אליזבת – בת המלך מהונגריה

מאת ריצ'רד הנולה

היא הייתה בתו של מלך הונגריה ואשתו של מושל גרמניה. על אף התנגדותם של שרים ומושלים, היא השתמשה בכספי הממלכה כדי להאכיל את העניים ובמיטתה כדי לטפל במצורעים. מסירותה לא דעכה גם כשבעלה מת והיא נזרקה לרחוב חסרת כול עם ארבעת ילדיהם הקטנים

1207-1231

רעב כבד פקד את מחוזות גרמניה, תורינגיה והסן, בקיץ של שנת 1226. עניי גרמניה נדדו בשדות וביערות בחיפוש נואש אחרי פרות יער וקטניות. הם עקרו בציפורניהם את השורשים מן האדמה וגירדו את קליפות העצים מן הגזע. הם אכלו ברעבתנות כל גווייה של בעל חיים שנקרתה בדרכם. רבים רעבו למוות עד שגופותיהם כיסו את השבילים. באותה עת מושל המחוז, הדוכס לואיס, ורבים מחייליו שהו באיטליה במשימה צבאית. המונים מורעבים טיפסו במעלה ההר לארמונו של הדוכס והלמו על שעריו בזעקה לאוכל. הדוכסית אליזבת, אשתו של המושל הגרמני ובתו של מלך הונגריה שמעה את קול תחינותיהם של ההמונים.

הדוכסית היפה, שקדה בימים ובלילות על פתרון שיקל על סבלם של בני עמה. יועציו של הדוכס, שחששו מהתקוממות, יעצו לדוכסית לנקוט בצעדי זהירות ולהציב משמר כבד ליד אסמי התבואה ולהקפיד יותר על ההוצאות הכספיות. בניגוד לעצתם, החליטה אליזבת לרוקן את קופת האוצר ואת אסמי התבואה ולחלק את המזון והכסף לעניים ולרעבים. היא הורתה לסגל המטבח המלכותי לאפות לחם ולבשל מרק מבוקר עד ערב, ואפילו ביקשה לחלק את האוכל לרעבים בעצמה.

אליזבת מכרה את מרבית תכשיטיה ורכושה. בכסף היא קנתה מזון, ותוך שיתוף פעולה עם נזירים ואנשי דת, הצליחה לארגן חלוקות מזון בכל רחבי המדינה.

"הפסיקי זאת!", הזהירו אותה היועצים, "את תגרמי לבית המלוכה לפשוט את הרגל!" אבל אליזבת לא חדלה ממעשיה, והודתה לאלוהים על שקרא לה לעזור לנזקקים.

"הו אדון", היא התפללה, "כיצד אוכל להודות לך על ההזדמנות שנתת לי לשרת את העניים, שהם יקיריך". מדי יום ביומו היא האכילה תשע מאות אנשים. אלו שהיו חולים או חלשים מכדי לעלות במעלה ההר המוביל לארמון, זכו לאכול מזון שהיא בעצמה ירדה להגיש להם. אליזבת הקימה בית חולים ושני בתי מחסה לעניים בעיר אייזנך, ששכנה למרגלות הארמון. פעמיים ביום היא נהגה לפשוט את בגדיה המלכותיים, ללבוש בגדי איכר פשוטים וללכת העירה, לאייזנך, כדי להציע מיטות ולסעוד את החולים. היא סיפקה נעליים ובגדים חדשים לגברים ונשים שהיו מסוגלים לעבוד, ושלחה אותם לחרוש שדות ולזרוע זרעים שיצמיחו, כך קיוותה, יבול בקציר הבא.

כשכל הכספים שהיו ברשותה נגמרו, נתנה אליזבת לעניים את צעיפי המשי שלה ופרטי לבוש אחרים שהיו ברשותה. היא אמרה לנזקקים: "מכרו את אלה לצורכיכם ועבדו כפי יכולתכם, שכן כתבי הקודש מלמדים ש'מי שאינו רוצה לעבוד, גם אל יאכל' ". כשדבר הרעב הגיע לאוזניו של הדוכס, שהיה אז באיטליה, הוא מיהר לחזור לארצו. כשהתקרב לארמונו, ארמון ווארטבורג, יצאו רבים משריו לקדם את פניו. הם גינו את אליזבת ואת מעשיה והתלוננו על הבזבוז המשווע של כספי הממלכה.

"ניסינו להזהיר אותה", הם מחו, "אבל היא סירבה להקשיב".

הדוכס הפסיק את תלונותיהם ואמר: "הניחו לאשתי לתת לעניים כטוב בעיניה. כל עוד היא משאירה לטיפולי את ווארטבורג ונאומבורג, מעשי צדקה ונדיבות לא יהרסו אותנו לעולם. כשלואיס נכנס לביתו, אליזבת נפלה לזרועותיו וכיסתה אותו באלף נשיקות. "יקירתי, מה עשית בעניין עניי ממלכתנו בשנה שחלפה?".

בקול מתנגן וחיוך רחב היא ענתה: "נתתי לאלוהים את מה ששייך לו, ואלוהים שמר על מה שהיה שלנו".

בילדותה, אביה של אליזבת סיפר לה על פרנציסקוס מאסיזי. החלטתו של פרנציסקוס לכבד את המשיח, להפנות את גבו לעושר ולאהוב את העניים נתנה לה השראה ללכת בעקבותיו. לעתים קרובות הייתה נפגשת עם המצורעים, מנשקת אותם, מקלה על כאבם ומתפללת עבורם. היא הייתה רוחצת אותם ומנגבת את פצעיהם עם פיסות בד שגזרה מווילונות הארמון.

"כמה מאושרים אנחנו", אמרה פעם לאחד האנשים שעבדו אתה, "שאנחנו זוכים לרחוץ ולהלביש את אדוננו על ידי עבודה זו שאנחנו עושים". פעם אחת, כשבעלה נעדר מן הבית, היא פגשה בחולה צרעת אנוש. היא הכניסה אותו לארמון, רחצה אותו, מרחה תרופה על פצעיו והשכיבה אותו במיטתה למורת רוחם של חמותה ועובדי הארמון. כשחזר הדוכס, אמו רצה אליו ואמרה: "בוא אתי, בני ואראה לך מה אליזבת שלך עושה. בוא ואראה לך את מי היא אוהבת יותר ממך". היא החזיקה בידו של בנה והובילה אותו לחדרו. "אתה רואה! אשתך מכניסה מצורעים למיטתך ואינני יכולה לעשות דבר. אתה יכול לראות בעצמך שכל רצונה הוא להדביק אותך בצרעת!".

לואיס לא גער באשתו אלא שיבח אותה על נדיבותה ועל פי בקשתה, בנה על יד הארמון בית מחסה למצורעים. כשנפנה לואיס לעסוק בענייני ממלכתו, הייתה אליזבת לובשת בגדים כהים ופשוטים ומבלה את זמנה בתפילה ובצום ובמתן עזרה לנזקקים. אבל כשהיה לואיס חוזר הביתה, הייתה מתלבשת במיטב בגדיה ועונדת את מיטב תכשיטיה.

"אינני מתלבשת מתוך גאווה או גנדרנות", הייתה אומרת אליזבת למשרתיה, "אלא כדי לשמח את לב בעלי". אלוהים בירך את לואיס ואליזבת בארבעה ילדים. כמה ימים לאחר הולדת בנה הבכור הרמן, לבשה אליזבת בגדים כהים, לקחה את התינוק בזרועותיה וחמקה מן הארמון. היא צעדה ברגליים יחפות לקהילה המקומית, הניחה את תינוקה על הבמה והתפללה, "אדוני אלוהַי, מעומק לבי אני נותנת לך את בני, כמו שנתת אותו לי. אנא, עשה אותו לעבדך וברך אותו".

בסתיו 1227, עטה לואיס את שריונו ויצא למשימה בארץ רחוקה. אליזבת וילדיה נשארו מאחור עם אחִיו של לואיס, הנרי. אבל המסע הזה העיב על המשפחה מכיוון שזמן קצר לאחר שעזב, חלה לואיס ומת. באותו הזמן, חלק מיועציו ומשריו של לואיס החלו להסית את הנרי נגד אליזבת, כי בזו לקנאות הדתית שלה ולאופן שבו השתמשה בכספי קופת האוצר כדי לעזור לעניים. כדי לחזק את מעמדו כמלך הבא שיוכתר, גירש הנרי את אליזבת ואת ילדיה מהארמון ומרחבי המחוזות שבהם שלט לואיס.

"הרסת את הממלכה!", גער בה אחד מעובדי הארמון, "בזבזת את כספי המלוכה והכפשת את שם בעלך. בהוראתו של הדוכס הנרי, הרי את מגורשת מן הארמון. עלייך לעזוב מיד!". אליזבת הייתה המומה וכאובה מהצו האכזרי שהוציא נגדה הנרי. היא ביקשה מעט זמן כדי להתכונן ליציאתה.

"לא", ענה לה בתקיפות, "עזבי את הארמון תכף ומיד!". היה זה אחר צהריים חורפי ורוח קרה הצליפה באדמה. אליזבת, ילדיה ושני בני לוויה יצאו תחת משמר אל מחוץ לחומות הארמון ושערי הברזל נטרקו מאחוריהם. היא החזיקה את ילדתה התינוקת בזרועותיה והחלה לצעוד לאייזנך לקול בכיים של ילדיה האחרים שהשתרכו מאחוריה. לאורו החיוור של הירח, חיפשה אליזבת מחסה ברחובות העיר, אבל הדוכס הנרי אסר על אזרחי העיר לעזור לאליזבת, ואנשי העיר מוגי-הלב, צייתו לו. אחרי שנים של השקעה והתמסרות, איש לא פתח בפניה את דלת ביתו.

"הם לקחו ממני את כל מה שהיה לי", מיררה בבכי, "הדבר היחיד שבידי לעשות הוא להתפלל לאלוהים". לבסוף, היא מצאה בעל פונדק שהסכים לשכן אותה ללילה בצריף אחורי בו גידל חזירים. בחצות, כשילדיה ישנו שנת ישרים, שמעה אליזבת צלצול פעמונים של קהילה שהיא ובעלה הקימו. היא קמה והלכה לקהילה, שם התפללה ושרה יחד עם הנזירים. היא ביקשה מהם לשיר שיר המודה לאלוהים על כל הסבל שהכניס לחייה. ואז התפללה בקול גדול, "הו אדוני, אני מבקשת שרצונך יעָשה. ילדי נולדו למשפחה מלכותית, וראה כמה הם רעבים. אין להם אפילו מיטה לישון בה. אתמול, הייתי דוכסית וגרתי בארמון מבוצר ועשיר. היום, אני קבצנית ואין לי איש". לילות רבים ישנו אליזבת וילדיה בבניין הקהילה. "זהו בית אלוהים", אמרה אליזבת, "לפחות מכאן איש לא יגרשני".

כדי להאכיל את ילדיה, היא קיבצה נדבות וכעבור זמן-מה החלה לעבוד למחייתה בטוויית צמר. למרות שהייתה ענייה, היא נתנה ממזונה לנזקקים. היא זכרה את סבלות המשיח ולכן לא התלוננה אלא קיבלה בשמחה ובהודיה את חלקה. "אדוני", היא התפללה, "אם זה רצונך, הייה עמי, ואני אהיה עמך. אני מתפללת אליך ומודה לך שלעולם לא תעזוב אותי".

זמן-מה מאוחר יותר, אבירים וחברים כעוסים של לואיס, הדוכס המנוח, כפו על הנרי לתת חלק מהנכסים לאליזבת. אבל היא השתמשה במשאבים אלו כדי לבנות בית חולים ולטפל בעניים. היא נתנה את כל כספה לעניים ונשבעה לחיות בפשטות. היא המשיכה במלאכת הטווייה והמשיכה לבשר לנדכאי החברה.

כשאביה, מלך הונגריה, שמע שבתו חיה בעוני, הוא מיד שלח שגריר שיביא אותה אליו. כשהשגריר הלבוש היטב, מצא את אליזבת טווה צמר בצריף רעוע וחשוך, הוא פרץ בבכי, "האם אי-פעם ראה מישהו בת מלך טווה צמר?". הוא התחנן בפניה על ברכיו שתואיל לחזור להונגריה, שם תתקבל כנסיכה.

"אני אדם חוטא", היא אמרה, "שלא ציית לאלוהים כפי שהיה צריך לציית".

"מי הביא אותך למצב של עוני ומצוקה?" הוא שאל.

"איש לא הביא אותי למצב הזה", היא ענתה, "מלבד בנו הנצחי של אבי שבשמים, אשר לימד אותי על בשרי ענווה מהי".

"בואי, מלכתי", הוא הפציר והושיט את זרועותיו לאליזבת. "חזרי עמי אל אביך האוהב, בואי ותרשי את ממלכתך ונחלתך".

"אני מקווה, "היא ענתה, "שכבר ירשתי את נחלתו של אבי, כלומר, את החסד הנצחי של אדוננו ישוע המשיח". כשעמד השגריר לעזוב, קמה אליזבת ממלאכתה, לקחה את ידו בידה ואמרה לו: "אמור לאבי היקר שאני מאושרת ממנו, למרות פאר מלכותו ועושרו. אמור לו שלא יצטער, אלא שישמח שבתו משרתת את המלך הנצחי".

זמן לא רב לאחר מכן, נפלה אליזבת למשכב. במשך שבועיים קדחה מחום וסבלה מכאבים אבל נשארה שלווה והמשיכה להתפלל. מילותיה האחרונות לחבריה היו: "הבה נמשיך לספר על ישוע שבא לגאול את העולם. הוא גאל גם אותי". אליזבת נפטרה בשנת 1231 בגיל עשרים וארבע.

המאמר Elizabeth of Hungary, Servant of the Poor

מתוךTrails and Triumph - Stories from Church History, Canon Press