חפירות – יורדים ליסודות

עם ג'וני חורי

סדרת שיעורים באיגרת שאול אל הרומים

שלב ההוכחה

(קרא רומים ד')

בשיעור הקודם התמקדנו בצדקה שאלוהים נתן לנו חינם בחסדו, צדקה שגבתה ממנו את המחיר היקר של מות בנו על הצלב. מעשה זה העניק מעמד חדש לכל אלה שמאמינים בשמו של המשיח ובפועלו. כמו כן דיברנו על הסכנה הגדולה שטמונה בגאווה, שכן היא מונעת מצד אחד מאנשים רבים (שאינם מאמינים) לראות את מצבם האמיתי, ומצד שני היא גורמת למאמינים מסוימים לנסות ו"להבטיח" את ישועתם על ידי מעשים. במקום שמעשיהם יהיו תוצאה של אמונתם וישועתם, הם נרתמים למעשים טובים כאלה ואחרים במחשבה שיבטיחו את ישועתם. המסקנה מהשיעור הקודם הייתה חד-משמעית: הבסיס להצדקה של היהודים ושל הגויים כאחד הוא אך ורק אמונה בקורבנו של המשיח על הצלב. בפרק ד' שאול מרחיב בנושא.

אפשר לתת לפרק זה את הכותרת: "שלב ההוכחה". מאחר שנושא ההצדקה הוא כל כך חשוב, שאול הביא דוגמאות מהתנ"ך, שמוכרות היטב לכל יהודי, ומוכיח בעזרתן את הטיעון שלו בנוגע להצדקה. שאול ביקש לוודא שלקוראיו יהיה בסיס איתן בטרם יעבור לנושאים אחרים. הוא בחר להשתמש בדוגמה של אברהם אבינו, כדי להוכיח שהטענה שמעמד ההצדקה ניתן בזכות אמונה ולא בזכות מעשים אינה בבחינת "תורה זרה". כמו כן השתמש שאול בדוגמה של דוד המלך, כדי להמחיש את משמעות החסד.

"ובכן, מה נאמר על אברהם אבינו, מה השיג בזכות מעשיו הוא? אם אומנם הוצדק אברהם בגלל מעשים, כי אז יש לו במה להתפאר, אך לא לפני אלוהים. מה אומר הכתוב? 'והאמין אברהם בה' ויחשבה לו צדקה' " (רומים ד' 1-3)

שאול לא התבסס בדבריו על השערות או הנחות למיניהן, אלא על דבר אלוהים חיים, וכך צריך להיות. הוא התייחס לנושאים שכבר עלו בפרקים קודמים והוכיח את טיעוניו בעזרת דוגמאות מסיפורו של "אבי האמונה" - אברהם אבינו. שאול ציטט מבראשית ט"ו 6: "והאמין אברהם בה', ויחשבה לו צדקה". הדברים הם פשוטים וברורים: הגורם הוא האמונה, והתוצאה היא הצדקה. המילה "מעשה" אפילו איננה מוזכרת בפסוק הזה. כדי להבין זאת טוב יותר, ניזכר לרגע ברקע של הפסוק מבראשית. בפרק ט"ו מתנהל דו-שיח בין אלוהים לאברהם. אלוהים נותן לאברהם הבטחה שאינה נשמעת הגיונית לאוזן האנושית. הוא מבטיח לו צאצאים רבים, כמספר כוכבי השמים, כשבפועל, לאברהם לא היה אז אפילו בן אחד! יתר על כן, אברהם וגם שרה אשתו היו כבר זקנים מכדי להביא ילדים לעולם. למרות זאת, תגובתו הראשונה של אברהם הייתה אמונה בהבטחתו של אלוהים, ואמונה זו גרמה לכך שאלוהים החשיב לו את אמונתו לצדקה. שימו לב שאלוהים אפילו לא דרש מאברהם לעשות דבר כדי להוכיח את אמונתו. אלוהים ראה את לבו, וזה הספיק! רק מאוחר יותר, בפרק כ"ב, אלוהים מבקש לנסות את אברהם - לבחון את מידת אמונתו. עקדת יצחק היא תוצאה של האמונה שהייתה לאברהם בהבטחתו של אלוהים.

שאול אמר שאילו הוצדק אברהם בגלל מעשיו, היה לו במה להתפאר, אם כי לא לפני אלוהים (רומים ד' 2). כאמור, התפארות (גאווה) היא חטא. בנוסף לכך, אם מדברים על מעשים, הרי שגם אברהם היה בשר ודם, וגם הוא נכשל מדי פעם במעשיו, וזה קרה לאחר שהוא האמין בהבטחתו של אלוהים, ולאחר שאמונתו כבר נחשבה לו לצדקה. כנראה שבשלב מסוים אברהם החל לחשוב בצורה "הגיונית" ומעשית מדי על ההבטחה שניתנה לו. זמן-מה אחרי שאלוהים הבטיח לו זרע - אברהם היה אז בן 86 - הוא החל לבחון אפשרויות שונות שיאפשרו לו לממש את ההבטחה. בעזרת שרה אשתו הוא מצא פתרון "הגיוני", להקים זרע דרך הגר השפחה. כולנו יודעים שהמעשה הזה שנעשה בבשר גרם לאברהם צרות רבות.

האם מעשיו של אברהם גרמו לאלוהים להפר את הבטחתו? האם אלוהים שינה את דעתו בנוגע להצדקה של אברהם? בוודאי שלא! אלוהים קיים את הבטחתו 14 שנה מאוחר יותר, בלי כל קשר למעשיו של אברהם.

"והרי שכרו של עובד אינו נחשב לו כחסד אלא כחוב המגיע לו. אבל זה שאינו עובד, אלא מאמין במצדיק את החוטא, אמונתו נחשבת לו לצדקה. כך גם דוד מביע את אושרו של האיש אשר אלוהים יחשוב לו צדקה בלי תלות במעשים: 'אשרי נשוי פשע, כסוי חטאה. אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון' " (פסוקים 4-8)

 שאול מחדד את נושא השכר והחסד. ידוע לכול שכל עובד ראוי לקבל שכר בתמורה לעבודתו. כמו במקומות אחרים בעולם, גם בארץ יש ארגונים כמו ההסתדרות וועדי עובדים, שנאבקים למען זכויות העובדים, וכדי להבטיח שיקבלו מהמעסיקים את המגיע להם. המעסיקים אינם "עושים טובה" לעובדים שלהם כשהם משלמים שכר. הם מחויבים לעשות את זה על פי חוק. החוק מחייב כל מעביד לשלם לעובדיו שכר מינימום לפחות.

אבל במישור הרוחני הדברים שונים. במישור הרוחני החוק (התורה) מחייב לתת לכל אחד את שכר המינימום שמגיע לו על מעשיו (עונש מוות), בין שירצה בכך ובין שלא! המאבק במקרה זה הוא הפוך - שכן במישור הרוחני דווקא היינו רוצים שהחוק יפטור אותנו ממה שבאמת מגיע לנו. אלוהים "עושה לנו טובה" כשהוא מוכן לפטור אותנו מ"שכר המינימום" המגיע לנו על מעשינו, והתנאי הוא אחד: שנאמין בזה שמצדיק אותנו. הפסוקים ששאול ציטט מתהילים ל"ב מלמדים שדווקא אלה שלא יקבלו שכר על מעשיהם, דווקא אלה שאלוהים הצדיק אותם, הם שצריכים להיות מאושרים. אלוהים הוא היחיד שיש לו סמכות להצדיק אנשים שחטאו. דוד למד את משמעות הדברים האלה על בשרו, בדרך הקשה.

"האם האושר הזה רק לנימולים, או גם לערלים? והרי אנו אומרים כי אמונתו של אברהם נחשבה לו צדקה. מתי נחשבה לו? כאשר היה נימול או כשהיה ערל? לא בהיותו נימול, כי אם בהיותו ערל. הוא קיבל את אות המילה כחותם לצדקה שזכה בה בגלל האמונה בעודנו ערל, כדי שיהיה אב לכל המאמינים הבלתי נימולים, למען תיחשב גם להם צדקה, ואב לנימולים, לאותם שאינם נימולים בלבד אלא גם הולכים בעקבות האמונה שהייתה לאברהם אבינו בטרם נימול" (פסוקים 9-12)

בפסוקים אלה שאול שב לעניין "הזכאות" להצדקה. כבר שמענו את טיעוניו לכך שההצדקה נועדה ליהודים ולגויים כאחד. הפעם הוא ממשיך ומבסס את טיעוניו על הדוגמה של אברהם. שאול בעצם שאל: האם האושר תלוי במעשים (בברית המילה)? כאמור, הצדקה תלויה באמונה ולא במעשים. המעשים (ברית המילה) באו בעקבות האמונה שבלב (נושא שכבר נידון בפרק הקודם). בזכות האמונה וההצדקה שהיו לאברהם עוד כשהיה עדיין ערל, הוא אינו נחשב רק לאבי היהודים, אלא לאבי המאמינים (יהודים וגויים כאחד)! אלוהים דאג לכך שההיסטוריה תועלה על הכתב, ותלמד אותנו על העקרונות הבלתי משתנים שלו. אותו חסד שניתן לאברהם, ניתן היום גם לנו - המאמינים (נימולים וערלים).

"הרי ההבטחה כי ירש את העולם לא ניתנה לאברהם או לזרעו על סמך תורה, אלא על סמך צדקה שהשיג באמונה, שכן אם מחזיקי התורה הם היורשים, אזי האמונה היא לשווא וההבטחה חסרת תוקף. התורה מביאה זעם, ובמקום שאין תורה אין עברה על התורה. לכן על ידי אמונה, כדי שכל זה יהיה בחסד וההבטחה תחול על כל הצאצאים, לא רק על בני התורה, אלא גם על בני אמונת אברהם, שהוא אב לכולנו" (פסוקים 13-16)

שאול מתייחס לתפקידה של התורה. התורה ניתנה לעם ישראל לאחר יציאת מצריים. היא ניתנה מאות שנים לאחר שאלוהים נתן את ההבטחות האלה לאברהם. באותו מעמד אלוהים אפילו לא הזכיר את התורה באוזני אברהם, וקיום מצוות לא צוּין כתנאי לקיום ההבטחה שאלוהים נתן אז לאברהם. אלוהים רצה מאברהם דבר אחד ויחיד: אמונה פשוטה בדברו ובהבטחותיו.

אלוהים לא השתנה מאז, וגם לא עקרונותיו. גם היום הוא רוצה שהאדם יאמין בו ובדברו בלב שלם. ההבטחה אומנם קיימת, אבל היא נכנסת לתוקף רק בחייו של מי שמקבל אותה.

תארו לעצמכם מה היה קורה אילולא האמין אברהם בהבטחתו של אלוהים. דוגמה טובה לכך ניתנת בסיפור המרגלים (במדבר י"ד 6-11). כאשר מדובר באמונה שלנו באלוהים ובהבטחותיו, חוסר אמונה הוא בבחינת חטא, ויש לו השלכות קשות. מתוך 12 המרגלים, רק שניים האמינו בהבטחותיו של אלוהים. כל השאר גרמו לעם לבכות ולהתלונן על הקשיים הצפויים. יהושע בן-נון וכלב בן-יפונה לא הלכו שולל אחרי מראה עיניים, אלא השכילו לראות את הדברים בעיניהם הרוחניות. הם ודאי חשבו: "אם אלוהים הביא אותנו עד כאן, האם הוא לא יקיים את הבטחותיו עד תום?". לעומתם, המרגלים שהיו חסרי אמונה נענשו במוות. הם לא זכו לראות את מימושה של ההבטחה. גם היום מרחפת על ראשינו אותה סכנה של חוסר אמונה בהבטחותיו של אלוהים, שכן חוסר אמונה מוביל בסופו של דבר למוות! 

התורה חושפת את מצבנו האמיתי ומודיעה לנו על "שכר המינימום" שמגיע לנו. התורה אינה מצדיקה. להפך, היא מרשיעה! ההבטחה היחידה שהיא נותנת מדברת על השכר שהיינו מקבלים (זעמו של אלוהים) אילולא התגלה לנו חסדו של אלוהים במשיח. כל עוד חיינו מתנהלים בנינוחות, בלי שאִיוּם של מוות ירחף מעל ראשינו, קשה לנו להעריך את המשמעות האמיתית של החיים. אנחנו נוטים להתייחס אל חיינו ולדברים אחרים כאל מובנים מאליהם. רק כשאִיוּם של מוות מרחף על חיינו אנחנו מתחילים להבין עד כמה אנחנו זקוקים לחסדו של אלוהים. רק כשנבין את המשמעות המלאה של הדברים האלה, ניפול על ברכינו, נשתחווה ונודה לאלוהים על חסדו. תודה לאלוהים על כך שהוא לא ביסס את הבטחתו לאברהם על קיום התורה, ולא הִתנה אותה במעשים כאלה או אחרים. אחרת, איש לא היה זוכה בחיי נצח. יחד עם זאת, אלה שלא מקבלים באמונה את מה שאלוהים נתן בחסדו, לא יזכו לראות בחייהם את מימוש ההבטחה לחיי נצח עם אלוהים.

אם כן, ההבטחה מבוססת על חסד, והאמונה היא הדרך שבה גם אברהם וגם אנחנו נותנים להבטחה הזאת תוקף אישי.

"כפי שכתוב: 'כי אב המון גויים נתתיך' - לעיני אלוהים אשר בו האמין, האלוהים המְחיה את המתים והקורא בשם דברים בעוד אינם בנמצא. ובאין סיבה לתקווה הוא האמין וקיווה כי יהיה ל'אב המון גויים', כפי שנאמר: 'כה יהיה זרעך'. אמונתו לא נתרופפה גם כאשר בהיותו כבן מאה שנים חשב על תשישות גופו ועל עקרוּת שרה. הוא לא חדל מאמונה ולא פקפק בהבטחת אלוהים, אלא התחזק באמונתו ונתן כבוד לאלוהים, בהיותו בטוח לחלוטין כי את אשר הבטיח יוכל גם לקיים. לכן נחשבה לו זאת לצדקה" (פסוקים 17-22)

פסוקים אלה מדברים על מהות האמונה. אלוהים הבטיח לאברהם שיהיה אב להמון גויים ושיהיו לו צאצאים כמספר הכוכבים בשמים. מבחינה אנושית זה נשמע בלתי אפשרי ולא הגיוני, שכן מדובר בבני זוג זקנים ועריריים. אבל זאת בדיוק מהותה של האמונה וזו גם הגדרתה: "האמונה היא ביטחון בממשוּת הדברים המקוּוים, הוכחת דברים שאינם נראים" (עברים י"א 1). אם מישהו יבטיח לנו משהו לא הגיוני, נִרצה לברר אתו כמה שיותר פרטים, אחרת נתקשה להאמין שיש סיכוי שההבטחה הזאת תתקיים. בין היתר נרצה לדעת איך הדברים יתבצעו. במקרה של אברהם, אלוהים אמר לו מה הוא עתיד לעשות, אבל לא כיצד. אברהם האמין על בסיס הדברים שנאמרו לו, ולא שאל שאלות מיותרות בנוגע לאופן הביצוע. אני מגדיר את השאלות כמיותרות, משום שכל שאלה הייתה עלולה להתפרש כחוסר אמונה מצדו של אברהם! אברהם האמין בדברו של אלוהים ובכוחו של אלוהים לקיים את דברו, למרות שבמישור הטבעי לא הייתה לאברהם כל סיבה לתקווה.

כפי שכבר ציינתי, מצד אחד אברהם שגה כשמיהר להוציא את תוכניתו של אלוהים לפועל בדרך שנראתה לו הגיונית. מצד שני הוא לא ויתר על הניסיון להעמיד צאצאים מאשתו שרה, גם כשכבר היה בן מאה. הוא פעל מתוך אמונה באותו אחד שיכול לעשות את הבלתי אפשרי. הטעות שעשה אברהם כשניסה לממש את תוכניתו של אלוהים ולהוליד צאצא מהשפחה הגר, אומנם הולידה צרות לא מעטות, אבל לא ביטלה את הברכה! שוב, קיום ההבטחה לא היה תלוי במעשיו של אברהם.

פסוקים 20-21 ברומים ד' מלמדים אותנו איזו חשיבות יִחס אלוהים לכך שאברהם התמיד באמונתו. ביטחונו המלא באלוהים, והמעשים שעשה ושהעידו על אמונה זו, נתנו כבוד לאלוהים. הניסיון שבו אלוהים ניסה את אברהם היה קשה: סוף-סוף נולד לו בן משרה, והנה אלוהים דורש ממנו להקריב אותו. אולם אין ספק שלבו של אברהם היה שלם לפני אלוהים. הייתה לו אמונה שלמה שאכן אלוהים יכול לעשות את מה שהבטיח, בלי כל קשר לנסיבות. בפסוק 17 כבר נאמר בפירוש שאברהם האמין בזה שיכול להחיות גם את המתים (ראה גם עברים י"א 18-19). כלומר, למרות שהיה עליו להקריב את בנו יצחק, אברהם האמין בכל לבו שאלוהים יקים את הבטחתו ויוליד לו צאצאים מיצחק ולא מישמעאל! חשוב שנזכור שגם אנחנו נותנים כבוד לאלוהים בזכות אמונתנו. לפעמים אנחנו מהססים לעשות משהו שאלוהים אומר לנו לעשות, מחשש שיחשבו שאנחנו "לא נורמליים". אבל דווקא כשאנחנו פועלים מתוך אמונה, המעשים האלה הופכים לעדות לקיומו של אלוהים ולפועלו, והוא זוכה לכבוד הראוי!

"ולא למענו בלבד נכתב שנחשבה לו, כי אם גם למעננו. והיא עתידה להיחשב לנו - המאמינים במי שהקים את ישוע אדוננו מן המתים, הוא אשר נמסר למוות מפני חטאינו והוקם לתחייה מפני שהוצדקנו" (רומים ד' 23-25)

העובדה שכתבי הקודש עומדים לרשותנו היא חשובה ביותר. התורה נועדה לגלות לנו את האמת על עצמנו, וכתבי הקודש כולם מספרים לנו על אלוהים ועל תוכניותיו. אנשים רבים מסכימים שהתנ"ך הוא ספר חשוב מאוד, אבל מתייחסים אליו כאל ספר היסטורי בלבד. הם מתייחסים רק לחלקים נבחרים מסיפור העלילה, ומתעלמים לחלוטין מהמחבר ומהמטרה שעמדה לנגד עיניו כשכתב את מה שכתב. זו הסיבה שפסוקים 23-24 הם נפלאים בעינַי. שאול אמר שהדברים נכתבו בספר בראשית עבור אלה שיקראו את הספר גם אחרי אלפי שנים. פסוק אחד, שמדבר על ההצדקה שאברהם קיבל בזכות אמונתו, נכתב במיוחד עבורנו היום. כבר אז אלוהים רצה להעביר לילדיו את המסר הברור אודות הצדקה והחסד. עובדה זו מזכירה לנו את מה שנאמר בשנייה לטימותיאוס ג' 16: "כל הכתוב נכתב ברוח אלוהים". כלומר, אין בכתובים אפילו מילה אחת מיותרת. מה שאלוהים לא רצה לגלות הוא פשוט לא גילה.

אם כן, מה שנכתב על אברהם מכוּון גם אלינו - המאמינים, כדי שנדע שגם אנחנו יכולים להיצדק רק על סמך אותו עיקרון: אמונה בדבר אלוהים ובהבטחותיו, ועל בסיס חסדו. המעשים הטובים יבואו בהמשך, כתוצאה של השינוי שאלוהים מחולל בחיינו.

סיכום

את כל מה שנאמר עד כה ניתן לסכם בעזרת תרשים:

אמונה בישוע   ¬הצדקה (תוצאה רוחנית) ¬ ישועה (קבלת רוח הקודש) ¬ פרי (מעשים – תוצאה מעשית)

אברהם נחשב ל"אבי האמונה" והמאמינים בישוע נקראים "בני אמונת אברהם" (רומים ד' 16). האמונה היא דבר אישי. זִכרו ש"בלי אמונה אי אפשר להיות רצוי לאלוהים, כי כל הקרֵב אל אלוהים צריך להאמין שהוא קיים והוא נותן גמול לדורשיו" (עברים י"א 6).