חפירות – יורדים ליסודות

 עם ג'וני חורי

סדרת שיעורים באיגרת שאול אל הרומים

עם ישראל ובחירתו הריבונית של אלוהים (רומים ט' 1-29)

בימינו משרד הפנים לא היה מאשר לרות המואביה ולרחב מיריחו להיכנס לארץ. קרוב לוודאי שגם חלק מבניו של שלמה היו מגורשים יחד עם הפועלים הזרים. אלוהים, לעומת זאת, בוחן את לבם של האנשים ואת אמונתם

פרקים ט-י"א באיגרת אל הרומים מדברים על עם ישראל. הם חשובים לכל מאמין שרוצה להבין את תוכניתו של אלוהים עבור עם ישראל. שאול מקדיש חלק נכבד מהאיגרת – שלושה פרקים תמימים -  למקומו של עם ישראל בתוכניתו של אלוהים. נעיין בכל אחד מהפרקים האלה בנפרד, למרות שהם מהווים מִקשה רעיונית אחת. שאול מזכיר בפרקים אלה שאלות וטיעונים שונים שעשויים לעלות בנוגע לבחירה ועם ישראל, ומשיב עליהם. סגנון הכתיבה הזה מזכיר במידה מסוימת את זה של ספר מלאכי.

השאלה המרכזית שהוא שואל בפרקים אלה נמצאת בפרק י"א 1: "האם נטש אלוהים את עמו?". במילים אחרות: "האם העובדה שהבשורה מוכרזת לגויים וליהודים כאחד – מעידה על כך שאלוהים הפר את הבטחתו לעם הנבחר - עם ישראל?". לתשובה יש השלכות גם לגבינו, כמאמינים, מכיוון שהיא בוחנת את נאמנותו של אלוהים כלפי אלה שהוא בוחר בהם.

הפרקים שלפנינו דנים בסוגיה זו בשלושה חלקים:

·        עם ישראל ובחירתו הריבונית של אלוהים (ט' 1-29).

·        עם ישראל ובשורת הישועה (ט' 30 - י' 21).

·        ישועת אלוהים לעם ישראל ולגויים (י"א 1-31).

קראו את רומים ט' 1-29 (מומלץ לקרוא את כל שלושת הפרקים, ט-י"א, על מנת לראות את התמונה בשלמותה, כפי שראוי לעשות תמיד). אנא קראו גם את מראי המקום שמשולבים במהלך השיעור.  

בפסוקים אלה שאול מדבר על בעיה שמטרידה אותו באופן אישי – העובדה שבני עמו אינם רואים את האמת. אלה מאתנו שמאמינים במשיח ישוע ומתהלכים באמת, ויש להם בני משפחה וחברים שמקשים את לבם ואינם מקבלים את בשורת הישועה, מכירים את תחושת הכאב העמוק ואת התסכול מתגובתם. מתסכל עוד יותר כאשר אותם אנשים בטוחים שהם אלה שיודעים את האמת, ובטוחים שהם הולכים בדרך הנכונה. אולם, כפי שנאמר: "יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מוות" (משלי ט"ז 25). הבעיה היא שלפעמים, על מנת לדעת שהמוות אורב בסוף הדרך, אנחנו צריכים לעבור דרך ארוכה, אלא אם כן מישהו מזהיר אותנו מבעוד מועד.

שאול עצמו היה שקוע "עמוק" בעיוורון הזה לפני שנושע, ולכן אינו מדבר מתוך בּוּרוּת, אלא מתוך ניסיון. באיגרתו אל הגלטים (א' 13-17), הוא מתאר כיצד התעלה ביהדות על בני גילו, ורדף את המאמינים מתוך קנאה למסורת אבותיו, עד שאלוהים גילה לו בחסדו את בנו. אני משוכנע ששאול אהב את אלוהים גם אז, והיה בטוח שדרכו נכונה ושהוא עושה מלאכת קודש למען אלוהיו. אולם הצירוף של קנאות דתית ועיוורון רוחני גרם לו לפעול נגד אלוהים ונגד אלה שצייתו לאלוהים, ואלמלא התגלה לו ישוע, אחריתו הייתה מוות.  

שאול כל-כך כאב את המצב של עמו, עד שהיה מוכן להיות מנודה מן המשיח למענם. האהבה הגדולה הזו לבני עמו עולה בקנה אחד עם רוח המשיח, שעזב את כל תפארתו כדי לתת לנו חיים, מת על הצלב למעננו וספג את חרון אלוהים במקומנו.

בפסוקים 4-5 ברומים ט' שאול מפרט את הברכות שעם ישראל זכה להן. כמה עצוב  שהברכה הגדולה ביותר היא המשיח ישוע, ושדווקא אותו הם דחו. בכל אופן, בתור מי שעיניו נפקחו ושראה את האמת, תגובתו הטבעית היא לברך את המשיח – האל המבורך לעולמים!

התנ"ך עוסק ביחסים שבין האדם לאלוהים בכלל, וביחס שבין בני ישראל לאלוהים בפרט. הנביאים הרבו לדבר על עתידו של עם ישראל. כמו כן יש נבואות רבות העוסקות במשיח שהובטח לעם ישראל. אם כן, נשאלת השאלה: האם אלוהים לא יקיים את הבטחותיו לעם ישראל (פסוק 6)? בשלב זה שאול עובר לסוגיה החשובה של בחירת אלוהים. אולם לפני שנקרא את הפסוקים הבאים, כדאי לזכור ששאול כבר התייחס לנושא של עם ישראל בתחילת פרק ג'. בפסוקים 3 ו-4 הוא ציין בפירוש שאלוהים נאמן להבטחותיו, למרות שיש מקרב היהודים כאלה שלא האמינו. הנאמנות היא תכונה נפלאה של אלוהים, והיא זו שנותנת תקווה לעם ישראל, וגם לנו המאמינים. אילו היה סיכוי כלשהו שאלוהים יפר חלילה את הבטחותיו, היינו אומללים וחיים בפחד תמידי!

ברומים ט' 6 שאול חוזר ועוסק בשאלה: "מיהו יהודי?". שאלה זו כבר נידונה בפרק ב' (פסוקים 25-29). בפרק שלנו שאול אומר: "לא כל אשר מישראל, ישראל הם". מדי שנה מבקשים מאות אנשים לממש את זכותם כיהודים ולעלות לישראל. כידוע, משרד הפנים ומשרד הקליטה עושים מאמצים רבים בניסיון לוודא שהמבקש לעלות לארץ הוא אכן "יהודי כשר". אולם אמות המידה של אלוהים, שבוחן את הלב, הן שונות לחלוטין. רחב ורות היו שתי נשים נוכריות, שבגלל אמונתן הכנה באלוהי ישראל (ולא בגלל גיור כלשהו), הפכו לחלק בלתי נפרד מהעם הנבחר. יתר על כן, הן אפילו זכו להיות חלק מהשושלת של המשיח. מכאן שהשייכות לישראל מבחינת הבשר אינה מספיקה. יש צורך גם באמונה אישית כדי להימנות עִם עַם ישראל. הרי ילדים שגדלים אצל הורים מאמינים לא יוכלו לטעון לזכויות כלשהן במלכות השמים, רק בהסתמך על אמונת הוריהם. כדי להיוושע הם צריכים להאמין בישוע בעצמם.

בפסוקים 7-13 שאול מביא שתי דוגמאות של צאצאים שנולדו לאותו אב (ובדוגמה השנייה גם מאותה אם), ובכל זאת הם לא היו בעלי אותן זכויות. במקרה הראשון מצוין שמו של יצחק כצאצא שדרכו תתגשם התוכנית של אלוהים. אלוהים גם אמר לרבקה שהוא בחר דווקא בצעיר מבין התאומים שבבטנה. בשני המקרים אלוהים נתן את ההבטחה עוד בטרם נולדו הילדים, כך שהברכות לא התבססו על המעשים שלהם, אלא על ריבונותו של אלוהים ועל זכותו לבחור כרצונו. בשתי הדוגמאות האלה אלוהים מלמד אותנו שאת ההבטחות שלו לא ניתן לממש בכוח הבשר (למשל על ידי הולדת ישמעאל), וגם לא על פי זכויות של הבשר (הבכורה של עשו). בפסוק 8 שאול מבחין בצורה ברורה בין צאצאים שנולדו על פי רצון הבשר, לבין בנים שנולדו מאלוהים - שהם בני ההבטחה.

בפסוק 13 שאול מתייחס לדברים שאלוהים שם בפי הנביא מלאכי (א' 2-3), ומצטט: "ואוהַב את יעקב, ואת עשו שנאתי". כיצד עלינו להבין את הפסוק הזה? הבה נבדוק את מה אמר ישוע לאלה שרצו ללכת אחריו: "מי שבא אלי ואיננו שונא את אביו ואת אמו... ואף את נפשו שלו, אינו יכול להיות תלמידי" (לוקס י"ד 26). כמובן שאיננו מפסיקים לאהוב את הורינו רק משום שהחלטנו ללכת אחרי ישוע, ובודאי שאיננו שונאים אותם – נהפוך הוא! הכוונה ברורה: אהבה ושנאה מובאות כאן בהקשר של בחירה, לא של רגשות, שכן אלוהים אוהב את האנשים שברא, גם את החוטאים (יונה ד' 10-11; תהילים קמ"ה 9). 

יש עוד עניין חשוב שמן הראוי להבהיר: אלוהים אומנם בוחר לא על פי המעשים, אך אין זה אומר שכל אחד יכול לעשות ככל העולה על רוחו, גם אם אלוהים לא בחר בו. רחב ורות לא היו שייכות לעם הנבחר, אך לא היה זה תירוץ עבורן להמשיך ולעבוד אלילים. הן בחרו ללכת אחרי אלוהי ישראל. באותו אופן, אלה מבני ישראל, העם הנבחר, שאינם מתהלכים לפי רצון אלוהים, לא יוכלו ליהנות באופן אוטומטי מהברכות שאלוהים הבטיח. העיקרון הוא שאלוהים תמיד נשאר נאמן להבטחותיו ומקיים אותן למען שמו ולמען השארית, כמו שעשה מאז ומתמיד, שכן הוא הבטיח את הברכות לאלה שישמרו את דברו, ולא לאלה שמפרים אותו. לדוגמה, כאשר בני ישראל יצאו ממצריים, אלוהים הבטיח להם נחלה. אולם הדור המורד וחסר האמונה שיצא ממצריים לא זכה להיכנס לארץ המובטחת, מלבד יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שהאמינו בהבטחותיו של אלוהים. אלוהים הבטיח וקיים, אך חסרי האמונה לא זכו לראות בקיום ההבטחה (דיון על הנושא נערך בשיעור על פרקים ב' 1 – ג'  20 בגיליון מספר 16) . 

ובכן, שואל שאול, "היש אי צדק אצל אלוהים?" (רומים ט' 14). התשובה החד-משמעית היא: "חס וחלילה!". אלוהים הוא ריבון, ויש לו זכות להחליט במי לבחור ועל מי לרחם. כך הוא מלמד אותנו שהוא ריבון וכל-יכול, בלי לערער על העובדה שהוא גם אלוהי צדק (פסוקים 15-18). אומנם איננו יכולים להבין הכול מפני שאלוהים מגביל את הידיעה שלנו, אך אין זה גורע מהעובדה שאלוהים אינו עושה דבר שאינו ישר או צודק. ההורים שבינינו יודעים שלא כל החלטה ניתן להסביר לילדים, ובכל זאת אנו מצפים מהם שיכבדו את הסמכות וההחלטות שלנו. האם זה אומר שאין אנו צודקים? אומנם ההורים אינם תמיד צודקים... אבל החדשות ה"רעות" הן שאנו, כהורים, יכולים לטעות. החדשות הטובות הן שאלוהים לעולם אינו טועה!

שאול מביא את פרעה כדוגמה נוספת לריבונותו של אלוהים (פסוק 17). לאחר שאברהם האמין בהבטחתו של אלוהים, אלוהים כרת עמו ברית (הברית בין הבתרים), וסיפר לו שצאצאיו יעבדו עם אחר בארץ זרה במשך 400 שנה, ואז יֵצאו משם ברכוש גדול. היה זה חלק מהתוכנית שאלוהים הועיד לעם הנבחר. פרעה היה מלך רב-עוצמה שבטח בכוחו וסירב להכיר בריבונותו של אלוהי ישראל. הוא אמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה' 2). אלוהים הקשיח את לבו כדי להראות לו ולאחרים מי הוא המלך האמיתי (שמות ז' 3). אלוהים לימד בדרך הקשה גם את נבוכדנאצר הגאה מי הוא הריבון האמיתי, אלא שבמקרה זה נבוכדנאצר נכנע בסופו של דבר לאלוהים (דניאל ד'). יש אמרה שלפיה "הבעיה של הלב היא לב הבעיה". גם היום, למרות שאלוהים מפגין את נוכחותו, הבעיה של קשי הלב היא בעיה קשה, כפי שראינו ברומים א' 21, ועם ישראל מוזהר מפניה (תהילים צ"ה 8).

ניתן לשאול: "אם ככה אלוהים ברא אותי, למה בכלל מוטלת עלי האשמה?" (רומים ט' 19). העובדה שאלוהים יצר אותנו כך או אחרת, אינה מונעת מאתנו להאמין! אלוהים הוא ריבון, והוא יכול לבחור לברך אנשים מסוימים, אך הוא מעולם לא בחר לשלוח אנשים לאבדון, ומעולם לא דחה אדם שהאמין בו. עלינו להאמין באלוהים בין שהוא בחר בנו, ובין שלא. היעדר אמונה יביא עלינו משפט.

אחד הסיפורים המרשימים בברית החדשה הוא זה של האישה הפיניקית, אישה נוכריה ממוצא סורי, שביקשה מישוע לגרש שד מבתה. ישוע ודאי ראה את לבה, ובכל זאת פנה אליה ואמר: "הניחי קודם לבנים לשֹבּוֹע, כי לא נאה לקחת את לחם הבנים ולהשליך אותו לכלבים" (מרקוס ז' 27). ישוע הבחין כאן בין הבנים - עם ישראל, לבין הכלבים - הגויים. וכיצד הגיבה האישה הנוכרייה? האם היא כעסה על ישוע? האם התווכחה והתמרמרה על שאין לה זכות ראשונים? לא, היא הגיבה באמונה ובענווה. העובדה שלא הייתה בת לעם הנבחר לא מנעה ממנה להאמין. נהפוך הוא, היא לא ויתרה על בקשתה מאלוהי ישראל, והייתה מוכנה להסתפק בפירורי הלחם הנופלים משולחן הבנים – ואלה אכן הספיקו לה! ישוע שיבח אותה על אמונתה.

מי אנחנו שנתווכח עם אלוהים? (רומים ט' 20). אם ליוצר בשר ודם יש זכות ליצור מאותו חומר כלים שונים, לכבוד או לקלון, על אחת כמה וכמה זה מותר לאלוהים, בורא השמים והארץ - ואין על כך עוררין. יחד עם זאת עלינו לזכור שהאלוהים הריבון הוא לא רק אלוהי צדק, אלא גם אלוהים רחום וחנון, ארך אפיים, רב-חסד וניחם על הרעה, אלוהי חסד ואהבה! תאולוג ידוע אמר פעם: "ריבונותו של אלוהים לעולם אינה מתבטאת בכך שהוא שולח לאבדון אנשים שאמורים להיוושע, אלא בכך שהוא מושיע אנשים שהיו אמורים ללכת לאבדון".

בירמיה י"ח מסופר שאלוהים שלח את ירמיהו אל בית היוצר, כדי לחזות במו עיניו בעבודתו. היוצר יצר מאותה עיסה כלים שונים, כראות עיניו. אלוהים לימד שם את ירמיהו שיעור על הריבונות שלו על עם ישראל ועל הגויים, וגם על רחמיו: "ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דיברתי עליו, וניחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו" (פסוק 8). וגם ההפך נכון (פסוק 10). המסר של אלוהים היה: "...שובו נא איש מדרכו הרעה והיטיבו דרכיכם ומעלליכם" (פסוק 11).

ברומים ט' 21 שאול מדבר על כלים שנועדו לכבוד, ועל כלים אחרים שנועדו לשימוש שאין בו כבוד. חשוב לציין שבכל  מקרה, הכבוד אינו נובע מהכלי עצמו! שאול כתב: "ברם, האוצר הזה נתון לנו בכלי חרס, כדי שיהיה הכוח הנשגב מאת אלוהים ולא מידינו אנו" (השנייה לקורינתים ד' 7). כולנו כלי חרס. כולנו חלשים באופן טבעי, חסרי ערך וחסרי כבוד אלוהים. הערך שלנו נובע אך ורק מהכניעה שלנו ליוצר ומהיכולת שלו להשתמש בנו בדרך שתפאר אך ורק אותו (הראשונה לקורינתים א' 26-31; השנייה לטימותיאוס ב' 20-21).

ברומים ט' 22-23 שאול מדבר על הסבלנות ואורך הרוח של אלוהים. יש כאלה שבשל מעשיהם הם כבר מוכנים (בשלים) להרס (למשפט), ולאלוהים יש זכות לשפוט אותם מיד. הדבר היחיד שמונע ממנו לפעול מיד, לשפוט אותם ברגע זה, הוא סבלנותו ורחמיו. שמעון פטרוס כותב באיגרתו השנייה: "השמים והארץ הנוכחיים אצורים על ידי אותו הדבר לאש, שמורים ליום הדין, לאובדן אנשי הרשע" (ג' 7). "אלא", הוא מוסיף: "שהוא (אלוהים) מאריך אפו לנו. אין הוא רוצה שיאבד איש, אלא שהכול יבואו לידי תשובה" (פסוק 9). הבעיה היא שבמקום לחזור בתשובה, אנחנו מזלזלים בשפע טובו של אלוהים ובאורך רוחו וסבלנותו, ולכן צוברים זעם ליום זעם (רומים ב' 4-5). חשוב לשים לב שפסוק 22 בפרק ט' מדבר על כלי זעם המוכנים (בשלים כמו פרי) להרס, ובפסוק 23 מדובר על ישועה. ביוונית, המילה "הכין" בפסוק הזה נגזרת משורש שונה, ומשמעותה "הכין מראש". כלומר, אלוהים הכין מראש כלים לחנינה, אך על אחרים יחול משפט בגלל קשי לבם וחוסר אמונתם. מאחר שכולם חטאו וכולם מחוסרי כבוד אלוהים, אין קשר בין המשפט למעשים. האנשים ישפטו על פי אמונתם, לא על פי מעשיהם.

בשלב זה (פסוק 24) שאול מדבר בצורה ישירה על המאמינים, מקרב היהודים והגויים כאחד, שהם כלים של כבוד משום שזכו לחנינה. אלוהים הפגין את ריבונותו לא רק כשבחר את זרע ההבטחה, אלא גם כשבחר כלים לחנינה – באלה שמאמינים במשיח ישוע.

בפסוקים 25-26 שאול מצטט מהושע א' וב' כדי להראות שני דברים:

ראשית, הגויים בעבר היו "לא עמי" – לא עם אלוהים, ו"לא רוחמה" – ללא רחמים. אולם כעת, על בסיס הבחירה שאלוהים עשה בחסדו, המאמינים במשיח (יהודים וגויים) הפכו לעם אלוהים, לכאלה שזוכים לרחמים. את הרעיון הזה מביע גם שמעון פטרוס באיגרתו הראשונה (ב' 10).

שנית, לא ניתן להתעלם מתוכניתו של אלוהים לעם ישראל. שכן, ברומים ט' 26 (המצטט את הושע ב' 1), אלוהים גם מבטיח להשיב את עמו. כלומר, על אף שאלוהים היה צריך לטפל בעם ישראל בצורה נוקשה, הוא לא הפר בעבר את ההבטחות שנתן לעם ישראל, ולא יפר אותן גם בעתיד.

מהושע שאול עובר לישעיה י' 22-23, במטרה להדגיש שאלוהים תמיד מותיר לעצמו שארית של מאמינים. בנו של ישעיהו נקרא "שאר ישוב". שם זה סימל את שארית הפליטה שעליה דיבר הנביא. אלוהים, בריבונותו, בחר שארית מתוך ישראל - שארית שבחסדו תימלט מן המשפט. בתולדות עם ישראל יש מספר דוגמאות לשארית ששרדה מלחמות ומצבים שבהם העם היהודי נכחד כמעט כולו. אלוהים תמיד השאיר לו פליטה בישראל, למרות שמעצמות גדולות נכחדו. תוכניותיו של אלוהים לעם ישראל עדיין לא התגשמו עד תום, וכפי שנראה במאמרים הבאים, אלוהים הועיד לעם ישראל עתיד נפלא. הדבר אפשרי תודות לרחמיו של אלוהים, כפי שנאמר ברומים ט' 29. שימו לב לציטוט מישעיה א' 9: "לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד, כמעט כסדום היינו, לעמורה דמינו". המילה שריד פירושה חלק קטן שניצל מאסון (שארית). מכאן, שלמרות המשפט הקשה שצפוי לבוא, אלוהים ישאיר שריד. החסד הזה מנוגד למה שקרה במשפט שאלוהים הביא על סדום ועמורה - שם לא נשארה נפש חיה לפלטה, ולכן המילה "כמעט". לשם הבהרה יש לציין שלוט התגורר בשכנות לעיר סדום, לא בעיר עצמה (בראשית י"ג 12). סדום ועמורה מהוות משל לרוע ולתוצאות שלו (לדוגמה: מתי י' 15). אולם לצד האזהרה מפני משפטו של אלוהים, יש כאן הבטחה נפלאה של תקווה לעם ישראל.

בספר ישעיה יש נבואות זעם, אך גם נבואות נחמה. בכתובים ניתן למצוא הבטחה ברורה לשארית פיזית של עם ישראל (ירמיה ל"א 34-36), ולשארית רוחנית - בחסד (ישעיה י' 20-23). בעתיד העם ישען על ה', וישוב אל "אל גיבור" – ישוע המשיח אדוננו (ישעיה ט' 5).