שונים, אבל לא מוזרים

מאת דן היידן

רון הוא בחור יפה תואר, ומעיד על עצמו שהוא משיחי. אבל רון הוא גם בחור מוזר. הוא אומנם גבוה, חסון, נאה ובעל כישרונות רבים. יש לו ביטחון עצמי, מה שמאפשר לו להעיד באומץ על המשיח. כל מי שפגש אותו התרשם ממנו עמוקות.

אבל מי שמכיר את רון מגלה עד מהרה שלא הכול תקין אצלו. הוא מתקשה להבחין בין דמיון למציאות, וטוען שראה חוצנים - יצורים שאינם מהעולם הזה. מחד, הוא מוחה בלהט על הפלות – וזה מצוין כמובן. מאידך, הפתרון שלו לבעיית ההפלות הוא להעמיד כל רופא שעוסק בכך מול כיתת יורים. רון טוען שיש בידו סודות חשובים שהופכים אותו מטרה של סוכנויות המודיעין השונות. הוא עצמו אינו יודע באילו סודות מדובר, שכן חוצנים הצפינו את הסודות האלה וחרטו אותם בדרך כלשהי במוחו. רון טוען שהוא חייב למצוא את הקוד שיאפשר לו גישה לסודות האלה. הוא טוען שיש לו קשר ישיר עם אלוהים, ושהוא יודע כל הזמן מה אלוהים רוצה. הוא אדם בלתי צפוי ואינו מוכן להכיר במציאות, משום שלדעתו הוא יודע טוב מכולם מה אלוהים חושב. ניתן לספר עוד על רון, אבל נדמה לי שהתמונה ברורה - רון איננו אדם מהשורה.

רון אינו מזיק לאיש, אבל הבעיה היא שהעדוּת שלו מוציאה שם רע לקהילת המשיח כולה. אנשים שמכירים אותו מסיקים מהתנהגותו שקהילת המשיח אינה מורכבת מאנשים ששונים מכולם, אלא מאנשים מוזרים.

למרבה הצער, משיחיים רבים אינם מתנהגים על פי מצוות אלוהים. אולי הם אינם מוזרים כמו רון, אבל הם מוזרים ובתחומים רבים הם מנותקים מהמציאות.

אומנם נכון שבתור משיחיים עלינו להיות שונים. איננו מצפים שמי שאלוהים סלח על חטאיו ונתן לו את רוח הקודש יתנהג כמו מי שלא זכה לכך. אבל אין זה אומר שעלינו להיות מוזרים ודוחים. להפך, עלינו להיות ידועים בשל התנהגות טובה וחכמה.

הכתובים אומרים שהבשורה היא מכשול בדרכם של אלה שאינם מאמינים בה, אבל הם אינם אומרים שעלינו להיות מכשול. העולם רואה בנו חבורה של צדקנים יהירים, ולמרבה הצער, במקרים רבים הוא צודקים. אנשים רבים אינם דוחים את המשיח דווקא או את האמונה המשיחית, אלא את ההתנהגות העלובה שלנו, שאמורה לייצג את המשיח ואת הבשורה. הבעיה היא שבמקרים רבים איננו רק שונים מהחברה שאנחנו חיים בה, אנחנו פשוט מוזרים. כל העולם רואה את זה, חוץ מאתנו כמובן.

אין צורך להגזים

במקומות רבים אין לקהילה המשיחית כל השפעה על החברה הסובבת אותה. הקהילה מבודדת ואינה מתערה בחברה, במחשבה ש"אנחנו המשיחיים מהקהילה" לעומת "החוטאים מהעולם". במשך דורות רבים התפתחה עוינות בין הקהילה לבין העולם שבחוץ, והדברים הגיעו לידי כך שהקהילה חדלה לשמש כמלח הארץ ואיבדה את יכולתה להיות אור העולם.

היום, לעומת זאת, הקהילה מנסה להפוך למשמעותית בחברה, אבל במקרים מסוימים תגובת הנגד הזאת היא מוגזמת. הקהילה עלולה לאבד את קדושתה ואת יחודה במשיח מרוב רצון לקחת חלק ולהשפיע.

קהילת המשיח אמורה להיות בעולם, אבל לא להשתייך לו. חייב להיות איזון בין הזהות שלנו עם החברה והמעורבות שלנו בנעשה בה, לבין אורח חיים שונה שתואם את אמות המידה הרוחניות והקדושות של אלוהים.

ישוע היה מעורב בחיי העם, בניגוד לממסד הדתי שהיה מרוחק ומנוכר. עם זאת הוא שמר על יושר ועל קדוּשה, שרק הדגישו את היחוד שלו בהשוואה לרבנים מחד ולפשוטי העם מאידך. נאמר עליו שהיה "מלא חסד ואמת" (יוח' א' 14). ישוע לא התבודד מהעולם, אבל גם לא הפך לחלק ממנו. הוא שמר על איזון. הוא היה מחויב לאמת, ובכל זאת הפגין חסד רב כלפי אלה שלא ניהלו את חייהם לאור אותם עקרונות. האיזון הזה הוא שהפך אותו, את תורתו ואת מעשיו למושכים וליעילים.

יחוּדיוּת היא דבר טוב

האיזון הזה בא לידי ביטוי גם בסיפורם של דניאל ושלושת רעיו. נבוכדנאצר מלך בבל רצה לגרום לכך שהבחורים האלה יתערו בתרבות הבבלית. הוא נתן להם שמות חדשים, והורה להכניס אותם לתוכנית הכשרה מיוחדת שנמשכה שלוש שנים, כדי שילמדו את השפה והתרבות הבבלית. דניאל ורעיו למדו בשקידה, ובזכות הצלחתם בלימודים הם הפכו לעדים משמעותיים בתוך התרבות הבבלית.

אבל בתרבות הזאת היו היבטים מסוימים שיכלו לגרום להם לאבד את יחודם ואת יושרם הרוחני. בפרק א' בספר דניאל עלה נושא התפריט שמהם ניזונו ארבעתם. התורה מפרטת דיני כשרות שונים, ודניאל וחבריו, שהכירו את דיני הכשרות, החליטו לא לאכול את האוכל הטמא שסיפק להם המלך. הם רצו לשמור על יחודם ועל השוני בינם לבין הסובבים אותם בכל מה שקשור למצוותיו של אלוהים.

הם היו מוכנים ללמוד את השפה הארמית (שהייתה השפה המדוברת בבבל), שכן שפה זו עזרה להם להתערות בחברה ולהשפיע ביעילות על סביבתם. בעזרתה הם יכלו להבין טוב יותר את החברה שבה הם חיו ולהפוך לחלק ממנה. לימוד השפה והתרבות לא היווה הפרה של מצווה כלשהי מן התורה, ולא הרחיק אותם מקדושתו של אלוהים.

אבל היחס שלהם היה שונה לגמרי כשהם נדרשו להפר מצווה כזו או אחרת של אלוהים. דניאל ורעיו ידעו שאם הם יאמצו את החלקים האלה של התרבות הבבלית, הדבר ישפיע עליהם גם במישור הרוחני. הם היו שונים מהחברה הבבלית האלילית, ורצו לשמר את השוני הזה. ואכן, בשעת מבחן גברה הקדושה שלהם על הרצון להיות מעורבים. הם בחרו לציית לאלוהים בכל מחיר, גם אם הציות הפך אותם ללא מקובלים בחברה הבבלית.

יש שתי נקודות חשובות בסיפור הזה. ראשית, דניאל וחבריו הצליחו לשלב בין חסד לאמת. הם שמרו על היחוד שלהם כמאמינים, ולא הסכימו לוותר על האמת שבדבר אלוהים, ועם זאת הם טיפלו בבעיה שניצבה בדרכם בנימוס, בפיקחות ובחסד. כשהציגו את עמדתם הרוחנית הם לא הפגינו התנשאות, אלא דיברו בנימוס וברגישות. דניאל הסביר לממונה עליו את הבעיה, וביקש שיפטור אותו מציות לצו המלך. דניאל ידע שלבבלים לא כל כך משנה מה הוא וחבריו יאכלו, ובלבד שיהיו בריאים ולא יֵראו רע בעיני המלך (דני' א' 8-15). הממונה עליהם בעצם אמר: "לא אכפת לנו אם אתם רוצים להיות שונים, ובלבד שלא תהיו מוזרים". ודניאל הסכים אתו.

שנית, אלוהים גרם לכך שארבעת הבחורים הנאמנים האלה יזכו לכבוד והערכה מצד הבבלים, למרות שהתעקשו לשמור על יחודם: "וכל דבר חוכמת בינה אשר ביקש מהם המלך, וימצאם עשר ידוֹת על כל החרטומים והאשפים אשר בכל מלכותו" (פס' 20).

נאמנות לאלוהים וקנאות לדברו יכולות לדור בכפיפה אחת עם ההשפעה שלנו על העולם הלא-מאמין. המפתח הוא איזון. אם יש לנו אמת ואין לנו חסד, איש לא יקשיב לנו. אם יש לנו חסד ואין לנו אמת, אין בפינו כל מסר לאלה שמוכנים לשמוע אותנו. ישוע היה מלא בשניהם. נאמר עליו שהוא היה "מלא חסד ואמת".

עניין אישי

עלינו להקפיד על איזון בין חסד לאמת. האיזון הזה ישפיע בצורה משמעותית על אורח החיים שלנו ועל העבודה שאנחנו עושים בשירות אלוהים.

הרצון שלנו להיות חלק מהחברה ולהיראות "נורמליים" גרם לכך שאיבדנו את יחודנו. אולי איננו מקללים ומתהוללים כמו הלא-מאמינים, אבל רובנו חומרניים לא פחות מהשכנים שלנו. אולי איננו שוכרים סרטים פורנוגרפיים בספריית הווידאו, אבל אנחנו לא ממש מקפידים על הסרטים ועל תוכניות הטלוויזיה שאנחנו וילדינו צופים בהם. אומנם אנחנו מגיעים לאספות הקהילה בכל שבת, אבל אין זה אומר שהאספות האלה מותירות בנו חותם כלשהו.

כתבי הקודש מבהירים שהמשיחיוּת איננה דת. לפי כתבי הקודש, המשיחי הוא אדם יחודי בקדושתו ובנכונות שלו להקריב את עצמו באהבה עבור הזולת ועל מזבח האמת. הבשורה אמורה לשנות אורחות חיים. היא לא רק תאולוגיה שיש להאמין בה. תמצית הבשורה היא הקשר שלנו עם אלוהים, קשר שמשנה את האדם מהיסוד. המשיחי שונה מכל מי שאינו משיחי - לא רק באמונתו, אלא גם באורח חייו ובדרך מחשבתו. לא מדובר בשוני חיצוני בלבד, אלא בהבדל מהותי: "איש אם יאהב את העולם - אין בו אהבת האב. כי כל אשר בעולם - תאוות בשרים, תאוות העיניים וגאוות הנכסים - לא מן האב הוא כי אם מן העולם. והעולם עובר עם תאוותיו, אך העושה את רצון אלוהים עומד לעד" (יוח"א ב' 15-17). כלומר, חייב להיות הבדל ברור באורח החיים ובדפוסי החשיבה של המשיחי בהשוואה לאלה של הלא-משיחי.

כשמתבוננים בדרך שבה אתה מתנהג בעבודה ובשעות הפנאי, האם אפשר לומר עליך שאתה משיחי? האם הספרים שאתה קורא, הסרטים שאתה צופה בהם והשימוש שאתה עושה בכספך מעידים על אמונתך? האם אתה מקדם את מטרותיו של המשיח עלי אדמות? האם יראת אלוהים ויושר אישי עומדים אצלך בראש סדר העדיפויות? האם התכונות האלה בולטות לעין באישיותך? אל תחפש תירוצים - ענה בכנות! האם אתה באמת בריאה חדשה של אלוהים, או שאתה רק עוד גוון דהוי בקשת הצבעים של החברה שאינה מכירה את המשיח? אין כל טעם שתאמר לסובבים אותך שאלוהים יחולל מפנה בחייהם אם הם אינם יכולים להבחין במפנה כזה בחייך.

דאגה משותפת

הרצון שלנו לשאת חן בעיני אחרים משפיע גם על אופיה של הקהילה. אנחנו מאבדים את ההיבט האנכי של עבודת אלוהים לטובת ההיבט האופקי. לא מעט דרשות מציגות את המשיח כאדם רגיל, כאחד מאתנו עד כדי כך שקשה להבחין שהוא שונה מכל אדם, ושהוא לא חלק מהעולם אלא אור העולם.

מחקר שנערך לפני מספר שנים בדק את ההתאמה בין מוזיקה, דרמה ובידור בימינו לבין עבודת אלוהים בקהילה. כ-50,000 איש שמבקרים בקביעות בקהילה נשאלו מה מושך אותם לאספות. התשובה הייתה מאוד משמחת. מסתבר שמרבית האנשים אינם נמשכים לבידור ולאיכות המוזיקלית. הרוב המכריע השיבו שהם באים לקהילה משום שהם מחפשים אותנטיוּת, את הדבר האמיתי. הם אינם מחפשים דת שמשולבת בבידור, אלא מערכת יחסים קרובה עם אלוהים.

כשאישה לובשת לבוש מפתה, שנועד להפיל גברים ברִשתה, אנחנו מטילים ספק ביושרה. אבל מדוע כשהקהילה עוטה על עצמה לבוש מפתה כדי להפיל ברִשתה את הלא-מאמינים זה נראה לנו מחוכם? אולי נדמה לנו שאנחנו "מרוויחים" נפשות אבודות, אבל האמת היא שההפסד עולה על הרווח.

המשיחיוּת אינה מתמקדת בשוני סתם, אלא בשוני יחודי. לא מדובר בעוד דת מיני רבות, אלא בדרך היחידה לאלוהים: "אין איש בא אל האב אלא דרכי" (יוח' י"ד 6). המשיח הוא אחד ויחיד. הבשורה היא אחת ויחידה. הקהילה היא אחת ויחידה. משיחי הוא זה שכל הדברים האלה נוגעים לו, ולכן גם הוא שונה ויחודי.

לפיכך עבודת האלוהים שלנו צריכה להיות יחודית, וכך גם המחויבוּת שלנו ללמוד את דבר אלוהים, הרצון שלנו לעבוד אותו ולא את עצמנו. כל הדברים האלה צריכים להיות יחודיים כשבמרכזם עומד המשיח. היחודיוּת הזאת אינה צריכה לעורר בנו מבוכה. להפך, זהו סימן לאותנטיוּת, לכך שאנחנו עוסקים בדבר האמיתי.

אם אתה רוצה להיות מוזר, אנא, עשה זאת בביתך. בכל מקום אחר הֱיה שונה, כמו דניאל ורעיו. הִתערֵה בחברה, הֱיה רב-חסד, ואל תשכח להיות יחודי אבל לא מוזר.

המאמר  The Unique Christian

מתוך Truth in Grace Ministries, Fall 1999