איזה מין מורה?

סיפור אמיתי מאת ג'נט ריקר בוראל

בבוקר הדרכתי את הבנות והן ראו בי דוגמה לבחורה משיחית, אבל בלילה התרחקתי מהן ומאלוהים

הפעמון צלצל. הבנות רטנו באכזבה. הן אוהבות את השיעורים על יחסים בין בנות ובנים, והצטערו שעליהן להמתין עד למחרת להמשך השיעור. כולן מיהרו לחדרים שלהן, חוץ משרה שבאה לשוחח אתי.

"ג'נט, אנחנו באמת מעריכות את השיעורים שלך", אמרה שרה, "את כמו אחות גדולה. אנחנו יכולות לקחת ממך דוגמה, כי את חיה בהתאם לאמונה שלך".

"הו, תודה" מלמלתי, אבל לבי התמלא אשמה. אהבתי את הבנות שלמדו אצלי, ובאמת רציתי לעזור להן להימנע מהטעויות שאני עשיתי, אבל בעצם הייתי זקוקה לשיעורים האלה יותר מכולן. היה לי הרבה יותר קל לדבר על "יחסים בין בנים לבנות" מאשר ליישם זאת. "אילו רק ידעו שרה וכל האחרים על היחסים שלי עם ג'ון...", חשבתי לעצמי.

ג'ון ואני היינו בצוות המדריכים של מחנה הקיץ. הוא עבד כמציל בברכה ואני הייתי אֵם בית ומדריכה. ג'ון הדריך את הבנים, והיה מאוד אהוד על הבנות במחנה. נפגשנו במשך שישה חודשים. הכול התחיל כשורה, אבל בשלב מסוים החל גם מגע הגופני שעם הזמן הפך לחלק חשוב מהקשר שלנו. איש מלבדנו לא ידע על כך.

פחדתי שהבנות במחנה יגלו שאני מנהלת חיים כפולים. ידעתי שאני צבועה, מצד אחד מלמדת על חשיבותם של יחסים נאותים בין בנים לבנות, ומצד שני מפרה את כל הכללים כשאני נפגשת עם ג'ון.

באותו ערב נפגשנו כדי להלל את אלוהים ולשתף זה את זה בעדויות אישיות. שרנו והקשבנו לנערים ולנערות שתרמו מכישרונותיהם וסיפרו על עצמם. במהלך הערב ניגשו רבים מהחניכים למיקרופון, התוודו בפומבי על חטאיהם וביקשו מאלוהים ומחבריהם לסלוח להם. הם היו כל כך כנים. רבים בכו, וחבריהם חיבקו ועודדו אותם. חשבתי: "אם מישהו אמור לגשת למיקרופון ולהתוודות על חטא הרי שזו אני", אבל לא יכולתי, הרי אני מדריכה במחנה. "בשום אופן לא", תירצתי לעצמי, "אם אעשה זאת ארשיע גם את ג'ון, וזה לא הוגן".

יצאתי החוצה וחשבתי על חיי -  אני מאמינה מאז שהייתי בת עשר. אמונתי הייתה מאוד כנה בהתחלה, אבל לאט לאט הפך הביקור בקהילה להרגל, כמו אכילה והליכה לשירותים. מעולם לא החמצתי אספה, וידעתי את התשובות לרוב השאלות. כל התלמידים בבית הספר ידעו שאני משיחית. אבל משהו השתנה בי, אם כי לא ידעתי מתי התחיל השינוי הזה. לאט לאט הפסקתי לקרוא בכתובים. דבר אלוהים התחיל לשעמם אותי. התפללתי רק בתקופות של משבר.

כשהתחלתי לצאת עם ג'ון, הכול היה בסדר לכאורה. התנהגנו כמו שמשיחיים צריכים להתנהג. אבל העניינים בינינו הידרדרו בהדרגה. כולם חשבו שאני דוגמה למשיחית טובה, אבל לא הייתי משיחית טובה אלא שחקנית טובה. הסתרתי את פנַי האמיתיים מאחורי מסכה. הבטתי בירח והתפללתי: "אלוהים, אינני יכולה להתוודות הערב על חטאַי, כאן במחנה. עזור לי להקדיש לך את חיי מחדש,  רק אל תגרום לי להתוודות על חטאַי מול כולם". 

כשהמחנה הסתיים, הוקל לי. ג'ון ואני דיברנו על כך שהיחסים שלנו מידרדרים, ובערב האחרון החלטנו להיפרד. שנינו ידענו שהקשר הפיזי בינינו אינו רצוי בעיני אלוהים ורצינו להתחיל דף חדש.

בשבת בבוקר, באספת הקהילה, ישבתי עם אבי ואמי. כמעט שכחתי שהבטחתי לאלוהים להקדיש לו מחדש את חיי ולהתחיל דף חדש. נטלתי לידי את העלון הקהילתי, וראיתי שנושא הדרשה הוא: "הגיע הזמן להתמסר מחדש לאלוהים". הידיים שלי רעדו. בכל עשר השנים שביקרתי בקהילה, לא הייתה אפילו אספה אחת שעסקה בנושא הזה. רועה הקהילה דיבר על כך שקל לנו להסתתר מאחורי מסכה משיחית ולהעמיד פנים. הרגשתי שהוא מדבר עלי ושאלוהים מדבר אלי. הייתי אשמה בכל הדברים שהוא הזכיר.

בסוף הדרשה ידעתי שעלי לעמוד מול הקהילה, להתוודות ולהתחיל דף חדש. אלוהים הראה לי בבירור שעלי לעשות זאת. היה לי מאוד קשה לעשות את הצעד הראשון, אבל ניגשתי לזקני הקהילה וביקשתי לשוחח אתם על כך. זו הייתה נקודת מפנה עבורי. החלטתי שבעזרת חסד אלוהים אשתנה, ואנהל חיים משיחים אמיתיים. לא אֶפנה עוד לאחור. מעתה אהיה כנה ואתן לאנשים לראות אותי כפי שאני. בפעם הבאה ששרה תראה אותי, באמת אהיה הבחורה המשיחית שהיא מצפה לקחת ממנה דוגמה.

"למה אתם קוראים לי 'אדונִי, אדונִי', ואינכם עושים את אשר אני אומר?" (לוקס ו' 46).

המאמר Lesson on Love

מתוך  Freeway by Scripture Press, Wheaton IL