תפילה טהורה

אלוהים מספק את צרכינו

מאת סטיבן קרלוף

הלחם מסמל את החיים ולכן בימי קדם נהגו לבצוע אותו ולא לפרוס אותו עם סכין. כשאנחנו מבקשים מאלוהים את "לחם חוקנו תן לנו היום", אנחנו למעשה מבקשים שיתן לנו חיים

כולנו זקוקים ללחם ומזון כדי לחיות. כולנו גם זקוקים לסליחת חטאים על מנת להיות בקשר עם אלוהים. כולנו זקוקים להגנה מפני פיתויים על מנת לחוות ניצחון רוחני. תפילת האדון מכילה שש בקשות. שלוש הראשונות עוסקות באלוהים, והשלוש הבאות בנו ובצרכינו.

יש חשיבות לסדר שבו ישוע הציג את התפילה. הלחם חיוני כי מי שאינו חי מבחינה גופנית לא יוכל לחזור בתשובה ולחיות מבחינה רוחנית. מי שמאמין באלוהים, מביא בפניו את צרכיו הגופניים. רק אדם שנולד מלמעלה יכול לשכוח את רעבונו ולהתפלל קודם כול על כבודו של אלוהים, על מלכותו ועל כך שרצונו יֵעשה. רק אחר כך הוא פונה לצרכיו שלו, ומבקש לחם. תפילה טהורה מדברת על אלוהים לפני שהיא מדברת על המתפלל עצמו.

"לחם"

כדי להבין את משמעות המילים - "את לחם חוקנו תן לנו היום" (מתי ו' 11), עלינו להבין את משמעות המילה "לחם". פרשנים רבים חושבים שלא מדובר כאן בלחם רגיל. קשה להם להאמין שישוע מדבר על עניין כל כך שגרתי לאחר שדיבר על שמו הנשגב של אלוהים, על מלכותו ועל רצונו הקדוש. הם טוענים שמדובר במזון רוחני - בדבר אלוהים או בלחם של סעודת האדון.

אבל תלמידיו של ישוע לא חשבו שהלחם הוא משהו רוחני. הם ראו בו מזון שאִפשר להם לחיות ולתפקד. גם היום, הלחם הוא המרכיב הבסיסי במזון שלנו, והוא נחוץ לנו כדי להתקיים. באותם ימים לא נהגו לפרוס את הלחם עם סכין, אלא לבצוע אותו. היות שהלחם סימל את החיים, אנשים לא רצו לחתוך את החיים בסכין. כשהתלמידים נפגשו, "הם היו שוקדים על תורת השליחים, על ההתחברות, על בציעת הלחם ועל התפילות" (מה"ש ב' 42).

כשאנחנו מבקשים לחם מאבינו שבשמים, אנחנו בעצם מבקשים שידאג לצרכינו הגופניים והחיוניים. הצרכים האלה כוללים ביגוד, מחסה, בריאות ומזון.

אבל השאלה היא מדוע ישוע לימד את תלמידיו להתפלל עבור משהו כל כך שגרתי, במיוחד לאחר שלימד אותם להתפלל עבור דברים נשגבים ביותר. התשובה היא שאלוהים הוא גדול: הוא ריבון העולם. יום יבוא וכל אומות העולם יפארו את שמו הקדוש. הוא שולט בכל דבר, ויבוא יום שבו כולם יכירו אותו והוא יגשים את תוכניתו עד תום. למרות זאת הוא מוצא עניין בילדיו ורוצה לספק להם את כל צורכיהם. אומנם אלוהים הוא מלך קדוש, אבל הוא גם אב אוהב שדואג לילדיו.

"לחם חוקנו"

לחם חוקנו הוא הלחם שאנחנו צורכים מדי יום. כלומר ישוע לימד את תלמידיו להתפלל שאלוהים יספק את הצרכים החיוניים שלהם בכל יום. בימיו של ישוע נהגו לשלם לפועלים שכר יומי. בדרך כלל היה זה שכר נמוך, ואי אפשר היה לחסוך ממנו דבר. השכר היומי שימש כדי לרכוש את המזון הדרוש לאותו יום ואת הדברים הבסיסיים ביותר.

העיקרון של "לחם חוק", הלחם היומי, הוא ברור. ישוע רצה שתלמידיו יכירו בתלות היום- יומית שלהם באלוהים. עלינו להתמודד עם האתגרים שמציב בפנינו ההווה, היום, ולהשאיר את דאגות המחר למחר. אל לנו לדאוג לגבי מה שיקרה בעתיד הלא ידוע. עלינו לסמוך על אלוהים, על אבינו שבשמים, ולהאמין שהוא יספק את צרכינו.

"את לחם חוקנו תן לנו היום"

כתבי הקודש מתארים את אלוהים כמי שמספק את צרכינו החיוניים. יעקב כתב: "כל מתנה טובה וכל מתנה שלמה יורדת ממעל, מאת אבי האורות, אשר כל שינוי וכל צל חילוף אין בו" (יעקב א' 17). שאול בעצם שאל שאלה רטורית: "מה יש לך שלא קיבלת?" (קור"א ד' 7). את כל מה שדרוש לנו כדי לחיות, קיבלנו מאלוהים. אבל קשה לנו לזכור את העובדה הזו, כשהמקרר שלנו מלא בכל טוב וכשהמשכורת נכנסת לחשבון במועד.

רבים מאתנו חשים שהבקשה "את לחם חוקנו תן לנו היום" אינה רלוונטית עבורם. הנוחות היחסית שאנחנו חיים בה עלולה להקהות את חושינו ולהשכיח מאתנו שאלוהים הוא המקור לכל מתנה טובה. אנחנו נוטים לראות במשכורת ובהישגים שלנו ביטוי להצלחתנו, במקום ביטוי לאהבתו של אלוהים ולחסדו. אלא שהכתובים מבהירים שגם כשאנחנו מצליחים, זה קורה בזכות אלוהים.

לאחר שאלוהים ברא את אדם וחווה הוא אמר להם: "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, לכם יהיה לאוכלה" (ברא' א' 29). אלוהים הוא זה שמספק לבני האדם את מזונם. שאול כתב לטימותיאוס שאלוהים ברא סוגי מזון "למען יֹאכְלום בתודה המאמינים ויודעי האמת. הן כל מה שברא אלוהים טוב הוא, ואין לפסול דבר אם אוכלים אותו בברכה, שכן הוא מקודש בדבר אלוהים ובתפילה" (טימ"א ד' 3-5). המזון שאלוהים מספק לנו הוא מקודש משום שהוא נועד לקיים אותנו. הוא מקודש בדבר אלוהים, שהרי אלוהים אמר שהוא טוב, והוא מקודש גם בתפילות ההודיה והתחינה שלנו.

רוב האנשים אוכלים בחיפזון את "לחם חוקם היומי", ושוכחים להודות עליו לאלוהים. המסעדות המפוארות והמרכולים השופעים גורמים לנו לראות במזון דבר מובן מאליו. אבל תלמיד נאמן של המשיח יבטא את תודתו לאלוהים על לחם החוק שהוא מספק מדי יום. דוד המלך אמר: "נער הייתי, גם זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" (תהל' ל"ז 25). אומנם יש מאמינים שמתמודדים עם מחסור, אבל הם אינם נעזבים לעולם.

לפני שבני ישראל נכנסו לארץ המובטחת, הזהיר אותם אלוהים שלא ישכחו אותו לאחר שדרכם תצלח. הוא הזהיר פן יאמרו בלבם: "כוחי ועוצֶם ידִי עשה לי את החַיִל הזה" (דבר' ח' 17).

בכל פעם שקשה לנו להכיר תודה לאלוהים על כך שהוא מספק את צרכינו, עלינו לשאול את עצמנו: "מי נותן לנו אוויר לנשימה? מי שומר על בריאותנו כך שנוכל להמשיך ולעבוד?". אילו הפסיק אלוהים לדאוג לנו, ולוּ לרגע אחד, הכול היה מתמוטט והביטחון שלנו היה מתגלה כאֵד שנעלם בן רגע.

תפילה טהורה היא ביטוי לכך שאנחנו מכירים באלוהים כמקור לכל מה שחיוני לנו. הביטוי "את לחם חוקנו תן לנו היום" אינו קריאה של אדם רעב שמבקש מנה חמה, אלא של תלות באלוהים ושל הודיה על כך שאיננו רעבים ושצרכינו הבסיסיים סופקו על ידי אבינו שבשמים.

אבל מדוע עלינו לבקש מאלוהים מדי יום את לחם חוקנו? מדוע הוא אינו מספק לנו את צרכינו אחת ולתמיד? כי אילו הוא עשה כך, הוא לא היה שומע מאתנו עוד. ישוע לימד אותנו לבטוח באלוהים כל הזמן, מדי יום. בעולם המודרני, רק מעטים מבינים שעליהם להישען על אביהם שבשמים כדי שצורכיהם היום-יומיים יסופקו. לעתים קרובות אנחנו בוטחים בבנקים, בביטוח המנהלים שלנו או בקצבאות הביטוח הלאומי. כמובן שאין בדברים האלה כל רע, אבל אסור לנו לשכוח שמי שמספק את צרכינו הוא אלוהים, ושבלעדיו גם חברות הביטוח והבנקים לא היו מסוגלים להתקיים.

כשרעייתי ואני רק נישאנו, המשכורת שלנו הייתה נמוכה. נאלצנו לשאת עיניים לאלוהים אפילו עבור לחם חוקנו. אבל גם היום, כשמצבנו הכלכלי טוב בהרבה, אנחנו יודעים שאסור לנו לשנות את ההתייחסות שלנו, ושעלינו להוקיר לאלוהים תודה על כל ארוחה שבאה אל פינו.

רבים אינם יודעים היכן ימצאו את הכסף לארוחה הבאה, או איך ישלמו את דמי השכירות בחודש הבא. תפילה טהורה מבטאת ביטחון ותלות באלוהים כשמדובר במזון, בשכר דירה ובכל יתר הצרכים. כשאנחנו מתפללים: "את לחם חוקנו תן לנו היום", אנחנו נושאים עינינו אל זה שמספק את כל צרכינו.

המאמרA Concern for God`s Provision 

מתוך Zion's Fire, August-September 1990  

המילה לחם מופיעה בתנ"ך 280 פעם. מדובר בסוגים שונים של לחם: בקיץ היה נהוג לאכול לחם שעורים, לחם זה נקרא "לחם ביכורים" משום שנוצר משעורה מקדימה להבשיל. בספר שמות אנחנו קוראים על כיכר לחם. כאשר דוד המלך הביא את ארון הברית לירושלים הוא חילק לכל הנוכחים חלה כאות לשמחה. כשאליהו הנביא ברח למדבר מאימת איזבל הביא לו המלאך עוגה. אביגיל סיפקה לצבאו העייף של דוד מאתיים לחם וחמש סאים קלי (זרעי דגן קלויים). גם לחם מרורים יש בתנ"ך והכוונה ללחם צר- לחם של רעב ומצוקה. כשהנביא יחזקאל הזהיר את ירושלים מפני מר גורלה, הוא ציווה להכין לחם שיספיק ל-390 יום – הייתה זו עוגה שנעשתה  מחיטין, שעורים, פול, עדשים, דוחן, וכוסמים ונאפתה על גללי צואת אדם.

בבית המקדש היה לחם הפנים שרק הכוהנים היו רשאים לאכול ממנו. בין סוגי הלחם שהובאו למקדש לקורבן היו כיכרות קמח סולת מובחר, עם שמן ומלח שתובלו בלבונה. הם הוקרבו לאלוהים כשלמי תודה. בעת העלאת הקורבן היה הכהן קורע פיסות בצק או חופן קמח ומעלה אותם כקטורת וריח הניחוח היה נישא אל על.

הקורבנות שנהגו להעלות בחג השבועות נקראו "תנופות" משום שהכוהן היה מניף את העומר מעל לראשו לעיני הקהל. על שולחן הזהב בבית המקדש היו מונחות בקביעות 12 חלות שסימלו את 12 השבטים. מדי שבת הן הוחלפו בחלות חדשות ולאחר שהועלו כקורבן היו הכוהנים אוכלים את הנותר.

אחרי חורבן בית המקדש החלו היהודים לראות בכל ארוחה סמל לקורבנות ומשום כך ארוחה לא נחשבה לשלמה אלמלא כללה לחם. במשך השנים התפתחו מסורות חדשות שנוגעות להכנת הלחם. בימינו לפני שנאפה הלחם נהוג להפריש מן הבצק כזית ולשרוף קומץ זה כזכר לקורבן העולה.