בלנדינה (155-177 לספירה)

מאת ריצ'רד הנולה

היא הוכנסה לזירה עם חיות טרף, שברו את ידיה ורגליה, היכו אותה ולבסוף גאלו אותה בחרב מיסוריה. מדוע? כי היא סירבה להתכחש למשיח. היא חיה ומתה באמונה.

בלנדינה השפחה התנשפה בכבדות. כל גופה רעד כששכבה על רצפת הבטון הקרה והלחה. משיחיים רבים שגם היו נתונים במאסר נחנקו ומתו בלילה. בלנדינה עצמה את עיניה, כדי לא לראות את חבריה המוטלים סביבה ללא רוח חיים. לפתע נפתחה דלת התא בחריקה רועמת, וחייל רומי צעק: "קומו, חסרֵי אֵל, לכו אחרי".

בלנדינה וחבריה גררו את עצמם וצעדו לעבר הזירה. השמש סנוורה אותם כשהתרכזו במרכז הזירה - גברים, נשים וילדים. הקהל שנאסף באצטדיון קילל וגידף אותם. בראש מגדל שהתנשא מעליהם עמד המושל הרומי, כשזר עלי דפנה עוטר את ראשו.

"הקשיבו אלי, חסרֵי אֵל, ביישתם את אלוהינו, ובגללכם הם פורקים עלינו את זעמם. אתם ראויים לעונש, אבל אם תישבעו בשם הקיסר - אשחרר אתכם".

דממה נפלה באצטדיון. בלנדינה אחזה בידיהם של שניים מחבריה, והתפללה שאלוהים יחזק אותה. דקות ספורות אחר כך פסעו אחדים מהמשיחיים בראשים מורכנים, נשבעו אמונים לקיסר והורשו לצאת מהזירה, אבל רוב המשיחיים המשיכו לעמוד במקומם.

"אם כך", הכריז המושל בקול רם, "בחרתם בחיות הטרף, באש ובחרב". החיילים תפסו מספר משיחיים, והחלו להכות אותם בשוטים ולחתוך את בשרם בחרבות. הקהל צמא הדם הריע.

לפתע פנה אחד האסירים אל המושל ואמר לו: "הוד מעלתך, אני מבקש את רשותך ופונה אל נדיבות לבך. אנא, הרשה לי לומר מספר מילים להגנת המשיחיים. אני יכול להוכיח שאיננו 'חסרי אל' ושאין בנו כל אשם".

המושל הביט בו בזלזול ושאל: "האם אתה משיחי?". "כן!" ענה הבחור בקול רם, וזקף את קומתו. המושל סימן בידו לחיילים. הם ניגשו לבחור ונעצו בו את חרבותיהם. הוא נפל ומת במקום. אז ציווה המושל על סַנקטוֹס, אחד השמשים בקהילה, לצעוד קדימה.

"מה שמך?"

"אני משיחי", ענה סנקטוס.

"היכן נולדת?" שאל המושל.

"אני משיחי", נשמעה התשובה.

"האם אתה עבד או בן-חורין?"

"אני משיחי".

החיילים החלו להכות את סנקטוס, אבל הוא המשיך לענות "אני משיחי" על כל שאלה שנשאל. המושל ציווה למחוץ את סנקטוס בין שני לוחות נחושת לוהטים. סנקטוס מת בלי להתכחש לאמונתו.

בלנדינה ושאר האסירים הוחזרו לתאם. השומרים התעללו בה מבוקר עד ערב. הם דקרו אותה בסכיניהם, שברו את ידיה ואת רגליה, דרשו שתקלל את המשיח ושתודה בכך שהיא חסרת אל.

"אני משיחית", היא ענתה, "אין לי כל סיבה להתבייש באמונתי".

בסוף היום התקשו השומרים להאמין שבלנדינה עדיין בחיים. אחד השומרים פנה לחברו ושאל: "מה יש למשיחיים האלה? מדוע הם צועדים אל מותם בשמחה וברצון?".

למחרת שוב הובאו האסירים המשיחיים, ובלנדינה ביניהם, לאצטדיון. השומרים קשרו את בלנדינה לעמוד, כדי שתהיה מאכל לחיות טרף. בלנדינה נשאה את עיניה לעבר השמים והתפללה: "אבינו, חזק אותנו משום שאנחנו סובלים לכבוד ישוע המשיח אדוננו". אמונתה עודדה את האחרים. בזה אחר זה נטרפו המשיחיים בידי חיות הטרף שנכנסו לזירה. הם נטרפו בשעה שהתפללו והודו לאלוהים על הזכות לסבול למען שמו. למרבה הפלא, החיות לא נגעו בבלנדינה, ובסוף ה"הצגה" היא הוחזרה לתאה. ימים ספורים אחר כך הובאה שוב לאצטדיון, ועמדה לצד נער בן 15 ששמו פּוֹנטִיקוּס.

"החזק מעמד", אמרה לו בלנדינה. לאחר מספר דקות טרפו החיות את הנער, ובלנדינה שוב שרדה. גופה היה מלא פצעים שותתי דם, אבל מבטה היה שלֵו. אחד השומרים העיד: "היא נראתה כמי שהוזמן לחתונה, ולא כמי שהושלך כטרף לחיות".

השומרים הרומיים היו מתוסכלים. הם החליטו לשים אותה בתוך רשת, לקשור אותה ולבעוט ברשת כאילו הייתה כדור. לבסוף הוציא אחד השומרים את חרבו והרג את בלנדינה.

אומץ לבה ואמונתה של בלנדינה התפרסמו בקרב המשיחיים ברחבי האימפריה הרומית ועודדו משיחיים רבים להתמיד באמונתם גם נוכח קשיים.

המאמר Blandina

מתוך Trial and Triumph - Stories from Church History, Canon Press 

אָרֶנַה

אמפיתאטרון ארנה שנמצא בוורונה, הוא אחד האתרים הגדולים והמפוארים שנותרו מימי רומא העתיקה.

מקור המילה ארנה בלטינית ומשמעה "חול". ארנה נקרא כך משום שאת פני הקרקע באמפיתאטרון נהגו לכסות בחול לנוחות המשחקים שנערכו בו. ארנה הוא האמפיתאטרון השלישי בגודלו באירופה וככל הנראה נבנה במאה הראשונה לספירה, בתקופת הקיסר אוגוסטוס. ארנה שנחשב לאחד מגדולי האמפיתאטרונים בעולם משמש בימינו לאירוח אמנים ידועים ומפורסמים. מסביב לזירה ישנם עשרות חדרים גלויים ונסתרים המשמשים את האומנים כחדרי הלבשה וציוד.

מופעי הלחימה בזירות באמפיתאטרונים החלו בשנת 264 לפנה"ס כששני אחים החליטו לציין את זכרו של אביהם שנפטר במופע קרבות שבו נאבקו שלושה לוחמים על חייהם. לאחר מופע זה החלו רבים להנציח את שמות אבותיהם במופעים דומים שבהם נלחמו עבדים עד מוות. יוזמי הקרבות ראו בלוחמים שמתו קורבנות שהוגשו לאלי השאול למען נשמות המתים. במשך הזמן גדל הצימאון לדם וכמות המופעים גדלה, ככל שעוד אנשים החלו להנציח את קרובי משפחתם וחיפשו כל "סיבה טובה" לקיום אירוע כזה. גם המופעים הפכו לאכזריים יותר ויותר כדי לשבות את לבו של הקהל.

יוליוס קיסר הבין שקרבות אלה יספקו עניין לעניי העם וישכיחו מהם את בעיות האבטלה, העוני והרעב, ומשום כך החלו בתקופתו לערוך מופעים רשמיים גם ללא כל סיבה מיוחדת.

המופעים משכו המונים מקרב כל השכבות העם ובמהלכם שאגו הצופים בשמחה למראה הדם שנשפך בזירה. כדי לרתק את הקהל עוד יותר נערכו מופעים מגוונים שבהם נאבקו אנשים בחיות טורפות. הלוחמים המקצועיים נקראו גלדיאטורים משום שנהגו להשתמש בגלדיוס כלומר בחרב.

במופעים הראשונים היו הגלדיאטורים עבדים, אך לאחר מכן התווספו עליהם בעלי חוב שלא יכלו לשלם את חובם, שבויי מלחמה, וגם אנשים שניסו להרוויח כסף מתוך הנחה שישרדו בקרב.

לעתים נותר המנוצח פצוע כשהוא שרוע בזירה ומתחנן על נפשו. אז היה הקיסר פונה לקהל. אם הקהל סבר שהמנוצח הגן על עצמו בגבורה, היו כולם מנופפים במטפחותיהם וזוקרים את אגודליהם כלפי מעלה. אם ניאות הקיסר לרצונם היה גם הוא זוקר את אגודלו ובכך מעניק למנוצח חנינה ומותיר אותו בחיים. אך אם החליט הקהל כי המנוצח אינו ראוי לחנינה, היו הצופים שומטים את אגודליהם כלפי מטה ובקור רוח היה גם נוהג כמוהם. ואז היה הפצוע האומלל היה מוצא להורג לקול מצהלות הקהל.

מופעי הלחימה באמפיתאטרונים נערכו עד שנת 400 לספירה בערך.

כשאוגוסטוס מת הוא דאג שבצוואתו ירשם כי בתקופת כהונתו מתו 10,000 גלדיאטורים. הוא ראה בזה אות של כבוד.

במופעים באמפיתאטרון ארנה לא השתתפו גלדיאטורים מקצועיים בלבד. הקיסר נהג לכפות מופעים אלו גם על פושעים שנידונו למוות וביניהם משיחיים שסירבו להתכחש למשיח. הקיסר ראה בכך אמצעי ענישה והרתעה ואפילו אות לצדק שנעשה על ידי השלטון.

עינויים כאלה נפלו גם בחלקם של בלנדינה ומשיחיים אחרים ולזכרם מתנוסס בארנה צלב עד עצם היום הזה.