הנה הוא בא!

מאת מרווין רוזנטל

לוח הזמנים של אלוהים הוא מדויק ומושלם, כמו כל דבר אחר שקשור בו. זה שאמר "יהי" – והעולם נברא, זה שברא את האדם מעפר, זה שנפח באדם נשמת חיים, אינו פועל בתגובה לנסיבות לא צפויות. אלוהים לעולם אינו מאלתר ומעולם אינו נתפס כשהוא אינו מוכן. ההיסטוריה האנושית נעה על פי מסלול שהוא קבע מראש. כל האירועים וכל הזמנים נמצאים תחת שליטתו. ההיסטוריה היא התיעוד של מעשיו. לכן אין זה מפתיע ששאול השליח אמר: "כאשר מלאה העת שלח אלוהים את בנו" (גלט' ד' 4).

הרבה נאמר ונכתב על המילים, "כאשר מלאה העת". ישוע לא הופיע בעולם רגע לפני המתוכנן בתוכניתו הנצחית של אלוהים, וגם לא רגע אחרי כן. בן אלוהים נולד במקום הנכון – בבית לחם, בדרך הנכונה – לבתולה, להורים הנכונים – מזרע דוד המלך, וברגע הנכון – כאשר מלאה העת. אלוהים הכין הכול לקראת הרגע שבו ישוע ילבש בשר, הרגע שבו בן אלוהים יהיה לאדם.

בני האדם נולדים כדי לחיות; ישוע נולד כדי למות. בדרכו אל הצלב הוא אמר: "לכך אני נולדתי ולשם כך באתי לעולם, כדי שאעיד על האמת" (יוח' י"ח 37). לאחר מותו של ישוע, אמר השטן בשמחה: "סוף פסוק! מלך היהודים מת!". אבל שמחתו של השטן הייתה מוקדמת. ישוע ניצח את המוות כשביום השלישי הוקם מן המתים על ידי האב, וכשלאחר ארבעים יום "עבר דרך השמים" ו"ישב לימין הגדוּלה במרומים" (עבר' ד' 14; א' 3). כדאי לשים לב לדימויים שמחבר האיגרת לעברים השתמש בהם. הכוהן הגדול עבר בחצר החיצונית ונכנס לקודש הקודשים. שם הוא שחט שה לכפרת חטאי העם. כך עשה ישוע כשעבר בשמים וישב לימין האב (אפס' א' 20). הערך והתוקף הנצחיים של דמו היקר הופכים את ישוע לפרקליט של כל מי שמאמין בו. אבל כהונתו בהווה אינה סוף פסוק עבורנו.

יבוא יום ובן האלוהים ישוב. אביו כבר הוציא את הצו. הבן ישוב כשריבון כל הזמנים והאירועים יאמר: "די, לא עוד". כשכוס המרורים של בני האדם תתמלא, כשיושלם חטאם של בני הדם כלפי בוראם.

בפעם הראשונה אלוהים לבש בשר ובא לשכון בינינו, ובמותו העניק לנו חסד. כתוצאה מכך חסד אלוהים זמין לנו בשפע.

כשהבן ישוב יֵראו קדושתו של אלוהים וצדקתו לעין כול. אז יטפל אלוהים בעולם שחטא נגדו.

כשהמשיח בא בפעם הראשונה, היה זה בצהרי ההיסטוריה. בני האדם שחיו אז לא רק שמעו אודות אלוהים, אלא גם ראו אותו בישוע.

כשישוב, יהיה זה בשחר של יום חדש. או אז תֵיראה תפארתו לעיני כול (מתי כ"ה 31; תסל"ב א' 9; ב' 8).

לפי המסורת היהודית, ההיסטוריה מחולקת לשתי תקופות עיקריות - העידן הנוכחי והעולם הבא. בין שתי התקופות האלה, אלוהים ישפוט את העולם. תקופת הביניים הזאת נקראת בכתבי הקודש "יום ה' " (ישע' י"ג 6; יואל ב' 1; תסל"א ה' 2). הקהילה, כלת המשיח, תילקח לשמים רגע לפני שאלוהים ישפוך את זעמו על אלה שהתנגדו לו. העיקרון הזה, שבו אלוהים מושיע את הנאמנים לו רגע לפני שהוא שופט את מתנגדיו, בא לידי ביטוי בשני אירועים שכבר התרחשו.

אלוהים ציווה על לוט לצאת מסדום ביום שבו הוא עמד לשפוך את זעמו על העיר, ולנוח נאמר להיכנס לתיבה ביום שבו החל לרדת המבול שהשמיד את כל יושבי הארץ. כשישוע תיאר את יום שובו, הוא אמר: "כמו שהיה בימי נוח, כן יהיה גם בימי בן האדם: אָכלו, שתו, התחתנו, עד היום שנכנס נוח לתיבה ובא המבול והשמיד את הכול. וכמו שהיה בימי לוט: אכלו ושתו, קנו ומכרו, נטעו ובנו, אך ביום שיצא לוט מסדום, הומטרו אש וגופרית מן השמים והשמידו את הכול – כך יהיה ביום שיתגלה בן האדם" (לוקס י"ז 26-30). ישוע הבהיר שהמאמינים בו ילקחו לשמים רגע לפני שאלוהים ישפוט את הלא-מאמינים. בעקבות האירועים האלה יבוא על העולם יום חדש. הצדק ישלוט בעולם משום שהמשיח יהיה למלך.

גם שאול השליח דיבר על "יום ה' " ועל ההפרדה בין מאמינים ללא-מאמינים:

"הרי אתם יודעים היטב שיום ה' יבוא כגנב בלילה. כאשר יאמרו הבריות: 'שלום וביטחון!', אז יבוא עליהם שבר פתאום, כצירי לידה על אישה הרה, ולא יוכלו להימלט. אבל אתם, אחַי, אינכם בחושך באופן שיפתיע אתכם היום כגנב. אתם כולכם בני האור ובני היום. לא בני הלילה אנחנו ולא בני החושך" (תסל"א ה' 2-5).

כשהמשיח יבוא, תהיה שמחה רבה בעולם לצד עצב עמוק.

הנה הוא בא להשלים את ישועתם של הנבחרים. הישועה מתוארת כמשהו שמתרחש בשלושה זמנים. בזמן עבר - כשאדם חזר בתשובה וחטאיו נסלחו, הוא מת לחטא וחי למשיח. בזמן הווה, כשרוח הקודש פועל בלבו של המאמין ומטהר אותו מטבעו החוטא. מדובר בתהליך שנמשך כל החיים. ובעתיד, עם שובו של ישוע, המאמין ישתחרר לחלוטין מטבעו החוטא ויזכה לְכבוד בזכות המשיח.

לפעמים מכנים את שלוש הפעולות האלה בשלושה שמות שונים: ישועה, התקדשות ותפארת. כשישוע ישוב, יזכו המאמינים לעטרת צדקה, שכן הוא יעמיד אותנו "לפני כבודו נקיים מדופי ומלאי גיל" (יהודה 24).

הנה הוא בא להושיע את העולם מקללת החטא. מי שלא נולד מחדש אינו אוהב לדבר על חטא. הוא מעדיף לקרוא לחטא בכל מיני שמות, רק לא בשמו המלא. יש כאלה שמכנים את החטא שקר לבן, טעות, מחלה, חוסר שיקול דעת או פגם. אחרים מתארים את חטאם כתוצאה של דחף בלתי נשלט, וכך פוטרים את עצמם מאשמה. אבל זוהי תפיסה שגויה. זוהי דרכו של השטן לגרום לאנשים להקל ראש בחטאיהם, כך שבסופו של דבר הם יאלצו לשלם את המחיר המלא על כך שמרדו באלוהים. למרבה הצער, המין האנושי נלכד בחכתו של שר הרשע.

כל הקשיים, המחלות, הכאבים והסבל שהמין האנושי ידע ב-6,000 השנים האחרונות, כל דמעות הצער שזלגו מעיניהם של רבים, מצביעים על החטא הראשון של אדם וחווה בגן עדן. לפני שחדר החטא לעולם, לא היו בו מוות, ריחוק, מחלות, איבה, שנאה, שקר, רעב, ריקבון, מלחמות וכל אותם גורמים שמעכירים את חיינו. כל הדברים האלה נכנסו לעולם בעקבות החטא. החטא חלחל לחיי כולנו והפך לגורם המרכזי בהם. אבל כשישוע ישוב, תוסר הקללה: "המשיח... יופיע שנית - שלא לעניין החטא - למחכים לו לישועה" (עבר' ט' 28).

הנה הוא בא להשמיד את מתנגדיו, וביחוד את השטן. כל אדם צריך לתעב את השטן ואת מי שמייצג אותו. השטן הוא אויבם של אלוהים ושל בני האדם. רוחו של צורר המשיח נמצאת בעולם: "כל רוח אשר איננה מודה בישוע, לא מאלוהים היא. זוהי רוח צורר המשיח אשר שמעתם כי תבוא, וכבר כעת היא בעולם" (יוח"א ד' 3). יוחנן כנראה התכוון לשליטים הרומיים, שדרשו מנתיניהם לעבוד אותם כאילו היו אלוהים. כשישוע ישוב, יעמדו המאמינים נוכח פניו של אדונם הריבון. אבל לפני כן ישלמו רבים בחייהם את מחיר אמונתם, ואחרים יסבלו קשות. בסופו של דבר יובס השטן וישָלח למקום שהוכן עבורו.

הנה הוא בא לכבוש מחדש את יעודו של האדם כזה שהופקד על הבריאה. יעודו של האדם כרוך בכבוד ובמעמד רם. האדם נברא בצלם אלוהים וכדמותו. הוא ניחן ביכולת מחשבה, ובעזרתה הוא יכול להבין את התפקיד שאלוהים הטיל עליו. האדם גם ניחן בלב שיכול להרגיש, ולכן הוא מסוגל לאהוב את אלוהים ולהתרגש ממעשיו ומהקשר אתו. האדם ניחן ברצון, ובעזרתו הוא יכול לבחור בַּטוב. האדם נועד לשלוט בבריאה. אלוהים ציווה עליו לכבוש את הארץ, לתת שמות לבעלי החיים, לרדות בכל מה שקיים בעולם, ולהיכנע רק לזה שברא אותו. אבל השטן שידל את אדם הראשון לחטוא, ואדם נכנע. כך הוא איבד את שרביט המלוכה, שעבר לידיו של השטן עצמו. השטן הפך ל"אל העולם הזה" (קור"ב ד' 4) ול"שַׂר אשר לו השלטון בספֵרת הביניים" (אפס' ב' 2).

כשישוע ישוב, הוא ימלוך כמלך המלכים ואדון האדונים. השרביט ישוב לידי אדם - לידי זה שהוא אלוהים ואדם. ביום ההוא תוסר הקללה, התקווה תגבר, בעלי החיים יצייתו, האדמה תיתן פִּריה וצדקה תהיה מנת חלקם של כל יושבי הארץ.

הנה הוא בא, "ונחה עליו רוח ה', רוח חוכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה' " (ישע' י"א 2).

הנה הוא בא, "ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אוזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענווי ארץ, והיכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" (פס' 3-4).

הנה הוא בא, "והיה צדק אזור מותניו והאמונה אזור חלציו" (פס' 5).

הנה הוא בא, "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם. ופרה ודוב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן, ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" (פס' 6-8).

הנה הוא בא והכריז: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (פס' 9).

הנה הוא בא, ולא יהיה עוד מוות.

הנה הוא בא, ולא יהיו עוד מלחמות.

הנה הוא בא, ולא יהיו עוד הרג וגזל.

הנה הוא בא, ולא יהיו עוד הפקרוּת מינית ומחלות מין.

הנה הוא בא, ולא יהיו עוד הפלות.

הנה הוא בא, ולא יהיו עוד אסונות טבע ורעב.

הנה הוא בא, ולא יהיו עוד מורי שקר שיסיטו את העדר מדבר אלוהים.

הנה הוא בא. המשיח ישוב, אין בכל כל ספק. רבים מאמינים שאנחנו מתקרבים ליום המיוחל. שכוס המרורים כמעט מלאה וש"יום ה' הגדול והנורא" עומד בפתח.

עבור אלה שאינם מאמינים יהיה היום הזה יום של אֵימה. באותו יום הם יפגשו את המשיח, לא בתור השה שבא להושיע, אלא בתור המלך שבא לשפוט. כמה עצוב שרבים מבני עמנו מצפים ליום הזה למרות אזהרות הנביאים. עמוס הנביא אמר:

"הוי המתאווים את יום ה'. למה זה לכם יום ה'? הוא חושך ולא אור. כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב. ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכוֹ הנחש. הלא חושך יום ה' ולא אור, ואפל ולא נוגה לו" (עמוס ה' 18-20).

ישעיהו אמר: "הֵילִילוּ כי קרוב יום ה', כשוד משדַי יבוא. על כן כל ידיים תרפינה וכל לבב אנוש ימָס. ונבהלו צירים וחבלים יאחזון, כיולדה יחילון, איש אל רעהו יתמהו, פני להבים פניהם. הנה יום ה' בא, אכזרי ועברה וחרון אף לשום הארץ לשמה וחטאיה ישמיד ממנה. כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יהֵלו אורם, חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו. ופקדתי על תבל רעה ועל רשעים עוונם, והשבתי גאון זדים וגאוות עריצים אשפיל" (ישע' י"ג 6-11).

בניגוד מוחלט לעתיד שמתואר באזהרות האלה, המאמינים מצפים "למימוש התקווה המבורכה ולהופעת הדר אלוהינו הגדול ומושיענו ישוע המשיח" (טיט' ב' 13). תקווה - משום שהמשיח ישוב ואיש לא יוכל לעצור בעדו. ביקום כולו אין כוח שיוכל למנוע מישוע לשוב כפי שהבטיח. אבל אין מדובר רק בתקווה, אלא בתקווה מבורכת. כשישוע ישוב, הוא יגשים וישלים את ישועתנו ויפדה את הארץ מקללת החטא. הוא ישמיד את המתנגדים, יביס את השטן וישיב את שרביט המלוכה לבני האדם, כך שנהיה כפופים רק לו.

ישוע הוא החתן, והקהילה היא הכלה. עלינו ללבוש את מיטב מלבושינו הרוחניים ולהניב את פרי הרוח. הנה הוא בא!

המאמר Here Comes the Son!

מתוך Zion’s Fire, January 1990