אחד, שניים, שלושה – אחד!

מאת ברוך מעוז

אנו מאמינים שאלוהים הוא רוח נצחי, ללא שיעור, איננו משתנה בישותו, חוכמתו, קדושתו, צדקתו, טובו, כוחו והאמת שלו. יש רק אלוהים אחד חי ואמיתי, ולו שלוש אישויות שכולן שותפות שוות למהות אלוהית אחת, לגבורה ולכבוד.

אין זכות גדולה והנאה מושלמת יותר מאשר לחשוב על אלוהים - על נצחיותו, על חוכמתו, קדושתו, צדקתו, טובו, כוחו ועל האמת שלו. במאמר זה נקדיש זמן כדי לחשוב עליו, על אוהבנו ואהובנו הנפלא. כולנו מסכימים שיש רק אלוהים אחד חי ואמיתי. ה' הוא אלוהי אמת, הוא אלוהים חיים ומלך עולם (ירמ' י' 10). כל האלים האחרים אינם אלא אשליה. אללה אינו קיים. אלוהי ההינדואים והיפנים אינו קיים. האלוהים המסורס והעלוב של החילונים והתאולוגים הליברליים אינו קיים, וגם אלוהי הרבנים אינו אלא פרי דמיונם. האלוהים האמיתי שונה מאוד מכל מה שאלה חושבים. 

יש רק אלוהים אחד. כך כתוב בתנ"ך, והברית החדשה - גם היא קובעת בלי היסוס שאלוהים הוא אחד (גלט' ג'  20), וכי  יש רק אל ואב אחד לכול, שהוא מעל כול, פועל בכול ובתוך הכול (אפס' ד' 6). אלוהים אינו מורכב. אין לו גוף ורוח, ותכונותיו אינן חלקים ממהותו אלא היבטים של שלמות אלוהית אחת. ה' הוא אחד - אחד שלם ומושלם. אי אפשר לכרות ממנו איבר או תכונה, ואי אפשר להוסיף לו דבר. הוא אחד במהותו.

שלושה שהם אחד - אחד שהוא שלושה

בכך לא אמרנו הכול. אלוהים שונה מאוד מברואיו. אנו איננו יכולים להיות אחד ובאותה עת גם יותר מאחד. אבל אלוהים יכול. יש אלוהים אחד. יש מהות אלוהית אחת, ואחת בלבד. אבל האלוהים האחד הזה הוא שלושה, שלוש אישוּיות: אב ובן ורוח הקודש, שכולן שותפות שוות באלוהות האחת הזאת. האחד הוא שלושה והשלושה הם אחד. איננו אומרים שאלוהים הופיע במועדים שונים, פעם בתור אב ופעם בתור בן ופעם בתור רוח, אלא שהאב, הבן והרוח קיימים, כל השלושה, באותה עת. האב מדבר אל הבן, הבן שולח את הרוח, והרוח והאב שולחים את הבן. כמובן, זהו דבר בלתי נתפס. איך יכולים שלושה להיות אחד? איך יכול אחד להיות שלושה? איך יתכן שיש שלושה שהם אלוהים ובכל זאת יש רק אלוהים אחד? 

עלינו לזכור שאנחנו מדברים על אלוהים, על מי שנשגב מבינתנו. איננו יודעים ואיננו מבינים אודותיו אלא את מה שהוא אומר לנו - וגם את זה במידה מוגבלת. איננו מסוגלים להבין איך יתכן שאחד הוא שלושה ושלושה הם אחד, ובוודאי שאיננו יודעים דבר מעבר למה שהוא אמר לנו על עצמו. חובתנו כמשיחיים הסרים למרות כתבי הקודש היא לשמוע, להבין כמידת יכולתנו - ולהאמין.

בוודאי נסכים שאלוהים נשגב מבינתנו. בוודאי גם נסכים שאין על מה להתווכח: אם אלוהים אמר שהוא שלושה שהם אחד, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להאמין שזה כך, גם אם זה נשגב מבינתנו. השאלה היא האם כך הוא אמר.

האב, הבן והרוח שותפים למהות האלוהית האחת כמו שֶמים, אדים וקרח הם מהות אחת. אבל הם שונים ונבדלים זה מזה כמו שעץ, אבן ודג שונים ונבדלים זה מזה. הבן אינו האב, והרוח אינו הבן או האב. לכן יכול הבן לומר בישעיה: "אדונָי ה' שלחני ורוחו" (מ"ח 16), וביוחנן: "אני אבקש מהאב ויתן לכם מנחם אחר שיהיה עמכם לעולם, את רוח האמת" (י"ד 16-17). יש רק אלוהים אחד חי ואמיתי, אשר לו שלוש אישויות שכולן שותפות שוות בשלמות למהות אלוהית אחת. המונח "אישיות" אינו מסוגל לבטא את כל האמת אודות אלוהים. הוא הרבה יותר מאישיות. איננו מסוגלים להגיד יותר מזה, כי אין מילים שיכולות לתאר את אלוהים בדיוק רב יותר. אלוהים האב, הבן והרוח הם לכל הפחות אישיות, אף שברור לנו שהם יותר מכך. המונח "אישיות" לקוח מהמציאות שלנו כבני אדם, והוא משמש כאן רק כדי לומר את המעט שניתן לומר אודות אלוהים, בלי להתיימר לומר את הכול. עד כאן דברי מבוא, וכעת נפנה אל כתבי הקודש כדי לבחון ולבסס את דברינו.

ריבוי באלוהות האחת

יש אלוהים אחד, ויש אב ובן ורוח קודש באלוהות האחת, ושלושתם נבדלים זה מזה (אפשר להבחין ביניהם), אם כי הם אינם נפרדים (אי אפשר להפריד ביניהם). יש להם מהות אלוהית אחת וזהות אישית שונה.

כתבי הקודש אומרים: "האלוהים, אשר דיבר מִקֶדם פעמים רבות ובדרכים רבות אל האבות ביד הנביאים, דיבר אלינו באחרית הימים האלה ביד הבן, אשר שׂם ליורש כול, ובידו גם עשה שמים וארץ. (הבן) הוא זוהר כבודו וצלם עצמותו, ונושא כול בדברו רב-הגבורה, ולאחר שעשה טיהור חטאים ישב לימין הגדולה במרומים והיה לגדול במאוד מן המלאכים" (עבר' א' 1-4). ראשית, ברור מהקטע הזה שמדובר בשניים – באלוהים אשר דיבר פעמים רבות אל אבותינו, ובבן. מיהו הבן? הוא זה שעשה טיהור חטאים, משמע, מת כדי לכפר על חטאי עמו, כפי שמתברר גם מהמשך האיגרת. משמע, הבן הוא ישוע. לכך עוד נחזור. כעת נשים לב רק לכך שבן זה מתואר כמי שבידו עשה אלוהים את העולמות, והרי אנחנו יודעים שאלוהים עשה את העולמות בעצמו, שהוא בורא שמים וארץ. מכאן מותר וגם חובה להסיק שבאלוהות האחת הזאת יש לפחות שניים - אלוהים ואלוהים הבן, ובכל זאת האב והבן הם אחד.

עוד נאמר לנו שאותו בן הוא זוהר כבודו וצלם עצמותו של אלוהים (פס' 3). משמע, הבן הוא ביטוי נאמן של עצמות האב. עצמות היא מה שמייחד את האלוהים המתואר בפסוק הראשון. אלוהים בנבדל מהבן (וגם מאלוהים הרוח, כפי שעוד נראה). עצמות אינה מתייחסת למה שמשותף להם אלא למה שמייחד אותם זה מזה, לאותם מאפיינים שבאמצעותם אפשר להבחין בין האב לבן ולרוח. מה שמייחד את השלושה איננו המהות האלוהית, שהרי שלושתם אלוהים ואין דרגות באלוהות. אין אלוהים גדול, בינוני וקטן. כבר ראינו שגדוּלה היא מעצם מהות האלוהות, ועל כן לא יכול להיות שיש אלוהים בינוני או קטן. יתרה מזאת, למדנו שיש רק אלוהים אחד.

עצמות היא משהו שאינו נוגע לאלוהות עצמה אלא לדרך שאלוהות זו קיימת - כאָב, כבן וכרוח. קשה להבין זאת, בהחלט! אבל איננו מופתעים כלל. אנחנו משתמשים בדימויים אנושיים כי אין לנו דרך טובה יותר לתאר את אלוהים. מותר לנו להשתמש בדימויים כאלו, כי בדיוק כך נוהגים כתבי הקודש. הרי את המושגים "אב", "בן", "רוח", "אלוהים" וכדומה קיבלנו מכתבי הקודש. אפשר להדגים במידה מוגבלת למה הכוונה כשאנחנו מדברים על מהות אחת ועל כך שהיא קיימת ביותר מאישיות אחת: כל בני האדם שותפים למהות אנושית אחת. אבל האנושות עצמה מורכבת מבני אדם הנבדלים זה מזה, בלי שתהיה לאחד יותר או פחות מהמהות האנושית שיש לכל בני האדם. כך זה גם כשמדובר באב, בבן וברוח: שלושתם שותפים שווים במה שמייחד את אלוהים כאלוהים, אבל כל אחד מהם נבדל מהאחר באלוהות האחת המשותפת. האב שלח את הבן, אבל הבן לעולם אינו שולח את האב. הבן מת על הצלב, לא הרוח ולא האב. ובכל זאת שאול יכול לדבר במעשי השליחים כ' 28 על כך שאלוהים שפך את דמו למען הקהילה, וישוע יכול לומר בנשימה אחת שהרוח ישכון במאמינים (יוח' י"ד 16-17), שהוא ישכון בהם (פס' 18) ושהוא והאב ישכנו בהם (פס' 23).

התנ"ך אינו מדגיש את הריבוי באלוהות, והסיבה מובנת מאליה: ישראל הייתה מוקפת עמים שהאמינו באלים רבים, וגם בקרב העם היו כאלה שהאמינו בהם. הדגש היה - ובצדק - על אחדות האלוהים ועל יחודו. משום כך, יש משקל רב לכל אזכור בתנ"ך לכך שיש ריבוי באלוהות.

הריבוי בתנ"ך

בתנ"ך יש רמזים שונים לכך שיש ריבוי באלוהים האחד. סוג אחד הוא בעובדה שהפועל המתייחס לשם העצם "אלוהים" מופיע לעתים בלשון רבים: "ויאמר אלוהים: 'נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו' " (ברא' א' 26). מי היה שותף לבריאת האדם? מי שותף לצלמו? אין עוד אלוהים כאלוהינו. הוא אחד ויחיד. אם כן, הפועל ברבים מצביע על ריבוי באלוהים האחד. כך זה גם בבראשית ג' 22. אחרי שהאדם חטא אלוהים אמר: "הן האדם היה כאחד ממנו" - "אחד ממנו"? - כלומר, אחד מאתנו? אל מי פנה אלוהים בדבריו אלה? האב פנה אל הבן ואל הרוח, שלושה באלוהות האחת. בבראשית י"א 7, כשאלוהים מתייחס לחטא שעשו בני האדם כשניסו לבנות מגדל שראשו בשמים, הוא אומר: "הבה נרדה ונבלה שם שפתם". אל מי פנה אלוהים? עם מי הוא ירד ומי היה שותפו בבלבול שפת האדם? האב, הבן והרוח היו שותפים במעשה האלוהי האחד. אברהם אמר: "כאשר התעו אותי אלוהים מבית אבי" (ברא' כ' 13). אלוהים התעו? מה פתאום בלשון רבים, אם אין ריבוי באלוהות? יהושע הזהיר את העם: "לא תוכלו לעבוד את אלוהים, כי אלוהים קדושים הוא" (יהושע כ"ד 19). מה קרה ליהושע? האם הוא שכח לדבר עברית? האם לא זכר שיש רק אלוהים אחד? אל דאגה, יהושע לא שכח עברית. הוא בהחלט זכר שיש רק אלוהים אחד. הרי הוא אומר בהמשך: "אל קנוא הוא, לא ישא לפשעכם..." (לשון יחיד). יהושע נוקט כאן לשון שננקטה בקטעים שבחנו זה עתה: כשמדובר באלוהים, לשון רבים הופכת ללשון יחיד ולהפך. אילו הייתה זו תופעה חד-פעמית, היה ניתן לומר שמדובר בטעות שגורה של  אדם זה או אחר. אבל זוהי לשון הנקוטה שוב ושוב בתנ"ך כדי לרמוז שיש ריבוי באלוהות האחת. כך גם בישעיה נ"ד 5: "כי בועלייך עושייך" (לשון רבים) ה' צבאות שמו (לשון יחיד)". בקהלת י"ב 1 כתוב: "זכור את בוראיךָ (לשון רבים)".

אלוהים מייחס לעצמו את השם המפורש, מדבר בפי ישעיהו ואומר דבר מוזר ביותר. כבר התייחסנו לקטע, אבל נחזור ונעיין בו שוב. הוא אומר: "אדונָי ה' שלחני ורוחו" (ישע' מ"ח 16). שניים, שאחד מהם נושא את השם המפורש, והשני נקרא "אלוהים ורוחו". למרות שכתוב "אלוהים ורוחו" לא נאמר "שלחוני" אלא שלחני, כי הם אחד על אף שהם שניים. מי הוא אותו ה' שאלוהים שלח? התשובה נמצאת בהכרה שיש ריבוי באלוהות האחת. בתהילים ק"י 1 דוד מצטט את דברי ה' (השם המפורש) לאדונו: "נאום ה' לאדונִי, שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך" – וכבר שאל ישוע מי הוא אדונו של דוד אם לא ה'? מיהו היושב לימין אלוהים בשמים ומשמש לדוד ריבון? בתהילים מ"ה 7-8 כתוב: "כיסאך, אלוהים, עולם ועד... על כן משחך אלוהים אלוהיך שמן ששון מחבריך". האם יש לה' אלוהים? אם לא, מה פירוש המילים הללו, המתארות את ה' כמי שמושח את אלוהים? ומיהו אותו אלוהים שנמשח ושמולך לעולם ועד? שוב, את התשובה נמצא רק אם נכיר בכך שיש ריבוי באלוהות האחת. שלושה שהם אחד.

כשמדובר במהות האלוהית, הכתובים מדברים על האלוהים האחד. כשהם מדברים על אחת משלוש האישויות, הם מדברים בלשון רבים. אבל כיוון שהשלושה הם אחד והאחד הוא שלושה, הבחנה זו אינה נשמרת בכל עת.

ריבוי בברית החדשה

גם בברית החדשה מדובר לפעמים על האחד בלשון רבים: "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר. הוא היה בראשית עם האלוהים. הכול נהיה על ידיו, ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה" (יוח' א' 1-3). בפרק י"ד אמר ישוע לפיליפוס: "ימים רבים כל כך אני עמכם ואינך מכיר אותי, פיליפוס? הרואה אותי ראה את האב, ומדוע אתה אומר, 'הראה לנו את האב'? האינך מאמין שאני באב והאב בי? הדברים שאני אומר לכם, אינני אומר אותם מעצמי. האב השוכן בי, הוא עושה את מעשיו" (פס' 9-10). איך יכול הבן להיות באב אם האב בו? איך ניתן להתבונן בבן ולראות לא את הבן, אלא את האב? מי הוא המדבר ופועל, הבן או האב?  התשובה היא שהבן והאב הם אחד (י' 30) במהותם האלוהית, אבל נבדלים באישיותם. יש ריבוי באלוהות. לכן מעז שאול השליח לדבר בקטע אחר שכבר הזכרנו על דם אלוהים (מה"ש כ' 28). הוא אומר שם לזקני הקהילה באפסוס שעליהם לרעות בנאמנות את קהילת אלוהים אשר קנה בדמו שלו.

האב

האב הוא אלוהים: כבר ראינו שהבן - שנקרא ביוחנן א' "הדָבר" - היה עם אלוהים מראשית. באותו פרק, בפסוק 14, אנחנו קוראים שכבודו של הבן הוא כבוד בן יחיד מלפני אביו, ובפסוק 18 הוא מתואר כבן היחיד, הנמצא בחיק האב. ובכן, אותו אלוהים שעִמו היה הבן מראשית הוא האב. ישוע התייחס אליו פעמים רבות בדיוק בתואר הזה, ורק מחוסר מקום לא נצטט את כל המקומות (מתי ז' 21; י' 32; ט"ז 17; כ"ו 29; לוקס כ"ב 29; יוח' ה' 43; ח' 19; י' 30; י"ד 7; י"ח 11; כ' 17; התג' ג' 21).

אלוהים האב אינו נקרא "אב" בשל היותו אבי האנושות. תואר זה מעולם אינו מיוחס לו בתנ"ך או בברית החדשה. הוא נקרא "אב" כי הוא אבי אדוננו ישוע המשיח. התואר מתאר את מערכת היחסים הנצחית שקיימת בין האב לבן ולרוח.

אלוהים האב הוא היוזם, שממנו בא הכול. תאולוגים אומרים שהבן "בא" מן האב, בניסיון לתאר את היחסים שבין האב לבן, לא את מקורו של הבן. הבן הוא אלוהים, לכן אין לקיומו מקור כלשהו. הוא היה, הווה ויהיה (מיכה ה' 1). אלוהים הרי אינו משתנה, ולולא היה הבן קיים מהנצח עד הנצח, היה חל שינוי באלוהות - דבר שאינו יתכן. נוסף על כך, האב לא יכול היה להיות אב עד ש"בא" הבן. לכן, אל לנו לחשוב שהבן נולד מהאב במובן זה שהוא שואב ממנו את מקור ישותו. כשאנחנו אומרים שהבן בא אנחנו מתארים מערכת יחסים ולא כרונולוגיה של קיום.

הבן

גם הבן הוא אלוהים. מבשורת יוחנן למדנו שאלוהים היה הדבר (יוח' א' 1), והוא שברא את העולם, שהרי "הכול נהיה על ידיו, ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה" (פס' 3). עדות דומה לכך יש באיגרת לקולוסים א' 16-17: "בו נברא כל אשר בשמים ואשר בארץ, מה שנראה ומה שבלתי נראה, גם כיסאות ורשויות, וגם ממשלות ושלטונות... והוא קודם לכול והכול קיים בו". בהמשך מתאר שאול את אותו בורא כמי שקם מן המתים (פס' 18) לאחר שעשה שלום בדמו כשמת על הצלב (פס' 20).

ביוחנן ה' 21 אנו למדים ש"כשם שהאב מעיר ומחיֶה את המתים, כן גם הבן מחיה את מי שהוא רוצה". לא רק יכולת מתוארת כאן, אלא גם סמכות השווה לזו של האב, הסמכות לבחור ולקבוע מי מבני האדם יקומו, והבחירה אינה מבוססת על דבר מלבד מה שמשתמע מכך שנאמר שהוא "מחיה את מי שהוא רוצה". בלי כל ספק, אלה הן יכולת אלוהית וסמכות אלוהית, לא פחות.

שאול אומר באיגרת לפיליפים ב' 6-11 שמושיענו אינו אלא אלוהים עצמו: "הוא אשר היה קיים בדמות אלוהים לא חשב לשלל היות שווה לאלוהים, אלא הריק את עצמו, נטל דמות עבד ונהיה כבני אדם". הוא זה שאלוהים האב "הגביהוֹ... למען תכרע בשם ישוע כל ברך, בשמים ובארץ ומתחת לארץ, וכל לשון תודה כי ישוע המשיח הוא האדון (משמע, יהוה) לתפארת אלוהים האב". למי שיש ספק שזו הכוונה אני מציע להתבונן לרגע בישעיה מ"ה 23. שם ברור לחלוטין למה הכוונה: "בי נשבעתי… כי לי תכרע כל ברך תישבע כל לשון". משמע, זה שיכרעו לו ברך הוא ה' בעצמו, המתואר בשם המפורש, ובאיגרת לפיליפים מתואר כמי ש"השפיל עצמו וציית עד מוות, עד מוות בצלב" (ב' 8).

אם נחזור לרגע לאיגרת לקולוסים ונתבונן בפרק ב' 9, נראה ששאול אומר שבישוע, "בגופו שוכן כל מלוא האלוהות". כאן אנו למדים שישוע הוא אומנם אלוהים מראשית, אבל הוא לא חדל מלהיות אלוהים גם כשלבש בשר ושכן בינינו. כך התגשם הכתוב: "גואלכם, קדוש ישראל" (ישע' מ"ג 14). באיגרת לרומים ט' 5 מתאר שאול את המשיח בזו הלשון: "המשיח, שהוא מעל כול, אל מבורך לעולמים". יעקב מכנה את המשיח "אדון הכבוד" (יעקב ב' 1), ומדבר על המשיח ועל אלוהים בנשימה אחת כשהוא אומר על עצמו שהוא "עבד אלוהים ואדוננו ישוע המשיח" (א' 1). יוחנן אמר "…ישוע המשיח הוא האל האמיתי" (יוח"א ה' 20). ולבסוף, בספר ההתגלות א' 8 מייחס המחבר לישוע את התואר "האלף והתו", תואר שאלוהים מייחד לעצמו בישעיה מ"ד 6. אין כל ספק, המשיח, בן אלוהים, הוא אלוהים עצמו - אלוהים הבן שלבש את אנושיותנו כדי להבטיח את ישועתנו.

הרוח

נדמה לי שלא נצטרך להקדיש מאמץ רב כדי להוכיח שהרוח הוא אלוהים. נביא רק דוגמה אחת: במעשי השליחים ה' אנו קוראים שחנניה ושפירה שיקרו. שמעון פטרוס אומר שהם שיקרו לרוח הקודש (פס' 3) ומציין שבעשותם כך הם לא שיקרו לבני אדם אלא לאלוהים עצמו (פס' 4). משמע, הרוח הוא אלוהים.

מהנאמר עולה דבר חשוב נוסף: הרוח אינו גורם שבעזרתו אלוהים משפיע על הנעשה, אלא אישיות ממש כמו האב והבן. לא ניתן לשקר ל"השפעה". גם לא ניתן להעציב השפעה, אבל את רוח הקודש בהחלט ניתן להעציב. על אבותינו נאמר כי "המה מָרוּ ועיצבו את רוח קודשו" (ישע' ס"ג 10), ושאול הזהיר את האפסים לבל יעציבו את רוח הקודש (אפס' ד' 30). מכאן שאת כל מה שאמרנו על הבן ביחס למהותו האלוהית, השָווה לזו של האב, עלינו לומר גם על הרוח. כך זה גם באשר ליחוד שלו. כאשר קראנו בישעיה את הנאמר אודות המשיח, ראינו שהרוח היה שותף מלא בשליחת הבן: "ה' שלחני ורוחו" (ישע' מ"ח 16). מי שלח את הבן? האב ורוחו. גם ביוחנן י"ד 16-17 האב והבן שולחים את הרוח: "אני אבקש מהאב ויתן לכם מנחם אחר שיהיה עמכם לעולם, את רוח האמת". מכאן שהאב איננו הרוח והרוח איננו הבן. הם אחד שהם שלושה ושלושה שהם אחד. 

מותר להתפלל אל כל אחד מהשלושה וחובה להשתחוות אל כל אחד מהשלושה, כי שלושתם אלוהים. בודאי שנכון להשתחוות ולהתפלל אל האלוהים, השלושה בָּאחד. אבל האמת נעוצה לא רק בעובדות שבכתבי הקודש אלא גם באיזון שבין אמיתות אלה, וכיוון שאלוהים האב הוא היוזם, הבן הוא זה שדרכו פועל האב והרוח הוא שמממש, ראוי שרוב תפילותינו תהיינה מכוונות אל האב, דרך הבן ובעזרת רוח הקודש. מעולם לא נקראנו להתפלל, למשל, אל הבן או אל הרוח בזכות האב. דגש שלא במקום הנכון על הבן או על הרוח, בהכרח יעוות את הבנתנו את אלוהים ויפגע במסירותנו ובחיינו למענו. הרי שאול אומר שבסופו של דבר "גם הבן עצמו יהיה כפוף למי ששָת תחתיו את הכול, למען יהיה האלוהים הכול בכול" (קור"א ט"ו 28).  כדי להפוך את אלוהים לכול בכול עלינו להכפיף בדעתנו את הבן לאב, כפי שיהיה בקץ הימים.

כמו שהבן בא מאלוהים האב, כך גם הרוח. יוחנן אומר שהרוח יוצא מהאב (יוח' ט"ו 26). גם הרוח אינו שואב את קיומו מהאב או מהבן, רק את מהותו: הוא רוח האב, רוח אלוהים (שמות ל"א 35), והוא רוח הבן: "כיוון שאתם בנים, אלוהים נתן בלבבכם את רוח בנו" (גלט' ד' 6). גם באיגרת לפיליפים א' 19 שאול מדבר על רוח ישוע המשיח.

סיכום

·        יש אלוהים אחד. איננו מאמינים באלוהים רבים.

·        האלוהים האחד הזה קיים בשלוש אישויות - אב, בן ורוח הקודש.

·        האב איננו הבן, הבן איננו האב, ושניהם אינם הרוח - ובכל זאת הם אלוהים אחד.

·        אין דרגות באלוהות, על כן האב, הבן והרוח הם שותפים שווים במהות האלוהית האחת.

·        האב הוא אלוהים, הבן הוא אלוהים והרוח הוא אלוהים, ושלושתם אלוהים אחד. מותר להתפלל אל כל אחד מהם, אך נכון להתפלל במיוחד אל האב, דרך הבן ובעזרת רוח הקודש.

·        רוח הקודש איננו השפעה או כוח, אלא אחת משלוש האישויות באלוהות, שווה בכול לאב ולבן.

·        נוכח התגלות זו של אלוהים אנחנו עומדים נפעמים, חסרי מילים. איננו מבינים אלא את מה שנִגלה, ועל אף שהוא אינו מתיישב עם ההיגיון המוגבל שלנו, אנחנו מקבלים ברצון ובאהבה את מה שנאמר, ומהללים את האב, את הבן ואת רוח הקודש על ישועתנו. האמונה המשיחית היא אמונה שאינה מתמקדת בבן בלבד, או באב או ברוח, כפי שמקובל אצל אחדים. אנחנו מתמקדים באלוהים האחד שהוא שלושה, לפניו אנו משתחווים וממנו אנו מקבלים בתודה את ישועתנו.

ה' אלוהים,

אב, בן ורוח קודש,

נערץ, נעלה מדעת ונשגב מכל בינה,

אנחנו משתחווים לפניך

ומודים לך על מה שגילית לנו אודות עצמך.

למד אותנו בחסדך לשמור בנאמנות את הפיקדון שהפקדת בידינו

ולעבוד אותך כפי שאתה

ולא כפי שמוחנו המוגבל מסוגל להעלות על הדעת,

בשם מושיענו ישוע, אמן.

בשורה בלי השילוש היא כמו פירמידה שעומדת על קודקודה.

בשורה בלי השילוש היא כמו חבל עשוי חול שאינו יכול להחזיק דבר.

בשורה בלי השילוש אינה משכנעת, והשטן יכול להפוך בה כרצונו.

אבל בשורה עם השילוש תעמוד נגד כוחות הרשע.

איש לא יוכל להשמידה כפי שבועת אוויר לא תוכל לרסק סלע,

וכפי שנוצה לא תוכל לחצות הר.

מי שמאמין בשילוש כבר רכש את תמצית התאולוגיה.

כשאנחנו מכירים את האב, הבן ורוח הקודש הכול נעשה ברור.

זהו המפתח הסודי להבנת הכול. זהו סימן ההיכר של היוצר את הכול.

מי שמבין זאת יבין את מה שנשגב מדעת בני תמותה.

(צ'רלס ספרג'ון)