חפירות - יורדים ליסודות

 עם ג'וני חורי

סדרת שיעורים באיגרת שאול אל הרומים

חיים תחת חסד

בשיעור הקודם ראינו הוכחות לכך שברכות ההצדקה שניתנו לנו דרך ישוע המשיח הן אמיתיות ונפלאות:

דרך ישוע יש לנו שלום עם אלוהים, ובאמונה יש לנו גישה אל החסד שבו אנו עומדים. אנו מתהללים בתקווה אל כבוד האלוהים, בביטחון בלתי מעורער שתקוותנו אינה לשווא, מתהללים בצרות ומתהללים באלוהים. כמו כן ראינו שאלוהים כיפר על חטאינו באמצעות מותו של המשיח, ושעוצמת החסד עולה על עוצמת החטא.

כעת קראו בבקשה את רומים ו'

האם הבשורה מעודדת חטא?

השאלה שמעסיקה אותנו בפרק זה היא: האם הבשורה (ישועה על בסיס אמונה בלבד) מעודדת אותנו לחטוא או מרשה לנו לחיות בחטא?

למעשה, זוהי אחת הטענות הנפוצות של אנשים שדוחים את האמונה המשיחית: "איזו מין אמונה היא זו, שלפיה אין האדם צריך לעשות דבר כדי להיוושע אלא להאמין בלבד? ואם לא די בכך, הרי שלפי האמונה המשונה הזו, כל חטא נסלח". לכאורה, הטיעונים האלה נשמעים הגיוניים. שאול עצמו היה ער לעובדה זו, ולכן העלה את השאלה פעמיים בפרק ו' (פס' 1-15,2). לכן, כאשר הוא מדבר על החסד הנפלא, הוא שולל מיד את הפרשנות המוטעית שעלולה להתעורר, כאילו שניתן לנצל לרעה את חסדו של אלוהים. תגובתו של שאול בפסוק 2 (וגם בפסוק 15) היא: "חס וחלילה!". יתכן שרובנו היינו מגיבים באותה נחרצות, מכיוון שברור לנו שהדבר אינו אפשרי. עם זאת, עלינו לעצור לרגע ולשאול את עצמנו בכנות: "האם אנחנו באמת מבינים את חסד אלוהים? האם אנחנו באמת מנהלים את חיינו בלי לנצל לרעה את חסדו של אלוהים?".

בפרק ו' שאול דן בסוגיה זו ומסביר כיצד עלינו, המאמינים, להתייחס לחסד. בפסוקים 1-13 הוא מתייחס לידיעה שיש לנו בנוגע לחסד (פסוקים 1-10), למה שאנחנו צריכים לחשוב (פסוק 11) ולהתמסרות שלנו לאלוהים (פסוקים 12-13).

פסוק 2 מזכיר אמת חשובה שעלינו לדעת: כמאמינים, מתנו לגבי החטא. במילים אחרות, הטבע הישן שלנו נצלב עם המשיח. אלוהים לא שיפץ את הטבע הישן שלנו, אלא נפטר ממנו. לפיכך, כאשר אנו מאמינים שישוע המשיח מת עבורנו על הצלב, אלוהים רואה גם אותנו כמתים לחטא. הטבע הישן לא קיים עוד בעיני אלוהים, והוא רואה בנו בריאה חדשה במשיח ישוע. הטבע החדש הזה מיוצג על ידי הטבילה (פסוקים 3-7). כאשר אדם מאמין בישוע, הוא הופך מיד לחלק מגופו של המשיח (הקהילה). זהו המעמד הרוחני החדש שקיבלנו ברגע שהאמנו. מתוך ציות לדבר אלוהים וכביטוי פומבי לאמונתנו אנו גם נטבלים במים, כדי לסמל בצורה טקסית את מה שכבר קרה לנו במישור הרוחני. אנו מעידים על כך שאנו ראויים למוות, ושהאדם הישן שלנו היה צריך למות. עכשיו יש לנו מעמד חדש, עם חיים חדשים, ובמשיח ישוע ניצחנו את החטא! האיחוד שלנו עם המשיח הוא אינו רק במוות, אלא גם בתחייה.

עבדים לחטא - עבדים לצדקה

ישנן שתי עובדות שאנו יודעים: ראשית, אנו יודעים כי המשיח, לאחר שקם מן המתים, לא ימות עוד (פסוק 9), ושנית, שהאדם הישן שבנו נצלב עם המשיח, כדי שגוף החטא יהרס ולא נהיה עוד עבדים לחטא (פסוק 6). בעבר שלט החטא בגופנו (לכן היינו עבדים לחטא), אבל כעת, לאחר שהאמנו, השתחררנו מעולו של "בעל הבית" הקודם, ואין לו עוד כל זכות או כוח עלינו. אבהיר את העניין הזה.

בעולם העסקים קורה לא פעם שבעלים של מפעל מסוים קונה מפעל אחר. כמובן, ברגע שהעסקה התבצעה, לבעלים הקודמים של המפעל אין עוד זכות חוקית לומר לעובדים מה לעשות, ועל העובדים להישמע לבעלים החדשים בלבד. באופן חוקי, העובדים במפעל שנמכר נמצאים תחת מרותו של הבעלים החדש, ורק הוא רשאי לקבוע את כללי העבודה. הבעיות מתחילות כאשר העובדים, שהתרגלו לעשות דברים מסוימים בדרך מסוימת, נדרשים לשנות את התנהגותם ולהיפטר מההרגלים הישנים. זה עלול לקחת זמן, אבל אם הם יקפידו לתרגל את החוקים החדשים, הם יסתגלו מהר יותר למציאות החדשה. גם אם יטעו מדי פעם ויחזרו להרגל הישן, בעל הבית הקודם לא יוכל לטעון עוד שהם שייכים לו רק בגלל התנהגותם. עם זאת, בעל הבית החדש יקפיד להזכיר להם כיצד עליהם להתנהג. לפעמים, כאשר עובד מזלזל בבעל הבית ולא מתאמץ לשנות את דפוסי ההתנהגות שלו, הוא עלול להיענש.

הדוגמה הזו יכולה לעזור לנו להבין גם את המצב שלנו. כאשר מתנו עם המשיח (בעת שהאמנו בו), הפקדנו בידיו את הבעלות על חיינו, והוא נתן לנו חיים. ישוע מסר את נפשו למטרה מסוימת - כדי להרוס את החטא, וקם מן המתים כדי לנצח את המוות. המוות היה ועבר, אך החיים החדשים שאלוהים נותן לנו ימשכו לנצח.

פסוק 11 הוא פסוק חשוב ביותר עבור המאמינים. אנו נקראים להחשיב את עצמנו מתים כלפי החטא! מה הכוונה? הכוונה היא שמדי יום ביומו עלינו להיזכר במה שישוע עשה עבורנו על הצלב! עלינו לזכור שאף כי מתים היינו בפשעינו, אלוהים החיה אותנו עם המשיח - בחסד! עלינו לזכור שהוא הקים אותנו עמו והושיבנו עמו בשמים, במשיח ישוע (אפסים ב' 5-6). בקולוסים ב' 12 אנו קוראים: "נקברתם אתו בטבילה, ואתו גם הוקמתם לתחייה על ידי אמונתכם בכוח אלוהים אשר הקימוֹ מן המתים". שימו לב לשפה שבה השתמש שאול! הדברים כבר נעשו, בזמן עבר. כל זה חל עלינו ברגע שהאמנו. כל מה שעלינו לעשות כעת הוא להפנים את המציאות החדשה ולחיות בהתאם, בדיוק כמו שאותם עובדים במפעל שעבר לידיים חדשות צריכים להזכיר לעצמם מדי יום מי הוא בעל הבית החדש שלהם ומה הוא מצפה מהם. אם לא נעשה כן, אלוהים יזכיר לנו בעצמו, וזה כבר יהיה פחות נעים.

כיצד עלינו להזכיר לעצמנו את הדברים האלה? כיצד נחשיב את עצמנו מתים לגבי החטא, אך חיים לאלוהים במשיח ישוע? קודם כול, אלוהים נתן לנו את רוח הקודש, שמעיד בנו כי בנים אנו לאלוהים (רומים ח' 16). כמו כן, עלינו להתמיד בתפילה, לקרוא בכתובים ולהקפיד על התחברות עם מאמינים אחרים. אלה יעזרו לנו לעמוד מול נכלי השטן, ולהזכיר לו משהו שהוא בוודאי יודע - שכעת אנחנו שייכים למישהו אחר ושאין לו זכות לומר לנו מה לעשות. שימו לב גם שבפרק ו' 11 כתוב שאנו חיים לאלוהים במשיח ישוע. קמנו עם המשיח, ובו אנחנו בריאה חדשה.

לאור הדברים האלה, החטא לא ימשיך לשלוט בגופנו הבשרי ולא יכניע אותנו עוד לתאוותיו (פסוק 12). פסוק 13 ממשיך ומזהיר אותנו מפני התמסרות לחטא ולרשע, ולעומת זאת מעודד אותנו להתמסר לאלוהים ככלים של צדק. במילים אחרות, שאול מדבר על ציות! כמאמינים אנו בוודאי זוכרים ויודעים שיש לנו מאבק רוחני אמיתי בכוחות הרוחניים הרעים שבשמים (אפסים ו' 12). השטן אינו אוהב את הרעיון שכעת אנו שייכים למשיח, אך הוא אינו יכול לחטוף אותנו מידיו. לכן הוא יעשה הכול על מנת לגזול מאתנו את שמחת הישועה. בסופו של דבר, העמידה שלנו במשיח תלויה בנו. אנחנו אחראים למקום שאליו העיניים שלנו משוטטות ולדברים שלהם האוזניים שלנו מקשיבות. אומנם השתחררנו מעולו של בעל הבית הקודם ואין לו כל זכות או כוח עלינו, אך הבעיה היא כאשר אנו נותנים לו את החופש לפעול. עלינו להיות נאמנים לבעל הבית החדש שלנו, שקנה אותנו בדמו.

בפסוק 14 שאול מזכיר שאיננו עוד תחת התורה שמזכירה לנו את חטאינו, אלא תחת החסד. לכן עלינו לעבוד את אלוהים לא מתוך פחד, אלא מתוך אהבה. זִכרו, האדם תמיד מוכן לעשות הרבה יותר מתוך אהבה מאשר מתוך פחד.

שאול שוב חוזר על השאלה שעלתה בפסוק 1: האם העובדה שאנחנו תחת החסד משמעה שאנו יכולים לחטוא? (פסוק 15). והוא נותן את אותה תשובה נחרצת: חס וחלילה! בפסוקים הבאים (16-23) שאול מתייחס לעובדה שאנחנו תחת החסד ולא תחת התורה, כאשר הדגש הוא על התוצאות של המעשים שלנו.

חשוב לזכור שלחוסר ציות יש מחיר, לפעמים כבד! בפסוקים 16-17 שאול מתייחס למצב הרוחני של המאמינים בעבר. בעבר אנשים היו עבדים לחטא שמוביל אל מוות, וכדי לנסות ולברוח מעונש המוות, הם נשמעו לתורה שעל ברכיה הם חונכו. כלומר, לפני שאלוהים נתן לנו את הצדקה במשיח ישוע, המציאות הייתה עבדות שסופה מוות, והסיכוי היחידי להימלט מן המוות הזה היה על ידי קיום מצוות התורה. אבל כעת מצב זה השתנה. אותם אנשים שמאמינים, השתחררו מהחטא והפכו עבדים לצדקה (פסוק 18). לא נאמר שהם הפסיקו לחטוא, אלא שהם השתחררו ממשהו שכבל אותם. פסוק 18 מדבר על מציאות חדשה ומעניינת. השחרור מהחטא לא נתן לנו עצמאות! אנחנו לא הפכנו להיות אדונים לעצמנו. השחרור הוביל אותנו לעבדות חדשה - עבדות לצדקה. אבל זוהי עבדות נפלאה, שמובילה אותנו לתכלית שונה לחלוטין - לקדושה. במתי י"א 28-30 ישוע קורא לנו לפרוק את העול הקיים ולקחת עול חדש - עול שהוא קל ונעים.

שאול קורא למאמינים לנהוג באותה התמסרות שהם הפגינו בעבר, אבל הפעם עליהם להתמסר לצדקה (רומים ו' 19). בעבר, האנשים התמסרו בכל מאודם לטומאה ולרשע. כעת עליהם להתקדש - למסור את עצמם לצדקה. בעבר, כאשר אנשים היו עבדים לחטא, הם למעשה לא יכלו להשיג צדקה (פסוק 20), והיו לכך תוצאות מבישות שהובילו למוות (פסוק 21). דוד המלך ביקש מאלוהים לא לזכור את חטאי נעוריו, שהוא ללא ספק התבייש בהם (תהילים כ"ה 7). אני חושב שכולנו יכולים להיזכר במעשים כאלה שהיינו רוצים למחוק מהזיכרון.  

מעמד רוחני ורוחניות

כאן אני שוב רוצה להזכיר את ההבדל בין המעמד הרוחני שלנו לבין המצב הרוחני שלנו. מאז שהאמנו בישוע, המעמד הרוחני שלנו לא השתנה וגם לא ישתנה, כי מלכתחילה הוא לא היה תלוי בנו ובמעשינו. המעמד הרוחני שלנו נקבע על ידי פועלו של המשיח על הצלב, וקיבל תוקף בחיינו ברגע שאלוהים פעל בלבנו והפיח בנו אמונה. זהו מצב נתון וקבוע, שאינו תלוי בנסיבות. לעומת זאת, המצב הרוחני שלנו יכול להשתנות, והוא תלוי לחלוטין במידת הציות שלנו ובהתמסרות שלנו לאלוהים. הבעיה היא שאנו מושפעים מהנסיבות. אם נעצור לרגע ונחשוב על תקופות טובות וקשות שעברנו, רבים מאתנו ודאי ישימו לב לכך שמידת הציות שלנו לאלוהים השתנתה. עלינו לזכור, הציות שלנו קובע את מידת השמחה שלנו בישועה, ואת המידה שפרי הרוח יתבטא בחיינו. בעניין זה ניתן להבחין בין שני סוגים של חיים רוחניים: ישנם מאמינים שניתן להמשילם למד-חום, ואחרים לווסת חום. הראשונים מושפעים מכל מה שקורה סביבם, ומצבם הרוחני נד מקיצוניות אחת לשנייה. אין להם כל השפעה על הסובב אותם. להפך, הם מושפעים מהתנאים הסובבים אותם. כאשר הם נמצאים בסביבה של מאמינים אחרים, הם "רוחניים" מאוד וחיים את חייהם "לפי הספר". הם ממש לוהטים למען המשיח. אבל כאשר הנסיבות סביבם משתנות, נוכח צרות, פיתויים וכדומה, הם מאבדים את העשתונות, מצבם הרוחני מידרדר ואמונתם מתקררת. חייהם סובלים מחוסר יציבות רוחנית. לעומתם יש מאמינים שניתן להמשיל את חייהם הרוחניים לווסת חום. מצבם הרוחני של אנשים כאלה אינו מושפע מהנסיבות, אלא מאפשר להם לשלוט בנסיבות ולשנות אותן. לא מדובר באיזה כוח יוצא דופן שהם ניחנו בו. הם נשארים נאמנים למשיח מכיוון שבכל יום מחדש הם מחשיבים את עצמם מתים לחטא וחיים לאלוהים במשיח ישוע. הם מקפידים על חיי התפילה שלהם, על ההתחברות ועל הלימוד של הכתובים. מצבם הרוחני תואם בצורה טובה יותר את מעמדם הרוחני. בלקסיקון המשיחי מכנים אותם "מאמינים חזקים".

רומים ו' 22 אינו מדבר רק על מאמינים חזקים. שאול אומר לכולנו (המאמינים), שכעת כולנו משוחררים מן החטא ומשועבדים לאלוהים. לכולנו יש פרי של צדקה שמביא לידי קדושה. לכולנו יש חיי עולם! בגלטים פרק ה' שאול מדבר על מעללי הבשר לעומת פרי הרוח. חשוב מאוד לשים לב למושגים שבהם שאול השתמש: כאשר הוא מתייחס לאדם הישן, הוא מדבר על מעללי הבשר, אך כאשר הוא מתייחס לאדם החדש, הוא מדבר על פרי הרוח (ולא הפרי של המאמין). בפסוקים 13-26 מדובר על החירות שניתנה לנו, המאמינים, ועל הסכנה שננצל לרעה את החירות הזו. קִראו את הפסוקים האלה עכשיו, ושימו לב לפסוק 24: "האנשים השייכים למשיח צלבו את בשרם עם תשוקותיו ותאוותיו".

כאמור, שאול מתייחס בפרק זה ליחסו של המאמין לחסד שניתן לו. חשוב להזכיר שאלוהים רואה את כל מעשינו ויודע היטב את כוונות לבנו. כל חטא מעציב את רוח הקודש. כל חטא גורע משמחת הישועה שלנו. ישנם חטאים שתוצאותיהם עלולות להיות חמורות ובעלות השפעות הרסניות בחיינו. בסופו של דבר, מה שאנחנו מבשלים נצטרך גם לאכול! איננו יכולים לבוא לאלוהים ולבקש את הטוב ביותר, אם במעשינו כבר בחרנו בגרוע. יש מאמינים רבים שבעקבות חטאיהם הפסידו את הטוב ביותר שהם יכלו לקבל. כולנו זוכרים מה קרה לעשו ויעקב. עשו היה רעב, והיה מוכן למכור את בכורתו (את הטוב ביותר) כדי לספק דחף רגעי. הוא בז לטוב ביותר. הבכורה והברכה הטובה ביותר היו שלו, אבל סיפוק צרכיו הבשריים היה חשוב לו יותר. בסופו של דבר הוא צעק צעקה גדולה ומרה (בראשית כ"ז 38,34). הוא ביקש ברכה, אך היה עליו להסתפק בברכה פחות טובה. הוא לא איבד את מעמדו כבן, אך איבד את הטוב ביותר שיכול היה לקבל.

למעשינו יש שכר (רומים ו' 23). בשיעורים הקודמים דנו במשמעות השכר והחסד, וראינו ששכר המינימום על מעשינו הוא עונש מוות. "אבל...", תודה לאלוהים על המילה "אבל" בפסוק זה. מילה זו מזכירה לנו שקיימת חלופה! אלוהים נתן במתנה חיי עולם לאלה שמאמינים בבנו ישוע. מתנה היא דבר טוב, שכולנו אוהבים לקבל ואיננו צריכים לשלם עבורה. חיי העולם הם מתנת יום ההולדת הרוחני שלנו. מעבר לכך, הפרק הזה מזכיר לנו שהמתנה הזו ניתנה לנו בחסד. היא לא ניתנה לנו בגלל מעשינו, אלא למרות מעשינו.

אני מניח שכל אחד מאתנו רוצה ליהנות ממלוא ברכותיו של אלוהים במשיח ישוע. המפתח הוא ציות! כדי להיות תמיד במקום הנכון, בזמן הנכון, ועסוקים בדברים הנכונים, עלינו להקפיד תמיד שעינינו ואוזנינו יהיו פתוחות לדברו של אלוהים ולקולו.

"על כן, היכנעו לפני אלוהים. (ואם יופיע בעל הבית הקודם שלכם) התייצבו נגד השטן ויברח מפניכם" (יעקב ד' 7).