אנושיות המשיח

סדרה המבוססת על ספרו של ר' ס' ספראול "עיקרי האמונה המשיחית"

הוא אינו אדם אלוהי ולא אלוהים אנושי. הוא אדם במלוא מובן המילה ועם זאת גם אלוהים במלוא מובן המילה

כדי להבין את ההיסטוריה של האמונה המשיחית חשוב להבין שבן אלוהים באמת לבש בשר והיה לאדם. בשנת 451 לספירה התכנסה ועידה כלל-עולמית של המועצה המשיחית, והכריזה שישוע הוא אדם במלוא מובן המילה ואלוהים במלוא מובן המילה. טבעו האנושי וטבעו האלוהי של המשיח מאוחדים באופן מושלם, כך שמצד אחד אין להתבלבל ביניהם, ומצד שני אי אפשר להפריד ביניהם.

הקהילה הקדומה נאבקה בשתי תפיסות שרווחו אז והטילו ספק באנושיותו של ישוע. האחת כפרה כליל באנושיותו. על פי תפיסה זו ישוע לא היה אנושי בטבעו ובגופו בכל המובנים. חסידי התפיסה הזאת טענו שישוע רק "נראה" כבן אדם, אבל בעצם היה מעין חיזיון שאנשים ראו. אלא שכתבי הקודש טוענים אחרת: "בזה תכירו את רוח אלוהים: כל רוח המודה כי ישוע המשיח בא בלבוש בשר, מאלוהים היא. וכל רוח אשר איננה מודה בישוע לא מאלוהים היא. זוהי רוח צורר המשיח אשר שמעתם כי תבוא, וכבר כעת היא בעולם" (הראשונה של יוחנן ד' 2-3).

התפיסה השנייה שהקהילה נאבקה בה הייתה התפיסה המונופיסיטית. לפי תפיסה זו, לישוע היה רק טבע אחד, שלא היה אלוהי בשלמותו וגם לא אנושי בשלמותו, אלא שילוב של שניהם. האמונה המונופיסיטית קבעה שלישוע היה טבע "תאנטרופי" – אלוהי-אנושי, כלומר, שילוב של תכונות אנושיות עם תכונות אלוהיות.

האמונה המונופיסיטית לבשה צורות רבות במשך הזמן, וגם היום היא עדיין מאיימת על הקהילה. אנשים מסוימים נוטים להתמקד בטבע האלוהי עד כדי כך שמגבלות טבעו האנושי של ישוע נעלמות לגמרי, ואילו אחרים מתמקדים בטבעו האנושי וכופרים באלוהותו.

עלינו להבחין בין הטבע האלוהי לבין הטבע האנושי של ישוע, בלי להפריד ביניהם. למשל, כשישוע רעב ללחם, זוהי התגלמות טבעו האנושי ולא האלוהי. וכשמת על הצלב, ברור שלא אלוהים מת על הצלב אלא האדם. למרות שגם לאחר עלייתו לשמים נשארו בישוע טבעו האנושי והאלוהי, עלינו להבחין בין שניהם בקשר לאופן הפעולה של כל אחד מהם עבורנו. מאז שמת על הצלב, ישוע אינו נוכח בקרבנו בטבעו האנושי, אבל בטבעו האלוהי הוא לא עזב אותנו מעולם (מתי כ"ח 20).

האנושיות של המשיח הייתה בדיוק כמו האנושיות שלנו. הוא היה אדם למעננו. הוא נכנס לנעלינו כדי להיות גואל ופודה. הוא לקח על עצמו את חטאינו וסבל במקומנו כדי שנהיה רצויים לפני אלוהים האב. הוא גם זקף לזכותנו את הניצחון שלו מכיוון שהוא קיים בשמנו את מצוות אלוהים במלואן.

בתוכנית הגאולה שלנו נעשים שני דברים. חטאינו נזקפים לחובתו של ישוע, והצדקה שלו נרשמת לזכותנו. הוא לקח על עצמו את המשפט שמגיע לנו בשל טבענו החוטא, ואנחנו מקבלים את הברכות שהגיעו לו בגלל טבעו האנושי המושלם. באנושיותו היו לישוע מגבלות כפי שיש לכל יצור אנושי, אבל ישוע לא חטא מעולם. בטבעו האנושי ישוע לא ידע הכול, למרות שכל מה שהוא ידע היה נכון ומדויק להפליא. הוא לא ידע למשל את היום ואת השעה שבהם הוא ישוב לעולם. אבל כמובן שבטבעו האלוהי הוא יודע הכול ואין גבול לידע שלו.

כאדם, ישוע היה מוגבל בזמן ובמרחב. ככל בני האדם הוא לא יכול היה להיות בשני מקומות בו זמנית. הוא הזיע, היה רעב, בכה וכָאב. הוא אפילו היה בן תמותה. הוא הרי מת על הצלב כאדם. בכל המובנים האלה הוא היה כמונו.

סיכום

1. בישוע שוכנים הטבע האנושי והטבע האלוהי באחדות מושלמת.

2. בתולדות הקהילה המשיחית היו רבים שהאמינו שלישוע לא היה גוף אמיתי.

3. האמונה המונופיסיטית כפרה בשלמות טבעו האנושי וטבעו האלוהי של ישוע, וגרסה שהיה לו טבע אחד בעל תכונות אלוהיות מסוימות ותכונות אנושיות מסוימות.

4. אנושיותו של המשיח היא הבסיס להזדהות שלו אתנו.

5. ישוע לקח על עצמו את חטאינו ונתן לנו את צדקתו.

6. טבעו האנושי של ישוע היה מוגבל על ידי אותן מגבלות שיש לכל בן אנוש, מלבד העובדה שהוא היה נקי מכל חטא.

מראי מקום:יוחנן ד' 34; ה' 30; פיליפים ב' 5-8; עברים ה' 8-10; י' 5-10

Taken from Essential Truths of the Christian Faith © 1992 by R.C. Sproul, used with permission of Tyndale House Publishers, all rights reserved.