שואה ותקווה

מאת אלון קשטן

"למה? למה אלוהים אוהב הניח לזה לקרות? למה נהרגו מיליוני נשים, זקנים וטף? למה?".  שאלות אלה מתעוררות שוב ושוב בכל פעם שמזכירים את השואה. רבים איבדו את אמונתם באלוהים בעקבות השואה.

לפני כשנה, לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה יצאתי עם משלחת ישראלית שמנתה כאלף בני נוער לביקור במחנות ההשמדה בפולין. יצאתי מתוך ציפייה להבין, לכאוב, לזכור וגם למצוא תשובה לשאלות האלה. במהלך המסע עלו במוחי מחשבות שונות, וגיליתי שלנו, המשיחיים, זיכרון השואה הנוראה הוא גם מקור של תקווה.

ההכנות

ההכנות לקראת המסע נמשכו כחצי שנה. רוב שיעורי ההכנה היו למעשה שיעורי היסטוריה. "זכינו" לחמישה שיעורים נוספים על אלה שכבר היו במערכת. למדנו על התרבות היהודית בפולין, על מלחמת העולם השנייה ועל השואה עצמה. חוץ מזה היו לנו גם שיעורים על יצירות ספרותיות ועל סרטים שנעשו בראי השואה. מאות היצירות שנכתבו על השואה ממחישות עד כמה הנושא הזה מרכזי בעיני האדם.

המשלחת שלנו מילאה ארבעה אוטובוסים, שהכילו בני נוער משישה בתי ספר בארץ. המשלחת תפקדה כיחידה אחת לכל אורך המסע. מעבר לטקסים הרשמיים שלקחנו בהם חלק, כל בית ספר נדרש להכין טקס שהוא עמד לבצע באחד האתרים. התאמַנו במשך שעות על קטעי קריאה ושירה, ובמקרה שלי על נגינה במפוחית.

בחצות הלילה נפגשו חברי המשלחת בחנייה של בית הספר, יחד עם ההורים שבאו להיפרד ועם מלווים רבים. עלינו לאוטובוס שהסיע אותנו לשדה התעופה. המסע לפולין יצא לדרך.

הביקור באושוויץ

אושוויץ הוא אתר ההשמדה הגדול בעולם. במחנה זה הושמדו אלפי אנשים מדי יום. בכל פעם שהגיעו יהודים למחנה, הגרמנים ערכו סלקציה. הם העמידו בצד אחד את האנשים שיכלו לעבוד, ואת השאר שלחו ישירות לתאי הגזים. תוחלת החיים הממוצעת של אלה שנשלחו לעבודה הייתה כשלושה חודשים! אלה שלא נשלחו לעבודה לא "זכו לישון" אפילו לילה אחד במחנה, והושמדו בתוך שמונה שעות. כדי "לטפל" באנשים רבים ככל האפשר נבנתה מערכת מסועפת של מסילות רכבת שהובילו לאושוויץ.

לפני שנכנסנו למחנה הבטתי ימינה לאורך הגדר. מאוד הטרידה אותי הקִרבה של המחנה לעיר, על הבתים והגנים היפים שבה. מה חשבו אז התושבים? איך הם יכלו לחיות בצל מחנה המוות? איך יכולים התושבים לעשות זאת היום?

נכנסנו למחנה דרך השער הגדול, שדרכו נהגו לעבור הרכבות. הלכנו לאורך המסילה ונכנסנו פנימה. רק אז הבנתי עד כמה גדול המקום. בכל כיוון שאליו הסתכלנו המחנה השתרע למרחק, מעבר לשדה הראייה. שורות שורות של ביתנים. בצד שמאל עדיין נותרו ביתנים, ואילו בצד ימין נשארה רק הארובה של תנור החימום - ארובה שלא השתמשו בה מעולם, גם לא בחורף. היא נמצאת שם פשוט משום שהגרמנים העתיקו למקום מבנה של אורווה, כמו שהוא.

המשכנו לצעוד לאורך המסילה, ועצרנו במקום שבו הורידו את היהודים מהרכבות. המדריך הראה לנו תמונה של המחנה שצולמה בזמן השואה בדיוק במקום שבו עמדנו. פתאום, כל האירועים שבתמונות קמו לתחייה לנגד עינינו. במקום סתם אנשים שהביטו אלינו מן התמונה, הם הפכו לאנשים שעמדו באותו מקום שאנחנו עמדנו בו, כאילו שעמדנו אתם באותו נוף שכמעט לא השתנה מאז.

הגענו אל  שרידי הקרמטוריומים - המשרפות. רמת הארגון שהגרמנים הגיעו אליה בתוכנית ההשמדה שלהם היא מדהימה. הכניסה לאזור ההשמדה היא מכיוון היער, כדי שהחיים לא יראו את המתים שיוצאים מהצד השני. משם מובילה מנהרה ישירה שבה העבירו את הגופות למשרפות. המשרפות באושוויץ הושמדו במהלך המלחמה, אבל הרושם שהותירו השרידים שנותרו הוא עדיין חזק מאוד.

הסתובבנו בין הביתנים, ונכנסנו לצריף הילדים. זהו חדר בגודל של כיתה ממוצעת, אולי כיתה וחצי. בצריף הזה התגוררו כאלף ילדים! חשבנו על האומללות של הילדים שחיו שם וציפינו לשמוע מהמדריך סיפורים עצובים, אבל הוא הפתיע את כולנו. הוא סיפר לנו על אהבות שהתפתחו במחנה. לאחר מכן הוא הפעיל את הרשמקול שהביא אתו וכולנו שרנו את השיר "שמוֹר על העולם ילד". שיר ישראלי חדש, שבני נוער ישראלים שרים במקום שבו ניסו לכבות את התקווה. איזו הרגשה מוזרה!

העיירה טיקוצ'ין

עיירה קטנה ושלווה שהתגוררו בה בעיקר יהודים. העיירה הייתה אחת הראשונות שנכבשו על ידי הגרמנים. כל יהודי העיירה חוסלו. הם הובלו ברגל או במשאיות ליער שבפאתי העיירה שם נחפרו בורות גדולים והיהודים נורו והושלכו לתוכם. מהתרבות היהודית העשירה שבעיירה נותרו בית כנסת משוחזר , מגן דוד על קיר אחד המבנים ושלט אחד באידיש.

בבית הכנסת ששוחזר מוצב דגם של העיירה, כפי שנראתה לפני מלחמת העולם השנייה. במקום מוצבות גם תמונות של יהודי טיקוצ'ין שנרצחו בידי הנאצים. לאחר הביקור בבית הכנסת הסתובבנו בעיירה. השלווה אינה מסגירה את הזוועה שהתחוללה במקום. עלינו שוב על האוטובוסים ונסענו מספר דקות למעבה היער, שם ניצבים שלושה מתחמים מגודרים שהיו בורות המוות. כשצעדנו בין עצי היער חשבנו על היהודים שהובלו לעבר הבורות. כשני מיליון מיהודי אירופה נרצחו בירי, בעיקר בתחילת המלחמה. לאחר מכן שכללו הנאצים את תעשיית המוות.

בדרכנו חזרה מטיקוצ'ין חשבתי עד כמה מסוכן להיות אדישים לחטא בחיינו. חטאם של הגרמנים החל באפליה, המשיך בתורת הגזע, בחרם כלכלי וחברתי ובהשפלות. משם הייתה הדרך קצרה אל בורות המוות ואל תאי הגז. כל חטא גדול מתחיל בקטן. אם אנחנו משקרים בצחוק, אחר כך נשקר ברצינות. אם איננו מכבדים את חברינו, בסופו של דבר לא נכבד גם את ההורים. אם החלטנו לעשן רק מדי פעם, בסופו של דבר נהפוך למעשנים כבדים. כל כך חבל שכאשר התורה הגזענית של היטלר יצאה לדרך, אנשים רבים לא ראו בה עניין גדול, עד שהיא הלכה ותפחה להשמדה זוועתית של מיליוני בני אדם.

גטו ורשה

ורשה, עיר הבירה של פולין, התפרסמה בעיקר בגלל הגטו שלה. למרות שהגטו משתרע על שלושה אחוזים משטחי העיר, התגוררו בו כשליש מתושביה, כולם יהודים. הגטו נודע ביחוד בזכות המרד שפרץ בו. פעמיים הצליחו הלוחמים בגטו, בפיקודו של מרדכי אנילביץ', להדוף את החיילים הגרמניים, למרות שכמעט לא היה להם נשק. כדי להכריע את המורדים בגטו העלו אותו הגרמנים באש. המרד הוכרע כשהגרמנים הרסו את הבונקר הראשי ברחוב מילא 18.

בגטו ורשה השתתפנו בטקס שנערך בהשתתפות נשיא המדינה, לציון שישים שנה למרד. המרד נחשב לסמל לגבורה, לחוד החנית של המאבק בגרמנים, סמל לתקווה שנותרה בלבם של היהודים הנרדפים. לאחר שפשטה השמועה על המרד, התעוררו גטאות נוספים כגון ביאליסטוק, וילנה וקרקוב ופתחו במרד. כמו כן פרצו מרידות במספר מחנות השמדה כגון טרבלינקה.

מחנה מיידנק

מחנה ההשמדה היחיד שנשאר שלם. המחנה הוקם בעיר לוּבּלין "למען יראו וירָאו". במחנה הושמדו כ-360,000 איש.

הביקור במחנה מיידנק היה מיוחד במינו. עברנו את כל המסלול שעברו האנשים שהובאו לשם: נכנסים מצד אחד לאולם שבו מתפשטים, אחר כך עוברים למקלחות החמות שנועדו להזרים את הדם מהר יותר ולהכין את הגוף לקראת ההמשך.

בצד המקלחות החמות נפתחת דלת לתאי הגזים. כשנכנסנו לתאי הגזים הזהירו אותנו שלא ניגע בקירות מכיוון שעדיין נותרו עליהם שרידי ציאניד, שנראים ככתמים כחלחלים. היהודים הוכנסו לתאי הגזים לרבע שעה. אחר כך נפתחו הדלתות מהצד השני, וחיילי הזונדאר קומנדו הוציאו את האנשים שגופם היה קשה כאבן, קפואים בעמידה, מהשפעת הציאניד. כך הושמדו אלפים בלי לשפוך אפילו טיפת דם אחת. בשעה שקבוצה אחת הוצאה מהתאים, קבוצה אחרת כבר נכנסה למקלחות מהצד השני.

משם עברנו למחנה, וניסינו ללמוד מעט על אורח החיים שהתנהל בו. התפריט היומי  כלל חצי ליטר תה לארוחת בוקר, שלושת רבעי ליטר מרק לארוחת צהריים ומאתיים גרם לחם או תפוחי אדמה לארוחת ערב. לא פלא שהאסירים במחנה לא הצליחו להחזיק מעמד.

לאחר שראינו גם את מדי האסירים והחיילים נכנסנו לביתן הנעליים. בביתן יש כלובים גדולים בגובה שני מטרים, רוחב של מטר ואורך של כשמונה מטרים. ארבעה כלובים כאלה מלאים בנעליים. כמובן שהכלובים אינם מכילים את כל הנעליים של אלה שהובאו למחנה. כדי להראות את כולן ידרשו 32 ביתנים כאלה!

עברנו לקרמטוריום - לתאי השרפה  ומשם להר האפר. כשהרוסים כבשו את המחנה, הם הקימו מבנה מיוחד ששמר על כך שהאפר לא יתפזר ברוח . עמדנו מול הר האפר הגבוה, ושמענו שרק מעט מהאפר שהיה במקום נמצא שם. העצב השתלט על כולנו. חלק הזילו דמעה, אחרים התכנסו בתוך עצמם. דממת מוות. כולם נשברו שם. איש לא נשאר אדיש.

הדרך חזרה ממיידנק הייתה שקטה. איש איש ומחשבותיו. בערב התכנסנו והתבקשנו להגדיר במשפט אחד מה אנחנו מרגישים. הרבה הרגישו פחד וחוסר ביטחון, פחד מפני העתיד הלא ברור. אחרים דיברו על כאב ועל משבר. על כעס. כשהגיע תורי לדבר, אמרתי "תקווה".

חשתי תקווה, כן תקווה - דווקא אחרי ביקור כה קשה. הנאצים ניסו לגרום לכך שאנשים יאבדו תקווה, אבל לנו, המשיחיים, יש תקווה. אנחנו יודעים שאלוהים תמיד אתנו. אנחנו יודעים שהוא סולח לנו ומעניק לנו חיי עולם. האם יש משהו גדול מזה? על כך חשבתי באותו יום. ישוע אמר שאל לנו לפחוד ממי שמסוגל לקחת את גופנו. אלוהים הרי הבטיח שלעולם לא יעזוב אותנו: "מי יפרידנו מאהבת המשיח? האם צרה או מצוקה, רדיפות או רעב, האם עירום או סכנה או חרב?" (רומים ח' 35). חשבתי שלא משנה מה יקרה לי, אני בטוח באהבת המשיח, "כי לא המוות ולא החיים, לא מלאכים ולא שליטים, לא דברים שבהווה ולא דברים שעתידים לבוא, לא כוחות, לא גבהים ולא מעמקים ולא שום יצור אחר לא יוכלו להפרידנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע אדוננו" (פסוקים 38-39).

אבל לא רק על התקווה האישית שלי חשבתי. כשיצאנו מהר האפר הנפנו בגאווה את דגל ישראל. הייתה לנו מין הרגשה מוזרה של צער וכאב, לצד גאווה ותחושת ניצחון. עמדנו ושרנו את "התקווה" כשגבנו מופנה למקום שבו נרצחו מאות אלפי יהודים, אבל פנינו אל העתיד.

הנאמנות של אלוהים לעמו הדהימה אותי. למרות השואה הנוראה ולמרות הדברים שקרו לעם שלנו לאורך ההיסטוריה, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים להשמיד אותנו, אלוהים תמיד שמר על עמו והותיר בו שארית. אלוהים השתמש בשואה כדי להקים את מדינת ישראל.

אבל לא רק על כך חשבתי באותו ערב. אלוהים הוא רב-חסד. אנחנו תמיד אומרים שאסור לשכוח את השואה, וזה נכון. אבל עלינו גם לזכור להתפלל עבור רודפינו, משום שתקוותם היחידה היא הבשורה, ממש כמונו. חשבתי על החטאים שלי ועל העובדה שאלוהים סלח לי, וכל כך רציתי שחברַי למשלחת, המורים וגם האויבים שלנו, יֵענו לבשורה ויפנו לאלוהים.

הודיתי לאלוהים על הזכות שניתנה לי לייצג את המדינה שאני כל כך אוהב, לעמוד זקוף במקום שבו בני עמי דוכאו ונרצחו, ולהכיר בחסדו שניתן לי בישוע המשיח.

סיכום

ראשית, אלוהים לא עזב את עמו. למה? למה התרחשה השואה? אינני בטוח שאוכל לתת תשובה מספקת. אפשר לדבר על הקדושה של אלוהים ועל חטאי האדם, אבל עבורי השואה מסמלת יותר מכול את התקווה שבזכותה אנחנו חיים. שאול פותח את כל איגרותיו במילים "חסד ושלום". אלוהים נותן לנו חסד ולכן יש לנו שלום - גם בעת מלחמה. יש לנו שלום לגבי העתיד שלנו, לגבי חיי הנצח שלנו.

שנית, דמו היקר של ישוע נשפך עבורנו כך שלא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי עולם (יוחנן ג' 16). העובדה הזו היא מקור של תקווה עבורנו, משום שאנחנו יודעים שאלוהים סולח למי שחוזר בתשובה.

שלישית, השואה מבהירה לנו את חומרת החטא. לכן עלינו לציית לאלוהים ולעקור את החטא מלבנו. כשאנחנו חוטאים, עלינו לחזור בתשובה, ומיד. אם נתעלם מחטאינו, המצב ילך ויחמיר עד שנאבד שליטה.

רביעית, אנשים זקוקים לבשורה. על כולנו להיות פתוחים לגבי אמונתנו ולספר לכל מי שנוכל על התקווה הגדולה שיש במשיח, תקווה שמאפילה אפילו על הטרגדיה הנוראית שקרתה בשואה.

ולבסוף, לכל מי שיש לו הזדמנות, אני ממליץ להצטרף למשלחות שיוצאות בכל שנה לפולין. זה חשוב לנו כישראלים וגם כמשיחיים.

"לעיתים תהיתי האם היה מתכון להישרדות במחנה הריכוז. חיילים ביחידות הסער האמריקניות לומדים כיצד להישרד ביערות עד ובשבי. לוחמים בריטים בצפון אפריקה תרגלו מצבי חירום במדבר, בלי מי שתייה. טייסים אומנו להתקיים גם אחרי נחיתת אונס בארץ עוינת, ואיך לחיות מן השורשים והעשבים שצמחו בסביבה. מה היה קורה אילו בקשוני היום לכתוב מדריך הישרדות לכלואי מחנות הריכוז? היש ברשותי צרור הנחיות העשוי לשפר את סיכוייהם? איך להשתחוות בפני קצין נאצי כדי לא לעורר את רוגזו. איך לגרום לכך שהקאפו השופך מרק לתוך הפנכה יכניס את התרווד עד תחתית הדוד כדי לדלות ממנו חתיכת עצם. איך להתחמק מאלָה של זקן-צריף המחפש קורבן להשתעשע בו. איך לשלוט בעצבים כשטור אסירים מובל לנגד עיניך להשמדה. איך לשמור על שקט נפשי כשעולמך הפנימי חרב והולך. מהו הניסיון שצברתי בעבר שיש לו משמעות לגבי מצבים דומים בעתיד?... אפס. לא כלום. כל ניסיוני שווה כקליפת השום מהסיבה הפשוטה שאין מצבים דומים". (רומן פריסטר, "דיוקן עצמי עם צלקת", עמ' 279)