חבר אמיתי

מאת ג'ף לייר

לא קל למצוא חברים אמיתיים. האם היה לכם פעם חבר בבית הספר, בקהילה או בשכונה, ובשלב מסוים הסתבר לכם שהוא לא בדיוק החבר הטוב ביותר? "בכל עת אוהב הרֵע" (משלי י"ז 17). התנ"ך מספר על זוג חברים שאהבו זה את זה בכל מצב.

החברות של יהונתן ודוד הייתה מבוססת על שלושה דברים חשובים, שבלעדיהם אין חברות אמיתית ונאמנה. שלושת הדברים האלה הם מתכון בטוח להצלחה: נאמנות, אהבה ועידוד.

נאמנות פירושה מחויבות

יהונתן היה בנו של שאול, המלך הראשון שקם בישראל. הוא פגש את דוד לראשונה זמן קצר לאחר שגוליית, הענק הפלשתי, נהרג (שמואל א' י"ח 1-4). יהונתן הפגין את נאמנותו לדוד וכרת אתו ברית. ברית היא בעצם הסכם מחייב. במסגרת הברית שכרתו השניים נתן יהונתן לדוד את מעילו, מדיו, חרבו, קשתו ואפילו את חגורו. היה זה ביטוי לנאמנותו ולאהבתו לדוד: "באהבתו אותו כנפשו" (פסוק 3). הנאמנות שבאה לידי ביטוי בברית הוכיחה את עצמה כמחויבות איתנה, שדבר לא הפר אותה.

החברות של יהונתן ודוד עמדה בפני קשיים רבים. שאול ניסה להרוס בדרכים שונות את החברות האמיצה הזאת, אך לא הצליח.

הוא קינא בדוד וראה בו אִיוּם על כס המלכות. הוא כעס על הצלחותיו בשדה הקרב וקינא בו משום שהיה אהוד על העם (פסוקים 5-9). מרוב כעס וקנאה שאול ניסה להרוג את דוד עם חניתו, אך דוד ניצל (פסוקים 10-11). שאול המשיך לאיים על דוד לאורך כל החברות שלו עם בנו, אבל יהונתן לא התכוון להפר את ההתחייבות שלו לדוד, ומאוחר יותר הם כרתו שתי בריתות נוספות כדי לחזק את אהבתם (כ' 16-17; כ"ג 17-18).

חברותם עמדה בפני הקשיים שהערים שאול, אביו של יהונתן, בדרכו של דוד, אך היה קושי נוסף  שיהונתן התגבר עליו בהצלחה מדהימה. "ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו... 'כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תיכון אתה ומלכותך. ועתה שלח וקח אותו אלי כי בן מוות הוא' " (כ' 30-31). יהונתן היה יורשו של אביו על כס המלכות. כל חייו הוא ידע שיום יבוא והוא יהיה מלך ישראל. אבל בשלב מסוים הוא הבין שדוד, חברו האהוב, רועה הצאן מבית לחם, ירש את מקומו של שאול אביו ולא הוא. האם החברות שלהם תחזיק מעמד גם נוכח האיום הזה על מעמדו כיורש העצר? בואו נראה מה הוא ענה לאביו, שבעצם ביקש ממנו להסגיר את דוד לידיו.

"למה יומת, מה עשה?" (פסוק 32), שאל יהונתן. הוא לא ראה בדוד אִיוּם, לא קינא בו ולא נתן לרצון האישי שלו לגבור על החברות שלו עם דוד. הוא קיבל בענווה את העובדה שדוד יהיה מלך על ישראל, ולא שינה את יחסו כלפיו. מאוחר יותר, כשדוד נמלט על נפשו למדבר כדי להסתתר מפני שאול, יהונתן נפגש אתו ואמר לו: "אתה תמלוך על ישראל ואנוכי אהיה לך למשנה" (כ"ג 17). יהונתן לא רק קיבל בענווה את העובדה שדוד יהיה מלך, אלא גם אמר שיהיה לו למשנה - לא האדם החשוב ביותר בעם אלא השני. לא המלך אלא משרתו של המלך. הנאמנות של יהונתן לחברו התגברה על כל מכשול שניצב בדרכם.

קרוב לוודאי שאין מלך שמאיים עליכם, אבל אין לי ספק שמכשולים וקשיים מאיימים על החברות שלכם עם מישהו שיקר לכם. במצב כזה קחו דוגמה מדוד ויהונתן. יהונתן היה מחויב לדוד בכל מצב, בזמנים טובים יותר ובזמנים טובים פחות, גם כשהיה עליו לוותר לשם כך על דברים שהיו חשובים לו. "(יש) איש רעים להתרועע ויש אוהב דָבֵק מאח" (משלי י"ח 24). יש חברים שכיף לצאת ולבלות אתם, אבל יש חברים שקרובים יותר מאח. הפסוק הזה מלמד שאיכות חשובה יותר מכמות.

קשה למצוא חבר אמיתי. יש אנשים שמעולם לא היה להם חבר קרוב ואוהב כמו יהונתן. לכן, אם יש לכם "אוהב דָבֵק מאח", הודו לאלוהים על כך וטפחו את החברות הזאת.

אהבה

המחויבות של יהונתן לדוד הייתה מבוססת על אהבה. יהונתן אהב את דוד כנפשו, ואהבתם רק הלכה וגברה עם השנים (שמואל א' י"ח 1; כ' 17). יהונתן הפגין את אהבתו כשהזהיר את דוד מפני כוונתו של אביו להרוג אותו.

יהונתן התערב לטובת דוד ודיבר עליו עם אביו. הוא הזכיר לשאול שדוד לא עשה כל חטא, ושהוא בעצם עזר לעם כשנלחם בגולית ואף ניצח אותו (י"ט 1-7). בעקבות השיחה זו הרפה שאול מדוד למשך זמן-מה, וחדל מהניסיונות שלו להרוג אותו. אבל התקופה הזו נגמרה מהר. בשלב מסוים נחה על שאול רוח רעה, והוא שב לרדוף את דוד (פסוקים 9-10).

כוונתו של שאול להרוג את דוד התחזקה, עד שלבסוף הוא אפילו סיכן את חייו של יהונתן. למרות שיהונתן ידע כמה עמוקה היא השנאה שאביו רחש לדוד, הוא הסתכן ויצא להגנת חברו, ושוב ניסה לדבר על לבו של אביו. אלא ששנאתו של שאול לדוד הייתה עמוקה יותר. לשמע דבריו של יהונתן, השליך שאול את חניתו לעברו בכוונה להורגו, אם כי לא הצליח בכך (כ' 30-34).

יהונתן היה מוכן למות למען דוד. הוא אהב אותו עד כדי כך שסיכן את חייו כדי להגן עליו. האם גם אנחנו היינו מוכנים לסכן את עצמנו למען חברינו? לא קל להסתכן בשביל מישהו אחר, אבל דבר אלוהים מורה לנו לנהוג בדיוק כך. "בזאת הכרנו מה היא אהבה, בעובדה שהוא מסר את נפשו בעדנו. גם אנחנו חייבים למסור את נפשנו בעד אחֵינו" (הראשונה של יוחנן ג' 16).

יהונתן אהב את דוד גם כשחייהם היו בסכנה. "האהבה סבלנית ונדיבה, האהבה אינה מקנאת, האהבה לא תתפאר ולא תתנשא, היא לא תנהג בגסות, לא תדרוש טובת עצמה, לא תרגז ולא תחשוב רעה. האהבה לא תשמח בעוולה, כי באמת שמחתה. היא תכסה על הכול, תאמין בכול, תקווה לכול ותסבול את הכול" (הראשונה לקורינתים י"ג 4-7).

עידוד

דוד ברח למדבר כדי להימלט מפני שאול, שחיפש אותו "כל הימים, ולא נתנוֹ אלוהים בידו" (שמואל א' כ"ג 14). יהונתן מצא את מקום המסתור של דוד ובא לשם כדי לעודד אותו ולחזק את ידיו. הוא עודד אותו להמשיך ולהישען על אלוהים, ואמר לו: "אל תירא, כי לא תמצאך יד שאול אבי" (פסוק 17).

יהונתן עודד את רוחו של דוד. גם אנחנו צריכים לעודד את חברינו. עידוד בא לידי ביטוי במילה טובה שאנחנו אומרים למישהו. אנחנו גם יכולים להתפלל עבור חברינו בנוכחותם, ולהקשיב להם. "עודדו איש את רעהו יום יום, כל עוד הזמן מכונה 'היום', למען לא יִקשה לב איש מכם בנכלי החטא" (עברים ג' 13).

הידידות של דוד ויהונתן היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לחברות אמיצה. שניהם אהבו זה את זה בלב ובנפש, והיו מחויבים זה לזה אפילו במחיר חייהם. גם אנחנו היינו רוצים שחברינו יעודדו אותנו, יהיו אתנו ויאהבו אותנו, שיהיו נאמנים לנו ושנוכל לסמוך עליהם ולהיבנות מהם. זוהי חברות אמיתית. ואם אנחנו רוצים שחברינו יתנהגו כלפינו בצורה כזו, גם אנחנו צריכים להיות נאמנים, לאהוב אותם ולעודד את רוחם. כך נפאר את אלוהים.

חברים בלב ובנפש

אלעד וערן היו חברים בלב ובנפש. יחדיו טיילו ברחבי העולם. באחד ממסעותיהם הם איבדו את דרכם במעבה הג'ונגלים שבדרום אמריקה. בעודם מנסים למצוא את דרכם, נפצע ערן ברגליו ולא הצליח לצעוד. ערן הציע לאלעד שימשיך בדרכו ויבוא לחלצו לאחר שיגיע למקום כלשהו מיושב. אלעד סירב והתעקש לגרור את ערן על אלונקה מאולתרת שבנה.

לאחר מספר ימים בג'ונגל ראו מרחוק אלומת אור. אלעד החיש את צעדיו בכוחותיו המדוללים עד שהגיעו לכפר קטן אך מטופח שנקרא "צדק". אלעד התשוש הניח את האלונקה, שבה שכב ערן, במרחק מטרים ספורים מהכפר שהיה מוקף במעין חומה שבפתחה ניצב שומר.

"האם תוכל לעזור לי? טעיתי בג'ונגל", שאל אלעד את השומר.

"בוודאי", השיב השומר.

"אני וחברי הפצוע זקוקים לעזרה ולמקום לינה הלילה".

פני השומר התעוותו כשאמר: "מצטער, בכפר זה איננו נוהגים לקבל אנשים פצועים, אך אתה מוזמן להיכנס".

אלעד עזב את המקום, ניגש לערן ואמר לו: "המקום אינו מתאים לנו. נמשיך לחפש".

כעבור שעתיים הבחינו השניים בכפר אחר, פשוט למראה, שלא היה מוקף בחומה. 

כשהגיעו לפתח הכפר, ניגש אלעד לאחד מבני הכפר ושאל אם יוכלו להיכנס וללון במקום באותו לילה.

"בוודאי", השיב הכפרי. "אם תרצו גם נושיט לכם עזרה. המדריך שלנו ינחה אתכם כיצד להגיע ליעדכם לאחר שתנוחו ותאכלו".

"מהו המקום הזה?", שאל אלעד בפליאה.

"שמו צדק".

"זה מאוד מבלבל. המקום שאליו הגענו קודם נקרא כך".

"אתה מתכוון לכפר המטופח שחומה מקיפה אותו?", שאל הכפרי, "זה לא שמו באמת. הכפר ההוא נקרא למעשה 'בני בליעל' ".

"ולא אכפת לכם שהם משתמשים בשם שלכם?", תמה אלעד.

"לא", ענה הכפרי. "אנחנו רק שמחים שהם לוקחים אליהם את כל אלה שמוכנים להשאיר את החברים שלהם בחוץ".