זקני קהילה

מאת ברוך מעוז

דרוש: איש שמוכן להתכחש לעצמו, נאמן לה', בעל יכולת להכשיר את העובדים למלא את תפקידיהם, מוכן תמיד לעזור ולתקן, מי שמוותר על רצונו מפני רצונם של אחרים, אוהב את המשיח ואת קהילתו. התפקיד אינו נושא כבוד והמשכורת אינה מובטחת. שעות עבודה – 24 שעות ביממה מדי יום. התפקיד – זקן קהילה

כתבי הקודש מדברים רבות על תפקידם של הזקנים, על אורח חייהם ועל האחריות הכבדה שמונחת על כתפיהם. לכן מן הראוי שנהרהר במשמעות התפקיד שהם מקבלים על עצמם. את זאת נעשה בעזרת דבריו של שמעון פטרוס: "מן הזקנים אשר בקרבכם אבקש, אני הזקן עמיתם ועֵד סבלות המשיח, וגם שותף לכבוד העתיד להתגלוֹת: רעו את עדר אלוהים הנמצא עמכם והשגיחו עליו, לא מתוך כפייה כי אם ברצון, כרצוי לאלוהים. לא בחמדת בצע כי אם בנפש חפצה. לא כרודנים על מה שהופקד ביֶדְכם, אלא בהיותכם מופת לצאן. ובהופעת שר הרועים תקבלו עטרת כבוד אשר לא תיבול. כמו כן הצעירים, היכנעו לפני הזקנים. ואולם חִגרוּ כולכם נמיכות רוח איש כלפי רעהו, כי אלוהים - ללצים הוא יליץ ולענווים יתן חן" (פטר"א ה' 1-5).

חשוב לשים לב להקשר שבו נאמרו הדברים הללו. הנושא המרכזי שבו עוסק השליח באיגרת זו הוא הסבל וההתכחשות העצמית הדרושים למאמינים כדי להיות נאמנים לה'. עליהם לבטא את אותה התכחשות באורח חיים המתייחס כראוי לעולם, לעצמם ולאחֵיהם לאמונה. אלה הנושאים שבהם עוסק השליח לפני הקטע שקראנו ואחריו. "מן הצורך הוא שתתעצבו זמן-מה... כדי שאמונתכם... תצא לתהילה ולכבוד... בהתגלות ישוע המשיח" (א' 6-7); "אל תתנהגו לפי התאוות שהיו לכם בעבר" (פס' 14); "אֶהבו זה את זה בכל לבבכם ומאודכם" (פס' 22); "הסירו מעליכם כל רֶשע" (ב' 1); "מפציר אני בכם להינזר מתאוות בשרים הנלחמות נגד הנפש" (פס' 11); "ברכת חסד בכך, אם בגלל הכרתו באלוהים ישא אדם מכאוב ויסבול שלא בצדק" (פס' 19); "אכן לזאת נקראתם" (פס' 21); "הֱיו כולכם לב אחד, שותפים לצער הזולת" (ג' 8); "אל תשלמו רעה תחת רעה... שהרי לכך נקראתם" (פס' 9); "אם תסבלו למען הצדקה - אשריכם" (פס' 14); "מוטב שתסבלו... בעשותכם את הטוב" (פס' 17); "כיוון שהמשיח סבל בעדנו בגופו, גם אתם התאזרו באותו הלך הרוח" (ד' 1); "הֱיו מארחים זה את זה בלי להתלונן" (פס' 9); "בבוא עליכם צריפת אש... אל תתמהו כאילו מקרה מוזר קרה לכם" (פס' 12); "השפילו עצמכם תחת יד אלוהים החזקה, למען ירומם אתכם בעתו" (ה' 6); "עִמדו... בידיעה שאותן הצרות עוברות על אחֵיכם" (פס' 9).

אותה התמסרות לאלוהים, שנובעת מהרצון לשרת אך ורק אותו, צריכה לאפיין גם את זקני הקהילה. אסור להם לקבל על עצמם את התפקיד במטרה להשיג משהו לעצמם: כסף, כבוד או שליטה על אחרים.

"מן הזקנים אשר בקרבכם אבקש, אני הזקן, עמיתם ועד סבלות המשיח, וגם שותף לכבוד העתיד להתגלות: רעו את עדר אלוהים הנמצא עמכם והשגיחו עליו" (פס' 1-2). מפורטים כאן שני תפקידים של זקני הקהילה: רעייה והשגחה. הרועה דואג לכל צורכי הצאן. הוא מוביל אותן למקור של מים טובים ואל מרעה עסיסי. הוא שמגן על הצאן מפני שודדים וחיות רעות. הוא שמטפל בפצועים, מנהל את הצאן ממקום למקום בקצב שמאפשר לכל העדר להיות ביחד - כולל הזקנים בשנים, ההרות והטף. הוא מוודא שהטלאים והכבשים ההרות יאכלו ראשונים, ושהחסונים יאכלו אחרונים. לפיכך, מתפקידם של הזקנים להזין את הקהילה בדבר ה' ובעצות חכמות וטובות, להגן על חבריה מפני פיתויים, טעויות וסטיות מכתבי הקודש, מורי שקר וגם מפני כל מי שינסה להשתלט על הצאן כדי להפיק ממנו תועלת. על הזקנים לטפל בפצועים, להגן על החלשים, לרסן את החזקים ולעשות הכול כדי שהעדר ישאר מאוחד ומגובש.

המשגיח הוא מה שהיינו קוראים היום מנהל עבודה. הוא מתכנן את העבודה, מחלק תפקידים, מכשיר ומלמד את העובדים למלא את תפקידיהם, עוזר, מתאם בין העובדים ודואג למערכות היחסים שלהם זה עם זה, מספק להם את הכלים הדרושים להם לעבודתם, מוודא שכולם עושים את מלאכתם כראוי וברמה הדרושה, מתקן את הטועים, מפטר את אלו שאינם משתפים פעולה או פוגעים בעבודה המשותפת, ומקדם את אלו שיבואו אחריו ובסופו של דבר ימלאו את תפקידו. הזקנים אינם אמורים לבצע את כל העבודה בעצמם, אלא להכשיר את הצאן "לעבודת השירות", שהיא בניית גוף המשיח (אפס' ד' 12).

עבודתו של זקן הקהילה אינה מסתיימת בהכנת דרשה טובה או בגיבוש החלטות טובות עבור הקהילה. אלה אומנם חשובות מאוד, אך אין זו תמצית עבודתם של הזקנים. יש חובות שעליהם למלא מעבר ליום שבת ולאספות אמצע השבוע. עליהם לבקר את הצאן, להשגיח, לטפח, לעודד, להמריץ, להעיר ולתקן. עליהם ללמד בשבתות בקהילה, אך גם לבקר בבתים, לחדד את הבנתם של המאמינים בדבר ה' ולהעמיקה, וגם לעזור להם ליישמה בחייהם.

שאול אמר דברים דומים: "השגיחו על עצמכם ועל כל העדר אשר רוח הקודש שם אתכם למנהיגים בתוכו, לרעות את קהילת אלוהים אשר קנה בדמו שלו. אני יודע שאחרי צאתי יבואו בתוככם זאבים עזים אשר לא יחוסו על העדר. ומקרבכם יקומו אנשים דוברי תהפוכות להטות אחריהם את התלמידים. על כן עִמדו על המשמר. זִכרו כי שלוש שנים, יומם ולילה, לא חדלתי להוכיח כל אחד ואחד בדמעות" (מה"ש כ' 28-31). שאול אמר שהקהילה שייכת לאלוהים ולא לזקנים, ושמעון מכנה אותה "עדר אלוהים". ה' הפקיד את הזקנים על הקהילה כדי שישרתו אותה, לא כדי שינהגו בה כאילו הייתה רכושם הפרטי. הזקנים אינם רשאים לעשות בה ככל העולה על רוחם בלי לתת על כך את הדין. שימו לב לסכנות שמפניהן מזהיר שאול. לא רק זאבים שיבואו מבחוץ כדי לפגוע בקהילה, אלא גם זאבים הבאים מבפנים. על הזקנים לעמוד על המשמר, ללמד את דבר ה', לעמוד על עקרונות האמונה ולא להרשות לצאן לסטות מהם. מי שמלמד תורה זרה הוא זאב שלא חס על העדר, אלא מחפש דרך להתנשא. לשם כך מנסים הזאבים הטורפים להטות אחריהם את התלמידים. גם כל מי שמלמד אמת ובכל זאת קורע את הקהילה, וגם מי שחותר תחת סמכותו של זה שהאדון הפקיד על הקהילה על פי עדות הקהילה עצמה - גם אלה הם זאבים שאינם חסים על העדר.

הזקנים צריכים להכיר בכך שהופקד בידיהם נכס יקר השייך לאחר - לאלוהים, וההכרה הזאת צריכה לגרום להם לפעול במסירות, בהקרבה ובזהירות רבה. זוהי זכות גדולה, אך היא גם כרוכה באחריות עצומה. הזקנים אינם יכולים למלא את התפקיד בלי להיות מוכנים לסבול ולהקריב, ובלי שיתכחשו לעצמם יום-יום ויוותרו על מנוחה, על פרטיות, על הנאות, על כבוד. עליהם להיות מוכנים גם לבטל את רצונם מפני רצונם של אחרים. לאחר שקם לתחייה פנה ישוע אל שמעון ושאל אותו: "שמעון בן יוחנן, האם אתה אוהב אותי?... השיב לו (שמעון פטרוס המופתע): '...אתה יודע שאני אוהב אותך' (למה אתה שואל אותי שאלה כזאת?)". ועל כך ענה לו ישוע: "רְעה את צאני" (יוח' כ"א 15-17). עבודת הזקנים היא הדרך שבה הם מביעים את אהבתם למשיח ולאלה שהוא הושיע. כל מניע אחר ימנע מהם לעמוד בדרישותיו של התפקיד שהוטל עליהם, שכן תמיד יהיו אנשים שינצלו את רצונם הטוב וינסו להפיק מהם תועלת אישית, ובבוא היום ישליכו אותם הצדה כחפץ שאין בו תועלת. אהבת אלוהים חייבת להיות המניע העיקרי לעבודתו של הזקן.

כיצד יש למלא את התפקיד הזה?

1. לא מתוך כפייה כי אם ברצון, כרצוי לאלוהים

את העבודה הזאת צריך לעשות ברצון, מכל הלב. אין מקום לאמירות בנוסח: "עד לגבול הזה אתמסר, ומעבר לכך - שיחפשו להם מישהו אחר". זקן קהילה צריך לעמוד לרשות הקהילה בכל עת. ביתו צריך להיות פתוח בפני חברי הקהילה בכל עת ובכל עניין. הוא צריך לוודא שאלה שמבקרים אצלו ירגישו בבית. הוא חייב להיות מוכן לכך שיזעיקו אותו בכל מיני שעות לכל מיני עניינים. עליו לטפל בדברים מאוד לא נעימים, לעשות דברים שאינו אוהב. אם לא ימלא את תפקידו במסירות, מתוך נכונות להקריב ולסבול, הוא לא יוכל למלא את תפקידו כראוי. עליו לשרת ברצון כי זה מה שרצוי לאלוהים. אם הזקן עייף מעבודתו - שיתפטר. אם אינו מוכן להקריב - שלא יקח על עצמו את התפקיד. עליו לעבוד את אלוהים ביראה ולהתמסר לעבודתו מכל הלב, וָלא - מוטב שלא יעז לשים את ידו על המחרשה.

2. לא בחמדת בצע כי אם בנפש חפצה

בקהילה הראשונה שילמו משכורות לזקני הקהילה, או לפחות לאחד מהם. היו כאלה שאמרו: "זו עבודה מצוינת. יש בה כבוד, יש רווח בצדה – והכי חשוב, היא מספקת משכורת טובה בלי הרבה מאמץ". שמעון מזהיר מפני אלה שנרתמים לעבודה הזאת מתוך תאוות בצע. יש אנשים שלא הצליחו בכל תחום אחר, ולכן נדמה להם שאלוהים קורא להם להיות זקני קהילה. יחזקאל הנביא התלונן על רועים כאלו, שבמקום לשרת את הצאן ולהקריב למענו, הם לוקחים מהצאן את כל מה שאפשר. לרועים כאלה אין כל עניין בחלשים ובנזקקים. אצלם בקהילה יהיו רק החזקים, היפים והבריאים - ובמיוחד אלו שיוכלו להקל עליהם את עבודתם ולא ידרשו מהם יותר מדי. אבל זקן קהילה אמור לתת ולא לקחת. זו בדיוק הייתה הבעיה בימי התנ"ך: המלכים, הכוהנים והנביאים הפכו למושחתים, והפכו מרועי הצאן לשודדיו. כתוצאה מכך נפוצו הצאן "ואין דורש ואין מבקש" (יחז' ל"ד 6). אנשים רבים, שכלל אינם מתאימים לעבודה הקדושה והעדינה הזו, נמשכים אליה. חסר להם ביטחון עצמי ולכן הם נבנים מהמעמד המיוחד שיש להם בקהילה. הם "אוהבים את מושב הראש בסעודות ואת המושבים הראשונים בבתי הכנסת וברכות שלום בשווקים ולהיקרא 'רבי' על ידי אנשים" (מתי כ"ג 6-7).

אחרים בוחרים במלאכה הזאת מתוך דחף עז לשלוט, לכוון, לצוות על אחרים. במסגרת הקהילה אפשר להציג את הרודנות בדרך כזו שקשה להבחין בינה לבין מנהיגות מלאת אהבה. אנשים כאלו אינם באים לשרת את הקהילה אלא למשול בה. הם אינם באים לתת אלא לקחת. מצוותו של ישוע בעניין הזה היא מאוד ברורה: "הגדול בכם יהיה משרתכם", וגם "המרומֵם את עצמו יושפל, והמשפיל את עצמו ירומַם" (מתי כ"ג 11-12). מי שלא נרתם לעבודת הזקן מתוך רצון אדיר לתת, לשרת, להועיל לזולת במשיח - אינו ראוי לתפקיד.

"אני הרועה הטוב (אמר ישוע). הרועה הטוב נותן את נפשו בעד הצאן. (לעומת זאת) השכיר, שאיננו רועה והצאן אינן צאנו, כראותו את הזאב בא, עוזב את הצאן ובורח, והזאב חוטף ומפזר אותן, שכן הבורח אינו אלא שכיר ואין הוא דואג לצאן (אלא לעצמו)" (יוח' י' 11-13).

3. לא כרודנים על מה שהופקד ביֶדְכם, אלא בהיותכם מופת לצאן

 ביוונית כתוב "לא כאדונים". כמשגיחים כן, אך לא כאדונים. הצאן הוא של אלוהים, לא של הזקנים. הקהילה שייכת לאלוהים ולא לזקני הקהילה, ועובדה זו חייבת למצוא ביטוי ברור בדרך שבה זקן הקהילה משגיח על הקהילה. הוא אינו יכול לעשות בקהילה כרצונו. עליו לכוון את כל מעשיו על פי מצוותו של רועה הצאן הגדול ובעליו האמיתי. דבר אלוהים חייב לכוון את כל מעשיו.

ראו למשל את שמעון פטרוס, שעמד בראש 12 השליחים המיוחדים של ישוע והיה אחד מהשלושה שהיו מקורבים אליו ביותר, מוותיקי תלמידיו של ישוע והמכובד שבהם. אבל כשכתב לזקני הקהילה הזוטרים הוא כתב: "מן הזקנים אשר בקרבכם אבקש אני הזקן עמיתָם" (פטר"א ה' 1). אבקש? עמיתָם? הרי דרכו הופץ דבר אלוהים בעולם. הרי הוא שמע תורה מפי המשיח עצמו. שמעון בהחלט היה רשאי לצוות, אך הוא לא מיהר לעשות זאת, הוא העדיף לבקש.

יום אחד באה אמם של בני זבדי אל ישוע, וביקשה שיַקנה לבניה מעמד מיוחד ביחס לשליחים האחרים. לעתים קרובות זו הבעיה שלנו. במקום להתעלות על עצמנו, אנחנו מנסים להתעלות על אחרים. ישוע השיב שהוא יכול להעניק לבניה את הזכות לסבול בעדו, וכי אינו מחלק כבוד או מעמד. לשאפתנות האישית אין כל מקום בקהילת אלוהים. "אתם יודעים שהמושלים בגויים רודים בהם והגדולים שולטים בהם. אל יהי כן ביניכם! אדרבא, החפץ להיות גדול בכם יהא משרת שלכם, והחפץ להיות ראשון ביניכם יהא עבד לכם, כשם שבן האדם לא בא כדי שישרתוהו אלא כדי לשרת ולתת את נפשו כופר בעד רבים" (מתי כ' 20-28).

המילים האלה חוזרות שוב במתי כ"ג 11-12, ולא לשווא נאלץ ישוע לחזור עליהן. אנחנו מתקשים לקבל את האמת שעומדת מאחוריהן. זקן הקהילה איננו אדון הקהילה. אלוהים הוא אדוננו, ואנחנו כולנו אחים. עלינו לזכור זאת גם אם אנחנו זקנים. כיוון שכך, על הזקן ללמד בראש ובראשונה על ידי דוגמה אישית ועל ידי ההקרבה האישית שלו למען הצאן. שימו לב למילה שמופיעה שוב ושוב בדבריו של ישוע: "בן האדם לא בא כדי שישרתוהו, אלא כדי לשרת ולתת את נפשו" (מתי כ' 28). לתת, לתת, ושוב לתת. לא לקבל ולא לקחת. לתת כל עוד נפשך בך. לתת כל עוד אתה מסוגל לגרור את עצמך מהמיטה. לתת עד נשימתך האחרונה.

לכן "אֶהבו את אויביכם והתפללו בעד רודפיכם" (מתי ה' 44). אתם בוודאי שואלים: "על מה אתה מדבר? איזה אויבים יש לזקן קהילה?". ואני אומר לכם: מתוך הצאן יצוצו הזאבים. זקן הקהילה עומד במבחן מתמיד, ותמיד יהיו כאלו שלא יֵדעו לסלוח על חולשותיו, על כך שלא השביע את רצונם, או שיראו בו מחסום לסיפוק שאיפותיהם. הם יהפכו לו לאויבים. גם אם הוא שירת אותם בנאמנות במשך שנים, יום אחד הם יפנו לו עורף, יסיתו אחרים נגדו ויעשו כל מה שביכולתם כדי לפגוע במעמדו כזקן הקהילה. עבודתו של הזקן אינה זוכה לתודה שהיא ראויה לה.

ומה על זקני הקהילה לעשות? "אֶהבו את אויבכם והתפללו בעד רודפיכם. (הֱיו) מופת לצאן". דברו את האמת באהבה ואל תיראו מפני איש, גם אל תנסו להתרצות לפני בני אדם, אחרת לא תוכלו לשרת אותם נאמנה ולא תמלאו כראוי את התפקיד שקיבלתם מהאדון. הרי לכם דוגמה מצוינת משאול השליח: "נהגנו בעדינות כשהיינו אתכם, כאישה המטפלת בילדיה. חיבבנו אתכם כל כך, שבחפץ לב ששנו לתת לכם, לא רק את בשורת אלוהים אלא גם את נפשנו... ויודעים אתם כי כאָב אל בניו דיברנו דברי מוסר ועידוד אל כל אחד ואחד מכם, והעידונו בכם להתהלך כראוי לפני אלוהים, הקורא אתכם למלכותו וכבודו" (תסל"א ב' 7-12). כמו אב - גם על הזקן לתת חיבוק אוהב, אבל מדי פעם גם גערה ועידוד.

אל לזקן הקהילה להסס כשעליו לגעור, לפעמים אפילו קשות וחמורות (קור"א ד' 18-21). זוהי חובתו הקדושה. אך גם אל לו למהר כשעליו לגעור. עליו לנהוג בעדינות ובאהבה בכל אחד מהצאן. עליו להיות למופת במסירותו, באהבתו לאלוהים ובאהבתו לצאן, בדרך שבה הוא מקבל את מרות כתבי הקודש ומחלק נאמנה את דבר ה', בענווה, בקדושה, ביושר ובפתיחות לביקורת.

התואר זקן מעיד על כבוד ועל סמכות. על הזקנים לשאת אותו בנאמנות ולהוקיר טובה לאלוהים על החסד שהפך אותם ראויים לתואר הזה.

מילה לקהילה

קהילת האדון, "שִמעו בקול מנהיגיכם והיכנעו להם, כי משגיחים הם על נפשותיכם כעתידים לתת דין וחשבון. נהגו כך למען יעשו זאת בשמחה ולא באנחה, שאם לא כן, אין זה לתועלת לכם" (עבר' י"ג 17). עזרו לזקני הקהילה שלכם למלא את תפקידם. זהו תפקיד תובעני ומפרך. קבלו את מרותם באהבה. זכרו שכל מה שהם עושים נועד להועיל לכם. תמכו בהם, התפללו בעדם. עשו כמיטב יכולתכם כדי שעבודתם תיעשה בשמחה ולא באנחה. הראו להם את אהבתכם. עודדו אותם כשהם נאבקים בקשיים, בין אם אלו בתחום הפרטי ובין אם הם חלק מעבודתם כזקנים. שתפו אתם פעולה בלב חפץ. סלחו להם כשיכשלו ובַקרו אותם כשיטעו, אך עשו זאת באהבה ומתוך דאגה לשלומם, שאם לא כן, לא תפיקו מכך כל תועלת. אם לא נהיה מוכנים לנהוג כך באלה שאנחנו מסמיכים כזקני קהילה, מוטב שלא נסמיך אותם כלל, כי הם לא יוכלו למלא את תפקידם. "חגרו כולכם נמיכות רוח איש כלפי רעהו" (פטר"א ה' 5). אהבו איש את רעהו בחוזקה, ואלוהים יברך את הקהילה ויתפאר בה.