חנניה

מאת כריס מקגארווי

נסה לדמיין איך נראו חייהם של תלמידי המשיח במאה הראשונה לספירה. התקופה: חודשים ספורים אחרי שישוע שב אל אביו שבשמים ואחרי שרוח הקודש צלח בגבורה ביום חג השבועות. שמעון פטרוס וחבריו השליחים העידו באומץ, והקהילה הלכה וגדלה. המאמינים היו מאוחדים, והאספות מתוקות מדבש. אבל באותו זמן גם החלו לרדוף את המאמינים, וחייהם הפכו ליותר ויותר קשים. הקהילה אומנם גדלה, אבל כך גם ההתנגדות לבשורה. ובכל זאת, דבר אלוהים שינה את חייהם של רבים. הקהילה בירושלים הלכה וגדלה, ואפילו חלק מהכוהנים חזרו בתשובה ופנו למשיח.

לפתע קמו מספר אנשים והחלו להתווכח עם סטפנוס. החוכמה הרבה והרוח שבה הוא אמר את דבריו, עוררו את כעסם. הם טפלו עליו האשמות שווא והביאו אותו לחקירה. אבל סטפנוס ענה באומץ והוכיח את חוקריו על קשי עורפם, על לבם האטום ועל חוסר הנכונות שלהם לשמוע. הוא השווה אותם לאבותיהם, שהיו חסרי אמונה ורוצחים. דברים אלה הרגיזו עוד יותר את שומעיו, והם הוציאו אותו מהעיר ורגמו אותו באבנים. במקום עמד בחור צעיר, כישרוני ומבטיח, שציפה לו עתיד מזהיר בקרב הפרושים. הבחור עמד מנגד והביט במעשה. היה זה שאול.

באותו יום פרצו רדיפות שכּוּונו נגד הקהילה בירושלים, והמאמינים נפוצו ביהודה ובשומרון. אבל שאול לא נרגע גם אחרי שהמאמינים עזבו את ירושלים. הוא המשיך לרדוף אותם, ועשה הכול כדי להרוס את הקהילה. הוא עבר מבית לבית והסגיר את המאמינים.

מה היית חושב על בחור כזה? האם היית מתפלל עבורו? האם היית מאמין שתפילותיך עשויות לעזור? האם היית מברך אותו למרות שאתה יודע שהוא מקלל אותך ואת אחֶיך לאמונה? האם היית גומל לו טובה על הרעה שעשה? מה היית חושב עליו אילו ידעת שהוא האחראי לסבלו של ידיד קרוב או בן משפחה, ואפילו למותו?

נניח שהיית חי באותם ימים בדמשק. עד מהרה מגיע סיפור מותו של סטפנוס לאוזני המאמינים בעיר, וכולם שומעים על אותו שאול, שנחשב לגדול שבאויבי הבשורה. אתם שומעים על קנאותו למסורת הפרושים ועל אכזריותו כלפי אלה שמאמינים בישוע. ידוע לכם שהוא פועל באופן שיטתי כדי להכחיד את האמונה בישוע.

לפתע אתה שומע ששאול נמצא בדרך לדמשק, כשברשותו מכתב מהכוהן הגדול, המעניק לו סמכות לעצור כל מי שמאמין בישוע המשיח ולהביאו לירושלים. אינך יודע אם עליך לברוח ולהסתתר, כפי שעשו המאמינים בירושלים. אתה יושב בביתך, מתפלל ומבקש את הדרכתו של אלוהים. לפתע אלוהים אומר לך: "קום, לך אל הרחוב הנקרא יָשָר, ובקש בבית יהודה איש טרסי, שאול שמו. הנהו מתפלל. ובחזון ראה איש (ששמו כשלך) נכנס ושם עליו את ידיו כדי שיראה שוב" (מעשי השליחים ט' 11-12).

כיצד היית מגיב? האם היית אומר לאלוהים שאתה מסתייג ופוחד? האם היית מגיב כמו חנניה ואומר: "אדונִי, שמעתי מפי רבים על האיש הזה, כמה רעות עשה לקדושיך בירושלים. וגם פה יש לו סמכות מאת ראשי הכוהנים לאסור את כל הקוראים בשמך" (פסוקים 13-14)? חנניה מצא את עצמו במבחן קשה, מבחן של אמונה, וסיפר לאלוהים כמה קשה לו.

אבל אלוהים לא ויתר: "לֵךְ, כי כלי נבחר הוא לי לשאת את שמי לפני גויים ומלכים ולפני בני ישראל. ואני אַראה לו כמה עליו לסבול למען שמי" (פסוקים 15-16).

מה היית עושה אילו היית במקום חנניה? האם היית מאמין לאלוהים או נתפס לחוסר אמונה? אין זה פשוט להיכנס לנעליו של חנניה. אבל הוא הלך "ונכנס לבית. הוא סמך עליו (על שאול) ידיים ואמר: 'שאול, אחי. האדון ישוע, שנראה אליך בדרך בואך, שלחני כדי שתִראה שוב ותימלא רוח הקודש' " (פסוק 17). חנניה בטח באלוהים, האמין לכל מילה שנאמרה לו וציית. כמה מדהים שהדבר הראשון שחנניה אמר לשאול היה "אחי". אמונתו של חנניה הייתה מדהימה, כמו זאת שמתוארת באיגרת לעברים:

"צדיק באמונתו יחיה, ואם יִסוֹג לא רצתה נפשי בו. אבל אנחנו איננו מן הנסוגים אלי אבדון, כי אם בני האמונה לשם ישועת הנפש" (י' 38-39).

"לכן גם אנחנו, אשר ענן עדים כזה אופף אותנו, נסירה נא כל מעמסה וגם את החטא הלוכד על נקלה, ובסבלנות נָרוּצָה את המירוץ הערוך לפנינו, בהביטנו אל ישוע מכונן האמונה ומשלימה, אשר בעד השמחה הערוכה לפניו סבל את הצלב ובז לחרפה, וישב לימין כיסא האלוהים" (י"ב 1-2).

אני מאוד רוצה אמונה כמו זו שהייתה לחנניה. אמונה שתגרום לי להאמין לכל מילה בדבר אלוהים. אמונה שתאפשר לי לציית בביטחון ובאומץ. תודה לאלוהים שאנחנו "בני האמונה לשם ישועת הנפש".