תפילה טהורה

אלוהים סולח

מאת סטיבן קרלוף

מי שבאמת נסלחו לו חטאיו מבין את הקשר ההדוק שקיים בין החסד שזכה לו לבין החסד שעליו להעניק ולסלוח

רוברט לואיס סטיבנסון, סופר סקוטי ידוע בן המאה ה-19, נהג לאסוף את משפחתו מדי בוקר כדי לעבוד את אלוהים. בסופה של כל אספה התפללו כל בני המשפחה ואמרו את תפילת האדון. בוקר אחד, בשעה שאמרו את התפילה, יצא סטיבנסון לפתע מן החדר. רעייתו דאגה ושאלה אותו אם הוא חולה, והוא השיב לה: "הבוקר אינני יכול להתפלל את תפילת האדון".

מדוע? כי האמת שכלולה בתפילה זו והרשיעה אותו באותו בוקר באה לידי ביטוי במילים:

"וסלח לנו על חטאינו כפי שסולחים גם אנחנו לחוטאים לנו... כי אם תסלחו לבני אדם על חטאותיהם, גם אביכם שבשמים יסלח לכם. ואם לא תסלחו לבני אדם, גם אביכם לא יסלח לכם על חטאותיכם" (מתי ו' 12, 14-15).

מעניין שהדבר היחיד שישוע הסביר לתלמידיו כשלימד אותם את התפילה הזאת היה עניין הסליחה. זאת משום שהסליחה היא עניין חשוב ביותר.

כשאנחנו מתפללים וחושבים על האישיות של אלוהים, אנחנו מהללים את שמו. כשאנחנו חושבים על רצונו, אנחנו מבקשים שתבוא מלכותו. כשאנחנו חושבים על מה שהוא מספק לנו, אנחנו מתפללים עבור לחם חוקנו. וכשאנחנו חושבים על סליחת החטאים, אנחנו בעצם חושבים על הדבר החיוני ביותר לילדיו של אלוהים - על כך שאבינו סולח לנו. בתור ילדיו של אלוהים אנחנו מעוניינים בברכותיו ובקשר אתו, ולכן מן הראוי שנקדיש מחשבה לסליחת החטאים ונתפלל: "סלח לנו על חטאינו".

שני סוגים של סליחה

בשלושת הפסוקים שציטטנו מופיעה המילה "לסלוח" שש פעמים. ואכן, סליחת חטאים היא הבסיס של התפילה כולה. החטא הוא חוב מוסרי ורוחני. בני ישראל האמינו שהדבר החשוב ביותר שעל האדם לעשות הוא לציית לאלוהים. מי שלא ציית היה חייב, והחוב הזה שולם על ידי העונש שהוטל על החוטא.

מי שנאמן לאלוהים אינו רוצה להיענש, ולכן מבקש מאלוהים שיסלח לו - שימחק את חובו. אבל מדוע על המאמינים להתחנן לסליחת חטאים? האין כתבי הקודש מלמדים שחטאיו של המאמין כבר נסלחו? האמת היא שכתבי הקודש מלמדים שיש שני סוגים של סליחה - סליחה על פי דין וסליחה על פי חסד. אם נבין את ההבדל ביניהן, נבין גם מדוע על המשיחי להתפלל לסליחת חטאיו.

סליחה על פי דין

בתור שופט צדיק אלוהים רואה את כל בני האדם כאשמים בדין, "כי הכול חטאו ומחוסרי כבוד אלוהים הֵמָה" (רומ' ג' 23). שכר החטא הוא מוות רוחני ונצחי: "שכר החטא הוא מוות, אבל מתנתו של אלוהים היא חיי עולם במשיח ישוע אדוננו" (ו' 23). ישוע נטל על עצמו את העונש הזה שמגיע לנו. הוא שילם את מחיר חטאינו כשהיה על הצלב ונותק מאלוהים. לפיכך, אלוהים סולח לנו על חטאינו על בסיס האמונה במשיח, בזכות מותו ותקומתו של ישוע. מבחינה משפטית אלוהים מגדיר אותנו כזכאים, כאנשים שחטאיהם נסלחו (ראה אפס' א' 7, קול' ב' 13, יוח"א ב' 12). סליחת חטאים על פי דין מבטיחה שניכנס למלכות אלוהים. אלוהים סולח על כל חטאינו מהעבר, מההווה ומהעתיד, בזכות דמו של המשיח שנשפך בעדנו. אבל למרות שמבחינה משפטית זכינו לסליחה, עדיין עלינו לבקש זאת מאלוהים.

סליחה על פי חסד

כשישוע לימד את תלמידיו להתפלל, הוא לא לימד אותם לפנות אל אלוהים השופט אלא אל אביהם שבשמים. את התפילה הזו ניתן לכנות "תפילת הילד", משום שהיא מבטאת פנייה של ילד לאביו - של מאמין לאלוהיו.

יוחנן השליח התייחס לסליחה על פי חסד כשאמר: "אם נתוודה על חטאינו, נאמן הוא וצדיק לסלוח לנו על חטאינו ולטהר אותנו מכל עוולה" (יוח"א א' 9). שאול השליח ביטא את השנאה לחטא שממלאת את לבו של כל משיחי, כשהתוודה: "אינני מבין את מעשַי, כי לא את מה שאני חפץ אני עושה, אלא דווקא את מה ששנוא עלי אני עושה" (רומ' ז' 15). מי שבאמת נולד מחדש, מי שחטאיו נסלחו והוא עומד זכאי, מבין שאין להקל ראש בחטא ולכן פונה לאלוהים ומבקש את חסדו. המשיחי אינו מתייחס לסליחת החטאים כאל דבר מובן מאליו, ולכן, כמי שכבר טעם מחסד אלוהים, הוא מבקש ממנו עוד ועוד.

ביטחון בסליחת החטאים

ישוע לימד את תלמידיו לבקש סליחת חטאים בתור מי שטעם את חסד אלוהים, כפי שבן מבקש מאביו. בתור מי שחטאיו נסלחו, המשיחי שואף לקשר הדוק עם אביו שבשמים. הצער שעוטף אותנו בשעה שאנחנו חוטאים והשאיפה שלנו לקדושה גורמים לנו לפנות לאלוהים ולבקש שיסלח לנו על חטאינו. אבל איך נדע שהוא באמת סלח לנו? איך נדע שהוא באמת מוחק את חובנו כלפיו?

לפי דברי המשיח, הביטחון הזה קשור לדרך שבה אנחנו נוהגים עם רעינו. ישוע אמר שעלינו להתפלל שאלוהים יסלח לנו "כפי שסולחים גם אנחנו לחוטאים לנו" (מתי ו' 12). כלומר, אם אנחנו, החוטאים והשבריריים, סולחים למי שחוטא לנו, אין ספק שאלוהים המושלם והכל- יכול, רב החסד והרחמים יסלח לנו.

לפני שחזרנו בתשובה והיינו לבניו של אלוהים, נטרנו טינה למי שחטא לנו ולא היינו מוכנים לסלוח. שאול אמר: "גם אנחנו היינו חסרי דעת, סוררים, תועים, עבדים לכל מיני תאוות ותשוקות, מבלים זמננו ברשעה וקנאה, שנואים ושונאים איש את אחִיו" (טיט' ג' 3).

אבל לאחר שאלוהים הושיע אותנו הוא הפך אותנו משונאים לסולחים. שאול כתב לאפסים שבתור משיחיים עליהם להיות טובים איש לרעהו, והוסיף: "הֱיו מלאי רחמים וסִלחו איש לרעהו, כשם שאלוהים סלח לכם במשיח" (אפס' ד' 32). האם אתם רואים את הקשר? אנחנו בטוחים בסליחה שניתנה לנו משום שאנחנו יכולים לסלוח לאחרים.

המילה ששאול השתמש בה אינה מבטאת רק סליחת חטאים, אלא גם מתן חסד. עלינו לסלוח לאנשים שאינם ראויים שנסלח להם. במקום להשיב מלחמה ולצבור כעס, עלינו לנהוג בחסד ולסלוח. מדוע? משום שאלוהים בחסדו הרב סלח לנו. רק המשיחי יכול לסלוח כך, משום שרק הוא זכה לסליחה אמיתית על חטאיו.

בכל זאת מאמינים רבים אינם סולחים למי שפוגע בהם. הם מטפחים כאבים ישנים ורגשות זעם, עד שהמרירות משתלטת עליהם. הם נוצרים בלבם כעס על דברים שנאמרו או נעשו להם. הם נוטרים טינה על דברים שקרו לפני שנים ומסרבים לסלוח. הם מעדיפים להצדיק את עצמם ולתרץ את חטאם. אבל כתבי הקודש עונים על כל הטענות האלה בקול ברור: אלוהים סלח לכם, למרות שאינכם ראויים לכך, ולכן סִלחו איש לרעהו.

הסירוב לסלוח

ישוע הסביר את הקשר בין החסד שזכינו לו לבין החסד שעלינו להעניק: "אם תסלחו לבני אדם על חטאותיהם, גם אביכם שבשמים יסלח לכם. ואם לא תסלחו לבני אדם, גם אביכם לא יסלח לכם על חטאותיכם" (מתי ו' 14-15).

הפסוק הזה אומר שאלוהים, אבינו שבשמים, נוהג בנו כפי שאנחנו נוהגים עם אחרים. אם נסלח לרעינו, אלוהים, בחסדו, יסלח לנו. אבל אם נסרב לסלוח למי שחטא לנו, אלוהים לא יסלח לנו. כמובן שמדובר בסליחה על פי חסד ולא על פי דין. כלומר, עדיין נהיה זכאים בדין, שהרי טוהרנו בדם המשיח, אבל יחסינו עם אלוהים יפָּגמו: "אוון אם ראיתי בלבי, לא ישמע אדונָי " (תהל' ס"ו 18).

אין לי ספק שמשיחיים רבים כל כך אינם שמחים אלא חלשים מבחינה רוחנית כי הם אינם מוכנים לסלוח לאלה שפגעו בהם. במקום שלבם יהיה מלא באהבה שמכסה על רוב פשעים (פטר"א ד' 8) ובמקום להמשיך בחייהם, הם קופאים על השמרים ונתונים לתוכחת אלוהים (עבר' י"ב 7). הם נמצאים במצב הקשה הזה כי הם מתקשים להכיר במצבם הרוחני הנורא. חייהם מלאים מאבקים, רוע לב וכעס, עד שהם אינם חושבים שיש להם עוד סיבה להשתנות.

אלה שמסרבים לסלוח לא רק שוללים מעצמם את סליחת אלוהים, אלא גם מביאים על עצמם סבל. ישוע סיפר על מלך שמחל לעבדו על חוב גדול במיוחד, שממילא הוא לא היה מסוגל לפרוע. אבל כשהעבד סירב לוותר לחברו על חוב קטן, מסר אותו המלך לידי הנוגשֹים (מתי י"ח 23-35). העבד במשל דומה למשיחי שנסלחו לו חטאים רבים, אבל מסרב לסלוח למישהו שפגע בו. העונש הראוי למשיחי שאינו מוכן לסלוח אינו גיהינום, אלא נוגשֹים (עינויי נפש) שונים בדמותם של דאגה, תסכול ורגשות אשמה - במילים אחרות, ריחוק מאלוהים.

סליחה

כשאנחנו מתפללים תפילה טהורה, אנחנו מבקשים מאלוהים סליחה על חטאינו משום שאנחנו רוצים לחזק את הקשר שלנו אתו. בתור ילדיו אנחנו שואפים יותר מכול לקשר הדוק אתו. אין לנו כל רצון לשאת את מורת רוחו ואת חוסר נכונותו לסלוח. אבל כדי ליהנות מהסליחה שלו, אנחנו חייבים לסלוח.

איך נוכל לסלוח לאלה שפגעו בנו? רק אם נתמקד בסליחת החטאים שקיבלנו אנחנו ונבחר לסלוח. אין מדובר בהרגשה אלא בהחלטה. כלומר, עלינו לסלוח גם אם לא מתחשק לנו. כשנעשה את מה שראוי לעשות, אפילו אם הדבר מנוגד לרגשות שלנו, בסופו של דבר הרגש יְישר קו עם ההחלטה.

מי שמעוניין בקרבת אלוהים ובסליחת חטאים חייב לסלוח לאלה שפגעו בו. עליו לספוג את הכאב, ולסלוח.

המאמר  A Concern for God's Pardon

מתוך Zion's Fire, October 1990