הדבר היחיד שהצלחתי בו היה לרדת במשקל

ארבע בנות בכיתה מחליטות שהן רוצות לרזות ומתחילות יחד ב"פרויקט דיאטה". שלוש מהן יעצרו כשיגיעו למשקל הרצוי, אך אחת מהבנות תמשיך בדיאטה ולא תוכל לעצור. בשלב מסוים היא תאבד שליטה...

רות נובל מספרת על מאבקה באנורקסיה ועל אהבתו של אלוהים, שעזרה לה להחלים

עברה שנה מאז שסיימתי את לימודַי באוניברסיטה, אבל עדיין עבדתי בעבודה פשוטה וגרתי עם הורַי. כל חברַי ללימודים עברו למקומות אחרים, והרגשתי מאוד בודדה. ניגשתי לראיונות עבודה רבים, אבל בכל פעם נדחיתי. בשלב מסוים כבר לא האמנתי שאמצא עבודה קבועה. תמיד הקפדתי לאכול מזון בריא, להתעמל ולטפל כראוי בגוף שלי. אבל בספטמבר 2003, מה שהתחיל כדיאטה רגילה, שנועדה לעזור לי להוריד מעט במשקל, הפך לעניין חמור ביותר. אחרי שהורדתי מעט ממשקלי, פתאום הפכה הדיאטה לאובססיה. לא הצלחתי להתקבל לאף מקום עבודה שהתראיינתי אליו, אבל כן הצלחתי לרדת במשקל. התחלתי להאמין שהדבר היחיד שאני טובה בו זה להוריד במשקל ולהתעמל. מכיוון שכל חברַי עזבו את העיר, והיות שהייתי כל-כך בודדה, הקדשתי את כל זמני לדיאטה חריפה ולפעילות גופנית מואצת. בשלב מסוים העניין יצא מכלל שליטה, והגעתי למצב מסוכן של תת-משקל. הייתי בהלם כשהרופא הפנה אותי למומחה לבעיות אכילה, וכשמאוחר יותר, בינואר 2004, אבחן אותי אותו רופא כאנורקטית.

נכנסתי למכונית וישבתי דוממת דקות ארוכות - נסערת ומבולבלת. מחשבות התרוצצו בראשי: אנורקסיה? אני חייבת להודות בכך שיש לי בעיה. אולי באמת הייתי עסוקה מדי במשקל שלי? ואז החלו הדמעות לזלוג. אינני בטוחה למה בדיוק בכיתי, אבל אני זוכרת שפחדתי. פחדתי להודות שיש לי בעיה, פחדתי מהמחשבה שכולם כבר יודעים על זה ושרק אני הייתי עיוורת. פחדתי שכולם יחשבו שאני אפס. פחדתי מהטיפול באנורקסיה. פחדתי מהמחשבה שנתתי לעצמי להגיע למצב הזה. אבל את חומרת הבעיה הבנתי רק זמן מה אחר כך, כששיחקתי טניס עם אחותי. הרגשתי כל-כך חלשה ומותשת, עד שלא יכולתי אפילו לחבוט בכדור. תמיד הייתי בכושר ואהבתי ספורט, אבל באותו יום הרגשתי כל-כך חלשה. הבנתי שאין לי בררה, שאני חייבת לעשות משהו.

פתאום הבנתי כמה אני חולה ואיזה נזק גרמתי לגופי. באותה תקופה קראתי בכתובים:

"האם אינכם יודעים כי גופכם הוא היכל של רוח הקודש השוכן בתוככם, אשר קיבלתם אותו מאת אלוהים, וכי אינכם שייכים לעצמכם? הלא במחיר נקניתם, לכן כבדו את אלוהים בגופכם" (הראשונה לקורינתים ו' 19-20).

באמת חשוב לאכול בריא, אבל אני הגזמתי בעניין הזה עד כדי כך שחליתי.

הייתי עייפה ומותשת, וכל הזמן היה לי קר. הייתי חלשה מכדי לעבוד, והרגשתי מאוד אומללה. לילה אחר לילה נרדמתי בבכי, והתחננתי לאלוהים שיהפוך אותי שוב לנורמלית.

ואלוהים, בחסדו, ענה על תפילתי. ניהלתי מאבק קשה מאוד במחלה, אבל ידעתי שאלוהים נמצא אתי בכל שלב ושלב. הקיבה שלי הצטמקה כל-כך, שהייתי חייבת להעלות בהדרגה ובאטיות את כמות המזון שנכנס אל פי. שנאתי את הטיפולים במרפאה, שם בחנו וניתחו את כל מה שאכלתי ושקלו אותי בכל פעם מחדש. אבל למרות המאבק הקשה והדמעות, למדתי המון. בעיקר למדתי שלאלוהים חשוב יותר מצבו של הלב שלנו מאשר מצבנו הגופני. הייתי כפייתית בכל מה שקשור למראה החיצוני שלי, למציאת עבודה טובה ולחברים שלי, אבל שני פסוקים מתהילים הזכירו לי את סדר העדיפויות הנכון של אלוהים:

"לא בגבורת הסוס יחפוץ, לא בשוֹקֵי האיש ירצה. רוצה ה' את יְראיו, את המייחלים לחסדו" (תהילים קמ"ז 10-11).

פחדתי מדעותיהם של אחרים, פחדתי שאינני מספיק טובה. בטחתי בשליטה שלי במשקל גופי, במקום באהבתו הנצחית של אלוהים.

אלוהים הפגין כל-כך הרבה חסד כלפַי. הוא נתן לי הורים אוהבים, אח ואחות תומכים ורופא מסור. הוא נתן לי חברה נאמנה בקהילה, שאמרה לי מספר פעמים ובאופן ישיר ביותר שעלי לעלות במשקל, אחרת אפגע בגופי ולא אוכל ללדת. באותו זמן לא אהבתי את מה שאמרה, אבל בהחלט הייתי צריכה לשמוע את דבריה, ואני מודה לאלוהים על הכנות, התמיכה והדאגה שלה. אלוהים גם נתן לי בני דודים תומכים ואוהבים, שכתבו לי והתקשרו אלי. אחד מהם הזכיר לי שאלוהים הוא אל קנא, שלא יתן לאלילים אחרים לתפוס את מקומו בלבנו. כשחשבתי על קורבנו של המשיח, על כך שהוא נתן הכול עבורי (ו"הכול" אצלו גדול פי אלף מ"הכול" אצלי), והבנתי את המשמעות של המעשה שהוא עשה עבורי, לא יכולתי לעשות דבר מלבד לומר: "אלוהים, קח אותי, קח את חיי העלובים ותן לי הזדמנות לעשות משהו בשבילך. בבקשה אלוהים, השתמש בי". אלוהים הביא אותי לנקודה שבה הבנתי שהוא "הכול בכול" בחיי.

בשורה התחתונה, לא חשוב מי אנחנו בעולם הזה. חשוב רק שנשקף בחיינו את ישוע המשיח. אנחנו יקרים לאלוהים עד כדי כך שהוא עושה הכול כדי להבטיח את טובתנו. האמת הזו הדהימה אותי, וגרמה לי להשליך את עצמי לזרועותיו. זכרתי את הבטחתו: "היטֵב איטִיב עמך" (בראשית ל"ב 13).

כשנלחמתי באלוהים, חשבתי כל הזמן "מה אני רוצה?". המניעים שלי היו אנוכיים. רציתי להיראות חכמה בעיני אחרים, רציתי שחיי יהיו נוחים ומהנים, רציתי להצליח. אבל בהדרגה הבנתי שאלוהים הוא המרכז, שהוא ברא והושיע אותי ושאני נמצאת כאן לפקודתו. זוהי זכות וגם חובה לשרת את מלך המלכים ואדון האדונים, להתכחש לעצמי ולומר בכל יום: "אלוהים, מה רצונך?". מה שחשוב הוא שאלוהים יֵראה חכם בעיני אחרים, ושנחיה כל רגע למען ישוע. זוהי ההגדרה של הצלחה אמיתית! עלינו לחשוב קודם כול על רצונו של אלוהים, כדי שביום שבו שניכנס למלכותו, נשמע אותו אומר: "יפה עשית, עבד טוב ונאמן".

בתהליך ההחלמה שלי קראתי באחד הימים בפיליפים ג' 7-11 ובשנייה לקורינתים ה' 9-11, 13-17. הפסוקים האלה נגעו מאוד ללבי. אלוהים הראה לי שגופי והדברים ששייכים לחיי בעולם הזה, יתפוגגו בן-רגע, אבל הנפש תחיה לנצח. הוא הראה לי שאני צריכה להשקיע זמן רב יותר ותשומת לב רבה יותר במצבי הרוחני והנפשי ובמצבם של אחרים, כי כשנפגוש אותו פנים אל פנים, לגוף לא תהיה כל חשיבות. עלינו להקדיש את חיינו לעניינים נצחיים, ולא לדברים בני החלוף וחסרי המשמעות של העולם הזה. "בדברים אשר למעלה יהגה לבבכם, לא בדברים אשר בארץ" (קולוסים ג' 2).

הייתי כמו קבצן שחי ברחוב. כשהמלך יצא מארמונו, הוא ראה את הקבצן, נמלא רחמים כלפיו והחליט לאמץ אותו כאחד מבניו. הקבצן קיבל מעמד חדש והפך ליורש עצר. אבל למרות שכל רכושו של המלך היה שלו, הקבצן בחר להמשיך ולחיות ברחוב. בזכות הצלב, כל מה ששייך למשיח ניתן גם לנו. במשיח יש לנו כל ברכה רוחנית (אפסים א' 3). "גבורתו האלוהית נתנה לנו את כל צרכינו לחיים ולחסידות" (השנייה של פטרוס א' 3).

אלוהים יודע לְמה אנחנו זקוקים, ובבוא העת הוא גם יספק את צרכינו. במקום להתמיד בתפילה ולבקש את רצונו, הפניתי לו את גבי. משום מה חשבתי שאלוהים אינו עונה על תפילותַי, אבל היום אני יודעת שהיה עלי להמשיך לחפש את רצונו ולא לוותר. צ'רלס ספרג'ון אמר פעם: "ברכותיו של אלוהים אינן משתרכות מאחורינו ומנסות להשיג אותנו". ובכתבי הקודש נאמר: "עוברֵי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו, גם ברכות יעטה מורה" (תהילים פ"ד 7). עמק הבכא הוא מדבר צחיח – נקודות השפל בחיינו. כולנו עוברים תקופות קשות, אבל אלוהים יהפוך את חיינו למעיין של מים חיים! זוהי נחמה גדולה. השטן רוצה שהבלי העולם הזה יכריעו אותנו, אבל עלינו להתפלל ולבקש מאלוהים שיחזק אותנו ויתן לנו שמחה. "בערב ילין בכי ולבוקר רינה" (ל' 6).

אני מקווה ומתפללת שלא אצטרך להתמודד שוב עם מחלה כזו. קשה לי להביט בתמונות שלי מאותה תקופה, אבל הן מזכירות לי את חסד אלוהים בזמנים הקשים שעברתי. אני עדיין מקפידה לאכול מזון בריא, אבל אני כבר לא כפייתית בקשר למשקל שלי. המשקל שלי עכשיו הוא בריא, ויש לי אנרגיה וכוחות ליהנות מספורט והתעמלות. תפילתי היא התפילה של כולנו: שיהיה לנו רצון  אחד - להכיר את המשיח ולמצוא בו את אושרנו. אין דבר טוב מזה.

המאמר ...The only thing I was good at was losing weight

מתוךFree Magazine, October/Novemeber 2004

הפרעות אכילה

עודף או חוסר משקל אינם מעידים בהכרח על הפרעת אכילה. הפרעת אכילה היא אובססיה קיצונית שגורמת לנזק לגוף. ישנם רבים בעלי עודף משקל והם אינם סובלים כלל מהפרעת אכילה.

כחצי אחוז מכלל האוכלוסייה סובלים מאנורקסיה, וכחמישה אחוזים סובלים מבולמיה. בקרב בני הנוער האחוזים גבוהים יותר.

מאנורקסיה סובלות בעיקר בנות. מספרן של הבנות שסובלות מבולמיה כפול ממספר הבנים.

אנורקסיה: הפרעת אכילה חמורה והפרעה בדימוי הגוף. אנורקסיה מתבטאת בפחד נוראי מפני השמנה, ללא קשר למשקל האמיתי, ובהרעבה עצמית ממושכת. אין מדובר באובדן התיאבון אלא בפחד וסלידה קיצוניים מהשמנה.

בולמיה: מחלה שמתבטאת בהתקפים של אכילה כפייתית, בהם מאבדים שליטה ואוכלים במהירות כמויות גדולות מאוד של מזון. קשה לאבחן את המחלה כי לאחר התקפי הזלילה נוהגים החולים להקיא. בניגוד לאנורקטיות שאצלן מבחינים מיד בירידה מהירה במשקל, אצל הבולמים המשקל נראה תקין באופן יחסי.

אנורקסיה מופיעה בדרך כלל בגילאי 13-16, הבולמיה מופיעה לרוב בגילאי 16-19.

הגורמים להפרעת אכילה: הדימוי הגופני השלילי הוא אחד הגורמים המרכזיים להפרעות אכילה. נערים ונערות שואפים להידמות לדוגמנים ולדוגמניות ולשחקני קולנוע מפורסמים. רבים אינם יודעים שבעיתוני האופנה, למשל, עוברים הצילומים עריכה דיגיטלית ומשום כך הדמויות, לעתים, אינן לגמרי אמיתיות. חלקן הוצרו בצורה מלאכותית כדי להיראות דקיקות יותר מאשר במציאות. הקוראים גם אינם תמיד מודעים לנזקים הגופניים והנפשיים שנגבים מהדוגמניות שתמונותיהן מופיעות במגזינים הידועים.

כיצד מאבחנים הפרעת אכילה? להפרעות אכילה מספר מאפיינים בולטים, כגון: ירידה קיצונית במשקל הגוף, עיסוק רב במשקל הגוף (מדידת משקל בתדירות גבוהה ועיסוק אובססיבי בספירת קלוריות), פעילות גופנית מוגזמת שמטרתה איבוד משקל, הרכב תזונתי בלתי מאוזן (אכילת ירקות בלבד והימנעות כמעט מוחלטת ממאכלים עתירי אנרגיה), התקפי זלילה תדירים ואחריהם הקאות יזומות, שימוש במשתנים, משלשלים, כדורי דיאטה או כדורים שגורמים להקאה, דימוי שלילי של הגוף והערכה עצמית ירודה, שינויים במצבי רוח, שימוש בסמים או אלכוהול.

ההשפעה של הפרעות אכילה: הלוקים בהפרעות אכילה סובלים מסחרחורות, התעלפויות, חולשה ועייפות, רגישות יתר לקור, נשירת שיער הראש, עור גוף יבש, צמיחת שיער גוף כהה, הקאות והפרעות במערכת העיכול, כאבי בטן, הפרעות שינה, אי סדירות המחזור החודשי.

אחוזי הצלחה בטיפול: רק חמישים אחוז מהחולים באנורקסיה יבריאו לחלוטין. חצי מהמטופלים עלולים לפתח בולמיה כשלב מעבר או כמחלה נוספת. כ-5.6 אחוזים מהסובלים מהפרעת אכילה שנמשכת פחות מ-10 שנים ימותו כתוצאה מהמחלה. אחוז התמותה עולה ככל שההפרעה נמשכת שנים רבות יותר, ומגיע עד לעשרים אחוז אצל הלוקים בהפרעות אכילה שנים רבות.

נזקים: כ-45 אחוז מהסובלים מהפרעת אכילה לא יתחתנו. נשים הסובלות מתת-משקל קיצוני עלולות להתקשות להרות או ללדת בטרם עת את עוברן. כמו כן עלול התינוק לסבול מתחלואה ואף לשלם בחייו עוד בהיותו ברחם אמו.

תוכנית מניעה: ישנם בתי ספר שבהם מועברות תוכניות למניעת הפרעות אכילה. התוכניות מיועדות לבני נוער בכיתות ז'. המטרה היא ללמד אותם להתמודד עם לחץ חברתי או לחץ משפחתי, ועם השפעתם של המסרים המועברים באמצעי התקשורת בכל הנוגע למבנה הגוף האידיאלי שמקובל בחברה. בני הנוער לומדים לאכול מזון בריא ומאוזן ולקיים פעילות גופנית מועילה.

בארץ קיימות מספר עמותות שמסייעות ללוקים בהפרעות אכילה:

עמותת שחף: טל': 9357035-08 , www.shahaf-ltd.co.il

נופית – מרכז טיפול בהפרעות אכילה לנוער ובוגרים, טל': 7447111-09

כמו כן קיימות בקופות החולים מרפאות לטיפול בהפרעות אכילה.

גם הכנסת נרתמה למאבק בהפרעות אכילה ויוזמת הצעת חוק שתחייב את הדוגמניות להוכיח שהן בריאות כתנאי להעסקתן.

בולמיה

שיחה קצרה עם בחורה שנאבקה בבולמיה וניצחה.

ש: מתי זה התחיל?

ת: כמו אצל כולם, בגיל ההתבגרות. אהבתי לאכול וידעתי שאם אקיא אוכל לאכול בלי להשמין. היו לי מטרות "חשובות". כשהגיעה חופשת פסח רציתי לרזות כי עוד מעט הולכים לים ורציתי שהיראות טוב בבגד הים שלי. רציתי לרזות לקראת מסיבת בסיום כדי שאוכל להיכנס לשמלה. ככה הייתי במין מרתון של דיאטות.

ש: איך זה השפיע על החים שלך?

ת: למשל לכל מקום שהגעתי, הייתי מחפשת את השירותים כדי שיהיה לי מקום להקיא. לא רציתי ללכת לכנסי נוער כי שם לפעמים השירותים בשטח ועלולים לראות שאני מקיאה אחרי כל ארוחה. כך שמצד אחד זללתי, לפעמים את כל מה שהיה במקרר ומצד שני רצתי להקיא את כל מה שאכלתי.

ש: מתי החלטת להפסיק עם ההקאות?

ת: כשהתגייסתי לצבא. ידעתי שהדבר הזה לא בריא כי הוא משפיע לרעה על חילוף החומרים ושהחומציות של הקיא הורסת את מיתרי הקול וגורמת לצרידות.

החלטתי להפסיק להקיא ונלחמתי בעניין במשך שנים. התחלתי להשמין נורא. הגוף שלי לא היה רגיל לעכל את המזון והכל הפך לשומנים. אפילו היום המחשבות האלה עוד עולות במוחי מדי פעם.

ש: איך זה השפיע על היחסים שלך עם אלוהים?

ת: כעסתי עליו שהוא ברא אותי שמנה ושנאתי את עצמי. חשבתי לעצמי: "איך את מעיזה להקיא כשיש בעולם כל כך הרבה אנשים רעבים?". אבל היה לי קשה להפסיק כי חשבתי שאנשים יאהבו אותי רק אם אהיה רזה. זה שקר נורא של השטן שבעצם אומר לנו שאנחנו שמנות ומכוערות וחייבות ללכת להקיא.

ש: מה היית ממליצה לבחורה שסובלת מהפרעות אכילה?

ת: קודם כל לדבר. לא לשמור בסוד. לדבר עם חברה טובה או אפילו עם מישהי פחות מוכרת. חייבים לשמוע דעה אחרת כי מי שסובלת מבולמיה אוכלת כשהיא עצבנית ואוכלת כשהיא עצובה. פשוט במקום לפנות לאלוהים היא אוכלת.

אלוהים אוהב אותנו ורוצה שגם אנחנו נאהב את עצמנו. אנחנו יכולות ליהנות מאוכל ולהבין שאין סיבה שנרעיב את עצמנו כדי לזכות באהבה של העולם. אנחנו צריכות להיות נאמנות לאלוהים ולחפש את אהבתו.