ג'והן וויקליף

מאת ד"ר הרב סאמוורת' 

אחת הברכות הגדולות ביותר שיש לאדם היא היכולת לקרוא את דבר אלוהים בשפת אמו. בימי הביניים עמדה לרשותם של תושבי אירופה ובריטניה הווּלגַטה - תרגום התנ"ך והברית החדשה ללטינית. זאת הייתה אז הגרסה הרשמית של כתבי הקודש. תרגום הוולגטה נעשה במחצית השנייה של המאה הרביעית לספירה.

פרט לאנשי כמורה, רק מעטים הכירו את הלטינית, ולכן רק בודדים יכלו לקרוא את הוולגטה. גם האספות בכנסיות נערכו בשפה הלטינית, מה שיצר תלות במנהיגי הדת. בלעדיהם לא יכלו המאמינים להעמיק את הידע הרוחני שלהם ולהכיר את מצוותיו של אלוהים. חלקים מכתבי הקודש תורגמו לאנגלית עוד לפני ימי הביניים, אבל עד המאה ה-14 לספירה לא הייתה בנמצא אפילו גרסה אחת שהכילה את כתבי הקודש כולם.

קורות חייו של ג'והן וויקליף

גו'הן וויקליף היה הראשון שתרגם את כל כתבי הקודש לאנגלית. פרטים רבים אודות חייו אינם ידועים לנו. ידוע שהוא נולד ב-1330 בערך, בווסט ריידינג שבאנגליה. הוא למד באוניברסיטת אוקספורד, ושם התגלה כבחור כישרוני ביותר. כשסיים את לימודי התואר השני הוא הפך לאחד המנהיגים בקהילה המשיחית. מספר שנים אחר כך הוא סיים דוקטורט בתאולוגיה, והוסמך כמרצה לתאולוגיה ולפילוסופיה. רבים ראו בו את התאולוג הבכיר באנגליה ובאירופה כולה.

ימיו כמרצה באוקספורד לא היו קלים. בין אנגליה וצרפת ניטשה אז "מלחמת מאה השנים" (יואל, אולי בלרב על מלחמת מאה השנים שלא הייתה מאה שנים). תנאי המחיה של האיכרים באותם ימים היו קשים מנשוא, וחוסר שביעות הרצון מהמצב הכלכלי והחברתי מצא את ביטויו בכל מקום. בנוסף לכך, המגפה השחורה תקפה את אירופה וזרעה הרס בל ישוער. כמעט שלושים אחוזים מאוכלוסיית אירופה מתו במגפה. באזורים מסוימים הגיעה התמותה לחמישים אחוזים. המציאות העגומה הזאת השפיעה על מצב הרוח של כולם, ורבים האמינו שקץ העולם מגיע.

אנשים רבים סברו שהאסונות האלה מקורם בחוסר הנאמנות המוסרי של הכנסייה, ושזהו עונש מאלוהים. היוקרה של הכנסייה ירדה בעיני המאמינים בעקבות "השסע הגדול" שנוצר בה: שני המנהיגים שקמו בה התחרו זה בזה: האפיפיור ברומא וזה שבאוויניון שבצרפת. ההידרדרות שחלה בשמה הטוב של הכנסייה הייתה תוצאה ישירה של הבּוּרוּת שהתפשטה בקרב הכמורה. רק אחד מארבעה אנשי כמורה היה מסוגל לצטט את תפילת האדון, ומעטים עוד יותר ידעו לצטט את עשרת הדיברות. באותם ימים קשים, כשאנשים רבים נשאו עיניים לכנסייה כדי לשאוב ניחומים, לא היה מי שיסייע בידם.

באותה תקופה חלו גם שינויים בעקרונות האמונה המשיחית. בוועידה שהתכנסה בשנת 1215 הוחלט שהכנסייה תאמץ את ההשקפה שלפיה, כשהכומר מגיש לפיו של המאמין את סעודת האדון, הלחם והיין הופכים לגופו ודמו של ישוע בתוך גופו של המאמין. ההשקפה הזאת עוררה ויכוח תאולוגי שנמשך כמאתיים שנה. מאמינים רבים, וויקליף ביניהם, דחו את הרעיון וראו בו המצאה שאין לה כל בסיס בדבר אלוהים.

וויקליף הוטרד גם מאופיה הפאודלי של הכנסייה, שהייתה בעלת אדמות רבות, יותר מכל גוף אחר באנגליה. הכנסייה בעצם הייתה עשירה כקורח. כמרים רבים התעניינו באדמות ובצבירת עושר יותר מאשר ברווחתם הרוחנית של צאן מרעיתם. דעתו הנחרצת על עושרה של הכנסייה גרמה לוויקליף לנסח עיקרון שנקרא "שלטון החסד". לפי עיקרון זה, אלוהים הוא הבעלים של הכול, וכל מה שיש לאדם ניתן לו למשמרת בלבד. לפיכך, כל בעל רכוש חייב לטפל ברכושו ולזכור שבבוא היום יהיה עליו לתת דין וחשבון לבעליו, לאלוהים.

וויקליף גם לימד שאיש אינו הופך למשיחי רק משום שהוטבל כתינוק. הוא טען שכדי להיות משיחי על האדם להאמין במשיח ולציית למצוותיו של אלוהים. כשוויקליף דיבר על ציות, הוא לא התכוון לחוקים שהקהילה גיבשה, אלא למצוות שמקורן בדבר אלוהים. אבל איש אינו יכול לציית לדבר אלוהים אם אינו מכיר אותו. וויקליף הגיע למסקנה שיש לאפשר למאמינים לקרוא את דבר אלוהים בשפתם, וכך גמלה בלבו ההחלטה לתרגם את כתבי הקודש לאנגלית.

עיקרון "שלטון החסד" של וויקליף והביקורת שהוא מתח על הכנסייה גרמו לחיכוכים רבים בינו לבין מעמד הכמורה. בשנת 1378 ציווה עליו האפיפיור לבוא לרומא ולהגן על דעותיו, אלא שהשסע הגדול מנע ממנו לצאת מאנגליה. במקרה אחר הגנה עליו אמה של המלכה מפני האשמות שהטיחו בו הכמרים, אבל בשלב מסוים הצליחו מתנגדיו להדיח אותו מעבודתו כפרופסור באוקספורד. בשנת 1380 הוא עזב את האוניברסיטה והחל לשרת בקהילה בלותרווֹרת. מתנגדיו חשבו שהם ניצחו כשהדיחו אותו מתפקידו באוקספורד, אבל בעצם הם רק אפשרו לו להתחיל במלאכת התרגום של כתבי הקודש לאנגלית.

החוקרים חלוקים בדעתם אם ג'והן וויקליף תרגם חלקים שונים מכתבי הקודש בעצמו, או שנעזר באחרים, אבל אין ספק שהוא היה הכוח המניע מאחורי הפרויקט כולו.

שנות חייו האחרונות של וויקליף הוקדשו, בנוסף לעבודתו בקהילה, לכתיבת מאמרים וספרים על חיי הקהילה, ולביקורת על השחיתות שפשטה בכנסייה של אנגליה. ב-29 בדצמבר 1384 לקה וויקליף בשבץ בעת שנשא דרשה בקהילה. כעבור יומיים הוא נפטר.

התגובות באנגליה לעבודתו של וויקליף

מותו של וויקליף לא הביא את הקץ על מפעלו. בעזרת התרגום החדש שהוא הוציא תחת ידו הפיצו דרשנים נוודים את הבשורה, בשפה ברורה ותוך הסתמכות על כתבי הקודש. אותם דרשנים נסעו ברחבי אנגליה וחנו בכפרים נידחים ובערים קטנות, הקריאו בקול את הכתובים ולימדו את משמעותם.

התנגדותם של הכמרים באנגלה הייתה חד-משמעית ואכזרית. בשנת 1401 חוקק בית הנבחרים חוק שהתיר להעלות באש ספרות שכופרת בהשקפתה של הכנסייה. חשוב להבין שבימי הביניים, כפירה נחשבה כמו רצח, ולכן הכופר נידון למוות. מי שנתפס כשברשותו חומר שהוגדר ככפירה, הועלה על המוקד ביחד עם החומר שנתפס. איש אינו יודע כמה אנשים הוצאו להורג בגלל הסיבה הזו, אבל ישנן עדויות רבות על אנשים שמתו על מזבח אמונתם.

בשנת 1408 התכנסו הכמרים באוקספורד וחוקקו חוק שאסר לקרוא את התרגום לאנגלית של כתבי הקודש, או כל תרגום אחר, בלי רשותו של הבישוף. החוק הגדיר את התרגום לאנגלית כבלתי חוקי. מי שנתפס כשברשותו ספר כזה, נחשב לכופר. חוקי אוקספורד היו בתוקף עד עלייתו של הנרי השביעי לשלטון. ב-1537 התיר הנרי השביעי להפיץ את תרגום מתיו.

התגובות מחוץ לאנגליה לעבודתו של וויקליף

לא רק אנגליה הושפעה מעבודתו של וויקליף. בשנים שבהן הוא שימש כפרופסור באוקספורד, למדו אצלו סטודנטים רבים מבוהמיה (חבל ארץ בצ'כיה), שכן על כס המלכות באנגליה ישבה אז אנה מבוהמיה. הסטודנטים מבוהמיה ספגו את מורשתו של וויקליף, ולקחו אותה אתם למולדתם. הם השפיעו רבות על פרח כמורה צעיר ששמו היה ג'והן הס.

הס אימץ את מורשתו של וויקליף, והחל לקרוא לכנסייה בארצו לערוך רפורמה ולהתחיל ללמד את דבר אלוהים. בשנת 1415 הוא זומן לעיר קונסטנץ שבגרמניה, לצורך בירור בפני ועידה של אנשי כמורה שהגיעו מרומא. הוועידה הציבה לעצמה שלוש מטרות: לפתור את בעיית האחדות שהתעוררה בעקבות השסע הגדול, לפתור את בעיית הכפירה של הס ודומיו, ולייסד מועצות בעלות סמכות עליונה שיוכלו לעצור את התנועות שדורשות לחולל רפורמות בכנסייה.

הס הגיע לוועידה כשהוא מצויד באישור מהקיסר, שהבטיח את ביטחונו האישי והעניק לו זכות לעזוב ברגע שיחפוץ. לאחר דין ודברים עם נציגי הכנסייה התברר להם שהס מלמד את אותם דברים שלימד וויקליף. משנתו הוגדרה מיד ככפירה, ונשללה ממנו ההבטחה לשמור על שלומו ועל חירותו. למען האמת, הס היה צריך לחזות מראש את ההשתלשלויות האלה, ולהבין שברגע שיוגדר ככופר ישָללו כל זכויותיו, ושגם האישור שבידיו לא יעזור. ב-6 ביולי 1415 הועלה הס על המוקד.

לא רק התרגום של וויקליף נחשב לכפירה, אלא גם כל כתביו האחרים - כ-240 במספר. וויקליף נפטר אומנם כשעדיין שימש ככומר, אך תוארו נלקח ממנו 31 שנה לאחר מותו, בשנת 1415. בשנת 1428 ציווה הבישוף של אנגליה להוציא את גופתו של וויקליף מן הקבר. עצמותיו נשרפו, והאפר פוזר בנחל שמימיו זרמו במהירות. ההיסטוריון האנגלי תומס פולר כתב אודות האירוע:

"הנחל הקטן לקח לאבון (עיירה קטנה באנגליה) את מה שנשאר מגופתו של וויקליף, ומשם לעיירות נוספות. האפר הגיע לאגמים הקטנים ומשם לאוקיינוסים חובקי עולם. וכך התפזר האפר של גופתו כמו תורתו, והשניים הגיעו לכל פינה בעולם".

תיאור זה נאמן למציאות. עבודתו של וויקליף סיפקה לדוברי האנגלית את כתבי הקודש, והם יכלו לקרוא אותם בשפת אמם לראשונה בהיסטוריה. התרגום אומנם נעשה מן הוולגטה וכל העתק שלו נעשה בכתב יד, אבל הוא הפיץ את דבר אלוהים ברחבי אנגליה וגם מחוצה לה.

סיכום

בימינו, סטודנטים שלומדים אודות הרפורמציה מכנים את וויקליף "כוכב השחר של הרפורמציה". כוכב השחר הוא האור הראשון שמפציע באפלה. אין ספק שוויקליף חי בתקופה אפלה מבחינה מוסרית ורוחנית. כשלמד תאולוגיה, הוא הבין שיש צורך לחולל שינוי מהותי בכנסייה. מאמינים רבים היו שותפים לדעתו, אבל הם לא הבינו  שלא די בשינויים חיצוניים. וויקליף האמין שהכנסייה תוכל להשתנות רק אם תיכנע מחדש לדבר אלוהים.

וויקליף האמין שהמפתח לשינוי הוא בזמינותם של כתבי הקודש, ושלשם כך כל מאמין צריך לקרוא את הכתובים בשפת אמו ולהעמיק את ההיכרות שלו עם דבר אלוהים. למאמינים אז לא הייתה כל אפשרות לחיות לאור דבר אלוהים ולעשות את רצונו, כל עוד כתבי הקודש היו נגישים למעטים בלבד.

כשמרטין לותר החל עם הרפורמציה ב-31 באוקטובר 1517, הוא נשען על הישגיו של ג'והן הס וגם על אלה של כוכב השחר של הרפורמציה - ג'והן וויקליף.

המאמר The Work of John Wyclif and Its Impact

מתוך Sola Scriptura

לפני המצאת מכונת הדפוס נהגו להעתיק ספר או כל מסמך בכתב יד. הכתב הראשון היה חקוק בסלע בעזרת פטיש ואזמל. זו הסיבה לכך ששפות עתיקות נכתבות מימין לשמאל או במאונך. רק לאחר המצאת הדיו החלו אנשים לכתוב משמאל לימין.

השימוש הראשוני בדיו היה על גבי עור של בעלי חיים . השימוש בפפירוס היה מהפכה של ממש.

הפפירוס הינו למעשה רצועות שנחתכו מצמח שגדל על גדת הנילוס. את החתיכות היו משרים במים ואחר כך כובשים אותן במכבש כבד עד שהפכו לדקות כנייר. את הרצועות היו תופרים זו לזו.

מקורו של המונח "Bible" (כתבי קודש), הוא מהמילה היוונית "ביבלוס" שהיא שמו של צמח הפפירוס.

הממצא העתיק ביותר של הברית החדשה הוא פרק י"ח מבשורת יוחנן שנכתב בערך בשנת 125 לספירה.

בשנת 320 לספירה בערך החלו להשתמש בעור של כבש או של עז במקום בפפירוס. באותה תקופה, קונסטנטינוס, שליט רומא שהאמין באלוהים, התיר להעתיק ולהפיץ את כתבי הקודש, אך המלאכה הייתה ארוכה וקשה ולכן כמעט שלא תרגמו את כתבי הקודש.

התרגום הראשון של הברית החדשה ללטינית נעשה בשנת 175 לספירה. עד שנת 600 לספירה תורגמו הבשורות לשמונה שפות בלבד.

בעקבות הבלבול בשל תרגומים שונים, הטיל האפיפיור על התאולוג ג'רום לתרגם את כתבי הקודש וקבע שתרגום זה יחשב לנוסח הרשמי והסמכותי. ג'רום סיים את עבודתו בשנת 405 לספירה ותרגומו נודע בשם הוולגטה. רק כמרים הורשו לקרוא את הספר המתורגם, אבל רבים הצליחו להשיג עותקים ולקרוא בהם בהסתר.

כמרים רבים הקדישו את חייהם לתרגום כתבי הקודש ולהעתקתם. במקרים רבים הצטרפו לעבודה גם מאיירים שיחד עם אותם כמרים הפיקו עותקים מרהיבי עין.

בגלל גודלם העצום של הכתובים נהגו לחלקם לכרכים רבים וכל כרך היה בעל ערך כספי רב. רק עשירים ואוניברסיטאות היו מסוגלים לרכוש את הספרים. כאן נכנס וויקליף לתמונה. הוא הכריז: "כל משיחי צריך ללמוד את הכתובים מכיוון שהם האמת כולה!". וויקליף הקדיש לעבודה זו את חייו, וסוף-סוף זכו גם פשוטי העם לקרוא את דבר אלוהים בשפה שהם מכירים, למרות מאמצי הכנסייה לעצור את וויקליף ולמנוע את הפצת הספר באנגלית.

היום כשכל כך קל לנו לרכוש את כתבי הקודש בשפתנו, ושלכל אחד מאתנו יש מספר עותקים בבית, עלינו לעצור לרגע ולהודות לאלוהים על דברו ועל כך שאנחנו יכולים לקרוא בו בחופשיות ובשפת אמנו.