עשו תלמידים

מאת איתן קשטן

לבשר או לא לבשר? זאת לא השאלה. איך לבשר? זו השאלה!

כולנו יודעים שצריך לבשר. כל הקהילות בארץ עוסקות בבישור, וכל אחד מאתנו יודע שעליו להיות עד נאמן של אלוהים. אבל מדוע עלינו לבשר? האם מוטלת על כולנו החובה לספר אודות המשיח? האם אנחנו עלולים להיתקל בהתנכלויות מצד אנשים אם נציג בפניהם את בשורת המשיח?

קודם כול הבה נזכור שלבישור ישנם שני היבטים: הבישור מביא ברכה לבני אדם, וכבוד לאלוהים.

בעצם ניתן לומר שהמבשר הראשון היה אברהם. אלוהים שלח את אברהם ואמר לו: "לךּ לךָ מארצך... ואברכך ואגדלה שמך... ואברכה מברכיך" (בראשית י"ב 1-3).

אם כך, אברהם נשלח כדי לקיים את מצוות אלוהים, ולו ולאלה שיתייחסו כראוי אליו ואל המסר שבפיו הובטחה ברכה.

ההיבט השני הוא שהבשורה מפארת את אלוהים ומכבדת אותו. כשאנשים מצייתים לאלוהים, הם מפארים אותו: "ושמרתם ועשיתם, כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'. כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו?" (דברים ד' 6-7).

אם כך, כשאנחנו מדברים על הבשורה, עלינו לזכור שהיא מקור של ברכה לאנשים ושל כבוד לאלוהים. אל לנו לטעות ולהחליף את היוצרות.

מהי הבשורה, מהו אותו מידע שעלינו לספר? מה חייב אדם לדעת כדי להיוושע?

קחו דף ועט, וכתבו את מה שלפי דעתכם חייב אדם לדעת כדי לחזור בתשובה. נניח שעומד לרשותכם זמן קצר שבו עליכם לספר למישהו אודות התקווה שבלבכם. מה תאמרו לו?

האם העובדה שאלוהים קיים היא חלק מהבשורה? האם העובדה שהוא ברא את העולם בשישה ימים חיונית כדי להיות משיחי? האם חייבים להאמין שישוע הוא אלוהים כדי להיות אח או אחות במשיח? האם חייבים להסכים על מתנות הרוח, על אחרית הימים? האם חייבים להכיר בכך שאנחנו חוטאים ולחזור בתשובה? האם אפשר להיוושע גם בלי להכיר את עשרת הדיברות או את תפילת האדון? האם חייבים להאמין שהמשיח קם מהמתים?

מהי הבשורה? האם די לומר שישוע הוא המשיח כדי להיוושע? הבה נקרא מספר פסוקים ואחר כך ננסה לסכם אותם:

כמובן שיכולנו להוסיף פסוקים רבים, אבל נסתפק באלו וננסה לסכם: כדי להיוושע, על האדם להכיר בכך שהוא חוטא, שאין לו תקווה, שעליו לבקש את סליחת אלוהים, לחזור בתשובה, להאמין בקורבן המשיח על הצלב, להאמין שישוע קם מהמתים ושהוא האדון, ולהיות נכון ללכת אחרי ישוע בכל תנאי. זוהי פחות או יותר הבשורה.

לפעמים יש לנו נטייה להקל בדרישות של הבשורה ולחשוב שדי שמישהו יקרא בשם ישוע כדי להיוושע, ולכן  איננו דורשים ממנו לחזור בתשובה. אנשים חושבים שאם הם מאמינים שישוע הוא המשיח, או שהוא אלוהים, הם כבר נושעו, אבל אין זה נכון. הרי גם השטן מאמין שישוע הוא המשיח, אבל איש לא היה חושב שדי בכך כדי לפטור אותו מעונש. לאחרים יש נטייה הפוכה: להערים קשיים מיותרים. נדמה לנו שמי שאינו חושב כמונו אינו יכול להיות מאמין, וגם זה אסור. עלינו לדעת מהי הבשורה, ולבשר אותה כפי שעשו השליחים בברית החדשה.

חשוב שנתמקד בבשורה. נכון שישנם נושאים רבים שטוב לספר עליהם, אבל אם לא נקרא לאנשים לחזור בתשובה, ואם הם לא יבינו שהם זקוקים נואשות לסליחת חטאים ויכירו בכך שהם חוטאים ושהפתרון הוא רק בישוע המשיח, הרי שלא בישרנו להם את בשורתו.

מדוע עלינו לבשר? האם על כולם לבשר?

ראשית, הפצת הבשורה אינה עניין שנתון לבחירה, היא מצוות אלוהים. אלוהים ציווה עלינו לספר עליו ועל ישועתו. איש אינו רשאי לומר: "אני צעיר מדי", "אינני טוב מספיק" או "אינני יודע די". כולנו נושענו מכיוון שאיננו יודעים, איננו טובים ואיננו מסוגלים. ישוע הסביר לנו בדיוק מדוע עלינו לבשר:

"ניתנה לי כל סמכות בשמים ובארץ. על כן, לכו ועשו את כל הגויים לתלמידים, הטבילו אותם לשם האב והבן ורוח הקודש ולמדו אותם לשמור את כל מה שציוויתי אתכם. הנה אִתכם אני כל הימים עד קץ העולם" (מתי כ"ח 18-20).

שימו לב, למצווה ללכת ולבשר אין כל התניה. מדוע עלינו לבשר? כי לישוע ניתנה כל סמכות בשמים ובארץ! לא משום שאנחנו יודעים הכול או טובים יותר מכל אחד אחר, אלא משום שהוא טוב ויודע! מה עלינו לעשות? עלינו לעשות תלמידים – לא פרופסורים! עלינו ללמד אותם "לשמור את כל מה שישוע ציווה". מה הוא ציווה? לחזור בתשובה, ללכת אחריו, להשיב טובה תחת רעה.

אנשים לא יחזרו בתשובה בזכות החוכמה או הידע שלנו, ולכן החוכמה והידע האלה אינם תנאים הכרחיים כדי לבשר. עוד נדבר על כך שעלינו לפעול בחוכמה וללמוד את דבר אלוהים, אבל המחשבה שאיננו חייבים לספר על המשיח, רק משום שאנחנו צעירים בגיל או באמונה פשוט אינה נכונה!

אם כן, אנחנו מבשרים משום שכך ציווה אלוהים. אנחנו מתפללים ועובדים את אלוהים מתוך ציות, ולכן עלינו לציית לו גם בתחום הזה.

שנית, הבישור איננו המטרה אלא האמצעי. אנשים רבים חוזרים ממסע בישור כשהם נפוחים מגאווה ומלאי כבוד עצמי. הם חוזרים ואומרים: היה כיף גדול. הם מספרים בעיקר על הוויכוח שהתעורר עם בחור דתי, שלא היה מוכן לשמוע אותם. הם בדרך כלל מציגים את עצמם כמי שניצחו בוויכוח ונתנו לאיש תשובה שהביכה אותו והבהירה לו שאין לו תשובות טובות משלנו. אבל בישור כזה משרת את המאמינים, לא את אלוהים, והמטרה שלו אינה נכונה. הבישור צריך לפאר את אלוהים. הבישור נועד לרומם את ישוע ואת מה שהוא עשה כדי להושיע אותנו. הבישור חייב להתמקד באלוהים - לא במבשר. הבישור כשלעצמו אינו כיף. איזו מין הנאה יש בכך שאנחנו אומרים לאנשים שהם חוטאים ושהם בדרך לאבדון? ההנאה בבישור נובעת מכך שאנחנו מצייתים לאדוננו ומספרים את תהילותיו.

שלישית, עלינו לבשר משום שאנחנו אוהבים את רעינו כפי שאנחנו אוהבים את עצמנו. עלינו לרחם על אלה שאינם מכירים את המשיח. כך עשה ישוע עצמו. כשראה חוטאים, לבו התמלא חמלה. עלינו לזעוק לאלוהים למען החוטאים, שהרי שערי שמים לא ישארו פתוחים לנצח.

מה הן טכניקות הבישור המועדפות, וכיצד נוכל להציג את הבשורה בצורה מושכת?

שמעון פטרוס הנחה אותנו בכל מה שקשור להפצת הבשורה: "מי ירע לכם אם תהיו קנאים לטוב? אך גם אם תסבלו למען הצדקה - אשריכם. אל תפחדו מאֵימתם ואל תיבהלו. את האדון המשיח הַקדישו בלבבכם, ותמיד הֱיו מוכנים להשיב בענווה ויראה לכל מי שמבקש מכם דין וחשבון בדבר התקווה שבלבכם" (הראשונה של פטרוס ג' 13-15).

א. אל לנו לנסות ולהפוך את הבשורה למושכת. היא כזו ממילא, וכל מה שנוסיף רק יגרע ממנה. אין צורך לערוך מופעי דרמה ולשכור ליצנים כדי לשכנע שהבשורה טובה. עלינו ללמד את האנשים את מה שישוע ציווה עלינו - להתרחק מהחטא ולחזור בתשובה. שמעון כיפא אמר שעלינו להראות את התקווה שבלבנו, והתקווה הזו היא הדבר המושך ביותר. שומעינו אינם זקוקים למופע רוק. הם זקוקים לבשורה, ואם יֵענו לה, הם ישמעו מוזיקה נהדרת שתבקע מתוך לבם ותפאר את אלוהים.

ב. עלינו להיות קנאים לטוב וכמי שמקדישים את המשיח בלבם. אם לא נהיה קנאים לטוב, איש לא יהיה מוכן לשמוע על דבר התקווה שבלבנו. אנשים מוכנים להקשיב רק לאלה שחייהם מעידים על אמונתם. כיצד נוכל להאיץ באנשים לציית לישוע אם איננו חיים על פי מצוותו? כיצד נוכל להפציר בהם להשתנות, אם בנו לא חל כל שינוי והמשיח אינו ממלא את לבנו? המעשים מדברים בקול רם יותר ממילים. דוגמה אישית היא העדות החשובה ביותר. התקווה שלנו צריכה להתבטא במעשים, ואז גם אם יפגעו בנו לא יהיה לנו רע. לא נוכל לומר לחברינו שעליהם לחזור בתשובה משום שהם משקרים, כל עוד אנחנו עצמנו מעתיקים במבחן. לא נוכל לומר להם לאהוב את הזולת, כשאנחנו עצמנו מרכלים. לא נוכל לומר להם שאלוהים מצווה אותם לנהוג בסבלנות, כשאנחנו עצמנו מתפרצים בכל פעם שמשהו מרגיז אותנו.

ג. אל לנו לחשוש מפני סבל. עלינו להיות מוכנים לסבול למען המשיח ולמען בשורתו. לעולם לא נוכל להיות עדים נאמנים, אם לא נהיה מוכנים לשלם את המחיר ולקיים את המוטל עלינו - לבשר. אלוהים לא חסך את בנו יחידו, ישוע לא חס על חייו שלו, שאול לא נבהל גם כשהושלך לכלא, וסטפנוס המשיך לבשר גם כשנסקל באבנים. אם נספר על המשיח, יתכן שיהיו כאלה שלא יאהבו את זה. הם עלולים ללעוג לנו ואפילו להזיק לנו. האמת היא שבדרך כלל אין זה כך, אבל עלינו להיות מוכנים לקראת הקשיים שעלולים לצוץ.

ד. שמעון פטרוס אמר שעלינו להשיב בענווה. לעולם אסור לנו להתגאות. שאול כתב לאפסים: "אין זה (הישועה) נובע ממעשים, כדי שלא יתגאה איש. שהרי מעשה ידי אלוהים אנחנו" (אפסים ב' 9-10). אין לנו במה להתגאות, שהרי קיבלנו מתנה שאינה מעידה על הטוב שלנו. להפך, העובדה שנושענו מעידה על כך שאנחנו חוטאים ואבודים. היא מעידה על טובו של אלוהים, לא על הטוב שלנו. איננו טובים מאלה שאינם מכירים את המשיח, ולכן, מה שאלוהים עשה בחיינו הוא יכול לעשות גם בחייהם.

ה. אמרנו קודם שאין הכרח בידע רב כדי לבשר. עם זאת, שמעון אומר שעלינו להיות מוכנים לענות על כל שאלה בנוגע לתקווה שבלבנו. לכן עלינו ללמוד, והרבה. ראשית, עלינו להכיר את התקווה שבלבנו, את המושיע שלנו, את עצמנו. את כל אלה נוכל ללמוד מכתבי הקודש. אבל לא די בכך. עלינו להרחיב את ידיעותינו על העולם שאלוהים ברא, על ההיסטוריה, על תורת האבולוציה, כדי שנדע היכן היא שוגה. ככל שנרחיב את ידיעותינו, כך נוכל לענות בצורה טובה יותר על שאלות שישאלו אותנו אודות התקווה שבלבנו.

ו. אסור להבטיח דברים שהבשורה אינה מבטיחה. המסר שישוע הביא הוא חיי נצח. אלוהים מעולם לא הבטיח לנו רווחה, בריאות, עבודה מעניינת וקהילה מושלמת עלי אדמות. לכן אסור לנו להבטיח לאחרים שאם רק יאמינו, הם ירָפאו ממחלותיהם, בעיותיהם הכלכליות יפָּתרו, או שהם ימצאו אנשים טובים שיאהבו אותם וידאגו להם. האמת היא שמשיחיים חווים דחייה וקשיים לא פחות מכל אדם אחר, ולפעמים אפילו יותר מאחרים. מי שסובל מדלקת ריאות אינו זקוק למשיח יותר מאדם בריא בגופו. שניהם אבודים ושניהם זקוקים לבשורה באותה מידה. עלינו לענות בנוגע לתקווה שבלבנו ולא בנוגע לתקוות שלנו ושל אחרים. המשיח לא מת כדי לרפא את חולי הסרטן, אלא "כדי לקרב אותנו אל האלוהים" (הראשונה של פטרוס ג' 18).

ז. כשאנחנו מוכיחים חוטא וקוראים לו לחזור בתשובה, אל לנו להתמקד בחטאו אלא דווקא בפתרון שאלוהים סיפק. זוכרים את השיחה של ישוע עם האישה השומרונית? השיחה ביניהם מתחילה ביוחנן ד' 7. עד פסוק 14 ישוע מציג בפני האישה את הפתרון. אחר כך הוא אומר לה במשפט אחד שהיא חוטאת שזקוקה למושיע (פסוקים 17-18), ומיד חוזר לדבר על הפתרון - על הישועה, על מעשה אלוהים. אל לנו לחטט בסיפורים העסיסיים של החטאים של אלה שאנחנו מבשרים להם. עלינו רק לעזור להם להבין שהם חוטאים, ולעבור מיד לפתרון.

ח. ודבר אחרון, אם כי לא פחות חשוב. התפללו, התפללו ועוד פעם התפללו. הרי ישועתם של החוטאים תלויה באלוהים, ולכן, גם אם אנחנו המבשרים המוכשרים ביותר, לא נוכל לעזור אם אלוהים לא יפעל.

סיכום

1.      אנחנו מפיצים את הבשורה כדי לפאר את אלוהים. מי שעוסק בהפצת הבשורה זוכה לברכת אלוהים.

2.      בישור פירושו לקרוא לחוטאים לחזור בתשובה ולבטוח במשיח לישועתם.

3.      בישור פירושו להכריז שהמשיח הוא אדון, ושעל כל אדם לציית לו.

4.      הבישור הוא מצווה, לא המלצה. עלינו לבשר מתוך ציות למצוותו של אלוהים.

5.      כשאנחנו מבשרים, אנחנו מבטאים בצורה הברורה ביותר את אהבתנו לאלוהים ולזולת.

6.      הבשורה מושכת את שומעיה, ולכן אין כל סיבה שניעזר בגימיקים שונים כדי לייפות אותה.

7.      אורח החיים שלנו מדבר בקול רם יותר מהבשורה שבפינו, ולכן עלינו להקפיד על קדושה.

8.      עלינו להיות מוכנים לסבול למען המשיח ולמען הבשורה.

9.      עלינו לבשר בצניעות ומתוך יראת אלוהים.

10. עלינו להכיר היטב את דבר אלוהים, כדי שנוכל לענות על טיעונים ששומעינו יעלו נגד הבשורה.

11. אסור להבטיח דברים שהבשורה אינה מבטיחה.

12. כשאנו קוראים לחוטא לחזור בתשובה, אל לנו להתמקד בחטאו אלא דווקא בפתרון שסיפק אלוהים.

13. עלינו להבין שאלוהים הוא שמושיע, ולכן עלינו להתפלל ולבקש שיברך את מאמצינו ויושיע את אלה שאִתם אנחנו משוחחים.

איך לספר על ישועתנו?

האם התבקשת פעם לספר כיצד הפכת למשיחי? האם שמעת אנשים שמספרים כיצד הם הפכו למשיחיים? בוודאי קראת ספרים שבהם המחברים מתארים את מה שאלוהים עשה בחייהם וכיצד הם חזרו בתשובה.

אבל פעמים רבות, כשאנחנו מתבקשים לספר כיצד חזרנו בתשובה, אנחנו נבוכים משום שאיננו יודעים היכן להתחיל והיכן לסיים. לא תמיד ברור לנו מה לומר ובאיזה סדר. אינני מתיימר להציג כאן נוסחה שכותרתה "כך עושים זאת נכון!", ובכל זאת נדמה לי שטוב נעשה אם נלמד מכתבי הקודש כיצד עלינו לספר את סיפור ישועתנו.

מדוע לספר?

פעמים רבות בכתבי הקודש מסופר שאנשים תיארו את מעשיו של אלוהים. למשל, כשמשה דיבר אל בני ישראל, הוא הזכיר להם את כל מה שהם עברו במהלך שנות הנדודים במדבר, ואת כל הדברים שאלוהים עשה למענם (דברים א' 1-11). כשהשבים מגלות בבל התפללו, הם הזכירו את מעשיו הגדולים של אלוהים, החל מבריאת העולם, דרך בחירתו של אברהם וקריעת ים סוף, ועד הרחמים שהוא גילה כשהשיב את העם לארצו (נחמיה ט' 4 ואילך).

כשאנחנו מספרים על מעשיו של אלוהים בחיינו, אנחנו מפארים אותו, מעודדים את אחינו לאמונה ומעוררים מחשבה אצל אלה שאינם מכירים את המשיח. אבל חשוב שנזכור שהמטרה היא לפאר את אלוהים ולא את עצמנו. לכן אלוהים חייב לעמוד בלב לבה של העדות שלנו.

מה לספר?

אחד הדברים המעניינים... והמטרידים ביותר הוא המנהג של אנשים להתמקד בעצמם כשהם מספרים על הדרך שהובילה לישועה שלהם. אנשים שגדלו בבית משיחי ושלא עשו מעשים נוראיים במיוחד לפני שחזרו בתשובה, חשים לפעמים שאין להם מה לספר. אנשים חושבים שהסיפור שלהם מעניין רק אם הם היו נרקומנים, גנבים, מופקרים או אנסים לפני שנושעו. האמת היא שאם נתמקד באלוהים בשעה שאנחנו מספרים את העדות שלנו, העבר שלנו לא יהיה כל כך חשוב אלא דווקא העתיד. לא כל כך חשוב מי היינו לפני שנושענו, שהרי כולנו חטאנו וכולנו ראויים לעונש. גם מי שגדל בבית משיחי ותמיד היה "בחור טוב" הוא עדיין חוטא. ישוע מסר את נפשו עבור אדם כזה לא פחות מאשר עבור נרקומן חסר תקווה.

אז איך נדע מה לספר? הבה נלמד משאול השליח.

כששאול הובא לפני המלך אגריפס, ניתנה לו זכות להגן על עצמו. שאול הבין שאלוהים נתן לו הזדמנות פז לבשר את בשורת המשיח, וחילק את דבריו לשלושה חלקים עיקריים.

א. שאול לפני שחזר בתשובה (מעשי השליחים כ"ו 4-11)

סיפור חייו של שאול יכול למלא ספר שלם. הוא הרי היה תלמיד חכם, שרדף את המאמינים והיה שותף להריגתם של חלק מהם. אני בטוח שהיו לו סיפורים עסיסיים על כל אותם מקרים שבהם הוא הגיע רחוק ברדיפות שלו אחר המאמינים. אבל שאול התייחס לעברו בקצרה: "כל היהודים יודעים את דרכי חיי מתקופת נעורַי... ויודעים שחייתי כפרוש על פי הכת האדוקה ביותר של דתנו. ועכשיו אני עומד למשפט על תקוות ההבטחה שהבטיח אלוהים לאבותינו... על דבר התקווה הזאת, המלך אגריפס, יש יהודים המאשימים אותי. מדוע תחשבו לדבר לא יאמן שאלוהים מחיה מתים? אכן, אני עצמי חשבתי כי מחובתי לעשות דברים רבים נגד שם ישוע מנצרת, מה שגם עשיתי בירושלים. קדושים רבים כלאתי בבתי כלא... וכאשר הוצאו להורג הצבעתי עם המחייבים. פעמים רבות, בכל בתי הכנסת, הענשתי אותם ודחקתי בהם לגדף את שמו, ובשצף זעמי עליהם רדפתי אותם אפילו עד ערים מחוץ לארץ". שאול סיכם את תקופת חייו כלא-מאמין בשמונה פסוקים. בלי פרטים מיותרים, בלי דרמה - רק העובדות, וביניהן אמירות חשובות אודות התקווה שיש לנו באלוהים ואודות כוחו.

ב. שאול חוזר בתשובה (פסוקים 12-19)

בשמונה פסוקים תיאר שאול את שנותיו לפני שחזר בתשובה, ובשמונה פסוקים הוא תיאר את החוויה שבמהלכה הוא חזר בתשובה. תארו לכם את החוויה שעבר. הרי היה אפשר לספר עליה שעות. אבל הוא בחר לתאר בקצרה את המעשה הזה של אלוהים. הוא לא תיאר את מחשבותיו, אלא התמקד אך ורק במה שעשה אלוהים באותו מעמד. שאול סיפר שאלוהים שלח אותו כדי להביא אור לשרוּיים בחושך, וכן סליחת חטאים ונחלה בקרב המקודשים (פסוק 18). רק אחר כך שאול אמר משהו על עצמו: "לא התנגדתי לציית למראֶה מן השמים" (פסוק 19).

שאול לא חשב שסיפורו האישי הוא החלק המעניין, אלא דווקא המעשה של אלוהים, ובנה את נאומו בהתאם.

ג. שאול לאחר שחזר בתשובה (פסוקים 20-29)

את חלקה העיקרי של העדות הקדיש שאול להסברים על מה שקרה לו מאז שחזר בתשובה. ואכן, זה החלק המעניין מכולם: כשאלוהים מחליף את לב האבן שלנו בלב בשר, הוא נותן לנו רוח חדשה, חיים חדשים וסולח לנו. שאול הסביר גם שכל ההישגים שאליהם הוא הגיע אינם נזקפים לזכותו: "בהיות האלוהים בעזרי עד היום הזה, הריני עומד ומעיד לפני קטנים וגדולים" (פסוק 22).

באיגרת לגלטים יש דוגמה נוספת לדרך שבה שאול נהג לספר על ישועתו. בפרק א' 13-14 הוא תיאר את חייו לפני שהאמין, בפסוקים 15-16 הוא סיפר על ישועתו, ועד פרק ב' 14 הוא מפרט את מה שקרה אחר כך.

מבינים את העניין? כשאנחנו מספרים את עדות חיינו, עלינו להתמקד במעשיו של אלוהים ובשינוי שחל בחיינו. איננו צריכים לספר פרטים רבים על החיים שניהלנו כשעוד היינו מתים בחטאינו. סיפורים אלה לא יבנו את המאמינים ולא יועילו לאלה שאינם מאמינים. עלינו להתמקד בחיינו החדשים במשיח, בחיים שנשלטים בידי החסד ושיש בהם תקווה אמיתית.

אם כך נעשה, הסיפור שלנו ירתק את השומעים. הרי החלק המעניין בעדותנו אינו העבר, אלא ההווה והעתיד.