מאבק בפיתוי

מאת חנה סמית

הפיתוי עצמו אינו חטא, להיכנע לו זה חטא!

רבים טועים כשהם חושבים על פיתויים. יש אנשים הסבורים שכשאדם הופך למשיחי, הפיתויים נעלמים מחייו. הם חושבים שאלוהים אינו מסתפק בהבטחה שנוכל לעמוד בפיתויים, ולכן גם מבטיח שהפיתויים לא יהיו עוד מנת חלקנו.

אחרים חושבים שהפיתוי כשלעצמו הוא חטא. הם מאשימים את עצמם בכל פעם שמופיעה בחייהם ההזדמנות לחטוא, על אף שהם סולדים מכך. הדבר ממלא אותם בושה ויאוש. הבעיה היא שנפש מדוכאת וחסרת תקווה היא טרף קל לחטא, ולכן אנשים כאלה נוטים לחטוא בסופו של דבר, בעיקר משום שהם חוששים מפני החטא ורואים בעצמם כישלון גם כשלא נכשלו כלל.

האם המשיחי פטור מפיתויים?

כדי לענות על השאלה יש לעיין בפסוקים הרבים, שאומרים בבירור שהחיים המשיחיים הם מאבק רוחני מתמשך. האמת היא שבדרך כלל הפיתויים מתרבים והמאבק בהם מתעצם דווקא כשאנחנו חוזרים בתשובה והולכים בעקבות המשיח. הרי על כל מאמין להיאבק באויבים רוחניים שכוחם חזק לאין שיעור מכל הפיתויים שאִתם מתמודדים אלה שאינם מאמינים. אבל אסור שהפיתויים שרובצים לפתחנו יגרמו לנו לאבד את הביטחון במערכת היחסים שלנו עם המשיח.

לפעמים פיתויים חזקים הם עדות לאמונה חזקה, ולא להפך. כשבני ישראל יצאו ממצריים, אלוהים בחר להוביל אותם בדרך ארוכה יותר ולא דרך ארצם של הפלשתים, "כי אמר אלוהים: 'פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצריימה' " (שמות י"ג 17). מאוחר יותר, כשהעם הכיר טוב יותר את אלוהים, צבר ניסיון ולמד לסמוך עליו, אלוהים התיר לעמים אחרים לתקוף את ישראל. לאורך כל המסע הארוך במדבר ניהלו בני ישראל פחות מלחמות מאלה שהם ניהלו עם כניסתם לארץ המובטחת. ככל שהעמיקה ההיכרות שלהם עם אלוהים, כך הוא התיר לבני ישראל לעמוד בקשיים ובפיתויים רבים וחזקים יותר.

יתר על כן, כשגבר החסד, לאחר שהעם הגיע לארץ המובטחת, דווקא שם גבר הפיתוי. לפיכך, כשהקושי והפיתויים גוברים, עלינו להבין שאנחנו דווקא מתקרבים ל"ארץ המובטחת", שאנחנו מעמיקים את הקשר שלנו עם אלוהים ואת אמונתנו במשיח.

האם פיתוי הוא חטא?

הטעות השנייה שהזכרנו אינה פשוטה כמו הראשונה. הטעות הזו גורמת למשיחיים רבים לאבד את שמחת הישועה שלהם ומרחיקה אותם מאלוהים.

הרעיון הזה דומה לטענתו של גנב שפרץ לבית וסולק על ידי בעל הבית, ואחר כך מאשים את בעל הבית שהוא הגנב. כך בדיוק מנסה השטן ללכוד אותנו. הוא לוחש באוזנינו כל מיני פיתויים: ספקות, טומאה, קנאה, גאווה - ואז פונה אלינו ומאשים: "חוטא שכמותך, איך אתה מעז לחשוב על דברים איומים כאלה? אילו בטחת באלוהים, לא היית מרשה למחשבות כאלה לטמא את לבך". הטיעונים של האויב נשמעים הגיוניים, וקל לנו להאמין להם. ולכן לעתים קרובות אנחנו נוטים לקבלם. אבל הם גורמים לנו להרגיש אשמים ומיואשים, וכשזה קורה, קל לשטן לתקוף אותנו ולפיתויים למצוא בלבנו קרקע פורייה ולהתפתח לחטא של ממש.

אובדן תקווה הוא אחת הסכנות הגדולות ביותר בחייו של המאמין. ביטחון בישועה חשוב ביותר למשיחי, כי בלעדיו הוא לא יוכל להמשיך במסעו הרוחני אל מלכות אלוהים. עלינו להיאבק מתוך ביטחון שאלוהים אתנו. אלוהים הפציר ביהושע: "חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי. אל תסור ממנו ימין ושמאל, למען תשכיל בכל אשר תלך... חזק ואמץ, אל תערוץ ואל תחת, כי עִמך ה' אלוהיך בכל אשר תלך" (יהושע א' 7-9). דברים דומים אמר ישוע לתלמידיו: "אל נא יחת לבבכם ואל ירא" (יוחנן י"ד 27). כוחם של הפיתויים גובר כשלבנו נמס מפחד. השטן יודע זאת, ולכן מנסה לדכא אותנו לפני שהוא פותח עלינו במתקפה.

ענווה אמיתית

לפעמים נדמה שהעצבות שממלאת אותנו נוכח פיתוי נובעת מצער מוצדק, מכך שאנחנו כועסים על עצמנו רק משום שחשבנו על משהו נורא. אבל בדרך כלל הסיבה היא דווקא גאווה. אנחנו חושבים את עצמנו לכל כך טובים. אנחנו מאמינים שחוש הטעם שלנו לא ישתעשע אפילו לרגע בטעם החטא, ואנחנו מאמינים שאנחנו רחוקים מתאוות העולם ושאין להן כל נגיעה בחיינו. אלא שאנחנו מתאכזבים, משום שההערכה העצמית שלנו אינה מציאותית. דיכאון ורחמים עצמיים נראים לנו כביטוי של ענווה, אבל הם בדרך כלל ביטוי לכך שכבר נכנענו לפיתוי הגאווה. רחמים עצמיים הם ביטוי של אהבה עצמית. אדם שהוא באמת עניו מסוגל להבחין בחולשותיו ובטיפשותו, ואינו מצפה מעצמו ליותר ממה שהוא מסוגל לו. תקוותו היא באלוהים. הוא אינו מצפה לדבר מעצמו, אלא רק מאלוהים. כשהפיתוי עומד בדרכו, במקום להתאכזב ולהתרחק מאלוהים, הוא נאחז באלוהים בכל כוחו משום שהוא מבין שזוהי תקוותו היחידה. כך שענווה מזויפת, כזו שמתמקדת באדם, מובילה ליאוש, אבל ענווה אמיתית, כזו שמתמקדת באלוהים, ממלאת אותנו תקווה.

מקורו של כל יאוש בשטן. זוהי סיסמה שעל כל משיחי לאמץ. לכן עלינו לברוח מפני היאוש כפי שאנחנו בורחים מהחטא עצמו. יעקב השליח כתב: "לשמחה גדולה חִשבו זאת, אחַי, כאשר אתם באים בכל מיני ניסיונות" (יעקב א' 2). ניסיונות ופיתויים אינם חטא כשלעצמם, שהרי אלוהים לא היה אומר לנו לשמוח בחטא.

האחריות שלנו

איננו חוטאים כשאנחנו שומעים את לחישת השטן באוזנינו, כפי שאיננו חוטאים כשאנחנו עוברים ברחוב ושומעים מישהו מנבל את פיו. בשני המקרים החטא מתבצע רק כשאנחנו נעצרים ומצטרפים למעשה. אם אנחנו חושבים על הלחישות או על ניבול הפה האלה, אם אנחנו נותנים להם להעסיק אותנו, אם אנחנו נהנים מהם, אנחנו חוטאים. אבל אם אנחנו מתנערים מהפיתוי, מפנים לו עורף, מסרבים לשתף פעולה, איננו חוטאים. אנחנו עשויים לעמוד נוכח פיתויים אלף פעם ביום בלי לחטוא. אם אנחנו חושבים שהפיתוי עצמו הוא חטא, עלינו להיזהר, משום שהמחשבה הזאת מקרבת אותנו להפסד במערכה. במצב כזה יהיה לנו קשה למנוע מהחטא להביס אותנו.

סיפור של ניצחון

הכרתי פעם אישה יקרה שלא הבינה את האמת בעניין הפיתוי. היא הייתה משיחית שחייה התנהלו לשביעות רצונה, ובמשך זמן רב לא הייתה צריכה להתמודד עם פיתוי כלשהו. היא חשבה שלעולם לא תעמוד נוכח פיתוי רציני. אבל אז בא הפיתוי ללא הודעה מוקדמת. היא התמודדה עם קושי נורא שהחריד אותה. בכל פעם שעצמה את עיניה והחלה להתפלל, מחשבות איומות מילאו את ראשה. כל חייה היא חיה בצניעות וביושר, אבל נוכח המחשבות האיומות האלה היא ראתה את עצמה כגרועה שבחוטאים. היא החלה לתהות אם היא באמת נולדה מחדש, והתמלאה צער רב. אמרתי לה שהמחשבות האלה הן פיתוי בלבד, ושאל לה להאשים את עצמה. הסברתי לה שאין הבדל רב בין מה שהיא מרגישה לבין שיחה מלוכלכת שמתנהלת כשהיא נוכחת בחדר. האצתי בה לפנות לאלוהים ולבקש ממנו שיסיר את הפיתוי מדרכה. הסברתי לה שהשטן כבר נחל ניצחון ברגע שהכניס את הספק ללבה וגרם לה לאבד תקווה.

תודה לאל שהיא נאחזה באמת. בפעם הבאה שהמחשבות האלה עלו בראשה היא התעלמה מהן והמשיכה להתפלל. בסופו של דבר היא השתחררה לחלוטין מהבעיה. כשהמשיחי מבין שהפיתוי עצמו אינו חטא אלא רק התקפה של השטן, וכמשיחי מתמודד נכון עם הבעיה, השטן ירפה ממנו בסופו של דבר. כך קרה כשהשטן ניסה לפתות את ישוע. עלינו לזהות את הפיתוי ולהפנות לו עורף.

הסבל מחזק אותנו

טעות לחשוב שעצם המאבק בפיתוי הוא הפסד. במקרים רבים אנחנו משרתים את אלוהים בשעה שאנחנו מתמודדים ונאבקים, יותר מאשר בימי רגיעה. אנחנו הרי נאבקים בפיתויים למען תפארת שמו של המשיח. יעקב כתב: "אשרי האיש המחזיק מעמד בניסיון, כי לאחר עומדו בניסיון יקבל את עטרת החיים אשר הבטיח האדון לאוהביו" (יעקב א' 12).

העמידה בניסיון וההתמודדות עם פיתויים מלמדות אותנו סבלנות יותר מכל דבר אחר. המאבק בפיתויים מלמד אותנו לבטוח באלוהים ובחסד המשיח. ולבסוף, תלמיד שמפגין את אמונתו, נאבק בפיתוי ומנצח אותו מפאר את המשיח יותר מכל אחד אחר. זו הסיבה שאלוהים יתן את "עטרת החיים" לעומדים בניסיון. אל לנו להתפלא על דבריו של יעקב: "לשמחה גדולה חִשבו זאת, אחַי, כאשר אתם באים בכל מיני ניסיונות. שהרי יודעים אתם כי בחינת אמונתכם מביאה לידי סבלנות. אבל שתהא הסבלנות שלמה בפועלה, למען תהיו שלמים ובלא דופי ולא יחסר לכם דבר" (פסוקים 2-4). אלוהים משתמש בפיתויים כדי להשלים בנו את הדבר הטוב שהוא החל בו. הניסיון של השטן להפיל אותנו בחטא ולהרחיק אותנו מאלוהים משמש ביד אלוהים ככלי שמקרב אותנו אליו: "אלוהים גורם לכך שכל הדברים (גם הפיתויים) חוברים יחד לטובת אוהביו" (רומים ח' 28).

הדרך לניצחון

אמונה היא הדרך היחידה שבה נוכל לנצח את הפיתוי. עלינו לזכור שאנחנו בעצמנו איננו שווים דבר, אבל המשיח הוא הכול. ברגע שנבין שאנחנו חסרי אונים, גם נבין שהדרך היחידה  להתמודד עם פיתויים היא לפנות לאלוהים ולהתפלל שהוא ישחרר אותנו ויעזור לנו להתמודד בדרכו. עלינו לזכור שרק אלוהים יכול לנצח ושהוא אינו זקוק לעזרתנו. עלינו לטפח סבלנות, לנהוג ביראת אלוהים ולבטוח במשיח. רק כך נוכל לנחול ניצחון.

כשמדובר בהתמודדות עם פיתויים, אנחנו חייבים להפקיד את עצמנו בידי אלוהים בדיוק כפי שבטחנו בו כשביקשנו ממנו סליחה על חטאינו. עלינו להיכנע לו מתוך אמונה שאיננו מסוגלים, אבל הוא יכול.

המאמר Lies in Disguise - Battling Temptation

מתוך Last Days Ministries

דעה מטופשת אומרת שאנשים טובים אינם יודעים מהו פיתוי. זהו שקר גס. רק מי שנאבק בפיתוי מבין עד כמה הוא חזק. הרי אפשר ללמוד על עוצמתו של צבא האויב רק כשנלחמים בו, לא כשנכנעים לו בלי קרב. אפשר להעריך את עוצמת הרוח רק כשצועדים בכיוון המנוגד לה ולא כששוכבים בלי לזוז. מי שנכנע לפיתוי תוך חמש דקות אינו יודע מה המשמעות של מאבק ארוך. דווקא אנשים רעים יודעים מעט מאוד אודות הפיתוי הרע, משום שכל חייהם הם נכנעים לרע. לעולם לא נוכל לדעת עד כמה חזק הרוע עד שנילחם בו. לכן המשיח - האדם היחיד שמעולם לא נכנע לפיתוי - יודע מהו פיתוי בצורה מושלמת. בידו התמונה המציאותית ביותר של הפיתוי (ק' ס'  לואיס)