חייבים לי!

מאת פיטר ברנס

אדם שמשקלו רב מאוד תבע את חברת מקדונלדס שבגללה הוא השמין. מצחיק? לא כל-כך. החברה המערבית נוטה לנקות פושעים מחטאם ולהאשים את סביבתם

אחת התכונות הראשונות שהאדם פיתח בעקבות חטאו היא ההימנעות מהודאה באשמה. "אני מוכן להכיר בחטאים שלך, אבל לא כל כך ממהר להכיר בשלי". כשאלוהים הוכיח את אדם על חטאו, אדם מיהר להטיל את האשמה על אשתו: "האישה אשר נתתה עמדי - היא נתנה לי מן העץ ואוכל" (בראשית ג' 12). גם חווה נהגה כך כשתירצה את חטאה ואמרה: "הנחש הִשִׂיאני ואוכל" (פסוק 13). שניהם אמרו את האמת, אבל מאחורי האמת הזאת הסתתר הניסיון לטפול את האשמה על מישהו אחר. כנראה שהנחש לא היה היחיד שהיה חסר רגליים ולא מסוגל לעמוד איתן על דעתו ולשאת באחריות על מעשיו.

לא הרבה השתנה מאז אותו יום נורא בגן עדן. כשמשה התעכב על הר סיני וקיבל את התורה מאלוהים, עם ישראל קצר הרוח הכריח את אהרון לבנות עגל מזהב – אל שניתן לראותו. מאוחר יותר, כשמשה ירד מההר, הוא דרש הסבר מאחיו, ואהרון סיפק תירוצים לא משכנעים: "ואומַר להם: 'למי זהב? התפרקו!', ויתנו לי ואשליכהו באש, ויֵצא העגל הזה" (שמות ל"ב 24). אהרון בעצם אמר למשה שהוא רק הציע לבני ישראל להביא אליו את כל הזהב שברשותם, ושלאחר שהוא השליך אותו לאש, יצא מה שיצא. אהרון ניסה להצדיק את עצמו ולטעון שהמצב כלל לא היה בשליטתו, שהדברים קרו מאליהם, כאילו הוא במקרה החליק על קליפת בננה. כאילו שהעגל קפץ בעצמו מתוך האש.

 במשך השנים הפכנו למומחים בהעברת האחריות מן הידיים שלנו לידי אחרים. אפילו ילדים קטנים כבר יודעים להצביע בביטחון רב על חבריהם למשחק, כשמאשימים אותם בקשקוש על הקיר, למשל. גם הגדולים מתקשים להיפטר מהתכונה הזאת. לעתים אנחנו מקשטים את ההרגל הזה במונחים פסיכולוגיים, כדי להצדיק את החטא שלנו. אנה ראסל התבדחה על כך ב"שיר עַם פסיכיאטרי" שכתבה (מובא כאן בתרגום חופשי):

הלכתי אל הפסיכיאטר כדי שיעשה לי פסיכואנליזה

ויגלה מדוע הרגתי חתול והכיתי שכנה שגרה ממול.

הוא הושיב אותי בכורסה רכה והחל לבדוק מה יוכל לגלות.

והנה מה שהוא מצא בעומק תת ההכרה שלי:

בהיותי בת שנה החביאה אמי את צעצועַי בחדר השינה,

ומטבע הדברים זה מסביר מדוע אני שיכורה כל הזמן.

אחרי שנה ראיתי את אבי מנשק בחורה,

וכך הידרדר מצבי עד שחליתי במחלת הגנבה.

כשהייתי בת שלוש, רבותַי, היו לי רגשות מעורבים כלפי אחַי

ואין זה חיסרון שהרעלתי את כל מאהבַי.

וכעת אני שמחה על המסקנה שהגעתי אליה בעזרת הפסיכיאטר:

שכל טעויותַי הן אשמתו של מישהו אחר.

הסירוב לקחת על עצמנו את האשמה ולהכיר בחטאינו משפיע אפילו על אכיפת החוק בחברה המערבית.

לא מזמן לכדה משטרת וושינגטון רוצח שהסתתר בהרים. הרוצח היה חמוש בסכינים ובאקדחים, והמשטרה נאלצה להשתלט עליו בעזרת כלב שאולף לשם כך. אחרי שהאיש נאסר, הוא תבע את המשטרה על שימוש בכוח מופרז. התברר שבעת המאבק פצע הכלב את האיש בכף רגלו. כצפוי, הרוצח זכה במשפט ונקבע לו פיצוי כספי בגובה של $412,500… עורך דינו הסביר שהכסף יסייע ללקוחו להשתלב מחדש בחברה אחרי שישוחרר מן הכלא.

מקרה נוסף אירע בפלורידה בשנת 1996. אדם שהשתכר עד כדי אובדן חושים פרץ אל תחנת רכבת מגודרת ונעולה, טיפס על השנאי והתחשמל מזרם של 13,000 וולט. האיש נשאר בחיים, אבל נחשו מה הוא עשה לאחר שהחלים? הוא תבע את חברת החשמל ואת שש החנויות למשקאות חריפים שמכרו לו את האלכוהול. הרי הוא היה חייב למצוא את זה שאשם בצרותיו!

 הכתובים מלמדים שישנו אויב, השטן, שמחפש להסיט את בני האדם מדרך הישר. "אל תטעו: חברת אנשים רעים תשחית מידות טובות" (הראשונה לקורינתים ט"ו 33). שאול הוסיף: "שום ניסיון לא בא עליכם מלבד ניסיון אנושי רגיל. נאמן הוא האלוהים ולא יניח לכם להתנסות למעלה מיכולתכם, אלא עם הניסיון יכין גם את דרך המוצָא כדי שתוכלו לעמוד בו" (י' 13). גם יעקב אמר דברים דומים: "כל איש מתנסה כאשר הוא נמשך ומתפתה בתאוותו שלו" (יעקב א' 14). אומנם מאוד הייתי רוצה בכך, אבל אני יודע שכשאני חוטא, אינני יכול להאשים את ידידַי, הורַי, המורים שלי או הממשלה, ואינני יכול לתרץ את החטא בנסיבות השונות של חיי.

פתגם ידוע אומר: "אנחנו האויבים הגדולים ביותר של עצמנו". אין כל מקום לתירוצים מצדנו. אם אנחנו רוצים שאלוהים ירחם עלינו ויסלח לנו, עלינו להכיר בחטאים שלנו ולהפנות להם עורף (משלי כ"ח 13). הדרך המשיחית היא אולי מוזרה, אבל זוהי הדרך הנכונה. כשאנחנו מנסים לטפול את האשמה על מישהו אחר, היא נדבקת אלינו. רק אם נודה בה - היא תסתלק מאתנו.

המאמר Owning Up!

מתוךThe Banner of Truth, December 2001

"הצדק" באמריקה עובד על פי הכלל שאומר "חייבים לי, אם יש לי עו"ד טוב שמייצג אותי":

ביוני 1998 זכה קרל טרומן בן ה-19 ב-74 אלף דולר וכיסוי הוצאות רפואיות, לאחר ששכנו דרס את ידו. טרומן לא שם לב שמישהו יושב במכונית בשעה שניסה לגנוב ממנה את צלחות הגלגלים.

במאי 2000 נדרשה מסעדה בפילדלפיה לשלם לאמבר קרסון 113 אלף דולר לאחר שזו החליקה על שלולית של משקה קל ושברה את רגלה. הרצפה הייתה רטובה, כיוון שהעלמה קרסון השליכה את המשקה על החבר שלה שלושים שניות קודם לכן.

קארה וולטון נפלה מחלון חדר השירותים של מועדון לילה ושברה שתיים משיניה. היא תבעה את בעלי המועדון ואף זכתה במשפט למרות שנפצעה בשעה שניסתה להתחמק מהמועדון דרך חלון בשירותי הנשים, במטרה לחסוך את התשלום עבור המשקה ששתתה במועדון.

מר גרזינסקי מאוקלהומה רכש קָרָוון ממונע בנובמבר 2000. כשבפעם הראשונה נסע בו על כביש מהיר, הוא קבע באמצעות בקרת השיוט את מהירות הנסיעה על 100 קמ"ש, ואז עזב את כיסא הנהג וניגש למטבח שבקרוון כדי להכין לעצמו כוס קפה. הקרוון כמובן התהפך. מר גרזינסקי תבע את יצרן הקרוון, משום שבספר ההוראות לא הופיעה אזהרה שאין לעזוב את כיסא הנהג בשעת הנסיעה. הוא זכה ב-1.75 מליון דולר ובקרוון חדש.

חִשבו כמה כל אחד מאתנו יכול היה לקבל בשיטה זו, אילו היינו תובעים את הרצל שהבטיח לנו מדינה שנחיה בה בשלום...