רוח הקודש ודימוייו

סדרה המבוססת על ספרו של אדווין פאלמר "רוח הקודש"

דוגמאות מחיי-היום יום עוזרות לנו להבין נושאים קשים. זו הסיבה שישוע תיאר את עצמו כדלת, לחם, יין, מים ועוד. הוא השווה את מלכות אלוהים לפנינים, לרשת דייגים, לארוחה, לעץ, לזרעים ולאוצר. שאול השליח הִדגים את עקרונות האמונה בעזרת כוכבים, יסודות בית, איברי גוף, אור וחושך, קש וזהב.

גם את רוח הקודש אפשר להסביר טוב יותר בעזרת דימויים שלקוחים מחיי היום-יום. רוח הקודש הוא בלתי נראה משום שהוא אלוהים ונשגב מבינתנו. קשה לנו לתאר אותו ואת מעשיו, אבל אלוהים, שמכיר את חולשותינו, השתמש בדימויים שונים כדי להסביר את פעולת הרוח. דימויים אלה עוזרים לנו לראות במידת-מה את הבלתי נראה. הכתובים משווים את רוח הקודש למים, רוח שנושבת, נשימה, אש, שמן, יונה, פרי, עירבון וחותם.

מים

במקומות רבים דבר אלוהים משווה את רוח הקודש למים. יש לכך שתי מטרות: כדי לציין את העובדה שהרוח מטהר את המאמינים, וכדי להדגיש את העובדה שהרוח הוא מקור החיים.

הדימויים האלה ברורים אפילו לילדים רכים. ילדים אוהבים לשחק ולהתלכלך. בכוונה או בטעות הם מורחים בוץ ולכלוך על בגדיהם ועל פניהם. כולנו יודעים שרק מים מנקים לכלוך. בעזרת מים הבגדים והגוף מתנקים, לפחות לזמן-מה.

כתבי הקודש משתמשים בדימוי זה כדי לתאר את הלידה מחדש שמחולל רוח הקודש. האדם מתואר כיצור מלוכלך, מזוהם ומושחת בגלל חטאיו. אבל הרוח פועל בנו ומנקה אותנו מהחטא. הוא מוליד אותנו מחדש, מטהר את לבנו ואת חיינו ומבטל את השפעת החטא. במובן הזה, הרוח מטהר את האדם מחטאיו כפי שמים רוחצים את בגדיו וגופו של ילד שהתלכלך.

ישוע אמר לנקדימון: "אם לא יוולד איש מן המים והרוח, לא יוכל להיכנס למלכות האלוהים" (יוח' ג' 5). מה חלקם של המים בהקשר זה? יתכן שהמים משמשים כאן כמילה נרדפת לרוח. יתכן גם שהמים מוזכרים כאן בהקשר של טבילה במים. כך או אחרת, ישוע אמר שכדי להיכנס למלכות אלוהים עלינו להיוולד ברוח, שמטהר אותנו מחטא כפי שמים רוחצים אותנו מלכלוך שדבק בנו.

גם דוד חשב על אותו רעיון כשאמר: "תכבסני ומשלג אלבין... לב טהור בְּרא לי, אלוהים, ורוח נכון חדֵש בקרבי... ורוח קודשך אל תיקח ממני" (תהל' נ"א 13,12,9). אלוהים אמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטְהרתם מכל טומאותיכם... ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם...ואת רוחי אתן בקרבכם" (יחז' ל"ו 25-27). שאול השליח התייחס לעובדה שהרוח מטהר את אלה שהוא מוליד מחדש: "הוא הושיע אותנו... על ידי רחיצת הלידה החדשה וההתחדשות ברוח הקודש" (טיט' ג' 5). ההקבלה למים מדגימה את פעולת הטיהור של רוח הקודש, המוליד אותנו מחדש ומקדש אותנו.

המים אינם רק מנקים, הם גם חיוניים לחיים. אף בעל חיים ואף צמח אינם יכולים להתקיים בלי מים.

מעיין טוב מניב מים בשפע, וממשיך לספק מים גם כשהבארות כבר מלאים. מעיין שנמצא במעלה הגבעה, למשל, יהפוך כל חלקת אדמה שאליה הוא מגיע לירוקה. המים הופכים מדבר צחיח לנווה פורה, ואת גדותיו של נחל שזורם במדבר לפורחות ומוריקות.

כתבי הקודש משתמשים בעובדה הידועה הזו כדי לתאר את השפעתו של רוח הקודש. ישוע אמר: "מי שצמא יבוא נא אלי וישתה! המאמין בי כדבר הכתוב, נהרות של מים חיים יזרמו מקרבו. זאת אמר על הרוח" (יוח' ז' 37-39). כלומר, הוא הבטיח למאמין שחיי קדושה יזרמו מקרבו כמו מי נהר. חיים שמשופעים במעשים טובים נובעים מרוח הקודש, שהוא "מקור מים נובעים לחיי עולם" (יוח' ד' 14). רוח הקודש נכנס לחייו של מי שמאמין בישוע ופועל על מנת לקדשו. הרוח הוא כמו מעיין שנמצא בלבו של המשיחי, ומהמעיין הזה נובעים מעשים טובים שמשפיעים על הסביבה.

אלוהים הבטיח: "כי אצק מים על צמֵא ונוזלים על יבשה, אצוק רוחי על זרעך ובִרכתי על צאצאיך. וצמחו בבין חציר כערבים על יִבְלֵי מים" (ישע' מ"ד 3-4). במקום שבו פועל רוח הקודש, יש חיים. הרוח נותן לנפש מתה את מה שמים נותנים לאדמת מדבר יבשה. הוא מפיח חיים רוחניים כפי שמים מפיחים חיים בנפש צמאה.

אם כן, המים מסמלים את הרוח בשני מובנים: כמי שמטהר וכמי שמעניק חיים. האם אנחנו מכירים את כוחו של רוח הקודש בתור מים? האם הוא טיהר אותנו מחטאינו? האם הוא מעיין החיים שלנו? האם זורמים מלבנו מעשים טובים וקדושים?

רוח

ישוע השווה את רוח הקודש לא רק למים, אלא גם לרוח נושבת: "הרוח נושבת היכן שהיא רוצה ואת קולה אתה שומע, אך אינך יודע מאין היא באה ולאן היא הולכת. כך כל מי שנולד מן הרוח" (יוח' ג' 8).

הדימוי ברור. ראשית, פעולת רוח הקודש במהלך הלידה מחדש היא מסתורית. אי אפשר להבינה לחלוטין. אי אפשר לראות את רוח הקודש או את פעולתו. דבר זה נכון גם לגבי רוח נושבת. אפשר להבחין בתוצאות הסערה, אבל לא בפעולה עצמה. סופת הוריקן שמשתוללת מעל האוקיינוס השקט גורמת לגלים להגיע לגובה של עשרות מטרים. ספינות מיטלטלות ונחבטות בגלים הגבוהים. עצים נעקרים ממקומם. גגות עפים למרחק של מאות מטרים. כל אדם יכול להבחין בתוצאות הסופה, אבל איש אינו רואה את הרוח עצמה. הרוח היא בלתי נראית, וכך גם רוח הקודש. אפשר להבחין בתוצאות פעולתו: בקדוּשה שהוא מייצר בלב האדם, בטוב לבו, במעשיו הטובים. אבל איש אינו רואה את רוח הקודש. הוא כמו רוח נושבת.

אין ספק שרוח הקודש היה נוכח בחג השבועות, כשצלח על המאמינים. התלמידים דיברו אז בלשונות וחוללו נסים ונפלאות. אבל איש מהנוכחים לא ראה את רוח הקודש, הם רק שמעו את הקולות שהוא יצר: "פתאום היה קול מן השמים, כקול משב רוח עזה" (מה"ש ב' 2). אלוהים השתמש בדימוי של רוח נושבת כדי לעזור לנו להבין שרוח הקודש הוא בלתי נראה, אבל תוצאות פעולותיו נראות היטב.

שנית, רוח הקודש הוא רב-עוצמה. לסופת הוריקן, טייפון או טורנדו יש כוח עצום. בעצם, לכל רוח שנושבת יש כוח ועוצמה במידה כזו או אחרת. כך זה גם עם רוח הקודש. בני האדם מַפנים לאלוהים עורף, ואינם רוצים כל קשר עם המושיע. כדי להשפיע עליהם ולשנות את דעתם דרוש כוח רב. רק רוח הקודש ניחן בכוח הזה, כפי שלרוח הנושבת יש כוח לטלטל עצים. כשרוח הקודש פועל בחייו של אדם חוטא, הוא מחולל שינוי מהותי. רוח הקודש מחלחל אל קרבו של החוטא, ובעוצמה, ביעילות ובכוח שלא ניתן להתנגד לו, הוא מרכך את לבו וגורם לו לזעוק לישוע. רוח הקודש הוא רב-עוצמה. הוא מסיר חטאים כפי שסופת הוריקן מעיפה כל חפץ שמפריע לה להתקדם. זו הסיבה שבחג השבועות נאמר שרוח הקודש הופיע "כקול משב רוח עזה".

שלישית, הדימוי של רוח הקודש לרוח נושבת מעיד גם על ריבונותו של רוח הקודש. המטאורולוגים יכולים לתאר רוחות, לחזות את מסלולן, לחשב את עוצמתן ואפילו לומר לאן הן נושבות, אם כי במידה כזו או אחרת של דיוק. אבל איש אינו יכול לשלוט בהן. הם אינם יכולים להסיט סופת טורנדו ממסלולה, גם לא כשברור להם שהיא עומדת לפגוע בעיר מיושבת בצפיפות. הם אינם יכולים להאט את מהירותה של סופת הוריקן לפני שהיא מגיעה לחוף. הרוח הנושבת עושה ככל העולה על רוחה, היא "נושבת היכן שהיא רוצה" (יוח' ג' 8). כך זה גם עם רוח הקודש. הוא מוליד מחדש את מי שהוא בוחר ובזמן שבו הוא בוחר. איש אינו יכול לשלוט ברוח הקודש, לומר לו מה לעשות, איפה ומתי. רוח הקודש הוא ריבון.

מי שמבין את הדימוי של רוח הקודש לרוח נושבת אינו יכול להישאר אדיש. אם הוא נולד מחדש, הוא יודה לאלוהים על הפעולה המסתורית, רבת-העוצמה והריבונית של רוח הקודש. הוא הרי יודע שלפני שרוח הקודש פעל בו, הוא מרד באלוהים ודחה את המשיח.

נשימה

הדימוי הזה דומה לדימוי של הרוח שנושבת. הנשימה מתוארת גם כרוח האדם, וגם היא אינה נראית לעין. נוסף על כך, הנשימה יוצאת מקרבו של אדם ומעידה על כך שיש חיים באפו. כשמישהו מת, אנחנו אומרים שאין בו נשמת חיים, שהנשמה עזבה אותו. מחבר מזמור ק"ד אמר על בעלי החיים: "תוסף רוחם יגוועון ואל עפרם ישובון" (פס' 29). רוח הקודש מקביל לנשימה משום שהוא עדות לחיים ולכך שהוא מקור החיים.

כתבי הקודש משתמשים בדימוי הזה כדי להבהיר שרוח הקודש מעניק חיים בארבעה מישורים שונים. ראשית, רוח הקודש מעניק חיים במישור הגופני. בספר בראשית כתוב שאלוהים נפח באדם נשמת חיים, "ויהי האדם לנפש חיה" (ב' 7). אליהוא, אחד מרעיו של איוב, אמר: "רוח אל עשתני, ונשמת שדַי תחייני" (איוב ל"ג 4).

שנית, רוח הקודש מפיח חיים במישור הרוחני. כשהוא מוליד מחדש הוא מְחיה את אלה שעד אז היו מתים בחטאיהם. גם כדי לתאר את הפעולה הזו של רוח הקודש הכתובים משתמשים בדימוי של נשימה. בחזון העצמות היבשות לא מדובר רק על תקומתה הפוליטית והלאומית של ישראל, אלא גם על תקומה רוחנית של אנשים: "הינבא אל הרוח, הינבא בן אדם, ואמרת אל הרוח: כה אמר אדונָי ה': 'מארבע רוחות בואי הרוח, ופחי בהרוגים האלה ויחיו'. והינבאתי כאשר ציווני, ותבוא בהם הרוח ויחיו, ויעמדו על רגליהם, חיל גדול מאוד מאוד" (יחז' ל"ז 9-10).

שלישית, כתבי הקודש משתמשים בדימוי הנשימה כדי לתאר את האירועים שהתרחשו לאחר שישוע הוקם מהמתים. ישוע נגלה לתלמידים, נפח עליהם ואמר: "קבלו את רוח הקודש" (יוח' כ' 22). הנשימה של ישוע לא העבירה לתלמידים את רוח הקודש, אלא שימשה דימוי לכך שהוא עמד לשלוח אותו אליהם. במקרה זה רוח הקודש לא ניתן כדי לקדש את התלמידים, אלא כדי להכשיר אותם לתפקידם: "כל מי שתסלחו לו על חטאיו, הם יסָלחו לו" (פס' 23). לפיכך, נשימה בקטע הזה פירושה יכולת למלא תפקיד רוחני בקהילת המשיח.

רביעית, הנשימה קשורה גם לחלקו של רוח הקודש בחיבור כתבי הקודש, שהרי הכול נכתב ברוח אלוהים (טימ"ב ג' 16). ההשראה שרוח הקודש נתן למחברים השונים גרמה לכך שאין כל טעויות בכתבי הקודש. רוח הקודש העניק למחברים חיים, והכשיר אותם למשימה המיוחדת שהוטלה עליהם. הוא נתן להם השראה.

הדימוי של נשימה בהקשר של רוח הקודש נועד להזכיר לנו שהוא בלתי נראה, שהוא מפיח חיים בגוף בני אדם, שהוא מפיח חיים רוחניים במאמינים, שהוא מכשיר אנשים לתפקידים שונים בקהילה, ושהוא נתן השראה למחברי הכתובים. האם אנחנו מכירים את הצד הזה של פעולת רוח הקודש - כנשימה? האם אנחנו נהנים מהחיים הרוחניים שהוא מפיח בנו? האם אנחנו מכירים בהכשרה שהוא מעניק לנו כדי שנשרת אותו בקהילה?

אש

לאש יש עוצמה. כולנו מכירים בעוצמתה של האש. בן רגע היא הופכת מכל דלק ללהבה ענקית, מכלה עצים עד שלא נשאר מהם דבר, מערערת יסודות של מבנים גדולים וממוטטת אותם. כולנו חזינו בעוצמתה של האש עם קריסת מגדלי התאומים בניו-יורק. אנחנו משתמשים מדי פעם בדימוי הזה כדי לציין רעיון שמתפשט במהירות. כשמישהו מתלהב מאוד ופועל במהירות, אנחנו אומרים שיש אש בלבו. אכן, לאש יש עוצמה אדירה.

זו הסיבה שאלוהים מדמה את רוח הקודש לאש. בחג השבועות הופיע רוח הקודש כלהבות אש (מה"ש ב' 3). האש העידה על הכוח שניתן לקהילה עם צליחת רוח הקודש, כפי שישוע הבטיח: "בבוא עליכם רוח הקודש, תקבלו כוח ותהיו עדַי הן בירושלים והן בכל יהודה ושומרון, עד קצה הארץ" (א' 8).

האש גם מטהרת. כתבי הקודש מרבים להשתמש בדימוי של צריפה באש. כשמכניסים מתכת לאש בוערת, כל המרכיבים הלא טהורים שקיימים בה, נשרפים. בסוף התהליך נותרת רק מתכת טהורה, צרופה. כך פועל רוח הקודש בחייו של המאמין. הוא מעורר במאמין מוּדעוּת לחטאיו, מייסר את מצפונו וגורם לו לחזור בתשובה. כך נשרפים חטאיו והמאמין מתקדש בהדרגה.

יתכן שזה היה תפקידן של לשונות האש שעליהן מסופר במעשי השליחים ב' ובדבריו של ישוע: "אש באתי לשלח על פני הארץ, ומה חפצתי שכבר תבער!" (לוקס י"ב 49). גם יוחנן המטביל התייחס לאש: "הבא אחרי חזק ממני ואיני ראוי לשאת את נעליו. הוא יטביל אתכם ברוח הקודש ובאש" (מתי ג' 11).

מן הראוי שנשאל את עצמנו אם נטבלנו באש. האם הרצון לעמול למען מלכות אלוהים בוער בקרבנו? האם קיבלנו את הכוח לבשר - הן בירושלים והן בכל יהודה ושומרון, עד קצה הארץ? האם אנחנו מכירים את כוחו המטהר של רוח הקודש? האם הוא מסיר את חטאינו? האם זכינו בניצחון שרק רוח הקודש יכול להעניק לנו? אכן, רוח הקודש הוא כאש אוכלה.

שמן

כדי להבין את הדימוי הזה, עלינו לזכור שבתקופת התנ"ך השמן שימש כדי למשוח אנשים לתפקידם. בברית החדשה, השמן שימש כדי למשוח את המשיח והמאמינים. בתקופת התנ"ך נהגו למשוח נביאים, כוהנים ומלכים. בטקס המשיחה יצקו שמן על ראשו של המועמד לתפקיד. המשיחה שימשה כמעין כתב מינוי לתפקיד, וכסמל לכך שרוח הקודש מכשיר את האדם לתפקידו.

מן המילה למשוח נגזר שם התואר של ישוע - משיח. משיח פירושו זה שנמשח. המשיחה של נביאים, כוהנים ומלכים בתנ"ך מסמלת את משיחתו של גדול הנביאים, גדול הכוהנים וגדול המלכים. המשיחה של ישוע בשלושת התחומים האלה באה לידי ביטוי ביום שבו הוא נטבל. מיד לאחר הטבילה הוא החל בפעילותו הציבורית כשלימד וחולל נסים. בדרשה הראשונה שנשא הוא ציטט מישעיה ס"א: "רוח אדונָי עלי, יען משח אותי לבשר ענווים" (לוקס ד' 18). רוח הקודש הוא כמו שמן, והמשיחה ברוח הכשירה את ישוע לתפקידו כנביא, ככוהן וכמלך.

הסמליות הזאת באה לידי ביטוי גם בחייו של המשיחי. המילה משיחי נגזרת משם התואר משיח. כלומר, גם המשיחי נמשח כמו המשיח. כמובן שלא מדובר במשיחה לתפקיד של נביא, כוהן או מלך כפי שזה היה בתנ"ך, אבל בכל זאת יש למשיחי מאפיינים של נביא, כוהן ומלך. שמעון פטרוס רמז על כך כשכינה את המאמינים "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (פטר"א ב' 9). יוחנן אמר במפורש, "יש לכם המשיחה מאת הקדוש" (יוח"א ב' 20), ושאול אמר: "אלוהים הוא המכונן אותנו... הוא משח אותנו" (קור"ב א' 21).

אם כך, באופן סמלי, רוח הקודש הוא שמן המשיחה. הוא מכשיר את המאמינים לתפקידיהם השונים, ונותן להם את הסמכות הדרושה להם כדי לבצע את המוטל עליהם. הרוח הכשיר את המשיח ומכשיר אותנו גם היום, כפי שהוא הכשיר בעלי תפקידים בתקופת התנ"ך. רוח הקודש מכשיר את המשיחיים כנביאים. הוא מאיר את מחשבותיהם כדי שיבינו את כתבי הקודש ויְלמדו אותם. הוא מכשיר אותם ככוהנים כשהוא מטהר אותם ומאפשר להם להעלות לו קורבן רוחני. הרוח גם מכשיר אותם כמלכים, כך שיוכלו לשלוט בחטא ולא להיכנע לו.

יונה

כשישוע נטבל, רוח הקודש בא אליו בדמות יונה. יתכן שכבר בבראשית א' 2, כשמסופר על כך ש"רוח אלוהים מרחפת על פני המים", זהו דימוי נוסף של הרוח כציפור.

כתבי הקודש אינם אומרים מדוע הרוח בא בצורת יונה ולא בדמות ציפור אחרת או בעל חיים אחר. היונה מסמלת טוהר, רכות ותמימות. ישוע אמר: "הנה אנוכי שולח אתכם ככבשים בין זאבים. לכו הֱיו ערומים כנחשים ותמימים כיונים" (מתי י' 16). כמו יונה, גם ישוע היה טוב לב ועדין, ואף העיד על עצמו: "עניו אני ונמוך רוח" (י"א 29). שאול השליח הפציר בקורינתים ב"נועם המשיח ובענוותו" (קור"ב י' 1). חייו של ישוע היו מלאי אהבה, דאגה לזולת, ענווה וטוּב לב.

הדימוי של רוח הקודש ליונה גורם לנו להתמקד בתכונות האלה של ישוע. הדימוי הזה מזכיר לנו שאין לאיש כל סיבה לחשוש מישוע, משום שהוא מלא אהבה וענווה. הוא שמח לקבל כל מי שפונה אליו.

פרי

ישוע אומנם הִשווה את המאמינים לעץ פרי (מתי ז' 16), אבל בדרך כלל הדימוי הזה משמש כדי לתאר את רוח הקודש. באיגרת לגלטים ה' שאול מתאר את מעללי הבשר (פס' 19-21), את מעשיהם הרעים של אלה שלא נולדו מחדש. אחר כך הוא מתאר את הפרי הטוב, את פרי הרוח. כמו שעץ טוב מניב פרי טוב, כך רוח הקודש מניב פרי טוב בחיי המאמין. זהו פרי של "אהבה, שמחה, שלום, אורך רוח, נדיבות, טוב לב, נאמנות, ענווה, ריסון עצמי" (ה' 22-23).

אם חיינו אינם מניבים את הפרי הטוב הזה, כדאי שנתעורר משום שישוע אמר שיש לכרות כל עץ שאינו מניב פרי (לוקס י"ג 6-9). ישוע גם אמר: "כל שריג בי שאינו עושה פרי, הוא (אלוהים האב) מסיר אותו... מי שאינו עומד בי, מושלך החוצה כשריג, ומתייבש" (יוח' ט"ו 2-6).

יש עוד דימויים שקשורים לרוח הקודש: חותם, עירבון, פרי ביכורים וקציר. גם דימויים אלה יכולים לתרום להבנתנו.

הדימויים השונים של רוח הקודש נועדו לחדד את חושינו ואת זיכרוננו. כשמדובר בטיהור חטאים ובגדילה רוחנית, עלינו לזכור את פעולת הרוח כמים. כשחושבים על המסתוריות של רוח הקודש, על עוצמתו ועל ריבונותו, יש לזכור אותו כרוח נושבת. כשמבקשים לתמוך בבעלי התפקידים בקהילה ולגדול במישור הרוחני, יש לזכור שרוח הקודש משול לנשימה שמפיחה חיים. אם אנחנו רוצים שהרוח יקדש אותנו, עלינו לחשוב על אש. כדי למלא כראוי את תפקידי הנביא, הכוהן והמלך שאלוהים הטיל עלינו, מן הראוי שנחשוב על משיחה. כשחושבים על ישוע ועל אהבתו, עלינו לזכור את דימוי היונה. כשאנחנו רוצים לעשות מעשים טובים כראוי למשיחיים, עלינו לחשוב על רוח הקודש שמפיק פרי טוב.

אלוהים נתן לנו את הדימויים האלה כדי שנבין טוב יותר את פעולת הרוח בחיינו. מי יתן וההבנה הזו תעשיר את חיינו הרוחניים.