|
אפשר להציע לך חברות? מאת תמר מעוז
מדוע רבים מאתנו נרתעים מלהיות חברים בקהילה?
עוד לפני שיצאתי לאוויר העולם ונשמתי בפעם הראשונה, הורַי ידעו שאגיע בקביעות לקהילה שבה הם מתפללים. ואכן, רוב שנות חיי הלכתי לשם בכל שבת. אלא שבמשך 15 שנה הלב שלי היה קר כלפי אלוהים ועיוור לאמת. ובכל זאת, כמו פק"ל, בכל שבת הגעתי לקהילה. הייתי חברה נלהבת בצופים, ולמרות זאת לא הגעתי לפעילויות של שבת כי הייתי חייבת ללכת לקהילה. גם אחרי שחזרתי בתשובה ונושעתי, המחויבות שלי לקהילה הייתה כל כך גדולה, עד כדי כך שנעדרתי לעתים קרובות מכנסי נוער (הרבה פעמים בעל כורחי). נשמע טוב, נכון? במשך שבע שנים הייתי מאמינה "טובה", "נאמנה לקהילה" ואפילו "ויתרתי" על כל מיני דברים (שוב, לא תמיד ברצון). אבל עדיין היה חסר לי משהו מהותי בנושא "הקהילה ואני", בקשר שלי עם הקהילה. היום אני חושבת שבכלל לא ידעתי מהו קשר אמיתי שצריך להיות בין מאמין לבין הקהילה. בשנה שבה אלוהים הושיע אותי, התחלתי ללכת לקהילה בשמחה וברצון (למרות שפה ושם עדיין רציתי לעשות לעצמי כל מיני הנחות). הבנתי שחשוב לבקר בקהילה בקביעות כדי לשמוע את דבר אלוהים ולהלל אותו. אבל לא הבנתי שיש עוד הרבה סיבות חשובות שבגללן עלי להגיע לקהילה ולראות בה בית ומשפחה. אחת הסיבות האלה היא מחויבות. הסיפור שלי קצת שונה משל אחרים, אולי אפילו מלחיץ יותר. גדלתי בבית של מאמינים, וחוץ מזה שאבי היה האבא שלי, הוא גם היה המדריך של קבוצת הנוער שאליה השתייכתי וגם רועה הקהילה שלי. בראש שלי התערבבו להם כל התפקידים האלה: היה לי אבא שהיה גם רועה, הייתה לי משפחה שהייתה גם קהילה, וקהילה שלא הייתה לי בדיוק כמו משפחה. הכול יצר אצלי בלגן אחד גדול. לכן היה לי קשה להגיע למסקנות שבהן אשתף אתכם. אני מניחה שזו הסיבה שלקח לי המון זמן להגיע אליהן. עם השנים הגיעו עוד ועוד אנשים לקהילה שלי, ועם הזמן חלקם ביקשו להצטרף אליה כחברים. יותר ויותר צעירים שאתם גדלתי היו לחברי קהילה, ואילו אני אפילו לא הבנתי למה בכלל צריך להיות חברה בקהילה. הרגשתי שמספיק להגיע אליה בקביעות - שזוהי המחויבות שלי. אבא שלי שאל מדי פעם למה אינני עושה את הצעד הזה, ואני עניתי שאינני מוצאת בו כל היגיון. האמת היא שפשוט לא הבנתי את העניין. לפני כשנתיים מצאתי את עצמי חושבת על הנושא לעומק. המסקנה הראשונה שהגעתי אליה היא שהחשיבה שלי בעניין הייתה שגויה. במקום לשאול "מה יוצא לי מזה?" או לחשוב ש"אני הולכת לקהילה רק בשביל לשמוע את דבר אלוהים", היה עלי לשאול: "איך אני יכולה לתרום לקהילה?". מה פתאום שאבוא לקהילה רק כדי לקבל משהו? הרי הקהילה היא אנשים, וכולנו נקראנו לשרת זה את זה וביחד את אלוהים. למה ביחד? כי אלוהים אמר שנלמד ונשתנה רק בעזרת אנשים אחרים. הרי כתבי הקודש מתארים את המאמינים כמשפחה, ובמשפחה עוזרים זה לזה ומשתפים פעולה. קודם כול התחלתי להבין את הקשר בין המשיח לקהילה. "על הצור הזה אבנה את קהילתי ושערי שאוֹל לא יגברו עליה" (מתי ט"ז 18). המשיח יסד את הקהילה. הוא אהב אותה ומסר את עצמו בעדה (אפסים ה' 25), הוא מת עבורה (מעשי השליחים כ' 28) וגם היום הוא מגן, מזין, מוקיר ומטהר אותה (אפסים ה' 25-32). אלוהים שם את המשיח לראש הקהילה (קולוסים א' 18). חשבתי לעצמי: "כל ילדיו של אלוהים הם בעצם הקהילה שלו, בכל מקום בעולם, ועל קהילתו הוא הפקיד את המשיח. והקהילה העולמית הזאת, על כל גווניה, באה לידי ביטוי בקהילה המקומית!". הבנתי שכל האיגרות שכתבו שאול והשליחים האחרים נועדו לקהילות מקומיות. הבנתי שלמרות שאני שייכת לקהילה הכלל-עולמית, אינני יכולה לשתף אתם פעולה על בסיס יום- יומי ולקשור את גורלי בגורלם. את זה אפשר לעשות רק במסגרת של קהילה מקומית. הבנתי שלא מספיק להגיד, "אני שייכת לקהילת אלוהים", כי אי אפשר למלא את האמירה הזו בתוכן אמיתי. הרי אינני יכולה להיות מחויבת כלפי מיליוני אנשים שאפילו אינני מכירה! וכך התחלתי להיות מעורבת יותר בחיי הקהילה, בעיקר בקבוצת הצעירים. השתדלתי להיות רגישה יותר לצרכים של האנשים סביבי: לעזור כשיש צורך, להתפלל עבור אחרים, לאהוב גם את מי שלא כל-כך בראש שלי, להתייחס בסבלנות ואהבה גם למבוגרים יותר, להתייחס בחיבה לילדים הקטנים, גם לאלה שאינם מדברים עברית. וואו, פתאום ידַי היו מלאות עבודה! הרגשתי שהנה, עכשיו אני בעניינים, עכשיו באמת חשוב לי מה קורה בקהילה, עכשיו עליתי על הדרך הנכונה. אני מאמינה שבאמת הייתי בדרך הנכונה, אבל רק בדרך... כעבור זמן לא רב שוב שאל אותי אבי על חברות בקהילה, ושוב לא רציתי לחשוב על כך. אבל הפעם זה לא היה סתם עניין שיכולתי להתייחס אליו בביטול רק משום שלא מצאתי בו כל היגיון. הפעם הבנתי שאני פוחדת. הרי אם באמת אין לצעד הזה כל משמעות, למה שאתנגד לו כל-כך? הבנתי שאם אני חוששת לעשות את הצעד הזה, כנראה שיש לו משמעות. החלטתי להתייחס לנושא ברצינות, אבל ההחלטה הזאת לא החזיקה מעמד יותר מרגעים ספורים. היא פשוט נדחקה הצדה ולא הטרידה אותי עוד. לפני כשנה וחצי נסעתי לקנדה. מכירים את המתנדבים שבאים לארץ מתוך אהבה לישראל ורצון לשרת את המאמינים בארץ? לפני שנתיים הגיע לכאן זוג כזה מקנדה. הם נשארו בארץ שישה שבועות והיו מקור של ברכה אדירה לקהילה שלי. החלטתי לנסוע אליהם לקנדה ולנסות להיות להם למקור של עזר וברכה כמו שהם היו עבורנו. הנסיעה הזו עזרה לי להשלים את התהליך שאלוהים החל בלבי. שם הבנתי איזו משמעות יש לחברות בקהילה, ולראשונה הצלחתי לענות לעצמי על השאלה: "האם אני צריכה להיות חברה בקהילה או לא? (וגם למה?)". כשהגעתי לקנדה רציתי לשרת בקהילה בכל תחום אפשרי. ניסיתי לעבוד עם הצעירים ולנגן. במקביל התחלתי להתפלל ולבקש מאלוהים שיעזור לי להבין למה אינני רוצה להיות חברה רשמית בקהילה שלי בארץ. אני חושבת שבעבר לא רציתי שלקהילה תהיה השפעה ומעורבות רבה בחיי, אבל רחוק מהבית, מהחברים והחיים המוכרים, הרגשתי פתאום צורך אדיר בקהילה. נזקקתי להשגחה של הזקנים שדואגים לבריאותי הרוחנית, למורים שיעזרו לי להכיר טוב יותר את דבר אלוהים, לחברים שמחויבים להתפלל בשבילי. הבנתי איזה תפקיד חשוב הקהילה ממלאת בחיי, בכל התחומים. הקהילה בעצם מציידת אותי בכל מה שדרוש לי כדי לשרת את אלוהים ולאהוב את הזולת. ואם הקהילה מחויבת כלפַי, איך צריכה לבוא לידי ביטוי המחויבות שלי אליה? כשהתחלתי לחשוב על כך, הגעתי למסקנה שפשוט הייתי עסוקה בבעיות ובקשיים שלי, ושהקהילה הייתה משהו משני בחיי. כשחקרתי את הנושא בכתובים וחיפשתי תשובות, גיליתי שאם לא אהיה חברה בקהילה, חלקים רבים מהכתובים לא יוכלו לבוא לידי ביטוי בחיי. החיים המשותפים שעליהם דיברו השליחים - חיי השירות והקִרבה, היכולת לקבל ביקורת ולמתוח אותה, בעצם כל מה שכתוב על יחסים בין אדם לחברו - יכולים לבוא לידי ביטוי רק במסגרת הקשר שלי עם אחיות ואחים מאמינים. הרי נקראנו להיות משפחה - אחים ואחיות במשיח. ואיך נוכל להיות כאלה אם לא נהיה מחויבים לקהילה מסוימת? חשבתי גם על המשמעות שיש לאהבתו של ישוע לקהילה. כשאתה אוהב מישהו, אתה אוהב את מה שהוא אוהב, ולכן, אם אתה אוהב את המשיח, אתה צריך לאהוב את מה שהוא עצמו אהב עד מוות: את הקהילה! אבל יש אהבה ויש אהבה. אומנם עלינו לאהוב את כולם, אבל תסכימו אתי שיש סוגים שונים של אהבה, ותסכימו אתי שהאהבה שיש לי כלפי מאמינה שגרה בקצה השני של העולם שונה מהאהבה שיש לי כלפי מאמינה שאני פוגשת כל שבוע. הקשר שלנו שונה, והקרבה והאהבה שלי אליהן באות לידי ביטוי בצורה שונה לחלוטין. מבינים את ההבדל? דבר נוסף שראיתי הוא הדוגמה שנותנים לנו השליחים: "נביאים ומורים היו בקהילה אשר באנטיוכיה" (מעשי השליחים י"ג 4-1), "בכל קהילה מינו להם זקנים" (י"ד 23, 26-28). השליחים נשלחו מטעם הקהילה ובברכתה. כל מה שעשו השליחים היה קשור בצורה כזו או אחרת בקהילות. הם לא הקימו קבוצות לימוד שכונתיות, בתי קפה משיחיים, וגם לא ארגנו מפגשי תפילה וארוחות בוקר, אלא פעלו בשם הקהילות. אין ספק שכנסים, פעילויות וארגונים משיחיים תורמים הרבה לחיי המאמינים, אבל הם אינם יכולים להוות תחליף לקהילה. מה אומר לכם? לקח זמן רב עד שהגעתי להחלטה הזאת, אבל עכשיו אני חברה בקהילה. אני יכולה להעיד שהצעד הזה שינה את חיי ועזר לי להבין בצורה עמוקה עוד יותר מהי מחויבות. חברות בקהילה פירושה מחויבות במלוא מובן המילה. לא רק קצת, לא רק חצי או עד גבול מסוים, אלא עד הסוף, על כל הקשיים ועם כל הברכות. חִשבו על זה: "בל נזניח את התכנסותנו כמנהג כמה אנשים, כי אם נעודד איש את רעהו, וביחוד בראותכם כי קרֵב היום" (עברים י' 25).
|