עבודה

מאת בן פטרסון

רבים רואים בעבודה עונש. אבל עבור משיחי אפילו עבודה קשה ומלוכלכת היא ברכה אם היא נעשית ביראת אלוהים

"שלוש, ארבע, לעבודה!", הייתה קריאתם של החלוצים שהגיעו לישראל. הם היו מלאי שמחה כשיצאו לעבוד והמעדר על כתפיהם. אבל בינתיים השתנו פני הדברים מן הקצה אל הקצה. היום כולם מחפשים לעצמם הנאות וכמה שיותר זמן פנוי, ורואים בעבודה הכרח בלבד. שמחת העבודה נעלמה כלא הייתה, משום שהכורח תפס את מקומה של המטרה.

אולי היום שוב אנשים שמחים לצאת לעבודה נוכח מכת האבטלה, אבל האנשים שהקימו את המדינה הזאת היו אסירי תודה עד יומם האחרון, פשוט משום שהייתה להם הזדמנות לעבוד ולבנות את המדינה. הם היו אסירי תודה על כך שהצליחו לפרנס את משפחותיהם, גם כשהמשכורת הספיקה בקושי רב למילוי צרכים בסיסיים בלבד. רבים מהם לא היו מוכנים לקבל כל סיוע מהממשלה או מגורם אחר, וראו בסיוע עלבון.

אבל נדמה לי שהדור הנוכחי עובד מסיבות אחרות. כעיקרון, אנחנו חייבים לעבוד, בין שאנחנו רוצים בכך ובין שלא. אם לא נעבוד, לא נוכל ליהנות מכל אותם דברים שאנחנו רוצים לרכוש. יש אנשים שעובדים משום שכך הם מגשימים את עצמם וזוכים להערכה מקצועית.

מדוע אתה עובד? האם אתה יוצא לעבודה בשמחה או באנחה? האם העבודה היא ברכה או קללה בעיניך?

עלינו לעבוד כמו שאלוהים עובד

כתבי הקודש מבהירים באופן חד משמעי שהעבודה היא ברכה ומתנה. אלוהים בירך את אדם וחווה, ומיד אחר כך ציווה עליהם לעבוד: "ויברך אותם אלוהים, ויאמר להם אלוהים: 'פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ' " (ברא' א' 28). אלוהים שם את אדם בגן עדן כדי שיעבוד בו וישמור עליו (ב' 15). כבר בגן עדן היה למלאכת הכפיים מקום חשוב.

רבים טועים כשהם חושבים שעבודה היא העונש שאלוהים גזר על בני אדם בעקבות החטא. העבודה ניתנה כברכה וכמצווה, עוד לפני שאדם וחווה חטאו ולפני שנגזר עונשם.

העבודה היא גם חלק מהמהות האנושית שלנו. אנחנו עובדים מתוקף העובדה שנבראנו בצלם אלוהים: "ויאמר אלוהים: 'נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ, ובכל הרמש הרומש על הארץ' " (א' 26).

כשאנחנו רודים בארץ - כלומר שולטים בה ושומרים עליה - אנחנו פועלים מתוקף הדמיון שלנו לאלוהים. בבראשית א' אלוהים מתואר כמי שעובד כשהוא בורא את השמים והארץ, את ההרים והאגמים, היערות ובעלי החיים. כשברא את בני האדם הוא ברא אותם כדמותו, ולכן גם אנחנו יצורים עובדים. תאולוג ידוע אמר פעם שאין דבר שדומה יותר לאלוהים מאיש עובד.

מופקדים על הבריאה

במסגרת מערכת היחסים שלנו עם אלוהים אנחנו מופקדים על בריאתו. אדם שמופקד על משהו, בעצם מקבל לידיו את האחריות לטפל ברכושו של אחר ולדאוג לו כאילו היה שלו.

על מה אנחנו מופקדים? על הבריאה של אלוהים, על העולם שהוא ברא! חברות עתירות טכנולוגיה מורכבות ממחלקות עסקיות עצמאיות. כל מנהל מקבל לידיו את האחריות על מחלקה מסוימת, ומנהל אותה כאילו הייתה רכושו הפרטי. הצלחתה היא הצלחתו, וכישלונה כישלונו.

כך זה גם במסגרת הקשר שלנו עם אלוהים. אלוהים הפקיד בידי כל אחד מאתנו כישרונות ויכולות. הוא נתן לכל אחד מאתנו זמן ומרחב מסוימים. כל מה שאנחנו וכל מה שיש לנו בא ממנו, והוא הפקיד בידינו את האחריות לטפל בנכסיו כאילו היינו הוא עצמו. האמן צריך ליצור יצירות שיכבדו את אלוהים, הבנקאי צריך לנהל את כספי הבנק והלקוחות בדרך שתפאר את אלוהים, על החקלאי לעבוד את האדמה כך שאלוהים יזכה לכבוד, על תלמידים וסטודנטים ללמוד בדרך שתאדיר את שם אלוהים. עלינו להשתמש בזמן שאלוהים נתן לנו בדרך שתכבד ותפאר אותו, וגם לעמול בדרך כזו.

המעמד שלנו

מעמדנו כבני אדם לא נקבע על פי מה שיש לנו, שהרי את כל מה שיש לנו קיבלנו מאלוהים. הכול שייך לו: "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה" (תהל' כ"ד 1). "מלואה" פירושו שהכול - כל מה שיש לנו - זמן, נכסים, יכולות, קריירה, שייך לאלוהים. נדמה לנו שכל מה שיש לנו שייך לנו, ושרק העודפים שייכים לאלוהים. אנחנו חושבים שעלינו לתת לאלוהים רק את מה שנשאר לנו אחרי שכל צרכינו באו על סיפוקם. אנחנו שואלים את עצמנו כמה הכנסות היו לנו החודש, כמה הוצאות וכמה עלינו לתת לעבודת אלוהים ממה שנשאר.

אילו לקח אלוהים את מה ששייך לו, הוא היה לוקח מאתנו את מה שמגיע לו לפני שאנחנו מחשבים את ההוצאות, ולא את מה שנשאר לנו אחריהן. שאול השליח כתב לטימותיאוס: "מאומה לא הבאנו עמנו לעולם, וידוע שלא נוכל להוציא ממנו מאומה" (טימ"א ו' 7). באנו לעולם חסרי כול, וכך גם נצא ממנו.

לפיכך, המעמד שלנו אינו מבוסס על מה שיש לנו, אלא על מה שקיבלנו. המעמד שלנו מבוסס על העובדה שאלוהים הפקיד בידינו את העולם שברא.

גורדון קוסבי היה רועה של קהילה קטנה בדרום ארצות הברית. אחת החברות בקהילה הייתה אלמנה עם שישה ילדים. בקושי רב היא פרנסה את משפחתה עם ארבעים דולר שהשתכרה מדי חודש. יום אחד עבר קוסבי על חשבונות הקהילה וגילה לתדהמתו שהאישה תורמת לקהילה ארבעה דולר בכל חודש. הוא העיר את תשומת לבם של השמשים לעובדה, וגם הם נדהמו. הם סברו שהקהילה צריכה לתמוך באלמנה, לא להפך. לכן ביקשו מקוסבי לבקר אצלה ולפטור אותה מהצורך לתרום מעשר לקהילה.

קוסבי ביקר אצל האישה והסביר לה שאל לה להרגיש אשֵמה אם תשמור את כל כספה לצורכי משפחתה. "אינני חכם היום, ואז הייתי חכם עוד פחות", כתב קוסבי מאוחר יותר. "ביקרתי אצל האלמנה והסברתי לה שהשמשים ואני דואגים לה. אמרתי לה בעדינות ובאהבה שמבחינתנו היא פטורה מהמחויבות לתרום לקהילה. עיניה התמלאו דמעות, ובקול שבור היא אמרה לי: 'דע לך שאתה רוצה לקחת ממני את הדבר האחרון בחיי שנותן לי מעמד ומשמעות' ".

אותה אלמנה ידעה מהו מעמדו של מי שנברא בצלם אלוהים. היא הבינה שמעמדה כאדם אינו מבוסס על מה שיש לה, אלא על מה שהיא עושה עם מה שאלוהים הפקיד בידיה. אלוהים הפקיד בידיה מעט, ועם המעט הזה היא רצתה לעשות את מה שהיא האמינה שאלוהים מצפה ממנה.

נבראנו כדי לעבוד. איננו עובדים כדי לחיות, אלא חיים כדי לעבוד. נכון שמי שאינו עובד מתקשה לחיות, אבל לא לשם כך אלוהים קרא לנו לעבוד. עלינו לעבוד כדי שנידָמה לו וכדי שניקח חלק בעבודתו. נבראנו כדי לעבוד.

משכורת ורווחים

"כמה אתה מרוויח?". זוהי שאלה מאוד נפוצה, משום שאנשים רוצים לדעת כמה אחרים משתכרים ומרוויחים. אבל אילו העקרונות של כתבי הקודש היו עומדים בראש סדר העדיפויות שלנו, היינו שואלים שאלות אחרות כגון: "איזה ערך יש לעבודה שלך?", "האם העבודה שלך מועילה?".

בכתבי הקודש אין עבודה מבזה או נחותה. כל עבודה שצריך לעשות היא טובה. שאול המלך חרש את השדה, ולא חשב שעבודה כזו אינה ראויה למלך. האמת היא שיש עבודות שמקבלים עליהן משכורת גבוהה ביותר, אבל ערכן נמוך כשבוחנים אותו לאור מה שאלוהים הפקיד בידינו.

קאגאווה הוא משיחי יפני, שהוזמן כאורח כבוד לארוחה חגיגית. כשהגיע לאולם עם חבריו, הוא ניגש לשירותים. חבריו התיישבו באולם, וכעבור זמן-מה הבחינו שקאגאווה אינו מצטרף אליהם. אחד מהם ניגש לשירותים, וראה את אורח הכבוד אוסף לכלוך מהרצפה. קאגאווה לא חשב שעבודה כזאת היא למטה מכבודו ולכן לא קרא למנקים, אלא עשה את מה שהיה צריך לעשות. אין עבודה שמבזה את בעליה, כל עוד הוא מבין שמעמדו מבוסס על האחריות שאלוהים הפקיד בידיו ולא על העבודה עצמה.

התפיסה הרווחת היום היא שאנחנו עובדים כדי לקבל תשלום נאות, שהרי "הפועל ראוי לשכרו". אבל כל עבודה נועדה לפאר את אלוהים, שכן דרכה אנחנו מצייתים למצוותו לרדות בארץ שהוא הפקיד בידנו.

לכן עלינו לראות בכל עבודה ביצוע של המשימה שאלוהים הטיל עלינו. מי שאינו מסוגל לעשות זאת, לוקה באחת משתי הבעיות הבאות: או שאינו מודע למטרה של אלוהים ולרצונו (ובמקרה זה עליו לפנות אליו ולבקש ממנו שיאיר את עיניו), או שהעבודה שהוא עוסק בה אכן חסרה כל ערך רוחני (ובמקרה זה מן הראוי שיעזוב אותה). אבל אם זה המצב שלכם, אל תמהרו להתפטר. לפעמים ערכה של העבודה נובע מן התרומה שלה לכלל החברה ומעצם העובדה שהיא מאפשרת לנו להעיד על המשיח.

אין זה אומר שאסור לנו לקבל משכורת ולשאוף לרווח, אבל זו אמורה להיות המטרה המשנית ולא המניע העיקרי. משכורת ורווח הם תוצר לוואי של עבודה טובה, לא הסיבה לעבודה. אם המשכורת הפכה לעניין המרכזי שלנו, סימן שאיננו עובדים כדי לפאר את אלוהים אלא כדי לפאר את עצמנו. במקרה כזה, העבודה שלנו מאבדת את ערכה.

עבודה ופנאי

היחס שלנו לעבודה משפיע על היחס שלנו לשעות הפנאי. אם אנחנו מאמינים שאלוהים ברא אותנו כדי לעבוד, נפסיק להתייחס לעבודה כמו אל משהו שעלינו לסיימו במהירות על מנת שנוכל להתפנות למה שאנחנו באמת רוצים לעשות. כך נראה בשעות הפנאי זמן שנועד לרענן אותנו כדי שנוכל לחזור לעבודה שאלוהים הפקיד בידינו.

דברים אלה נכונים גם לגבי פרישה מהעבודה. כמובן שמותר לנו לצאת לגמלאות, אבל עלינו להיות זהירים בעניין הזה. אל לנו לראות ביציאה לגמלאות פרס על עבודה קשה - רשות להתבטל ולעסוק בדברים טפלים לאחר שנים ארוכות של עבודה. היציאה לגמלאות פירושה האטה בקצב הפעילות, אבל לא בטלה. גם אז עלינו להמשיך ולהיות פעילים בעבודת אלוהים. בהחלט יתכן שדווקא אחרי היציאה לגמלאות נמצא את עצמנו נרתמים לתחומים חדשים.

חמי וחמותי ממשיכים לעשות את מה שעשו לפני שפרשו לגמלאות. ההבדל היחיד הוא שהיום הם עושים זאת בקצב שמתאים לגילם וליכולתם.

חמי ממשיך ללמד מוזיקה כפי שעשה בעבר, ורק משקיע בכך פחות שעות. חמותי ממשיכה ללמד ילדים כפי שעשתה כל השנים, אבל היום היא עוזרת בחינוך הנכדים במקום הילדים.

הם אומנם פרשו לגמלאות, אבל לא הפסיקו לעסוק בדברים מועילים. ומכיוון שהם עושים זאת מתוך יראת אלוהים, הם גם נהנים מכל רגע. ההבדל הוא שהיום הם אינם חייבים לעשות זאת כל יום, ויכולים לבחור את שעות הפעילות שלהם. הדברים שהם עושים היום נחוצים לא פחות משהיו לפני שהם יצאו לגמלאות, אבל היום הם נהנים ממידה רבה של חירות. הם ממשיכים להיות פעילים משום שהם רוצים להמשיך ולשרת את אלוהים. הם מבינים שטוב וכדאי לעבוד, כי העבודה היא ברכה ולא קללה.

אבל למרבה הצער, רוב האנשים אינם חושבים כך. רבים מאלה שפרשו לגמלאות פוגעים ברוחם ובגופם. חלקם מנהלים חיי בטלה שלעולם לא יספקו אותם, ואחרים חשים שאיבדו את ערכם ושוקעים בדיכאון.

הכסף, הבוס וסוג העבודה

משהו השתבש בגישה שלנו לנושא העבודה. אלוהים התכוון שנחיה כדי לעבוד ולא שנעבוד כדי לחיות. אבל מה קרה בינתיים? מדוע רבים רואים בעבודה כורח ולא דבר נעים?

בדרך כלל אנחנו מאשימים באי-הנעימות את הכסף (שאף פעם אין לנו מספיק ממנו), את הבוס או את סוג העבודה. אנחנו אומרים שהעבודה מאוסה בעינינו משום שהמשכורת נמוכה, הבוס אינו נוהג בנו בהגינות או שהמשימות שמוטלות עלינו אינן מעניינות אותנו.

אבל כתבי הקודש מפנים את האצבע המאשימה לכיוון אחר. העבודה מאוסה בעינינו פשוט משום שאנחנו חוטאים. החטא הוא הבעיה. אומנם לכסף, לבוס ולסוג העבודה יש גם קשר לעניין, אבל הם לא שורש הבעיה, הם רק חלק מהענפים שעל העץ. החטא הוא השורש הבעייתי, המחלה. הכסף, הבוס וחוסר היכולת שלנו ליהנות מהעבודה הם סימני המחלה, לא המחלה עצמה.

איך קשור החטא ליחס שלנו לעבודה? בשני הפרקים הראשונים של ספר בראשית כתוב שאלוהים ברא את העולם ואת אדם וחווה, וציווה עליהם לעבוד.

המשימה שלהם הייתה לטפח את גן עדן ולשמור עליו. בגן היו שני עצים מיוחדים, עץ החיים ועץ הדעת. אלוהים לא אסר על אדם וחווה לאכול מעץ החיים. הוא ציווה עליהם לחיות כדי לעבוד, והתיר להם ליהנות מהחיים ולאכול מעץ החיים.

אבל עץ הדעת טוב ורע נאסר על אדם וחווה: "מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אוכלך ממנו, מות תמות!" (ברא' ב' 17). בפני אדם וחווה היו שתי אפשרויות: לציית או למרוד.

אותן אפשרויות ניצבות גם בפנינו. אנחנו יכולים לציית או למרוד. אלוהים העניק לנו את הזכות לעבוד ולהיות פעילים, ועלינו להחליט אם נשתמש בזכות הזו או נפעל נגדה.

כולנו יודעים שאדם וחווה הפרו את מצוות אלוהים, ומאז החטא שוכן בלב כולנו. כלומר, כולנו אמרנו "לא" לאלוהים. זו משמעות המילה חטא. ביום שבו הופרה מצוות אלוהים התקלקל משהו ביחסם של בני האדם לנושא העבודה.

החטא של אדם וחווה השפיע על הבריאה כולה. אין דבר שלא ניזוק כתוצאה מההפרה של מצוות אלוהים. מאז יש תהום פעורה במערכות היחסים בין בני האדם לבין אלוהים, בין האדם לעצמו, ובין אדם לאדם ובין כל אדם לעולם שאנו חיים בו. אלוהים אמר לאדם: "כי שמעת לקול אשתך, ותאכל מן העץ אשר ציוויתיך לאמור, 'לא תאכל ממנו', ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה. בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (ג' 17-19).

כתבי הקודש מבהירים שסיפורו של הזוג הראשון הוא גם הסיפור שלנו. כולנו נולדנו לתוך המציאות המעוּותת שנוצרה בעקבות החטא. הגישה המודרנית גורסת שאנחנו נמצאים בתהליך של שיפור, ושעוד לא הגענו לשיא יכולתנו בתחום העבודה והמוסר, אבל כתבי הקודש מלמדים בדיוק את ההפך: בגלל החטא אנחנו כבר לא בשיאנו, והדבר היחיד שיעזור לנו הוא ישועה בחסד אלוהים.

אבל לא רק נולדנו לתוך החטא. גם בחרנו בו. כל אחד מאתנו חוטא מרצונו החופשי. כל אחד מאתנו בוחר ללכת בדרכו. היחס שלנו לעבודה הוא תוצאה של בחירה. אנחנו מתייחסים לנושא הזה בזלזול ובאנוכיות משום שכך אנחנו בוחרים.

תודה לאל שהעבודה עדיין יכולה לספק לנו במידת-מה את מה שהיא אמורה לספק. העבודה היא עדיין דבר יפה, למרות החטא. היא עדיין מהווה מקור של שמחה וסיפוק לאנשים רבים.

פיוס

ישוע מסר את נפשו בעדנו וכך פייס בינינו לבין אלוהים. שאול השליח אומר שלפני שחזרנו בתשובה היינו אויביו של אלוהים: "אתם לפנים הייתם נוכרים ואויבים במחשבותיכם ובמעשיכם הרעים. אבל כעת עשה (ישוע) ריצוי בגוף בשרו על ידי מותו, כדי להציגכם לפניו קדושים, בלי מום ובלי דופי" (קול' א' 21-22).

מותו המכפר של ישוע ריפא את הנזק שעולל החטא ליחסים שלנו עם אלוהים, ובזכותו אנחנו שוב יכולים לעבוד בדרך שתפאר אותו. הקשיים שיש לנו בעבודה יכולים להיעלם, ואנחנו יכולים למצוא מנוחה בזרועותיו של אלוהים, שהרי איננו עוד עבדים לחטא אלא בני אלוהים. אבינו שבשמים דואג לנו.

ישוע אמר לתלמידיו שאינם צריכים לדאוג למזון, בגדים, מקום לינה וביטחון, משום שאביהם שבשמים יספק את הצרכים האלה: "אל תדאגו לנפשכם - מה תאכלו, ולגופכם - מה תלבשו... אביכם יודע שאתם צריכים להם. לכן בקשו את מלכותו, וכל אלה יווספו לכם" (לוקס י"ב 22 -31).

השאלה היא על מי מוטלת האחריות להאכיל ולהלביש את משפחותינו. לדברי ישוע, האחריות הזאת מוטלת על אלוהים. עלינו מוטלת אחריות אחת ויחידה, לבקש את מלכותו, כלומר, לעשות את רצונו.

בילדותי לא דאגתי אף פעם אם יהיה להורַי די כסף כדי לשלם שכר דירה, לקנות מזון ובגדים, ולשלם עבור ביטוח בריאות. תפקידי היחיד היה לציית להורי ולשמוע בקולם. זו הייתה האחריות היחידה שהוטלה אז על כתפַי.

אנחנו ילדיו של אבינו שבשמים. לכן אין זה ראוי שניקח לידינו את הדברים שהוא אחראי עליהם. אסור לנו להעמיד את עצמנו במקומו. כמובן שאיננו אמורים להפסיק לעבוד ולפרנס את משפחותינו. אבל העבודה לא נועדה להגשים את שאיפותינו החומריות. איננו עובדים כדי שנוכל לאכול ולהתלבש. אלוהים הוא זה שידאג לצרכים האלה. הוא מספק לנו את המזון שנחוץ לנו וגם עבודה לעסוק בה. אלוהים הוא ריבון גם כשמדובר בצרכים השוטפים שלנו.

משימה אחת - עיסוקים רבים

יש קשר בין העבודה שאנחנו מתפרנסים ממנה לבין ה"קריאה" - היעוד שאלוהים קורא לנו להגשים. אם נצליח להבין זאת, נמצא את המפתח שיעזור לנו לחוש סיפוק בעבודה - בכל עבודה. העבודה שלנו יכולה להיות הדרך שבה אנחנו אמורים לשרת את אלוהים. לשם כך היא צריכה להשתלב במשימה שאלוהים מטיל עלינו.

אלוהים קורא לכולנו להיות לו לעבדים נאמנים ולממלכת כוהנים. שמעון פטרוס אמר: "אתם עם נבחר, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, עם סגולה, למען תספרו תהילותיו של הקורא אתכם מחושך אל אורו הנפלא" (פטר"א ב' 9).

אלוהים קורא לנו להירתם למשימה יחודית. הקהילה היא גוף שיש לו יעוד, וכך גם כל חבר בקהילה.

המשיחיים עוסקים בעיסוקים שונים ובמקצועות רבים. יש בינינו בנאים, מנהלי חשבונות, פסיכולוגים, אנשי מכירות וכן הלאה, אבל כולנו נקראנו להיות משרתים נאמנים של המשיח.

שאול קשר בין המטרה האחת לבין העיסוקים המגוּונים: "מי יתן וכל האנשים יהיו כמוני, אלא שלכל אחד מתנתו שלו מאת אלוהים, זה בכֹה וזה בכֹה... אם נקראת בעת היותך עבד, אל תדאג. אבל אם ביכולתך לצאת לחופשי, אדרבה, נצל זאת. הרי עבד שנקרא מטעם האדון, בן-חורין הוא לאדון. כן מי שנקרא בהיותו בן-חורין, עבד הוא למשיח" (קור"א ז' 7-22). שאול בעצם אומר: "אם אתה עובד כשומר בשעות הלילה ושונא את עבודתך, לא נורא. אם אתה יכול, חפש עבודה אחרת, אבל אל תהיה מוטרד מהעניין עד כדי כך שתאבד את הקריאה שלך, את הסיבה האמיתית שלִשמה אתה עובד".

הקריאה, המטרה, הן שחשובות, ולא העיסוק עצמו. המטרה הופכת את השומר במפעל לחשוב יותר מהמנכ"ל, אם השומר שואף לפאר את אלוהים והמנכ"ל חושב רק על הצלחה כלכלית וכבוד אישי. זה המסר של פסוק 22.

כל העיסוקים שלנו צריכים להיות כפופים לקריאה שלנו. המשימה שאלוהים קרא לנו להירתם אליה אינה מבטלת את העיסוקים שלנו, אלא מטילה עליהם צל. כל העיסוקים שלנו צריכים לשרת את המטרה הזאת, ולעזור לנו להגשים את הקריאה של אלוהים. עלינו לבקש את מלכות אלוהים, והוא כבר ידאג לכל היתר.

לפני מספר שנים פגשתי בפורטלנד, אורגון, רופא שגדל באזור שיקגו. שאלתי אותו מדוע בחר לעבוד בפורטלנד ולא באזור שבו הוא גדל. חשבתי שיאמר שהוא אוהב את הנוף בפורטלנד, את איכות החיים שם או את האתגר המקצועי. אבל הוא הפתיע אותי כשסיפר לי שפגש בשיקגו תאולוג צעיר, שנשלח על ידי קהילתו לפורטלנד כדי לייסד שם קהילה. הרופא החליט שהוא רוצה להיות שותף ליסודה של הקהילה הזאת, ולכן עבר לפורטלנד. הוא האמין שזהו רצון אלוהים, וכך יצא שהקריאה קבעה את העיסוק שלו, ולא להפך.

קריאה והצלחה

מה משפיע על החלטותיך? האם המשימה שאלוהים קרא לך להירתם אליה קובעת את עיסוקיך או להפך? בימינו, קריירה והצלחה בעבודה מאפילות על הקריאה של אלוהים. מעמדו של האדם נקבע על פי שכרו, ולא על פי נאמנותו לאלוהים. אבל אין זה חייב להיות כך. ישנם כאלה שמסרבים להתפשר על עקרונות אמונתם, גם כשהסירוב כרוך בפגיעה בשכר. ישנם אנשים שמבינים את האחריות שמוטלת על כתפיהם, ואינם מוכנים להזניח את משפחתם למען קריירה רווחית ומכובדת יותר. ישנם כאלה שאינם מוכנים לוותר על תפילה ועל לימוד הכתובים עבור עבודה מכניסה אך תובענית. אנשים כאלה מציבים את הקריאה מעל לעיסוק. הם אומנם עלולים לאבד את מקום עבודתם, אבל הם יודעים שיזכו בברכת אלוהים.

כשאנחנו רואים בקריאה את הדבר החשוב מכול, אנחנו שופכים אור חדש על ההצלחה המקצועית והכלכלית שלנו. תאולוג ידוע אמר פעם שהצלחה מקצועית אינה ברכה אלא מבחן וניסיון. באיזה ניסיון מדובר? הצלחה מקצועית מעמידה במבחן את נאמנותנו לקריאה של אלוהים. דווקא ההצלחה מאלצת אותנו לבדוק אם אנחנו עובדים כדי לרפד את עצמנו או כדי לפאר את אלוהים.

כיצד אנחנו מתמודדים עם הצלחה? אם אנחנו שוכחים שאלוהים הוא זה שגורם לכך שנצליח, סימן שאיננו נאמנים לקריאתו.

אין זה אומר שעלינו להימנע מכל הצלחה או רווחה במקום העבודה. אין כל רע בהכרה שאנחנו עשויים לקבל מצד הזולת על עבודה טובה. אבל עלינו לזכור שהקריאה של אלוהים חשובה מההכרה שניתנת לנו על ידי אנשים, ושנאמנות לאלוהים חשובה יותר מכול.

שביעות רצון

הקריאה שלנו עוזרת לנו להיות שבעי רצון מהעבודה שאנחנו מתפרנסים ממנה. שאול העיד על עצמו: "למדתי להסתפק במה שיש לי, בכל מצב. יודע אני לעמוד בעוני, ויודע אני לעמוד בשפע. בכל דבר ובכל הנסיבות מורגל אני גם לשובע וגם לרעב, גם לשפע גם למחסור. הכול אני יכול בעזרתו של הנותן בי כוח" (פיל' ד' 11-13).

הדברים האלה מקבלים משנה תוקף כשמבינים ששאול כתב אותם בהיותו אסיר. בכל הנסיבות הנחה את שאול דבר אחד ויחיד: הקריאה שאלוהים קרא לו להגשים. הוא לא ביקש מאלוהים שישנה את תנאי החוזה, גם לא כשהמחיר שהוא שילם היה גבוה במיוחד.

משיחי נאמן יכול לשמוח גם עם עבודה קשה ומלוכלכת, ובלבד שיֵדע שהוא עושה את רצון אלוהים. זו הסיבה שלא מעט משיחיים מכריזים את הבשורה במקומות שתנאי המחיה בהם ירודים, לפעמים ללא חשמל ומים זורמים. הם אינם מתלוננים שהם מעלים קורבן גדול מדי, אלא שמחים על הזכות לציית לאלוהים ולשרת את המשיח.

אינני אומר שאסור לנו לשאוף לשיפור בתנאי העבודה שלנו. אבל תנאים קשים אינם צריכים לגזול מאתנו את שמחת העשייה או להסיט אותנו מהמטרה האמיתית שאלוהים קורא לנו אליה.

הקריאה של אלוהים צריכה לגרום לנו להקפיד על איכות בעבודה ועל יחס הולם לעבודה שאנחנו עושים: "איש איש במעמד שנקרא בו, בו יעמוד לפני אלוהים" (קור"א ז' 24).

שאול אמר שבלי כל קשר למקצוע ולעיסוק שאנחנו מתפרנסים מהם, עלינו לתת דין וחשבון קודם כול לאלוהים ורק אחר כך למעביד שלנו: "העבדים, הישמעו בכל דבר לאדוניכם אשר בעולם הזה, לא למראית עין, כמִתרצים אל בני אדם, אלא בתום לב וביראת ה'. כל מה שאתם עושים, עשו בכל נפשכם, כעושים למען ה' ולא למען בני אדם... את האדון המשיח אתם עובדים!" (קול' ג' 22-24).

שאול לא התכוון שעלינו להתרפס בפני המעבידים שלנו או לבזות את עצמנו. להפך. הקריאה שהוא מדבר עליה היא מנת חלקו של מי שמשרת את ישוע, ריבון העולם, בורא הכול, מלך המלכים. אומנם גם המעביד שלנו יהנה מכך, אבל אנחנו אמורים להישמע בכל דבר בתום לב וביראת ה', לא כדי לְרצות את המעסיק שלנו, אלא כדי לשרת את המשיח.

אנחנו אומנם צריכים להיות שבעי רצון בעבודה ולציית לממונה עלינו, אבל אין זה אומר שעלינו להשלים עם עבודה משעממת ומשתקת. את המשימה שאלוהים קורא לנו לבצע אפשר לעשות בכל מיני מקומות עבודה ובנסיבות מגוּונות. אין זה חשוב בני כמה אנחנו, אלוהים תמיד ידאג לעתידנו ויכין עבורנו את הדרך. עלינו רק לוודא שאנחנו הולכים בנתיב שלו.

לודביג ון בטהובן התעורר לילה אחד משום שמישהו הידפק על הדלת של שכנו. האיש הקיש בדלת ארבע פעמים והפסיק לרגע, ושוב הקיש ארבע פעמים שאחריהן באה עוד הפסקה קצרה. בטהובן לא הצליח להירדם. ארבע הנקישות הפכו במוחו המוזיקלי למקצב, ואחרי אותו לילה הוא כתב את הסימפוניה החמישית הידועה, שבה חוזר המקצב של ארבע נקישות.

הקריאה של אלוהים איננה משהו קבוע ובלתי משתנה. להפך, יש לה מקצב שמתאים לכל מצב בחיים. הקצב משתנה, העיבוד משתנה, אבל הקריאה תמיד פועלת.

אלוהים קרא לנו לעבוד. מי שחטאיו נסלחו, מי שרוח הקודש חי בלבו, מוכן לעבוד קשה. הוא שבע רצון מעבודתו, ולו רק משום שהוא יודע שהוא חי ופועל בשירות המשיח.

עבודה עברית

נציגי הקבלנים והחקלאים מתנגדים לשורה של החמרות נוקשות שיחולו על העסקת עובדים זרים חוקיים. נשיא התאחדות הקבלנים סיפר: "הבאתי ארבעים פועלים פלסטיניים לעבודה באתר בנייה ברמת השרון אך התושבים הפגינו נגדי עד שנאלצתי לסלק אותם. במודעות שפרסמתי  בעיתונים הצעתי לשלם לישראלים 8,000 ₪ בחודש אך הם לא באו לעבוד. לפיכך נאלצתי להשיג עובדים זרים".

"הניסיונות להעסיק ישראלים בענפי החקלאות לא הצליחו גם בתקופות שבהן המחסור בעובדים היה בשיאו", טוען מזכיר ארגון מגדלי הפרחים, המכהן כיו"ר ועדת העבודה של התאחדות חקלאי ישראל.

שירות התעסוקה מנסה לעזור למסעדנים לגייס עובדים ישראלים לעבודות ניקיון ושטיפת כלים במסעדות. אחד מראשי התאחדות המסעדנים בישראל אמר: "בלי שוטפי כלים לא ניתן לנהל מסעדה, אך אנחנו לא מצליחים לגייס עובדים ישראלים. לכן אנחנו נאלצים להעסיק בעבודות הללו עובדים זרים".

עובדים עלינו

 חברה ישראלית וחברה יפנית החליטו לערוך תחרות חתירה בסירות.

שתי החברות התאמנו זמן רב ולבסוף הגיע היום המיוחל. בתחרות ניצחה הנבחרת היפנית בהפרש ניכר.

הישראלים היו נחושים בדעתם לנצח בשנה שלאחר מכן, ולשם כך מונתה ועדת חקירה שתחקור מה גרם לכישלון הנבחרת.

הוועדה בדקה ומצאה שבנבחרת היפנית השתתפו שבעה חותרים ומנהל אחד, ואילו בנבחרת הישראלית השתתפו שבעה מנהלים וחותר אחד. הוועדה הסיקה שהנבחרת הישראלית כללה מנהלים רבים מדי ופחות מדי חותרים.

לאור המסקנות נערכו מספר שינויים במבנה הנבחרת הישראלית: במקום שבעה מנהלים וחותר אחד נבחרו ארבעה מנהלים בכירים ביותר, שני מנהלים בכירים, מנהל בדרגת ביניים וחותר אחד. בנוסף לכך נקבעה טבלת בונוסים המבוססת על הישגים לצורך עידוד ותמריץ.

בתחרות הגומלין שנערכה כעבור שנה, ניצחה הנבחרת היפנית ואף בפער גדול יותר מזה שבשנה הקודמת.

לנוכח הישגיה העלובים של הנבחרת הישראלית הוחלט לפטר מיד את החותר ולשלם למנהלים בונוסים כהערכה למאמציהם.