סליחה ושיקום

מאת דאג איסטרדיי

לכולנו יש עבר - מחסן שבו שמורים זיכרונות נעימים ולא כל כך נעימים, שמשפיעים על חיינו עד עצם היום הזה. אומנם גדלתי בבית משיחי, ותמיד היו סביבי משיחיים טובים, ובכל זאת חוויתי כמה אירועים כואבים בילדותי. כמה הייתי רוצה לחולל איזה קסם שיגרום לכל הזיכרונות האלה להיעלם. אבל אינני יכול. שאול כתב: "אני שוכח את אשר מאחרַי, ונחלץ קדימה אל מה שלפני" (פיל' ג' 13). אני לגמרי מסכים עם שאול. עלינו להמשיך קדימה, ויחד עם זאת עלינו להיות מסוגלים לשכוח את העבר. אבל נדמה לי שלמאמינים רבים, ואני בתוכם, אין כל מושג איך לעשות זאת.

בלי כל קשר למה שקרה לך בעבר, עליך לזכור שאלוהים פועל כדי שאותם דברים שליליים לא יפגעו בך עוד. אלוהים מבטיח לשקם את חיינו במלואם: "ושילמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה, הילק והחסיל והגזם, חֵילִי הגדול אשר שילחתי בכם" (יואל ב' 25). מדוע בחר אלוהים להזכיר את ארבעת המזיקים האלה?

כשארבעתם פועלים יחדיו, הם אוכלים את העלים, הענפים, הגזע ואפילו את השורש, עד שלא נותר דבר מן הצמח.

אלוהים הבטיח לתושבי יהודה לשקם אותם למרות כל מה שעבר עליהם. ואת ההבטחה הזאת הוא נותן גם לנו. גם אם אנחנו מרגישים הרוסים לחלוטין, אלוהים מתכוון לשקם אותנו.

הצעד הראשון

כצעד ראשון עלינו להשכין שלום בינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין הסובבים אותנו. רוב הכאבים והכעסים נובעים מהתנהגות כזו או אחרת של אחרים, ולכן אין שיקום אמיתי בלי סליחה. כדי להשתחרר מהפגיעות שספגנו ומהצער שנגרם לנו, עלינו לסלוח. כך קבע אלוהים, ואלוהים הרי אינו משתנה.

ישוע הִרבה לדבר על הנקודה הזאת. הוא הסביר שוב ושוב שלא נוכל לגדול בחיינו המשיחיים אם לא נסלח.

באחד הימים טיפס ישוע במעלה ההר. תלמידיו ניגשו אליו, והוא החל ללמד אותם (מתי ה' 1-2).

הדברים שהוא אמר במסגרת הדרשה על ההר נאמרו לתלמידיו, למאמינים, לאנשים שהכירו אותו. המסר הזה לא נועד ללא-מאמינים. חשוב שנבין את הנקודה הזאת כי בלעדיה לא נוכל להבין כראוי את דבריו של ישוע: "אם תסלחו לבני אדם על חטאותיהם, גם אביכם שבשמים יסלח לכם. ואם לא תסלחו לבני אדם, גם אביכם לא יסלח לכם על חטאותיכם" (ו' 14-15).

בחלק הראשון של הפסוקים האלה יש הבטחה נפלאה, אבל החלק השני מפחיד כמעט. אני, למשל, מאוד רוצה שאלוהים יסלח לי. אני יודע שאני טועה מדי פעם, עושה מעשים שאסור לי לעשות ולעתים קרובות נוקט גישה שאינה תואמת את רצון אלוהים. אני בהחלט רוצה שאלוהים יסלח לי. אבל אלוהים מבהיר שאם לא אסלח לאחרים, יהיה עלי להתבוסס בחטאַי. אני באמת לא מעוניין בזה.

יש מאמינים שאומרים: "תודה לאל שהוא סולח לי, אינני צריך לדאוג עוד". הם אינם מבינים שהסליחה איננה עניין פעוט, שבעיני אלוהים מדובר במשהו גדול וחשוב.

יש לנו תפיסה שגויה בעניין הסליחה, ולכן ראוי שנבדוק קודם כול מה אינו נחשב סליחה לפי דבר אלוהים:

סליחה אינה רגש

אם אנחנו מצפים שנתמלא באיזו תחושה מיוחדת שתאיץ בנו לסלוח, יתכן שיהיה עלינו להמתין לנצח. עוד לא פגשתי מישהו שממש "בא לו לסלוח" למי שפגע בו. אולי הצלחנו להדחיק את הכאב, אבל אין זה אומר שסלחנו למי שפגע בנו. הזיכרון שלנו דוהה עם הזמן והכאב הופך לעמום, אבל לא די בזמן כדי לרפא את כל הפצעים. רק אלוהים יכול לרפא את לבנו הכואב.

סליחה איננה העמדת פנים

אל לנו לטאטא את העלבון והפגיעה מתחת לשטיח. אל לנו להעמיד פנים שלא נפגענו, כאילו שהדבר אינו חשוב לנו כלל. העמדת פנים וסליחה אינן אותו הדבר.

נדמה לנו שאם נתעלם מהעוול שעוללו לנו, יוצא שסלחנו. נניח שמישהו מתנגש במכוניתך מאחור. האם תצדיק אותו ותאמר שהוא היה חייב להתנגש בך משום שלא עצרת במקום הנכון?

נניח שהייתי סוטר בפרצופך, ואחר כך מבקש סליחה. מה היית עונה? "זה בסדר"? הרי אם היית עונה כך, היית נותן לי רשות לעשות זאת שוב.

לא הייתי צריך לסטור לך, ואם תתייחס בביטול להתנהגות שלי, בעצם תעודד אותי לחטוא שוב.

אין לנו כל זכות לעודד מישהו לחטוא. במקרה כזה היה עליך לענות: "אני סולח לך", ובכך להכיר בעובדה שבאמת חטאתי נגדך.

סליחה אין פירושה שאפשר לבטוח במי שפגע בנו

לפני מספר שנים ניגשה אלי בחורה כשהיא נסערת. בקושי רב סיפרה לי שבארבע השנים האחרונות אביה אנס אותה שוב ושוב. היא מעולם לא סיפרה על כך לאיש.

האם היה עלי לעודד אותה לסלוח לאביה אם הוא יתנצל ויבטיח להשתנות, ואחר כך לבטוח בו? בוודאי שלא. אביה לא היה ראוי לאמון.

אינני אומר שאסור לה לסמוך על אביה לעולם. עלינו לאפשר לאלה שפגעו בנו להשתנות ולשקם את חייהם, אבל במקרים מסוימים יהיה עליהם להוכיח לאורך זמן שהם אכן ראויים לאמון מחודש. סליחה אינה קשורה לאמון. אנחנו יכולים לסלוח למישהו גם אם איננו מסוגלים לסמוך עליו.

אמון הוא תוצאה של היכרות ממושכת ושל הצטברות ראיות שמצדיקות מתן אמון. אנחנו רוכשים אמון באנשים לאחר שהם הוכיחו לנו שהם ראויים לכך.

כשמישהו מצליף בנו, התגובה הטבעית תהיה כעס, כאב ואובדן האמון. אילו סליחה הייתה חושפת אותנו לפגיעות חוזרות ונשנות מצד מי שכבר פגע בנו גופנית או נפשית, אני מניח שלעולם לא היינו סולחים. אבל אם נבין שסליחה ואמון הם שני דברים שונים, לא נתקשה לסלוח.

סליחה אין פירושה שעלינו לפטור את האשם מאחריותו

נדמה לנו שכשאנחנו סולחים, אנחנו פוטרים את מי שפגע בנו מההשלכות של מעשיו. אבל אלוהים יכול לגרום לכך שהחוטא יהיה חייב להתמודד עם מעשיו. אין לנו כל זכות לפטור מישהו מאחריות למעשיו, וממילא גם אין לנו כל יכולת לעשות זאת. רק אלוהים, בחסדו, יכול לטהר אדם מחטא.

אנחנו יכולים לסלוח לאותו אדם על מה שהוא עולל לנו, אבל אלוהים יטפל בו בכל מה שנוגע לחטא. כשאנחנו לוקחים לידינו את האחריות על נטיות לבנו וסולחים למי שפגע בנו, אנחנו בעצם מְפנים את הדרך ומאפשרים לאותו אדם לבוא לאלוהים ולבקש את סליחתו. רק כך אלוהים יוכל לשקם את חיינו ואת חייו של זה שפגע בנו.

מהי סליחה?

אם כך, מהי סליחה? סליחה היא החלטה: לציית לאלוהים וללכת בדרכו, ולא לאפשר למעשיהם או לנטיות לבם של אחרים להשפיע לרעה על מעשינו או על נטיות לבנו.

סליחה היא החלטה

לא תמיד קל לנו להחליט, אבל אלוהים נתן לנו את היכולת להגיע להחלטות. גם כשהרגשות שלנו צועקים בקול גדול: "לא!", אנחנו יכולים להחליט לסלוח. מי שאומר: "אינני יכול לסלוח" בעצם טועה. הוא בעצם אומר: "אינני רוצה לסלוח" או "אינני מוכן לסלוח".

סליחה היא החלטה, אומנם קשה, אבל החלטה. מדובר בהחלטה שאין לה כל קשר לרגשות, ולכן היא אפשרית.

מי צריך להחליט? כמובן זה שנפגע. אם פגעו בנו, אנחנו צריכים לבקש מאלוהים את החסד הדרוש כדי לסלוח, ולהחליט לסלוח. אם לא נסלח, נצטרך לשאת בתוצאות המרד שלנו באלוהים.

סליחה היא ציות

סליחה איננה המלצה, היא מצווה. אלוהים אינו אומר שכדאי לנו לסלוח, שזה רעיון מצוין. הוא אומר שעלינו לסלוח! סליחה פירושה ציות לאלוהים. הסליחה היא בראש ובראשונה החלטה שנעשית בין האדם לבין אלוהים, ורק אחר כך היא באה לידי ביטוי בינו לבין זה שפגע בו.

גם אם אנחנו כועסים ומרי נפש כלפי מישהו שכבר נפטר, אנחנו יכולים לסלוח לו משום שהסליחה היא החלטה שעלינו להגיע אליה בינינו לבין עצמנו. כשאנחנו סולחים, אנחנו משתחררים מהמועקה וזוכים בחרות שאלוהים העניק לנו במשיח.

הסליחה תורמת לקשר עם אלוהים

כאמור, הסליחה היא בראש ובראשונה בינינו ובין אלוהים. עלינו לפנות לאלוהים בעניין זה עוד לפני שנפנה לזה שפגע בנו. לאחר שנפנה לאלוהים ונבקש את חסדו והדרכתו, נוכל לשוחח עם מי שפגע בנו ברוח הנכונה, באמת ובאהבה.

ציות או מרד?

יותר מכול חשוב שנציית לאלוהים. כשאנחנו סולחים, אנחנו מצייתים, וכשאנחנו מחליטים לא לציית ולא לסלוח, אנחנו מורדים באלוהים וחוטאים לו. אם אנחנו רוצים בחסד אלוהים, עלינו לסלוח.

אבי, שהיה רועה קהילה במשך 45 שנה, אמר לי לפני מותו: "אני מאמין שמשיחיים רבים אינם גדלים באמונתם משום שהם אינם מצליחים לסלוח, והחטא הזה מחבל בקדושה שלהם". איננו יכולים למרוד באלוהים ולגדול באמונה. המרדנות פוגעת בחיינו הרוחניים. וגם ההפך נכון: כשאנחנו מצייתים, אנחנו גדלים. כשאנחנו סולחים, אנחנו משילים מעלינו מטען כבד שמונע מאתנו להתקדם.

הסליחה כדרך חיים

הסליחה אינה פעולה חד-פעמית, מדובר בדרך חיים. מי שאינו מוכן לסלוח, סופו שיסבול משתי בעיות קשות: עלבון מתמשך ומרירות.

העלבון והמרירות יגרמו לנו להגיב בצורה קשה על הפגיעה שספגנו, אבל תגובת נגד כזאת היא חסרת כל טעם. אצל ילדים אנחנו יכולים לראות אותה באמירה: "הוא התחיל".

אם מישהו אינו מתקשר אלינו בתכיפות שבה היינו רוצים, אנחנו חושבים: "אם הוא לאינו מתקשר אלי, גם אני לא אתקשר אליו", "אם הוא לא אמר לי שלום, גם אני לא אברך אותו לשלום". אנחנו מכניסים את עצמנו למבוי סתום, ואחר כך מרגישים רע עם עצמנו. כשאנחנו נתקלים באותו אדם, לחץ הדם שלנו עולה, וכששמו מוזכר, אנחנו חשים מחדש את העלבון והכעס. אם כזה הוא מצבנו, סימן שלא עשינו את מה שעלינו לעשות. אם מישהו גורם ללחץ הדם שלנו לעלות וללבנו להתכווץ מרוב עלבון, סימן שיש בעברנו משהו שעדיין לא טיפלנו בו כראוי.

לפעמים איננו פוגשים את האדם שפגע בנו בעבר, ופשוט שוכחים שלא סלחנו לו. לא משנה כמה פעמים בשבוע אנחנו נזכרים בזה שפגע בנו. השאלה היא איך אנחנו מגיבים כשאנחנו נתקלים בו.

מה קורה כשאנחנו נזכרים באירוע מסוים שנפגענו במהלכו? יתכן שאנחנו נזכרים באותו אירוע רק פעם בשנה, אבל דמנו רותח ואנחנו חשים שהמרירות משתלטת עלינו. המרירות הזו הורסת אותנו מבחינה רוחנית, רגשית וגופנית.

איננו יכולים לסלוח פעם אחת ולחשוב שהכול בסדר. עלינו לסלוח כל הזמן. איש לא יכול להבטיח לנו שלא ניפָּגע שוב אחרי שסלחנו. אדרבה, סביר להניח שכן ניפגע שוב. לכן הסליחה אינה משהו חד-פעמי.

הסליחה היא דרך חיים, ומי שהולך בדרך זו צועד בעקבות המשיח. הוא סלח לנו למרות שפגענו בו שוב ושוב, וכך גם עלינו לסלוח לפוגעים בנו. אלוהים הבטיח שיברך אותנו אם נציית לו. ישוע אמר שאם אנחנו אוהבים אותו, נציית לדברו. לכן עלינו לציית, ולהניח לאלוהים לטפל בקשיים הרגשיים שלנו.

אין זה קל לסלוח, אבל זה אפשרי. זו הדרך היחידה שבה נוכל לנהל מערכת יחסים משיחית עם אחיותינו ואחינו לאמונה, וגם עם אלה שאינם מאמינים. הסליחה עוזרת לנו להתעלות על הבעיות הקטנות ולעסוק בעיקר, בישוע המשיח. עלינו לזכור שתגובה שאינה הולמת אינה טובה מהמעשה הקלוקל שעורר את התגובה הזאת. אם מישהו חטא לנו ובתגובה אנחנו חוטאים לו, יוצא שאיננו טובים ממנו.

אם איננו מוכנים לסלוח, אם אנחנו אומרים שאיננו מסוגלים, אנחנו בעצם מעדיפים ללכת אחר לבנו במקום ללכת אחרי אלוהים.

זִכרו את דברי ישוע: אם לא נסלח לחוטאים לנו, אלוהים לא יסלח לנו. אבל אם נסלח להם, הוא יסלח לנו.

המאמר  Restoration through Forgiveness

מתוך Last Days Ministries

חוסר סליחה ותוצאותיה מאת דליה אלון

חוסר נכונות לסלוח עלול לפגוע בקשר שלנו עם אלוהים. ישוע הזהיר: "כאשר אתם עומדים בתפילה, ויש לכם דבר נגד מישהו - סִלחו, כדי שגם אביכם שבשמים יסלח לכם על חטאיכם" (מרק' י"א 25).

המשל על העבד שלא מחל לחברו (אחרי שאדונו מחל לו)  ממחיש היטב את התוצאה של חוסר סליחה (מתי י"ח 23-35): "...האם לא היית צריך גם אתה לרחם על חברך העבד כשם שאני ריחמתי עליך? ובכעסו מסר אותו אדוניו לנוגשים עד אשר ישלם את החוב כולו. ככה גם אבי שבשמים יעשה לכם אם לא תמחלו איש לאחיו בכל לבבכם" (פס' 33-35).

חוסר הסליחה הוא חוב שלנו לאלוהים. כשאח חוטא לנו, עלינו להוכיח אותו כפי שכתוב במתי י"ח 15-16, ובכל זאת עלינו לסלוח לו.

מיד לאחר שישוע לימד כיצד להתפלל (מתי ו' 5-13) הוא לימד גם כיצד לסלוח: "כי אם תסלחו לבני אדם על חטאותיהם, גם  אביכם שבשמים יסלח לכם. ואם לא תסלחו לבני אדם, גם אביכם לא יסלח לכם על חטאותיכם" (מתי ו' 14-15).

הסליחה היא חשובה ביותר בחיינו כמשיחיים. יש קשר ישיר בין סליחה לבין היכולת שלנו לשרת את אלוהים, להתפלל אליו ולקבל מענה לתפילותינו. אנו זקוקים לעזרת אלוהים כדי שנוכל לאהוב את החוטא ולשנוא את החטא.

עלינו להבין שהתנהגות לא הוגנת של אח כלפינו נובעת מהחטא, ומהעובדה שאלוהים דחה את אדם וחווה וגירש אותם מגן עדן. אדם פגוע עקב דחייה נוטה להגן על עצמו ולדחות אחרים. אם נבין זאת, אולי לא נוכל לחבק בחום את מי שפגע בנו, אבל נוכל לרחם עליו, להתפלל עבורו ולבקש מאלוהים שיברך אותו ושירפא את הפצע שממנו הוא סובל. אם כך נעשה, נזכה לראות את הפרי הטוב של הסליחה הן בחיינו והן בחיי זה שפגע בנו.

לפני כשנה טעיתי כאשר הוכחתי ללא אהבה אחות מהקהילה על מעשה כלשהו שעשתה. אומנם באתי עם האמת, אך ללא אהבה. כמובן שהיא סירבה לקבל את התוכחה. התפללתי לאלוהים שיתן לי אהבה עבורה ובחסדו הוא נתן לי. כעת אני מתפללת עבורה לעתים קרובות למרות שבינתיים הקשר בינינו רופף. אני מאמינה שאלוהים יראה לי את הזמן הנכון לשוחח אתה באהבה על מה שקרה, ושהיא מצד אחד תסלח לי ומצד שני תקבל את תוכחתי בשמחה ותתקן את הטעון תיקון. אז נוכל לשוב ולהיות חברות כפי שהיינו בעבר. אם צריך להוכיח אח או אחות, נעשה זאת באהבה ובענווה (אפס' ד' 15; גלט' ו' 1). לא נוכל לסלוח אם לא נדע לאהוב. יוחנן אמר: "חסד ורחמים ושלום יהיו עמנו מאת האלוהים האב ומאת האדון ישוע המשיח בן האב, באמת ובאהבה" (יוח"ב פס' 3). שמעון פטרוס הוסיף: "אֶהבו זה את זה בכל לבבכם ומאודכם" (פטר"א א' 22). עלינו לאהוב את אחינו ללא חנופה ,עם האמת ובלב טהור. רק אלוהים יכול ללמד אותנו אהבה כזו .   

"סוף דבר הֱיו כולכם לב אחד, שותפים לצער הזולת, אוהבי האחים, רחמנים וענווים. אל תשלמו רעה תחת רעה ולא חירוף תחת חירוף. אדרבה - תברכו, שהרי לכך נקראתם, למען תירשו את הברכה" (פטר"א ג' 8-9). 

מי יתן ואלהים יעזור לנו למלא קריאה זו!