חפירות – יורדים ליסודות

עם ג'וני חורי

סדרת שיעורים באיגרת שאול אל הרומים

עם ישראל ובשורת הישועה

אלוהים הבטיח ישועה ל"כל אשר יקרא בשם ה' " – יהודים וגויים כאחד!

זהו מאמר שני בסוגיית הבחירה ועם ישראל. בשיעור הקודם עיַינו בדברים ששאול כתב על עם ישראל ובחירתו הריבונית של אלוהים. ראינו עד כמה הוא כאב את העיוורון הרוחני של עמו, שלא היה מסוגל לראות את המשיח. למדנו שאלוהים הוא ריבון ולכן בוחר כרצונו, ושבחירתו אינה מושתתת על מעשיו של האדם. למדנו גם שלאדם אין כל זכות להתווכח עם הבורא. הדגשנו שריבונותו של אלוהים אינה סותרת את העובדה שהוא אלוהי צדק, ושאותו אלוהים הוא גם רחום וחנון, וחפץ בישועת הכול. לכן, כל מי שבא לאלוהים באמונה, לא ידָחה על ידו. לסיום ראינו שאלוהים הנאמן להבטחותיו, עתיד להגשים עד תום את תוכניותיו עבור עם ישראל, לאחר שישאיר ממנו שארית שתהיה נאמנה לו.   

בקטע שלפנינו שאול דן בנושא של עם ישראל וההצדקה. נושא זה כבר נידון מוקדם יותר באופן כללי (פרק ג'), וכעת שאול מתמקד בסוגיה זו לגבי עם ישראל. שיעור זה כולל הפניות לפסוקים שונים. קריאת הפסוקים האלה הכרחית להבנה מעמיקה יותר של הנושא.

זה הזמן לקרוא את הקטע שנלמד היום: רומים ט' 30 - י' 21.

אמונה – לא מעשים

עם בואו של המשיח נוצרה מציאות חדשה: דווקא הגויים, שלא חיפשו את אלוהים ולא שמו להם למטרה להשיג הצדקה, הם אלה שהשיגו הצדקה. אומנם בימיו של שאול היו גם יהודים שהאמינו בישוע, אך חלקם היחסי בקהילות היה קטן. גם היום יהודים מעטים באים לאמונה בישוע המשיח.

בכל אופן, ההצדקה שהגויים השיגו לא הייתה תוצר של הניסיון שלהם לשמור את תורת משה. הם הוצדקו בחסד, בזכות אמונה במשיח ישראל. מציאות זו המחישה את חסדו וריבונותו של אלוהים. שאול ציין שבניגוד לגויים, עם ישראל ניסה למצוא הצדקה באמצעות שמירת התורה. מאמציהם לא נשאו פרי משום שהם התבססו על מעשים ולא על אמונה (ט' 32). מכאן ברור שההבדל בין חיים למוות תלוי באמונה ולא במעשים.

גם היום אנשים רבים, יהודים וגויים, חושבים שהם טובים במהותם. תפיסה כזו מעוררת גאווה, וזו מהווה מכשול לאמונה במשיח, שבא להצדיק חוטאים. לפני זמן מה התקשרה אלי פקידה ממשרד פרסום, והציעה את שירותי המשרד לבית האבות שבו אני עובד. דחיתי את הצעתה בנימוס, והסברתי לה שאין לנו צורך בפרסום, כיוון שבית האבות מיועד למשיחיים. היא שאלה על האמונה שלנו, והתפתחה בינינו שיחה מאוד מעניינת, שנמשכה כשעה. האישה, שהציגה את עצמה כמסורתית, מאוד הרשימה אותי. היא מתחה ביקורת על חוסר הצדק החברתי, על הניצול והשחיתות בחברה ועל הפגיעה בקדושתו של מוסד המשפחה. אבל היא התקשתה לראות את עצמה כחוטאת, ולא הבינה את הצורך שלה בכפרה ובסליחת חטאים, למרות שהודתה בפנַי שמדי פעם היא כושלת בדברים קטנים. בכל פעם שהזכרתי את קדושתו של אלוהים במהלך השיחה שלנו, היא התחמקה, והסיטה את השיחה לנושאים אחרים. הסכמנו על הרבה נושאים, אך לא על הנושא העיקרי!    

בפסוק 32 שאול מדבר על כך שהניסיון להשיג הצדקה באמצעות מעשים ולא על ידי אמונה היווה אבן נגף לעם ישראל. גם שמעון פטרוס מציין שהמכשול נובע מחוסר אמונה (הראשונה של פטרוס ב' 4-8). הפסוק האחרון ברומים ט' ממשיך את הרעיון הזה, ומתייחס לשני פסוקים מספר ישעיה. הראשון הוא מישעיה ח' 14, שם נאמר מפורשות שאלוהים עצמו מהווה אבן נגף, בגלל חוסר האמונה שלנו בו (בצוּר). חוסר אמונה מוביל לאבדון. בפסוק השני מישעיה (כ"ח 16) מדובר על מצב הפוך, של אמונה באבן היסוד. הפסוקים הבאים באותו פרק מלמדים על התוצאות הנפלאות של האמונה: אמת, משפט וצדקה ישררו, והברית עם המוות תבוטל!

ישוע המשיח (הצוּר) בא והכריז ישועה המבוססת על חסד ועל אמונה בו ובכפרה שהוא סיפק. אם כן, מדוע דחו אותו? כי הבשורה שבפיו לא תאמה את מה שלימדו מנהיגי הדת באותם ימים. אולם, כפי שנראה בהמשך, הצדקה המבוססת על אמונה לא הייתה זרה לעם ישראל.

הצדקה של אנשים – הצדקה של אלוהים

בפסוקים הראשונים של רומים פרק י' שאול חוזר על הדברים שאמר קודם לכן, בתחילת פרק ט'. בפתח דבריו הוא מביע שוב את משאלת לבו, המלוּוה הפעם בתפילה לישועת בני עמו. החזרה הזו על משאלתו מבטאת את אהבתו העמוקה של שאול לעמו, ואת המשא הכבד שהוא נשא בעניין הישועה. מי יתן וגם לנו יהיה משא כזה עבור עם ישראל, עבור חברינו ובני משפחותינו!

בפסוק 2 שאול מעיד על הקנאה של בני עמו לאלוהים. שאול עצמו היה פרוש (מעשי השליחים כ"ג 6), ולכן הוא יכול היה להעיד על הקנאה הזו שבלבם. אולם קנאה זו נבעה מאי ידיעת האמת, בדיוק כפי ששאול לא ידע אותה לפני שנפקחו עיניו (גלטים א' 14; הראשונה לטימותיאוס א' 13).

אילו ידעו בני עמו את האמת, הם היו משנים את התנהגותם וחדלים מניסיונותיהם הכושלים להשיג הצדקה בכוחות עצמם. לפני ששאול עצמו נכנע לצדקה של אלוהים, הוא חי ב"אמונה עיוורת" ודבק במסורות ובמעשים שהאמין שיש בכוחם להצדיק אותו. חשוב לשים לב לעובדה זו, שכן דווקא שאול, שהיה קנאי לאותן מסורות, לפני שאלוהים פקח את עיניו וגילה לו את האמת, יצא בתוקף נגד אותם אנשים שהטעו אחרים בנוגע לצורך לקיים טקסים על מנת להיוושע (מעשי השליחים ט"ו; גלטים ב' 1-5).

שאול נשאר קנאי לאלוהים, אלא שאחרי שנושע קנאה זו הייתה עם דעת! נקודה זו ראויה לציון משום שבשורת הישועה בחסד בלבד עומדת בניגוד מוחלט למה ששאול התחנך עליו לרגלי גמליאל (מעשי השליחים כ"ב 3-5; כ"ו 5). כפי שלמדנו, זו היא האמת המוחלטת שאלוהים קבע, ולא בני אדם (גלטים א' 15-17). אמת זו הופגנה עוד כשישוע נצלב. כל מה שהפושע שנצלב ליד ישוע היה צריך לעשות כדי לקבל חיי נצח, היה להביט באמונה אל צלבו של ישוע הצדיק, ולבטא חרטה כנה ואמונה.    

אם כן, קנאה בוערת לאלוהים שאין בה כל דעת וכניעה לצדקת אלוהים, אינה מובילה לישועה. ומה היא ההצדקה של אלוהים? הצדקה שמבוססת אך ורק על אמונה במשיח ישוע (רומים י' 4), שהוא תכלית כל התורה. כלומר, התורה שכללה חוקים של "עשה" ו"אל תעשה" וציוויים בנוגע לקורבנות השונים, הצביעה על המשיח. הצדקה אמיתית ומוחלטת אפשר לקבל אך ורק על ידי אמונה בישוע, שמילא את התורה (מתי ה' 17) וקרא "נשלם" (יוחנן י"ט 30) לפני שמסר את נשמתו.

בפסוקים הבאים ברומים י' שאול משווה בין הצדקה המבוססת על מאמצים אישיים, לבין הצדקה המבוססת על אמונה. הוא מבקש להראות שעם ישראל אמור לדעת - מתוך הכתובים - שההצדקה מבוססת על אמונה, ולא על קיום מעשי התורה. משה לימד את העיקרון הזה. שאול לא התכחש לעובדה שהתורה מאפשרת הצדקה באמצעות מעשים (ויקרא י"ח 5), בתנאי שהאדם מצליח לקיים אותה עד תום (רומים י' 5), אך הוא מדבר על הצדקה המבוססת על אמונה (פסוקים 6-11). מאחר שהאפשרות הראשונה אינה מעשית (יעקב ב' 10), נשארה רק בררה אחת, של חסד המבוסס על אמונה.

כאמור, דבריו אינם סותרים את מה שאמרה התורה, שכן שאול מתבסס על התורה (דברים ל' 11-14). בני ישראל לא יכלו לטעון שהם לא ידעו מה לעשות על מנת לזכות בברכותיו של אלוהים, שכן דבר אלוהים ניתן להם כדי שיהיה תמיד בפיהם ועל לבם (דברים ו' 6-7). שאול פנה אל בני עמו על בסיס אותו עיקרון פשוט, ואמר: כפי שלא היה צורך לעלות לשמים כדי להוריד את המצווה, או להפליג מעבר לים כדי למצוא אותה, כך גם אין צורך לעלות לשמים כדי להוריד את המשיח, שכן הוא כבר בא בלבוש בשר (יוחנן א' 14), וגם אין צורך לרדת לתהום, כיוון שהוא קם מן המתים. אולם התנאי לקבלת הדברים האלה הוא אמונה.

פילוסופים יווניים נהגו בעבר לבקר בארצות כמו מצריים כדי ללמוד מחוכמתן. גם היום צעירים ישראלים נוסעים אחרי השירות הצבאי אל מעבר לים, כדי למצוא את "האמת". חלקם אף מייבאים לארץ תורות זרות מהמזרח הרחוק, וגוררים אחרים לעבודת אלילים. תופעה זו של "יבוא" עבודת אלילים אינה חדשה. בספר ישעיה מסופר שהארץ מלאה בעבודת אלילים מן המזרח (ב' 6) ובתועבות הגויים - אלה שלא ביקשו כל צדקה (ס"ה 2-5). מי שבאמת מחפש את האמת, יכול לקרוא בדבר אלוהים, ובאמצעות אמונה להיוולד מחדש בדבר האמת (יעקב א' 18).

הצדקה שמבוססת על אמונה ומיועדת לכל מי שמאמין

כפי שבתקופת התנ"ך ההצדקה הייתה מבוססת על אמונה (לב ושפתיים – דברים ל' 14), כך גם ההצדקה המבוססת על האמונה במשיח מקבלת ביטוי בלב ובשפתיים (רומים י' 9). זה מתחיל בלב (אמונה) ובאופן טבעי מקבל ביטוי מילולי (וידוי). מה שנמצא בלב יקבל בסופו של דבר ביטוי מילולי באמצעות השפתיים שלנו! התוצאה של אמונה בישוע המשיח כאדון שקם מן המתים היא הצדקה, ואדם שמאמין יפגין באופן טבעי את אמונתו, בין היתר כשיודה בפיו שישוע הוא המשיח והאדון. כך זה היה אצל שאול. את דבר האמונה הזו הוא בישר לכול, בתקווה שגם הם יהיו שותפים למתנת הישועה.

חשוב לציין שמאמין אמיתי אינו יכול להפריד בין אמונה שבלב לבין הדברים שהוא אומר ועושה. ישוע הבטיח שמי שיודה בו לפני בני אדם, גם הוא יודה בו לפני אביו שבשמים (מתי י' 32). לכן, כל מי שמאמין בישוע יכול להרגיש בטוח לחלוטין לקראת יום הדין!

כאמור, עם ישראל היה אמור לדעת מן הכתובים שההצדקה היא באמונה, ולא מתוך מעשים. בפסוקים הבאים (רומים י' 12-21) שאול טוען שעם ישראל היה אמור גם ללמוד מהכתובים שההצדקה באמונה נועדה לכול – ליהודים וגם לגויים. נביאים רבים ניבאו על כך, וביניהם ישעיהו, שהכריז ישועה לכל מי שמאמין (כ"ח 16), ויואל שהבטיח ישועה ל"כל אשר יקרא בשם ה' " (ג' 5). פסוקים אלה, וגם פסוקים 12-13 ברומים י', מצביעים על השוויון של כל בני האדם בעיני אלוהים: כולם חוטאים, כולם אובדים, כולם זקוקים לישועה באמונה.

הכרזת הבשורה

באחד השיעורים השוויתי את החטא למחלה קשה. אדם שאינו יודע שהוא חולה במחלה קשה, לא יפנה לרופא. מישהו צריך לספר לו על מצבו האמיתי. כמה נפלא כשאדם חולה שמצא תרופה יכול לספר על כך לאחרים ולתת להם תקווה! השלב הבא כבר תלוי באנשים ששומעים את דבריו. אם הם ישתכנעו שגם הם חולים הזקוקים לאותה תרופה, יהיה עליהם לפנות לאותו רופא.

אנשי נינווה שמעו את אזהרתו של יונה, והגיבו כראוי: "...ויקראו אל ה' בחוזקה, וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם", ואלוהים סלח להם: "...וינחם האלוהים על הרעה אשר דיבר לעשות להם, ולא עשה" (יונה ג' 10,8).

מדוע חזרו אנשי נינווה בתשובה? כיצד יכלו הגויים האלה לקרוא בשם ה' ולהימלט מהצרה שעמדה לבוא עליהם? הם הקשיבו לשליח שידע את האמת ובא לספר להם. אלוהים גילה ליונה את תוכניתו לשפוט את נינווה, ושלח אותו להזהיר את תושביה. יונה אומנם לא שש לשליחות, אך בסופו של דבר הגיע לעיר, קרא לתושביה לחזור בתשובה והזהיר אותם.

שימו לב לתהליך שעברו אנשי נינווה, כפי שהוא מתואר ביונה פרק ג': 1. הם שמעו את דבריו של יונה, 2. האמינו למה ששמעו, 3. צמו והתאבלו, 4. קראו בשם ה', 5. חזרו בתשובה, 6. ניצלו מעונש. התהליך החל עם שמיעה, אך ללא אמונה הוא לא היה מסתיים בישועה (רומים י' 17). בין האוזן לידיים נמצא הלב. המעשים היו תוצאה של אמונה, וכל אלה הובילו בסופו של דבר לישועה! אלוהים הוא הריבון שיוזם: הוא זה ששלח את יונה והוא זה שסלח לנינווה.

אולם לא רק הגויים צריכים לשמוע, גם היהודים. הכתובים מלאים עדויות על הנביאים שאלוהים שלח לעם ישראל, ושהקדישו חלק נכבד מזמנם לתוכחה. לצערי הרב, גם היום יש הטוענים שהבשורה נועדה רק לגויים, לא ליהודים, ושלכן אין צורך לבשר ליהודים. זוהי טענה פסולה וחסרת כל בסיס בכתובים! טבעו החוטא של האדם אינו משתנה בגלל המוצא, הגזע או המין שלו, וכך גם לא הצורך שלו בישועה. 

כאשר שאול היה בדרכו לדמשק, המשיח נגלה אליו (מעשי השליחים ט' 1-19). ישוע קרא אל שאול, ושאול שאל מיהו המדבר אליו. כששמע את תשובתו של ישוע: "אנוכי ישוע אשר אתה רודף", השם לא היה זר לו! שאול ידע היטב מיהו זה שמדבר אליו, שכן שמע את בשורת הישועה מפי השליחים, וגם היה עד לסקילתו של סטפנוס. שליחים אלה מילאו את מצוותו של ישוע במתי כ"ח 19-20. הם בישרו את בשורת השלום של שר השלום. הכרזת הבשורה היא חלק מתוכנית הישועה של אלוהים. אלוהים, בחסדו, משתמש בנו כדי להגשים את התוכנית הזו, וכך זה היה גם עם שאול. באחת ההזדמנויות הוא אף זכה לספר לאנשי אתונה אודות "האל הבלתי נודע" (מעשי השליחים י"ז 16-34). האם כולם האמינו? לא! אבל כל מי שהיה שם שמע! עלינו להבין את הנקודה החשובה הזו. עלינו לבשר את הבשורה, שיכולה להושיע את היהודי ואת היווני (רומים א' 16), אולם רק אלוהים יכול להושיע, כי רק אלוהים הוא ריבון.

ישועה ליהודים ולגויים

ברומים י' 15 ו-18 שאול מצטט מישעיהו הנביא ומדוד המלך, שדיברו על הכרזת הבשורה בכל העולם. שוב, אין ביכולתנו לגרום לאנשים לציית לבשורה. בפסוק 16 שאול מצטט את ישעיהו: "מי האמין לשמועתנו?". מהציטוט ברור שהבעיה אינה בשמיעה (בהכרזה), אלא בתגובה לבשורה - חוסר אמונה למה שנאמר.

בתהילים י"ט דוד אומר שהבריאה מעידה על קיומו של אלוהים. לאנשי אתונה היה ברור שאלוהים קיים, והם אפילו בנו לו מזבח. אבל הם לא הכירו אותו. שאול השתמש בבריאה כדי לספר להם על אלוהי השמים והארץ. מכאן, שהבשורה אודות אלוהים מגיעה בדרך זו או אחרת אל כל קצוות תבל – גם אל הגויים (רומים א' 19-20). אולם עם ישראל קיבל את דבר אלוהים (י' 19), והוא אינו יכול לטעון שלא שמע ולא הבין, שכן משה וישעיהו ניבאו שיום יבוא והבשורה תוכרז לגויים. כאמור, בתור עמו של אלוהים היה על ישראל לדעת שההצדקה היא באמונה, ולא מתוך מעשים, ושההצדקה באמונה נועדה לכול – ליהודים ולגויים גם יחד.

שאול גם ציטט משירת "האזינו" של משה (דברים ל"ב 21) כדי לבסס את דבריו. עם ישראל הכעיס את אלוהים כשעבד אלוהים זרים (אלילים), ואלוהים השיב לו באותו מטבע של קנאה, כשפנה אל "הזרים לעדת ישראל" – אל הגויים (אפסים ב' 12). הכינוי "נבל" מתאר בין היתר אדם רשע, המתכחש לקיומו של אלוהים (תהילים י"ד 1). גם אם ישועת הגויים אינה מוזכרת מפורשות במה שמשה כתב, לנבואה יכולה להיות משמעות מידית וגם משמעות עתידית. דברים אלה מקבלים חיזוק בפסוקים האחרונים של רומים י'. בפסוקים 20-21 שאול ממשיך את הרעיון שעלה בפסוק 19, כשהוא מצטט מישעיה ס"ה 1-2. בפסוק האחרון (21) שאול מראה שישעיהו אף ניבא את דחיית הבשורה על ידי העם היהודי.    

כמובן שיש להבין את ציטוט הפסוק "נדרשתי ללא שאלו, נמצאתי ללא ביקשוני..." (20) בתוך ההקשר שבו הוא נאמר. איננו יכולים להסיק מכך שהאדם פטור מלבקש את אלוהים ולחפש את צדקתו, שכן רעיון זה מנוגד לדבריו של ישוע (מתי ז' 7). שאול מדבר כאן על עובדה הקשורה לריבונות ולחסד של אלוהים - להעניק ישועה לכול על בסיס של חסד, גם לאלה שלא הייתה להם כל זיקה לאלוהים.

יש תקווה

תודה לאל ששאול לא סיים את הדיון על עם ישראל ובשורת הישועה בפסוקים אלה. בפעם הבאה נעיין בשאלה המכרעת ובתשובה המכרעת הפותחות את פרק י"א: "אם כן, אני שואל, האם נטש אלוהים את עמו? בשום פנים לא!". שוב, תודה לאל על נאמנותו, ועל התקווה הנפלאה שיש לבני עמנו!

לסיום אזכיר שוב את הפסוקים שמציגים את השוויון של כולנו לפני אלוהים: "...שהרי אין הבדל, כי הכול חטאו ומחוסרי כבוד אלוהים המה" (רומים ג' 22-23). בעניין הזה "אין הבדל... בין יהודי ללא יהודי, כי אדון אחד לכולם ורב חסד הוא לכל הקוראים אליו. שכן, כל אשר יקרא בשם ה' ימלט" (י' 12-13).