלנו לולא חסדו של אלוהים. התורה לימדה אותנו מהם העקרונות של אלוהים, ומהו העיקרון שעליו ישען הפתרון של בעיית החטא, אחת ולתמיד (עברים י' 1-4).

למעשה, גם היום אנו זקוקים לתורה כדי להבין בדיוק את אותם דברים, למרות שכבר הוצדקנו. הצדקה מזכירה לנו את מעמדנו, אך התורה משמשת מראה למצבנו. זוכרים את הדוגמה של המנהל? כל אדם בעל מעמד מכובד (כמו אותו מנהל), בוודאי מקפיד להתבונן כל בוקר במראה בטרם יצא לעבודה, וסביר להניח שהוא יעשה זאת עוד מספר פעמים במהלך היום, כדי לוודא שהוא אכן נקי ומסודר, כיאה למעמדו. אחרי הכול, "המעמד מחייב"!

בנקודה זו כל עלינו לעצור ולבחון את עצמנו: האם אנחנו מודעים למצבנו האמיתי? האם אנחנו מבינים את גודל המעמד שלנו? האם אנחנו מקדישים מספיק זמן כל בוקר כדי להתבונן במראה - בדבר אלוהים? התנהגות נאותה אומנם אינה יכולה להקנות לנו את המעמד הרם, אך היא בהחלט יכולה לכבד את המעמד הקיים ואת מי שהעניק לנו אותו. "לפיכך אני, האסיר למען האדון, מפציר בכם להתנהג כיאה ליעוד שנקראתם אליו" (אפסים ד' 1).

מאמין בתורת ההינדואיזם טען שאסור לו לאכול בשר בעלי חיים שמא יגזר דינו לאבדון. מבשר, שפגש אותו, אמר לו: "זה מגוחך, הרי בכל פעם שאתה שותה כוס מים, אתה בולע אלפי יצורים חיים". הבחור לא האמין, ולכן לקח המבשר טיפת מים ושם אותה תחת מיקרוסקופ. כשהאיש ראה את כל היצורים החיים בטיפת המים, הוא שבר את המיקרוסקופ. כך חשב שפתר את הבעיה.

כשאנחנו פוגשים מישהו שאומר: "מעשַי טהורים ומצוינים", עלינו להביא בפניו את תורת אלוהים – את המיקרוסקופ, ולבקש ממנו להביט בטיפה ממעשיו. כשהוא יתבונן בעיון, הוא יבין שאפילו מחשבת חטא אחת הורסת את כל מאמציו להיוושע בכוחות עצמו. כשיביט שוב, הוא יראה שבכל מעשה קטן יש חטאים רבים. זו תפקידה של התורה, היא מעין מיקרוסקופ. היא אינה כלי שבאמצעותו ניתן להיוושע, אלא היא כלי שבאמצעותו ניתן לגלות את חטאינו ולפנות למשיח ולבקש את חסדו (צ'רלס ספרג'ון).