בלי הצלב אין כתר

מאת מוריס רוברטס

אי אפשר להיכנס למלכות אלוהים ללא סבל. מי שמקווה (ויש רבים כאלה) להגיע למלכות בלי לטעום כאב בעולם הזה, מקווה למשהו שהמשיח לא הבטיח מעולם.

תקווה כזו היא בעצם אשליה, שאינה מבוססת על אמונה בהתגלות של אלוהים ובהבטחותיו. אין בכתובים אפילו הבטחה אחת המדברת על כך שהמאמינים יהיו חופשיים מסבל, ושדרכם למלכות השמים תהא סוגה בשושנים. להפך, הדרך למלכות אלוהים עלולה להיות קשה.

אין כל טעם לומר למאמינים חדשים או לאנשים שאנחנו מציגים בפניהם את הבשורה שדרכם למלכות תהיה נוחה. המשיח לא הסתיר מתלמידיו את הקשיים שעוד נכונו להם: "הנה אנוכי שולח אתכם ככבשים בין זאבים... היזהרו מבני אדם, כי ימסרו אתכם... אח ימסור את אחיו למוות, ואב ימסור את בנו. בנים יקומו על הוריהם וימיתו אותם. ותהיו שנואים על הכול למען שמי... די לו לתלמיד שיהיה כְּרַבּוֹ... אל תפחדו מן ההורגים את הגוף" (מתי י' 16-28). ישוע דיבר עם תלמידיו בכנות. מי ששמע את דבריו, הבין שכדי ללכת בעקבות המשיח עליו לזנוח את כל מנעמי העולם הזה. מי שרוצה להגיע בנוחות למלכות אלוהים, יצטרך לכתוב מחדש את תורת המשיח. ישוע לא הפיח בנו כל תקווה בכך שסבל וכאב לא יהיו מנת חלקנו בדרכנו למלכותו.

טועה מי שחושב שדבריו של ישוע כוונו רק לשליחים ולתלמידים שחיו בימיו. הברית החדשה אומרת בפירוש שקשיים כאלה יהיו גם מנת חלקם של המאמינים בכל התקופות: "דרך צרות רבות עלינו להיכנס למלכות אלוהים" (מה"ש י"ד 22), "אם העולם שונא אתכם, דעו כי אותי שנא ראשונה" (יוח' ט"ו 18), "אהוביי, בבוא עליכם צריפת אש כדי לבחון אתכם, אל תתמהו כאילו מקרה מוזר קרה לכם" (פטר"א ד' 12), "אלה הם הבאים מן הצרה הגדולה" (התג' ז' 14). אין ספק שבדרך לכבוד הנצחי, המאמינים בכל תקופה יֵדעו קשיים, משום שהדרך לכבוד הזה עוברת בתוך עולם עוין ואכזרי.

אילולא נכתבו הדברים האלה בכתבי הקודש היינו מופתעים מהדרך שבה מתייחסים היום לאנשי אלוהים, ומתקשים להחזיק מעמד. בתקופות מסוימות בהיסטוריה של הקהילה המשיחית מאמינים רבים שילמו בחייהם על אמונתם. כך זה היה בתקופת האימפריה הרומית, עד ימיו של קונסטנטינוס. כך זה היה גם בימי הביניים ובתקופת הרפורמציה, וכך זה גם היום במדינות כמו סודן, צפון קוראה, בחלקים מאינדונסיה ובמקומות אחרים ברחבי העולם. למרות השנים הרבות שבהן הכריזו מאמינים רבים את הבשורה, למרות התפוצה הנרחבת של כתבי הקודש, למרות התגברות הדמוקרטיה, העולם הוא עדיין מקום מלא סבל לאלה שאוהבים את ישוע. כזה הוא העולם, וכזה הוא יהיה עד שישוע ישוב וישפוט אותו.

כל משיחי רוצה לחיות בשלווה ולעתים גם מתפתה לחשוב שהדבר אפשרי, אבל אין זה מציאותי. אפילו במקומות שבהם הקהילות המשיחיות נהנות ממעמד יציב, ואפילו בחברה שבה המשיחיים מתקבלים בברכה, על המאמין לצפות שאנשים ישמיצו ויוקיעו אותו בגלל נאמנותו למשיח. לפעמים הכאב הוא פנימי וסמוי מן העין, אך הוא אינו פחות מציאותי או פחות כואב. זהו צלב שאיש אינו רואה ושיש לשאת בידיעה שאלוהים כן יכול לראותו. דרכו של המשיחי עולה בלהבות, ונפשו חשה בחוּמן הרב. יתכן שהאש אינה גורמת כוויות לגופו, אבל היא צורבת את לבו. למרות שאנחנו חיים בעידן של דמוקרטיה, ולמרות שבמקומותינו לא מעלים משיחיים על המוקד בשל אמונתם, עדיין יש מצבים שבהם המשיחי חש נרדף. אנחנו זוכים לנחלת השליחים שכן יש לנו "צרות מכל עבר, מאבקים מחוץ וחששות מבית" (קור"ב ז' 5).

משיחיים שמנסים לחיות בתוך צמר גפן בעצם חייבים להתפשר. המשיחי יכול להימנע מעימות עם העולם, אבל רק אם ישתלב בו וינהג על פי חוקיו. אבל משיחיות כזו אינה מפארת את אלוהים, ואלה שחיים כך לא יזכו לגמול רב. בכל מקום שאנשים קמים כדי להעיד על האמת, הם סובלים ואף משלמים על כך בחייהם. לפני מותו הסביר ישוע לפונטיוס פילטוס: "באתי לעולם כדי שאעיד על האמת. כל אשר הוא מן האמת שומע לקולי" (יוח' י"ח 37). סטפנוס אמר באומץ לחברי הסנהדרין: "קשי עורף וערלי לב ואוזניים, תמיד מתנגדים אתם לרוח הקודש" (מה"ש ז' 51), ומיד אחר כך נסקל למוות. "על האמת הזו אני עומד", זעק לותר באוזני חברי הקהילה, והפציר בהם להכיר בסמכות של כתבי הקודש. אבל כתוצאה מכך הוא נרדף. כל האנשים האלה, ורבים אחרים, סבלו משום שעמדו לצד האמת והתעקשו על זכותם של בני האדם לדעת את האמת היחידה שנותנת חיים.

כשאנחנו מחפשים בשורה שאין עמה קושי, אנחנו בעצם מחפשים משהו שאינו הגיוני. הבשורה שאנחנו מכריזים מאיימת על שומעיה, היא מאיימת על ממלכת השטן, על אהבתם המטופשת של אנשים לחטא, על אורח חייו של כל מי שלא נושע. החוטאים מבינים שהבשורה דורשת מהם להשתנות ולהיכנע באופן מוחלט למשיח. בעיניו של אדם שאינו מאמין, כל דבר טוב יותר מלפגוש את אלוהים הכל-יכול. עבור מי שחי בבשר, הצורך להתמודד עם המצפון מאיים על שלוותו. לכן, באופן טבעי העולם שונא את המשיחיים ואת אמונתם התובענית, שדורשת כל מה שהעולם אינו מוכן לוותר עליו.

כשאנחנו חושבים שהמשיחיות אינה כרוכה בכאב, אנחנו בעצם מתייחסים לאריה כאילו היה פודל חמוד (מישי!), או אל דינמיט כאילו היה צעצוע לילדים. הכאב עומד בלב לבה של האמונה המשיחית. חייו של ישוע היו מלאי כאב, ומותו היה שיאו של הכאב. סיפור חייהם של האנשים שהיו נאמנים לאלוהים, גם בתקופת התנ"ך וגם בברית החדשה, הוא סיפור של כאב וסבל. האם שמעתם על משרת אלוהים נאמן שלא סבל מעודו? שאול ושמעון פטרוס, יעקב ויוחנן, וויטפילד ווסלי, ויקליף וטינדל - כולם סבלו במסעם למלכות השמים. מי שמצפה לחיים משיחיים נטולי כאב אינו מבין את מהות חייו של ישוע ואת מהות אמונתו. משיח בלי צלב, מסמרים וקוצים, אינו משיח כלל.

הרבה קהילות משיחיות עסוקות מדי במאמץ להפוך את חייהם של המאמינים לקלים יותר. אנשים מחפשים את מתנת הריפוי, משתתפים באסיפות כדי להירפא ולומדים בסמינרים כיצד להפוך למְרפאים. בימינו שמים דגש רב על נושא הריפוי, על כך שהמשיחי אינו חייב להיכנע לעול של מחלתו - אם רק יאמין וימצא את האיש שניחן במתנת הריפוי. אבל עלינו ללמוד להתפלל לא עבור הריפוי, אלא שנהיה "סבלנים בצרה" (רומ' י"ב 12). איננו זקוקים לאספות וכינוסים רבים כל כך שעוסקים בריפוי, אלא לכאלה שיעודדו אותנו להיות אמיצים, קדושים. עלינו לפאר את אלוהים יותר משאנחנו דואגים לעצמנו.

אמונתנו הייתה מאוד רדודה אילו כל המאמינים היו תמיד בריאים ולא סובלים לעולם. האם חיי הנוחות שלנו השכיחו מלבנו את כל אלה שסובלים במקומות נידחים בעולם? את אלה שסובלים מרעב, מגפות ומלחמות? החיים בעולם החוטא הזה הם חיים קצרים ומלאי סבל. על המשיחי לשאת את חלקו בסבלות העולם, וגם בכאב שכרוך בהתקדשות ובחזרה בתשובה. הסבל מלמד את המשיחי דברים חיוניים שהוא אינו יכול ללמוד בדרך אחרת.

הניסיון להקהות את הכאב שכרוך בהתבגרות רוחנית נובע מההנחה השגויה, שאומרת שאלוהים הוא טוב ואינו רוצה שילדיו יכאבו. אבל רעיון כזה זר לדבר אלוהים. הוא זר לתנ"ך וזר לברית החדשה. המטרה של אלוהים אינה הרווחה של המשיחי בעולם הזה, אלא קדושתו. כל משיחי יזכה לנוחות ולשלווה בנצח. אבל נוחות ושלווה הן לא הדבר החשוב ביותר בעולם הזה. מי שהנוחות עומדת בראש מעייניו, הופך את עצמו לעובד אלילים. רק טיפש נוהג כך. אסור לילדי אלוהים לנהוג כך. עלינו לשאוף למה ששאף שאול, "שבכל עוז, כתמיד כן גם עתה, ירומַם ויתגדל המשיח בגופי, אם על ידי חיי ואם על ידי מותי" (פיל' א' 20).

המשיחי והקהילה המשיחית מְתפקדים הכי טוב דווקא כשהם בצרה. הקשיים שאלוהים מביא בדרכנו מבריאים ומחזקים את נשמתו של המאמין. הם מחדדים את ראייתו ומסייעים לו להבחין בטומאת העולם. קשיים שמקורם בידיו של אלוהים הם התרופה שמטהרת את הנפש מאהבה לעולם ולמנעמיו. מי שנפשו עוברת בכור ההיתוך הופך לטהור יותר, והאשפה שבלבו מושלכת החוצה. מי שסובל עם המשיח חש בטעם המתוק של נוכחותו. כשאנחנו בצרה, הבטחותיו של אלוהים הופכות ליקרות מפז עבורנו, ולכן  התקופות שבהן הקהילה סובלת הן בדרך כלל תור הזהב שלה.

האזור שאנחנו חיים בו הוא אזור רווי מלחמה. אנחנו יודעים מהו סבל, שהרי הכאב והתופת מגיעים עד לפתח בתינו. הלוואי שאלוהים יביא עלינו שלום. אבל כך או כך, חיינו כמשיחיים ימשיכו להתנהל עם הקשיים שהם מנת חלקה של החברה כולה, ועם קשיים נוספים שהם מנת חלקם של המאמינים. ביטחוננו אינו תלוי במצב הפוליטי או בתהליך מדיני זה או אחר. ביטחוננו מבוסס על הבטחותיו של המשיח שיעמדו לנצח: "בעולם - צרה לכם, אך התעודדו: אני ניצחתי את העולם!" (יוח' ט"ז 33).

המאמר No Cross, No Crown

מתוך  November 2002,The Banner of Truth, Issue 470

לאוס

 עשרים משיחיים נעצרו משום שסירבו להתכחש לאמונתם במשיח. על פי דיווח מ-21.8.03, שוחררו תשעה מהעצורים. על השאר מוטל לחץ כבד. השלטונות בלאוס טופלים על משיחיים האשמות שונות ועוצרים אותם בתואנות שווא. האחראי בבית המעצר הציע לעצורים לחתום על מסמך שבו הם מתחייבים לחדול מללכת בעקבות המשיח, והבטיח להם שאם יעשו כן ישוחררו מיד.

סנגל

בכנסיית "בית אל" בדקר הותקפה הקהילה בידי פורעים מוסלמים. בעת שהמקהלה שרה החלו נערים לידות אבנים במתפללים. רבים נפצעו, שניים מהם קשה. למבנה נגרם נזק רב. למרות שרועה הקהילה הגיש תלונה במשטרה, דבר לא נעשה. לאחר מספר ימים, בעת שנערכה אספת תפילה, שוב הופיעו הפורעים ואיימו לשרוף את בית הקהילה אם ימשכו האספות. ב-5 בספטמבר, במהלך אספת יום ראשון, עקרו הפורעים את הגדר המקיפה את בית הקהילה, חדרו לתוכו וידו אבנים במתפללים. שלושה חברי קהילה נפצעו באורח קשה.

אוזבקיסטן

ב-16.8.03 נשלחו חמישה אנשים למעצר למשך עשרה ימים משום שהשתתפו באספה משיחית שהתקיימה בבית פרטי. השופט קבע שעל העצורים לשלם עבור עלות אחזקתם בבית הכלא. בפסק דינו כתב השופט: "מקרים כגון אלו התרבו מאוד לאחרונה ולכן החלטתי להחמיר עם האשמים".