קניה - סיפור אהבה

מאת מירי זטולסקי

לפעמים יש פער גדול בין הדברים שאנחנו מאמינים בהם לבין אורח החיים שלנו. אמונה אמיתית צריכה לבוא לידי ביטוי מעשי בחיינו.

אמונה כזאת באה לידי ביטוי באורח חייהן של המשפחות שהכרתי בקניה,. אבל היא לא השפיעה על אורח החיים שלי, וזה מה שעמד להשתנות.

"ברוכים הבאים לישראל", קראתי את השלט כשירדנו מהמטוס בנתב"ג. חזרנו משבועיים באפריקה - קבוצה של חבר'ה עייפים ונרגשים. אני הייתי מאוד מהורהרת.

עדיין לא הצלחתי לעכל את כל מה שראיתי ולמדתי אצל אותן משפחות נפלאות שפגשתי בקניה, אבל עם הזמן הכול התבהר. על כך אדבר בהמשך.

ההכנות

קבוצת הנוער שלנו נסעה לקניה, במטרה לעזור למשפחות שעוסקות בעבודת הבשורה בכפרים נידחים.

הרעיון הוצע לזקני הקהילה שלנו לפני שלוש שנים (בשנת 2001), על ידי מדריך הנוער בקהילה.

בהתחלה היו לכולנו ספקות, ורבים סברו שזה לא יעבוד, אבל לאחר דיונים רבים ובזכות ברכתו של אלוהים, הסכימה הקהילה לתמוך בנסיעה. הטיול תוכנן לקיץ 2003. אני הצטרפתי לקבוצת הנוער כשנה לפני הנסיעה, כאשר ההכנות כבר היו בשיאן. במסגרת ההכנות התנדבנו לעזור לאנשים בקהילה - להעביר דירות, לסייד בתים, ובמהלך החופשות מהלימודים, כשיצאנו לטיולים של כמה ימים, תמיד שילבנו בהם עבודה ותמיד חזרנו הביתה עם איזה שריר תפוס.

דיברנו על הנסיעה האפשרית בקהילות שלנו (בקבוצת הנוער שלנו יש חבר'ה משתי קהילות). סיפרנו על הנסיעה המתוכננת, על המשפחות בקניה ועל עבודתן בשירות הבשורה. שרנו שירים בסוואהילית - "צָ'ה קוּטוּמָאִינִי סִינָה..." (אין תקווה אחרת), וביקשנו שיתפללו עבורנו ויתמכו בנו (כן, גם כלכלית).

באשר להורים... לא כולם הסכימו. ניהלנו הרבה שיחות ונתנו הרבה הסברים, ובסופו של דבר היו חבר'ה שרצו לנסוע אבל היו חייבים לקבל את ה"לא" הנחרץ של הוריהם.

הזמן עבר. חודש יוני כבר עמד בפתח ומועד הנסיעה הלך והתקרב.

ההכנות היו בעיצומן. ספרנו את השבועות והימים, חידשנו דרכונים, ואפילו שמענו הרצאה של מדריך טיולים על האזורים שעמדנו לבקר בהם. לקראת סוף יוני כבר עשינו כולנו את החיסונים הדרושים. בשלב זה עד הנסיעה נותרו ארבעה שבועות.

ב-25.07.03, מוקדם מאוד בבוקר, נפגשנו כולנו בשדה התעופה ונפרדנו מבני המשפחה ומזקני הקהילה. זהו זה, יצאנו לדרך!

יוצאים לדרך

צעדנו לעבר דלפקי בדיקת הדרכונים - עשרה אנשים בסך הכול. ארבעה בנים, שלוש בנות ושלושה מדריכים. הייתי מלאת ציפייה, "איך זה יהיה?". שנה שלמה של הכנות, תפילות,דיבורים, הסברים - הכול עמד להתגשם. קיוויתי שהנסיעה הזו תהיה שונה, מכל אותן פעמים שבהן חזרתי הביתה מקייטנה או מכנס משיחי, מלאת התלהבות ורצון להיות משיחית טובה יותר. בכל אותן פעמים הכוונות הטובות החזיקו מעמד רק זמן קצר, ומהר מאוד חזרתי לאורח חיי הרגיל. בשלב זה כבר הרגשתי מותשת מכל הניסיונות האלה להשתנות. אני מניחה שהאדון החל כבר אז לפעול בלבי. איך-שהוא ידעתי שהפעם זה יהיה שונה, אבל לא היה לי מושג עד כמה.

נחתנו בניירובי, שם פגשו אותנו שיין ראסל וג'ון ג'ונסון. באותו יום היינו אמורים לנסוע למסאי-מרה, אבל בשל עיכוב בטיסה נשארנו ללון בניירובי.

למחרת, בחמש בבוקר בערך, כבר היינו בדרכנו למסאי-מרה, נסיעה של כשש שעות. הדרך יפהפייה, ובניגוד למצופה ראינו דווקא הרבה ירוק. הכבישים המשובשים גרמו לשני פנצ'רים כבר ביום הראשון. שיין וג'ון הסבירו שזה לא דבר חריג, ושצפויים לנו עוד פנצ'רים רבים בשבועיים הקרובים. את הנסיעה כולה עשינו בשתי משאיות פתוחות, כשאנחנו יושבים מאחור, חשופים לשמש, ומקפצים עם כל מהמורה בכביש.

מסאי-מרה

ככל שהתקרבנו למסאי-מרה הפכו הכבישים למשובשים יותר. בעצם רוב הנסיעה נעשתה בדרכי עפר. פה ושם ראינו בעלי חיים, וגם יצא לנו לצלם כמה תמונות טובות של ג'ירפות, זברות, גנו ואנטילופות.

כשהגענו לביתם של ראסל וג'ונסון, ראיתי שתי מְכולות פשוטות, קצת דשא ושיחים ירוקים. טרי, אשתו של שיין, חייכה אלינו בחום. המכולות האלה הגיעו לקניה עם הציוד והריהוט של שתי המשפחות. מאוחר יותר הן ניסרו כמה פתחים במכולות והפכו אותן לביתן.באותו יום יצאנו לכפר סקנאני הסמוך, כדי להזמין את המקומיים לאספה. כל תושבי הכפר הם בני שבט המסאי. "סוׁפָא, קוׁצֶ'ה קֵשוׁ קָנִיסָה סַיִינַה?" (שלום, תבואו מחר לקהילה בעשר?). האדמה לכל אורך הדרך הייתה יבשה ומבוקעת, ובמקומות מסוימים עמדו בדרכנו אבנים שהפריעו למשאיות לעבור. הכול היה מכוסה בגללי עִזים ופרות.

בתיהם של המקומיים עשויים מתערובת של קש, בוץ וגללים. הילדים התרוצצו ברגליים יחפות, מחייכים וסקרנים. כמה פעוטות זחלו על האדמה, וסביבם גדיים ותרנגולות. הכפר אומנם אינו מטופח, אבל פה ושם יש שיחים וצמחים. באותו לילה נרדמתי כשאני תוהה אם הייתי מסוגלת לחיות במקום כזה...

למחרת בוקר למדנו להכיר טוב יותר את תנאי המחיה במקום.

חפפנו את הראש תחת ברז, לא במקלחת, כי שם היו עכבישים (לא נעים). השירותים הם תא קטן, שקירותיו עשויים פח עם חור ברצפת הבטון (נחמד). לא נורא, רק קצת לא שגרתי.

לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לאספת הקהילה. ההבדל בין בית הקהילה הישן - עץ גדול שתחתיו נערכו אספות הקהילה במשך מספר שנים, לבין בית הקהילה החדש - בית אבן פשוט (היחיד באזור) עם חלונות מסורגים וספסלי ישיבה היה מאוד ברור. לפני האספה שרנו כולנו שיר אחד בעברית ("כי כה אהב" – אלא מה?) ואחד בסווהילית. מדריך הנוער שלנו לימד, והיה נפלא לראות את האולם מתמלא באנשים שבאו לשמוע את דבר אלוהים. לאספה הגיעו הרבה ילדים, חלקם הגדול בלי הוריהם. לאחר האספה ניגש לשיין בחור בן 13 ששמו ג'קסון, וסיפר לו שחזר בתשובה. זה היה נהדר!

מדהים שהמשפחות האלו בנו בית לאלוהים לפני שבנו בית לעצמם, ונדהמתי עוד יותר ביום המחרת, בזמן שעזרנו לבנות בית אבן לאשה מאמינה שחיה באזור. משפחותיהם של שיין וג'ון אספו חומרי בניין וכסף כדי לבנות לעצמן בית. אבל כשנודע להם שצריך לבנות בית לאישה מבוגרת שגרה בכפר, הם ויתרו על בניית ביתם והחלו לבנות את הבית שלה. "איזו מסירות!" חשבתי לעצמי, "לשים את כבוד אלוהים לפני טובתנו ונוחותנו". האנשים האלה לא רק דיברו על נדיבות, אלא נתנו לאחרים את מה שהיה שייך להם.

בקניה למדתי להסיר מעט את עינַ           י מהעיסוקים היומיומיים ולהביט אל גדולתו של אלוהים, אם זה בזמן שעזרתי למשפחות שאירחו אותנו ואם זה בגלל השקיעה המרהיבה, הזריחה, מאות הכוכבים שמילאו את השמים - "השמים מספרים כבוד אל" (תהילים י"ט 2), בעלי החיים הכל-כך יפים (חבל על הזמן) שראינו בספארי...

נשארנו במסאי-מרה שלושה ימים, וביום הרביעי בבוקר עלינו על מטוס קטן שלקח אותנו ללוינגולני, אל בתיהן של משפחות טיזדייל והינדס. היה לנו קצת קשה להיפרד מהמשפחות שהפכו יקרות לכולנו בימים הספורים שחיינו אתן, אבל עד שהמטוס עמד לנחות כבר היינו מוכנים לבאות.

לוינגולני

כשהשקפנו מחלון המטוס הבנו שהגענו למקום שונה בתכלית. האזור כולו היה צחיח לחלוטין. לקראת הנחיתה ראינו מלמעלה כפר קטן, בעל בתים קטנים ועגולים עשויים קש.

כשנפתחה דלת המטוס קידמה את פנינו רוח חמה, וכשירדנו, המחשבה הראשונה הייתה, "איזה חור!". באופק התנשאו הרים, אבל לרגלינו השתרעה אדמה צחיחה עד אל מעבר לקו האופק. כמעט שלא הייתה שם צמחייה, והרוח נשבה במלוא המרץ. זה היה ביתנו לימים הקרובים.

בלוינגולני חיים אנשים משבטים שונים (טוּרְקָנָה, סָמְבּוּרוּ ורָנְדִילִי). בעבר סבל הכפר ממאבקים אלימים שפרצו בין השבטים. מזג האוויר שם נורא. בחודשי הקיץ הטמפרטורה מגיעה ל-חמישים מעלות, ובחורף (התקופה שבה אנחנו היינו שם) קריר יותר (בערך 35 מעלות). במשך כל שעות היום והלילה נושבת שם רוח במהירות של 80-120 קמ"ש.

עוד באותו יום התחלנו לעבוד. ככה זה אצל ג'ים טיסדייל - "שלוש ארבע ולעבודה!". ביום הראשון עזרנו לבנות את בית הקהילה החדש, שהיה מבנה גדול יותר מהקודם. עבדנו עם אֵתֵ     י חפירה, אבל בכל פעם שזרקנו את החול שהוצאנו, חצי ממנו עף בחזרה אחורה עם הרוח. עבדנו כשעתיים, ובערב קיבלנו הסבר מפורט לגבי תנאי המחיה במקום: מה עלול לעקוץ אותנו - עקרבים, להכיש - נחשים, להפחיד - עכבישים, להעיף - הרוח. וחוץ מזה, הסביר לנו ג'ים כשחיוך משועשע על פניו, "אם תשמעו יריות, זִכרו שבכל פינה יש מקלט". הבנות שלנו לא חשבו שזה כל-כך מצחיק...

באותו לילה נרדמנו כשהרוח נושבת סביבנו ללא הרף, ובבוקר המחרת קמנו ליום עבודה חדש.

בסך הכול עבדנו בלוינגולני חמישה ימים. אולי זה נשמע מעט, אבל מדהים כמה אפשר ללמוד מחמישה ימי עבודה. שם התחיל המבחן האמיתי שלנו. שנתיים תמימות של תכנונים הגיעו לשיאן בימים האלה.

אני מודה שהיום הראשון לעבודה היה קשה, ואפשר לומר שלא עשינו הרבה. בערב למדנו מהאיגרת הראשונה לתסלוניקים. קראנו על פעולתה של האמונה, על עמל מתוך אהבה, על סבלנות ועל תקווה באדון. בסוף אותו יום היה לכולנו חומר למחשבה. לזכותנו יאמר שבארבעת המים הנותרים עבדנו בחריצות רבה.

בימים הבאים הקמנו שתי סככות צל גדולות מעל לברזיות מים. כשמשפחת טיסדייל הגיעה ללוינגולני לפני כעשר שנים, סבל הכפר כולו מדיזנטריה. במרחק של כקילומטר מהכפר נבע מעיין קטן שממנו נהגו לשתות כל אנשי הכפר, וגם בעלי החיים והצאן. כשג'ים הגיע למקום, הוא ובנו החלו לחפור סביב המעיין, כשלפתע פרצו מהאדמה מי תהום חמים בכמות גדולה. בשלב ראשון הם גידרו את המקום שממנו נבעו המים, כך שבעלי החיים לא ישתו מאותו מקור מים שממנו שותים בני האדם. הם חיברו צינור נוסף, כדי שגם בעלי החיים יוכלו לשתות מים טובים. אחר כך פנה ג'ים לזקני הכפר ואמר להם שישמח להעביר את המים לתוך הכפר. כדי ללמד את הכפריים שצריך להשקיע כדי להתקדם, הוא סיכם עם זקני הכפר שהתושבים יחפרו תעלות, והוא יחבר את הצנרת ואת הברזיות. הפרויקט כולו הושלם זמן קצר לפני שהגענו, ולנו רק נותר להקים את סככות הצל.

האמת היא שמי שלא היה בקניה יתקשה להבין באיזו מהפכה מדובר. לא רק בגלל המים, אלא בעיקר בגלל הערכים המשיחיים שהתושבים שם מפנימים. בלוינגולני, כמו ברוב הכפרים בקניה, הנשים הן שנושאות בנטל. הן עובדות, מטפלות בילדים, מביאות מים הביתה (בדליים שהן נושאות על ראשן), מקוששות עצים לבישול. ומה עושים הגברים? יושבים תחת העץ ומדברים. לעולם לא תראו שם גבר מחבק או מנשק את אשתו או את ילדיו. האישה היא לא יותר מאשר רכוש. היום, עשר שנים לאחר שהבשורה הגיעה לכפר, ניתן לזהות בנקל את המשיחיים שביניהם. ראיתם גבר עובד? דעו שהוא משיחי. ראיתם גבר מחזיק תינוק בזרועותיו? דעו שהוא משיחי. היום כבר יש בכפר כמה עשרות מאמינים, שמגיעים לקהילה בנאמנות כדי ללמוד את דבר אלוהים.

אי אפשר להישאר אדישים

הייתי יכולה להמשיך ולספר עוד ועוד. כל יום למדתי שם משהו חדש. באחד הערבים ראיתי את פול (בן 19), בנו הבכור של ג'ים, עובד גם אחרי שכולנו כבר סיימנו את יום העבודה. הבחור המשיך לעבוד גם כשהחשיך. מדהים, נכון? איזו נאמנות! איזו יכולת לשמוח גם בעיצומה של עבודה קשה. ראיתי כמה שמחה יש בחייו ובחייהם של כל בני משפחתו. שמחה שנובעת מהזכות לשרת את אלוהים. מה שראיתי בקניה גרם לי לשאול את עצמי "מה אני עושה?", האם אני מתלוננת בכל פעם שקשה לי? סביר להניח שכן. תארו לכם מה היה קורה אילו האנשים האלה היו מתלוננים בכל פעם שקשה להם? הרי הכפריים שם לעולם לא היו זוכים לשמוע מהם אודות אלוהים! המשפחות האלו בטחו ברצונו של אלוהים, צייתו לו, והן נאמנות לו בכל המובנים. אילולא נהגו כך, שמו של אלוהים לא היה מתפאר! וזה מה שכל אחד מאתנו יכול ללמוד מהם - נאמנות בלי גבולות, אהבה שלמה ועזרה לזולת, כמו שהמשיח ציווה עלינו. לא, הם אינם מושלמים, אבל הם פועלים בנאמנות בזכות חסד אלוהים, ומקדישים את חייהם כדי לשרת את זה שמסר את נפשו בעדם.

אלוהים אומנם ציווה על כולנו לנהוג כך, אבל אני לא צייתתי, לא לפני הנסיעה.

כשירדתי מהמטוס בנתב"ג, מהורהרת, ידעתי שהחוויה הזו לא תדעך עם הזמן, שהפעם עליי להשתנות. כששאלו אותי, "נו, איך היה?", עניתי, "מדהים", ולמי שרצה (וגם למי שלא רצה) סיפרתי את כל הפרטים. מה שאלוהים חולל בלבי היה יותר מ"מדהים".

הרגשתי כל-כך קטנה מול עוצמת אמונתן של אותן משפחות. אם אי-פעם חשבתי שאני טובה מאחרים, אחרי אותה נסיעה הייתי מוּדעת לאפסותי. במקביל, רחמיו של אלוהים וחסדו הנפלא האירו את מחשבותַי. הבנתי שאסור לי להתעלם מקריאתו של המשיח. חסד אלוהים עורר בי את הרצון להידָמות למשיח, וזה דרש ממני לעבוד ולהשקיע. ידעתי שיש לפני דרך ארוכה, שהעבודה לא פשוטה, שמצפים לי משברים ותסכולים, אבל גם ידעתי שהניצחון בידי, שישוע כבר ניצח את כל אלה.

הבנתי שיש משהו נעלה, משהו שחשוב יותר מבעיות היומיום. נשאתי את עינַי למרומים. התמדתי בתפילה ואלוהים ענה על תפילותַי. רצונו התגלה לי בבירור רב יותר, והאיר את כל הפינות החשוכות שבדרך כלל התעלמתי מהן. ראיתי את המתנה שהוא העניק לי - את הבשורה! מתנה שכמעט לא השתמשתי בה ולא חילקתי אותה עם אחרים. רציתי ללמוד מאותן משפחות שהבשורה היא כל חייהן.

הבנתי שאני במצב חירום, ושאני שוקעת בחוסר מעש במקום לעבוד את אלוהים.

ומה אתנו?

בבוקר האחרון שלנו בקניה פתחתי עם עוד כמה בנות את כתבי הקודש, באיגרת לרומים. נזכרתי שלפני הנסיעה המליץ מדריך הנוער שלנו שנקרא את רומים י"ב. זכרתי ששאול מדבר שם על משהו חשוב. באותו בוקר, כשפתחנו את פרק י"ב, קראנו, "ובכן אחַי, בגלל רחמי אלוהים אני מבקש מכם שתמסרו את גופכם קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים. כך תעבדוהו עבודה שבלב" (פסוק 1). דבריו של שאול דיברו מאוד ללבי. הוא ציווה שנמסור את עצמנו כקורבן חי! אמרתי לבנות, "זה בדיוק מה שהאנשים פה עושים. הם מסרו את עצמם כקורבן חי לאלוהים, והם עובדים אותו בכל יום מחדש - עבודה שבלב!".

הבנתי שנבראנו כדי לעבוד! אלוהים ברא אותנו בדמותו וציווה עלינו להידמות לו. זכות גדולה היא לעבוד את אלוהים, ובכך להֵיעָנות לקריאתו.

המשפחות בקניה נענו לקריאה הזו.

כל אחד מאתנו צריך להיענות לקריאתו של אלוהים ולעבוד אותו.

בימינו, המילה "עבודה" נשמעת יותר כמו קללה או נטל, אבל אין ברכה גדולה יותר מאשר לעבוד אלוהים חיים. איך אנחנו, בני הנוער, יכולים לעבוד? התשובה פשוטה מאוד: בכל דבר!

"כל מה שתעשו - עשו את הכול למען כבוד אלוהים" (הראשונה לקורינתים י' 31).

עלינו להשתמש בזמן שאלוהים נתן לנו בדרך שתכבד ותפאר אותו. כל אחד לפי הכישרונות והיכולות שאלוהים נתן לו. אתם מבינים? הבשורה יקרה יותר מכל דבר אחר. היא ערך עליון. אם נאמין בכך, נהיה מוכנים להתאמץ כדי שאחרים יגדלו באמונה, כדי שאחרים ישמעו אודות אלוהים.

לנו, בני הנוער, מצפה עבודה רבה ולא קלה. אבל איש אינו יכול להגיד שאנחנו צעירים מדי, וגם אנחנו צריכים להפסיק להשתמש בתירוץ הזה. "אל יבוז לך איש בשל צעירותך. ואולם הֱיה מופת למאמינים בדיבור, בהתנהגות, באהבה, באמונה ובטוהרה" (ראשונה לטימותיאוס ד' 12). עלינו להיות מופת כבר עכשיו, כשאנחנו צעירים.

מופת בדיבור: לא להתחצף להורים ולמורים (כן, גם מורים), לא לקלל. כמה זה קשה בעולם שנהוג לעשות בו את "מה שבא לנו". אני אישית מוצאת את עצמי פעמים רבות מדי מדברת בצורה שאינה ראויה.

מופת בהתנהגות: האם אנחנו מצייתים להורים שלנו? איך אנחנו עונים לאבא כשהוא "מעז" לא להרשות לנו לבלות עד אור הבוקר? איך אנחנו מתנהגים כלפי החברים שלנו? האם אנחנו מוכנים לתרום ולעזור לאחרים למרות שבעיני רבים אנחנו נחשבים לפריירים?

מופת באהבה: כשהאחים שלנו לא הכי נחמדים, מה אנחנו עושים? מכסחים אותם או מתייחסים אליהם באהבה ובסבלנות? כשהאחות הקטנה צריכה עזרה עם שיעורי הבית, האם אנחנו "עסוקים" מדי, או מְפנים לה מעט זמן כדי להקל על אבא ואמא? (מודה, גם בעניין הזה אני לא משהו).

בקיצור, יש מה לעשות. אנחנו יכולים לתרום מעצמנו כדי לפאר את אלוהים. מוטלת עלינו אחריות. אנחנו יושבים בקהילה כל שבת, הולכים לכנסים. אנחנו מכירים את בשורת המשיח. אבל אלוהים ציווה עלינו לחיות לפיה ולבשר אותה לרבים. יעקב הרי אמר, "היודע לעשות טוב ואיננו עושה, לחטא יחָשב לו" (יעקב ד' 17). אם איננו עושים את הטוב, זה חמור מאוד. חבר'ה, בואו ננצל את הזמן שאלוהים נתן לנו כדי לפאר אותו, כל עוד אנחנו צעירים וכל עוד אין לנו חשבונות מים וארנונה על הראש. בחופשות תמיד אפשר לעזור לילד מהקהילה שמתקשה בתחום כזה או אחר, להקל על אם עובדת ולצאת עם הילדים שלה לפארק. תמיד אפשר להתקשר לחבר ולעודד אותו, להתפלל עבורו. "עודדו איש את רעהו יום יום" (עברים ג' 13). אפשר להרים טלפון לאישה חולה מהקהילה ולהזכיר לה שאלוהים הוא הרופא הגדול מכולם.

נשמע פשוט? אבל זה בעצם כל העניין. כשנלמד לעשות כל דבר לכבוד אלוהים, גם הדברים הקטנים ביותר ימלאו אותנו שמחה. אלוהים מעולם לא הבטיח שיהיה לנו קל, אבל הוא כן הבטיח שלא יעזוב אותנו ויתן לנו כוח. "הכול אני יכול בעזרתו של הנותן בי כוח" (פיליפים ד' 13).

כל מה שבעולם הזה יעבור בבוא היום. כל ההנאות של הרגע יחלפו. אבל העושה את דבר אלוהים יעמוד לעולם (הראשונה של יוחנן ב' 17).

אנחנו יכולים לספק כל מיני תירוצים, אבל האמת לא תשתנה. אלוהים קרא לנו לעבוד אותו. המשפחות בקניה נענו לקריאה הזו. ומה אתי? ומה אתך?