תכולת כתבי הקודש

מאת מלקולם ווטס

איך קבעו אילו ספרים יכללו בכתבי הקודש? מהי אמת המידה שלפיה נקבע שספר מסוים הוא חלק מדבר אלוהים וספר אחר אינו שייך? מדוע כתבי הקודש כוללים 66 ספרים, לא יותר ולא פחות?

השאלות האלה חיוניות ביותר, מכמה סיבות:

הבסיס

ראשית, אנחנו מאמינים שכתבי הקודש מכילים את כל דבר אלוהים שנמסר לבני האדם. למשל, כתבי הקודש מכילים את המידע אודות ישועתם של חוטאים, אודות טבעו של אלוהים וטבעם של בני האדם, אודות האחריות שמוטלת על בני האדם לפני ריבון העולם. אם איננו בטוחים לגבי התכולה של כתבי הקודש, לא נוכל להיות בטוחים לגבי האחריות המוטלת עלינו.

שנית, הקהילה המשיחית נוסדה על בסיס כתבי הקודש. כל זעזוע בבסיס הקהילה המשיחית עלול למוטט אותה. לכן חשוב לוודא שהבסיס אֵיתן.

שלישית, כל ספק בנושא התכולה יגרום ללא-מאמינים לפקפק בחלקים מכתבי הקודש ובאמת אלוהים כולה.

רביעית, במהלך ההיסטוריה טענו אנשים שיש ספרים נוספים ששייכים לכתבי הקודש, ושגם הם חלק מדבר אלוהים. די אם נזכיר את הספרים החיצוניים ואת הספרים שהוסיפה הכנסייה הקתולית והסתירה מעיני חסידיה.

לעומת זאת היו אנשים שדרשו להוציא מכתבי הקודש ספרים מסוימים. כבר במאה החמישית טען הבישוף של אנטיוכיה ש"שיר השירים אינו חלק מדבר אלוהים". היום ישנם אנשים הטוענים שמגילת אסתר אינה שייכת לדבר אלוהים, ואחרים טוענים כך לגבי איגרת יעקב, האיגרת אל העברים ואפילו לגבי בשורת יוחנן.

לאור הטענות האלה חשוב להבין מדוע אנחנו מתייחסים ל-66 הספרים שבכתבי הקודש, ואליהם בלבד, כאל דבר אלוהים המושלם, שמחייב אותנו בכל תחומי החיים.

חמישית, אילולא היינו בטוחים שכתבי הקודש נכתבו בהשראת אלוהים, לא היינו מייחסים להם סמכות עליונה.

שישית, אם לא נהיה בטוחים בתכולתם של כתבי הקודש, נהיה נתונים להשפעתם של מומחים שונים במקום לדבר אלוהים. המומחים השונים מעולם לא הסכימו ביניהם לגבי תכולת כתבי הקודש, משום שאינם חושבים שהם דבר אלוהים. לכן, אם לא נהיה בטוחים, נהיה כעלים נידפים ברוח.

כבוד לאלוהים

שביעית, מי שדוחה חלקים מההתגלות של אלוהים, או מי שמוסיף עליה, מבזה את אלוהים משום שהוא ממעיט בערך ההתגלות עצמה. מי שנוהג כך מטיל ספק בהתגלות כולה, החל מבריאת העולם, דרך הבשורה ועד להבטחות לגבי העתיד.

מסיבות אלה וגם מסיבות אחרות עלינו להבין מדוע ספרים מסוימים נכללו בכתבי הקודש. מהן אמות המידה שלפיהן הוחלט איזה ספר יכלל בכתבי הקודש?

מבחינה היסטורית קיימות שתי תשובות לשאלה, ושתיהן אינן מספקות.

התשובה הראשונה עוסקת בסמכותה של הקהילה. זוהי התשובה הרווחת בכנסייה הקתולית. לדעת מנהיגיה, המאמינים צריכים לקבל כל ספר שראשי הכנסייה מגדירים כקדוש. כלומר, לכנסייה הקתולית יש סמכות להחליט אילו ספרים שייכים לכתבי הקודש.

כמובן שיש לדחות רעיון זה על הסף, משום שבכתבי הקודש עצמם לא נאמר שהסמכות בעניין זה ניתנה לקהילה. יתר על כן, כתבי הקודש טוענים שהקהילה בנויה על יסוד הנביאים והשליחים, כלומר על יסוד כתבי הקודש, ולכן אין כל היגיון שהיא תגדיר את בסיסה.

התשובה השנייה היא שתכולת כתבי הקודש נקבעת על פי העדות של רוח הקודש. הרעיון הזה נולד בתקופת הרפורמציה, כתגובת נגד לטענותיה של הכנסייה הקתולית. באותה תקופה טענו רבים שהם יודעים אילו ספרים נכללים בכתבי הקודש בזכות העדות של רוח הקודש בלבם.

כמובן שהרוח מאיר את עינינו, אבל הרעיון הזה פסול משום שהוא מציב את המאמין מעל לדבר אלוהים, ומאפשר לכל מאמין או לכל קבוצת מאמינים לקבוע בעצמם אילו חלקים בכתבי הקודש מחייבים אותם.

בנוסף לכך, כתבי הקודש אומרים שלכל איש ניתנה מידה של חסד, ושלא כל המאמינים מכירים את כתבי הקודש באותה מידה. העובדה הזו, נוסף לטבע החוטא של המאמינים, עלולה לגרום לכך שאנשים שונים יגיעו למסקנות שונות, ושבעצם לכל מאמין יהיו כתבי קודש משלו.

האם אנחנו באמת אמורים לקבוע את תכולת כתבי הקודש על פי האור שבלבנו? תאולוג ידוע אמר פעם: "אני חייב להודות שאין לי במה להתגאות. אילולא עדותם של בני אדם, מעולם לא הייתי מעלה על דעתי ש'שיר השירים' הוא חלק מדבר אלוהים".

לכן אנחנו דוחים את שתי האפשרויות. תכולת כתבי הקודש אינה נקבעת על ידי הקהילה וגם לא על פי האור בלב כל מאמין. אם כן, כיצד נקבעה תכולת כתבי הקודש?

1. מה שנמסר ביד הנביאים

ספר מסוים נכלל בכתבי הקודש אם נכתב על ידי נביא. שמעון פטרוס אמר על כתבי הקודש: "כל נבואת המקרא אינה עניין של פירוש אישי..." (פטר"ב א' 20). לפיכך, כתבי הקודש נקראים "נבואה", והדבר נכון הן לגבי התנ"ך והן לגבי הברית החדשה.

ישוע כינה את כתבי הקודש "התורה והנביאים", ובכך בעצם הבהיר שהנביאים כתבו את התנ"ך (מתי ה' 17).

אנחנו יודעים שהתורה נכתבה על ידי משה, ושהוא היה גדול הנביאים (דבר' ל"ד 10). ישוע בעצם טען שכל התנ"ך הוא דבר נבואה. לאחר שנעצר, אמר: "כל זה קרה למען יתקיימו כתבי הנביאים" (מתי כ"ו 56).

לאחר שקם מהמתים אמר ישוע לשני האנשים בדרך לעמאוס: " 'הוי חסרי דעת וכבדי לב מהַאמין בכל אשר דיברו הנביאים! הרי על המשיח היה לסבול...'. הוא החל ממשה ומכל הנביאים, וביאר להם את הדברים המכוּונים אליו בכל הכתובים" (לוקס כ"ד 25-27).

הנביאים לא היו אחראים רק על הנבואות שעסקו בעתיד או רק על הספרים הנקראים על שמם. גם הספרים שאנחנו מכנים "ספרים היסטוריים" חוברו על ידי נביאיו של אלוהים, ובהשראת רוח קודשו.

רוח נבואה

על דוד המלך שרתה רוח של נבואה: "רוח ה' דיבר בי, ומילתו על לשוני" (שמ"ב כ"ג 2). במעשי השליחים ב' 30 כתוב בפירוש שדוד היה נביא. גם שלמה המלך היה נביא, ואלוהים התגלה אליו פעמיים (מל"א ג' 5; ט' 2). אלוהים עצמו אמר: "שמעו נא דברָי, אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו" (במד' י"ב 6). לפיכך, דוד, שחיבר רבים ממזמורי תהילים, ושלמה, שחיבר את משלי, קהלת ושיר השירים, היו נביאים שכתבו בהשראת אלוהים.

דברים אלה תקפים גם לגבי מחברי הברית החדשה. הם היו נביאים לכל דבר. למרות שהשליחים לא נקראו נביאים, ברור שהם דיברו וכתבו בהשראת רוח הקודש. בעצם, במקום אחד הם מוגדרים כנביאים: "יהודה וסילא, שהיו גם נביאים, עודדו אותם (את שאול ובר- נבא) במילים רבות" (מה"ש ט"ו 32). מכאן שגם שאול ובר-נבא היו נביאים.

שאול העיד על עצמו: "בחזון נגלה לי הסוד, כפי שכתבתי לעיל בכמה מילים... הסוד אשר בדורות הקודמים לא נודע לבני אדם, כמו שנגלה כעת לשליחיו ולנביאיו הקדושים בדרך הרוח" (אפס' ג' 3-5). שאול השליח הציב את עצמו ואת השליחים האחרים באותה שורה עם הנביאים, בתור אלה שאלוהים בחר להביא דרכם את ההתגלות.

כל אותם נביאים קיבלו השראה מאלוהים. דוד העיד על כך, יחזקאל העיד על כך ושמעון פטרוס אישר שאיש מהם לא הביא דבר נבואה שמקורו במחשבתו של אדם, אלא רוח אלוהים הניע אותם לדבר ולכתוב (פטר"ב א' 21).

קשה להגדיר את החוויה שהייתה מנת חלקם של אותם אנשים. אין ספק שהם חוו משהו גדול, שגרם להם להעביר את המסר שקיבלו מאלוהים. הם עשו זאת בעל פה או בכתב, ובשני המקרים התוצאה היא "דבר אלוהים".

אפילו בני דורם הבחינו בכך שאלוהים פועל דרכם בדרך יוצאת דופן. בימיו של שמואל, וגם בימי השליחים, האנשים ידעו לזהות את הנביאים שבקרבם (מה"ש י"א 27; י"ג 1; קור"א י"ד 29).

כתבי הקודש נכתבו בידי האנשים הללו. העיקרון הראשון שלפיו נקבע אם ספר מסוים שייך לכתבי הקודש הוא המחבר. האם נביא חיבר את הספר? האם המחבר כתב בהשראת רוח הקודש?

2. התגשמות הנבואות

בימי קדם, האנשים ידעו שאדם מסוים הוא נביא אמת אם נבואותיו התגשמו. כשנבואות התגשמו, היה ברור שהאיש שניבא אותן הוא נביא אמת, שמביא את דבר אלוהים.

אלוהים עצמו אמר שכך יש לבחון את הנביאים: "וכי תאמר בלבבך, 'איכה נדע את הדבר אשר לא דיברוֹ ה'?' אשר ידבר הנביא בשם ה', ולא יהיה הדבר ולא יבוא, הוא הדבר אשר לא דיברוֹ ה'. בזדון דיברוֹ הנביא" (דבר' י"ח 21-22).

ירמיהו אמר דברים דומים: "בבוא דבר הנביא יוודע הנביא אשר שלחוֹ ה' באמת" (כ"ח 9).

בכתבי הקודש יש נבואות רבות שחוזות את העתיד. לא מדובר בתופעה שולית שקיימת בספרים אחדים בלבד. ישנן נבואות בתורת משה - אחת מהן היא הבסיס לבשורה (ברא' ג' 15). ישנן נבואות בספרים הנקראים היסטוריים, כמו הנבואה על חורבן ביתו של עלי בשמואל א' פרקים ב' וג'.

גם בספר תהילים ישנן נבואות רבות, ובהן כאלה שעוסקות במשיח (למשל מזמורים כ"ב; ס"ט). כך זה גם לגבי הספרים שכתב שלמה המלך. הברית החדשה אינה שונה מהתנ"ך בעניין זה. יש נבואות בבשורות (למשל מתי כ"ד; מרק' י"ג; לוקס י"ז), באיגרות השונות (תסל"ב ב'; טימ"א ד') וכמובן בספר ההתגלות (למשל פרקים י"ב וי"ז).

מכיוון שנבואות רבות כבר התגשמו, ואחרות מתגשמות לנגד עינינו, אנחנו יכולים להיות בטוחים שהספרים האלה הם אכן דבר אלוהים, כתבי הקודש.

3. עדות באמצעות אותות ונסים

גם נסים הם עדות לכך שהנביאים הכריזו וכתבו את דבר אלוהים. הנסים סיפקו אישור לסמכות שבה פעלו הנביאים, והיוו עדות לכך שהם שליחיו של אלוהים. לכן כתב מחבר המזמור: "אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא" (תהל' ע"ד 9). יש קשר בין אותות ונסים לבין עבודתו של הנביא. במקרים רבים אלוהים נתן לנביאים אותות על-טבעיים, כדי ששומעיהם יֵדעו שאכן הם מביאים את דברו.

כך זה היה במקרה של משה. כשמשה התלונן: "הן (בני ישראל) לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי", אלוהים ציווה עליו להשליך את מטהו. המטה הפך לנחש, וכשמשה אחז בזנבו, הנחש הפך בחזרה למטה. מדוע? "למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלוהי אבותם" (שמות ד' 1-5). אלוהים נתן לעבדיו הנביאים אותות, כהוכחה לכך שהם דוברים אמת.

דברים דומים התרחשו כשהשליחים הביאו את דבר אלוהים: "מופתים ואותות רבים עשו השליחים" (מה"ש ב' 43), "הרי אותות ההיכר של השליח נעשו בקרבכם במלוא סבלנות, באותות ובמופתים ובגבורות" (קור"ב י"ב 12), "אלוהים העיד עליה (על הישועה) באותות ובמופתים ובכל מיני גבורות" (עבר' ב' 4).

4. עדותם של עדי ראייה ושמיעה

יש לקחת בחשבון גם את עדותם של האנשים שחיו בזמן שבו נכתבו הדברים. אלוהים ציווה על בני ישראל להתייחס בכבוד וביראה לנביאים ולדבריהם. באותו זמן הוא הזהיר את העם מפני נביאי שקר ומפני תורתם המטעה. העם נדרש לבחון את דברי הנביאים, ולהבחין בין נביאי אמת לנביאי שקר. כבר התייחסנו למה שכתוב בדברים י"ח 21-22. דברים דומים נאמרים גם בירמיה י"ד 14 וביחזקאל י"ג 6.

המשיחיים הראשונים התמודדו עם אותה בעיה. מחד, היה עליהם להישמע לתורת המשיח ולהוראת השליחים. מאידך, הם הוזהרו מפני נביאי שקר ומשיחי שקר (מתי ז' 15; כ"ד 11; 24). שאול השליח הורה לתסלוניקים לא לזלזל בנבואות, אבל הוסיף מיד: "בחנו כל דבר והַחזיקו בטוב" (תסל"א ה' 20-21).

באיגרותיו הוא דיבר על אלה שמופיעים במסווה של שליחים או של המשיח, ופירט את אמות המידה שיעזרו למאמינים להבחין בהם (רומ' ט"ז 17-18; קור"ב י"א 4, 12-15 ועוד). יוחנן החמיא לקהילה באפסוס: "אני יודע את מעשיך ואת עמלך ואת סבלנותך ושאינך יכול לשאת אנשי רשע. בחנת את המכנים עצמם שליחים ואינם, ומצאת אותם כוזבים" (התג' ב' 2).

המאמינים שחיו בתקופה שבה ניתנה ההתגלות של אלוהים היו חייבים לבחון את דבריו של כל מי שטען שהוא פועל בהשראת רוח הקודש. לפי כל הסימנים האנשים דרשו הוכחות לכך שמה שנמסר להם הוא דבר אלוהים, ולא היו מוכנים לקבל כל דבר שנאמר להם. אנשים יראי אלוהים בחנו את מה ששמעו, וצייתו לדבר אלוהים ולו בלבד.

בימים שבהם נכתבה הברית החדשה, העניק רוח הקודש מתנה מיוחדת - "הבחנה בין הרוחות" (קור"א י"ב 10). היו אנשים שיכלו להבחין בכוח רוח הקודש אם אדם מסוים דיבר מטעם אלוהים.

לפיכך, אלוהים השאיר חותם שמאשר התגלות אמיתית. גם עדותם של האנשים שחיו בתקופה שבה נכתבו כתבי הקודש נשמרה בכתובים, למען ילדיו של אלוהים בדורות הבאים. דוד המלך הצהיר: "תורת ה' תמימה... עדות ה' נאמנה... פיקודי ה' ישרים... מצוות ה' בּרָה... משפטי ה' אמת" (תהל' י"ט 8-10).

שמעון פטרוס, שכתב בהשראת אלוהים, התייחס לאיגרותיו של שאול כאל כתבי קודש (פטר"ב ג' 16). כמו כן ברור שכתבי הקודש נקראו בפומבי בכל פעם שמאמינים נאספו ביחד (דבר' ל"א 11; ישע' ח' 20; נחמ' ח' 2-5; קול' ד' 16; תסל"א ה' 27).

בני דורם של הנביאים והשליחים יכלו לקבוע טוב יותר מהמומחים הגדולים בימינו אילו ספרים ראויים להיכלל בכתבי הקודש.

5. עדות כתבי הקודש על עצמם

כתבי הקודש מעידים על עצמם. זהו אוסף מופלא של ספרים, שהם "דברי חיים" (מה"ש ז' 38). שמעון פטרוס מכנה את כתבי הקודש "דבר אלוהים החי וקיים" (פטר"א א' 23), ואכן, כתבי הקודש הם קולו של אלוהים. יש להם סמכות יחודית, ועלינו להתייחס אליהם בהתאם ולציית למה שנאמר בהם.

כך אמר אלוהים: "הנביא אשר אתו חלום, יספר חלום. ואשר דברִי אתו, ידבר דברִי אמת. מה לַתֶבן את הבָּר? נאום ה'. הלוא כה דברִי כאש, נאום ה', וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמ' כ"ג 28-29).

הכוונה היא שבניגוד לדבריהם של בני אדם, דבר אלוהים הוא טהור, מבוסס וחי. הוא ההפך הגמור של התבן - של דבריהם של אנשים שאינם מועילים ואינם מבוססים. דבר אלוהים הוא כאש שחודרת אל נבכי הנשמה, בוערת במחשבה ומחוללת שינוי רוחני אמיתי. הפעולה הזאת של כתבי הקודש נוטעת בנו ביטחון שאכן מדובר בדבר אלוהים.

שאול השליח מתאר את הפעולה של דבר אלוהים: "איננו מסלפים את דבר אלוהים, אלא מגלים אנו את האמת ובכך אנו ממליצים על עצמנו לפני מצפונו של כל אדם לנגד עיני אלוהים" (קור"ב ד' 2). דבר אלוהים מעורר את המצפון משום שהוא מציג את האמת המוחלטת. כתבי הקודש לא רק מספרים לנו על אלוהים ועל רצונו, אלא גם חושפים את הסודות והמחשבות שלנו ואת צפונות לבנו.

לכן ניתן לומר שכתבי הקודש מעידים על עצמם הן במילים והן בפועל.

6. עדותם של עדים אמינים

בעת שכתבי הקודש הועלו על הכתב, אלוהים השגיח על התהליך ווידא שרק דברו יכתב. כשספר או איגרת מסוימים נכתבו, באופן טבעי הם נחשפו לביקורת של אנשים אחרים, שגם פעלו בהשראת אלוהים והיו מוכרים בתור שכאלה. ספר שהיה דברו של אלוהים קיבל את אישורם, ולעומת זאת זיוף זכה לגינוי. למשל, יהושע אישר את מהימנות כתביו של משה (יהוש' א' 13). ישעיהו אימת את דבריו של מיכה, ומיכה אימת את דבריו של ישעיהו (ישע' ב'; מיכה ד'). ירמיהו תמך בדבריהם של הנביאים ואף הזכיר במפורש את מיכה (ירמ' ז' 25; כ"ו 17-18). ואפשר להמשיך עם הרשימה הזאת עוד ועוד.

הדברים נכונים גם לגבי הברית החדשה. המשיח ותלמידיו חזרו ואישרו שהתנ"ך הוא דבר אלוהים. ישוע אמר: "אתם חוקרים את הכתובים, כי חושבים אתם שיש לכם חיי עולם בהם. והם המעידים עלי" (יוח' ה' 39). הוא ידע שמנהיגי הדת בימיו הבינו ש"הכתובים" הם דבר אלוהים, ותמך בעמדתם זו. הוא כינה את הכתובים "דבר אלוהים", ואמר ש"את הכתוב אי אפשר להפר" (י' 35).

בעת ששוחח עם שני התלמידים בדרך לעמאוס, התייחס המשיח לכל חלקי התנ"ך: "צריך שיתקיים כל הכתוב עלי בתורת משה ובנביאים ובתהילים" (לוקס כ"ד 44). ישוע לא הסתייג מהחלוקה הזו, אלא אישר את העובדה ששלושת החלקים מרכיבים את דבר אלוהים - את כתבי הקודש.

אישור דומה ניתן גם לספרי הברית החדשה. ישוע ניבא מראש שרוח הקודש יבוא וידריך את המאמינים (יוח' י"ד 26; ט"ז 13), והשליחים דיברו על כך בזמן שכתבו את ספרי הברית החדשה, ואף אישרו זה את דברו של זה. כך שהן בדיעבד והן בזמן שבו חוברו ספרי הברית החדשה, היו אנשים יראי אלוהים שאישרו שאכן הכתוב הוא דבר אלוהים.

לכן אין זה סביר שבתקופה שבו חיו הנביאים או השליחים שחיברו את כתבי הקודש, הם יכלו לכתוב בלי שיעמדו לביקורת קפדנית של אנשים מהימנים, שהכירו היטב את אלוהים.

7. אישור באמצעות ההתאמה וההמשכיות

תכולת כתבי הקודש גדלה במשך הזמן, והתגלתה כהתגלות הדרגתית ורצופה של אלוהים, עד שהושלמה. משה, הראשון שכתב את דבר אלוהים, חזה שיבואו אחרים אחריו (דבר' י"ח 18-22) ושגם הם יביאו את דברי אלוהים. ואכן, אלוהים הקים אנשים נוספים שהמשיכו במלאכת הכתיבה של כתבי הקודש, יהושע למשל (יהוש' כ"ד 26). ככל הנראה יהושע השלים את הספר שכתב משה וכלל בו את תיאור מותו של משה (דבר' ל"ד).

גם מחבר ספר שופטים (כנראה שמואל) הוסיף את תיאור מותו של יהושע לספר שיהושע עצמו כתב (פרק כ"ד). וכנראה ששמואל, שחיבר חלק מהספר הנקרא על שמו, הוסיף למגילת רות פרטים על דוד המלך.

ניתן להבחין בבירור בהמשכיות שיש בכתבי הקודש, משום שהם "ספר ה' " (ישע' ל"ד 16).

דבר זה נכון גם לגבי הברית החדשה. לוקס מדבר במעשי השליחים א' 1 על הבשורה שהוא חיבר, ואחר כך ממשיך בתיאור היסטורי של ההתרחשויות. האיגרות השונות קשורות זו לזו ומתייחסות זו לזו. יש בהן התאמה מלאה לתיאור שניתן במעשי השליחים, ובספר ההתגלות ניתן לראות בקלות ספר שמסכם את כתבי הקודש.

כתבי הקודש נכתבו עם קשר אמיתי והדוק בין חלקיהם השונים. הרי אילו כתב כל אחד מהמחברים את מה שעלה על דעתו, ולא בהשראת אלוהים, לא היינו מוצאים אחדות והמשכיות כאלה. הקשר הזה שקיים בין החלקים השונים בכתובים מעיד על כך שיש מחבר אחד לכולם. בכתבי הקודש יש תכנון מוקדם והתפתחות הגיונית. הם חושפים את ההיסטוריה ואת העקרונות התאולוגיים בצורה מתואמת והגיונית. כתבי הקודש הלכו והתרחבו עד שהושלמו, ואז פסקה ההתגלות. כל התערבות שאינה ראויה בתהליך הזה זכתה לתגובה קשה מצד אנשים רוחניים, שניחנו ביכולת הבחנה.

הספרים נכתבו בהשראת אלוהים ונמסרו למאמינים, ואלה קיבלו אותם ביראה והכירו בסמכותם.

משה, הנביא הראשון, כתב את התגלות אלוהים ומסר אותה לכוהנים: "לקוח את ספר התורה הזה, ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוהיכם, והיה שם בך לעֵד" (דבר' ל"א 26).

כאמור, יהושע המשיך את דרכו של משה: "ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלוהים" (יהושע כ"ד 26). גם שמואל נהג באותה דרך: "וידבר שמואל אל העם את משפט המלוכה, ויכתוב בספר וינח לפני ה' " (שמ"א י' 25).

יוסף בן מתתיהו העיד שכל הספרים שנכתבו בהשראת אלוהים הונחו בבית המקדש, וכך ידעו היהודים שהכתובים שבבית המקדש מתארים נאמנה את דבר אלוהים ונושאים את חותמו. היהודים, וגם המשיחיים בתקופת הברית החדשה, האמינו בסמכותם של הכתובים. שאול הסביר את היתרון של עם ישראל ואמר ש"בידיהם הופקדו דברי אלוהים" (רומ' ג' 2).

8. הכתובים התקבלו על ידי ישראל ועל ידי הקהילה

כולנו מכירים את קנאותו של העם היהודי לדבר אלוהים ולשמירתו. במשך השנים העתיקו הסופרים את התנ"ך בזהירות ובתשומת לב רבה. כך נהגה גם הקהילה הקדומה עם הברית החדשה. שאול למשל כתב: "אחרי שתיקרֵא איגרתי אצלכם, דאגו לכך שתיקרא גם בקהילת לאודיקאה" (קול' ד' 16; ראה גם טימ"ב ד' 13).

ישוע אמר שעל המאמינים לזכור היטב את דבריו, ואף הבטיח לשלוח אליהם את רוח הקודש – האחראי על כתיבת דבר אלוהים (יוח' י"ד 26; ט"ז 13). שאול השווה את סמכותם של השליחים לזו של הנביאים, כשאמר שהמאמינים "בנויים על יסוד השליחים והנביאים" (אפס' ב' 20).

דבר אלוהים - כתבי הקודש - הושלם! אלוהים הזהיר את כולנו: "אנוכי מעיד בכל מי ששומע את דברי נבואת הספר הזה: איש אם יוסיף עליהם, יוסיף עליו אלוהים את המכות הכתובות בספר הזה. ואיש אם יגרע מדברי ספר הנבואה הזאת, יגרע האלוהים את חלקו מעץ החיים ומעיר הקודש, מן הדברים הכתובים בספר הזה" (התג' כ"ב 18-19).

המאמר The Canon of Scripture

מתוך Sword and Trowel No. 4, 1994

הספרים החיצוניים

בכתבי הקודש 66 ספרים. 39 ספרים בתנ"ך ו-27 ספרים בברית החדשה.

ישנם ספרים חיצוניים שלא הוכרו כדבר אלוהים. הספרים החיצוניים לתנ"ך נכתבו לאחר שנת 400 לפנה"ס וביניהם הספרים הבאים: חוכמת שלמה, יהודית, טובית, ספרי המכבים, תפילת אזריה, ברוך, מכתבי ירמיה, תפילת מנשה ותוספות לספר אסתר ולספר דניאל. הכנסייה הקתולית קיבלה כמה מספרים אלה כדבר אלוהים. אחדים מספרים אלה נמצאו עם מגילות ים המלח, אם כי ברור היה מהממצאים בחפירות שהאנשים בקומראן לא קיבלו ספרים אלה כחלק מהכתובים. גם ישוע ותלמידיו לא הזכירו ספרים אלה ולא קיבלו אותם כחלק מדבר אלוהים. היהדות מעולם לא קיבלה ספרים אלה כחלק מהתנ"ך אלא התייחסה אליהם כאל ספרים חיצוניים.

גם לברית החדשה יש ספרים חיצוניים, מדובר ב-300 ספרים בערך, ביניהם ספרו של בר-נבא, איגרות נוספות אל הקורינתים, הרועה של הרמאס, לימודי התריסר, חזון פטרוס, הבשורה לפי העברים, איגרת השליח מפוליקארפ לפיליפים, שבעת השליחים מאיגנאטיוס. מעטים ראו בספרים נוספים אלה חלק מהברית החדשה. גם הכנסייה הקתולית מעולם לא התייחסה אליהם כחלק מדבר אלוהים.