ג’והן באניין, כפרי פשוט 

מאת ד"ר הרברט סאמוורת

בנו של פחח, איש צבא, רועה קהילה. נכלא למשך 12 שנה משום שסירב לקבל את מרות הכנסייה אך לא חדל לשרת את אלוהים

ספרים רבים נכתבו אודות חייו של ג'והן באניין, ביניהםA Tinker and a Poor Man  (הפחח העני) ו-John Bunyan, Immortal Dreamer (ג'והן באניין, החולם הנצחי). ספרים אלה מנסים לתאר את אופיו של האדם שכתב את הספר הנפוץ ביותר, אחרי כתבי הקודש. הכוונה היא ל"מסעות ההלך", ספר אלגורי שמתאר את מסעותיו של אדם משיחי מעיר האבדון אל העיר השמימית. מאמר זה, כמו הספרים שהוזכרו למעלה, הוא ניסיון צנוע לגלות מי היה  ג'והן באניין.

יש הטוענים שהשמות שהוא נתן לספריו מתארים את הפרטים החשובים ביותר בחייו ואת הדברים שהשפיעו עליו. אולם עלינו לזכור שבאניין כתב למעלה משישים ספרים, שעוסקים במגוון רחב של נושאים. במאה ה-19 התפרסמו שלושה כרכים של יצירותיו, שסווגו לשלושה נושאים: ספרים שמסבירים את עקרונות האמונה, ספרים שבאים לבחון דבר-מה, וספרים מעשיים. סיווג זה, שנעשה כביכול באופן שרירותי, נעשה בעצם בזהירות רבה, לאור עקרונות מנחים, אמונה, הכרה פנימית ושקדנות.

ננסה לתאר את חייו של באניין ואת אופיו בעזרת שמות שהוא נתן לשלושה מספריו:Grace Abounding to the Chief of Sinners ("שפע החסד לגדול בחוטאים"), "המלחמה הקדושה" ו"מסעות ההלך". אלו הספרים הידועים ביותר מבין יצירותיו, והם יוצאים לאור גם היום, בשפות רבות. אומנם יש עוד ספרים רבים של באניין שיצאו לאור בעת האחרונה, אך שלושת אלה הם המוכרים ביותר, ואנשים רבים מקשרים אותם עם שמו של מחברם. ננסה גם להדגים כיצד עוזרים ספרים אלו להבין את חייו של באניין כ"נער כפרי". אבל לשם כך נסקור בקצרה את סיפור חייו.

באניין נולד ב-30 בנובמבר 1628 באלסטוי שבאנגליה, לתומס ומרגרט באניין. מרגרט הייתה אשתו השנייה של תומס. אשתו הראשונה, אן-פיני, נפטרה כמה שנים קודם לכן. ג'והן היה ילדם הראשון של תומס ומרגרט, ואחריו נולדו להם שני ילדים נוספים, מרגרט וויליאם. תומס באניין עבד כפחח, שמכר ותיקן סירים, מחבתות וכלי בית אחרים. למרות שהיה זה מקצוע צנוע, מעמדה החברתי של המשפחה לא היה נמוך והיא לא חיה בעוני. אומנם אין לנו מידע בנוגע לאמונתם של הוריו, אבל יש לנו סיבה טובה להאמין שהם השתתפו בקביעות באספות הקהילה בכפר. נראה שחינוך הילדים היה נושא חשוב בעיניהם של בני הזוג באניין, ששלחו את בנם לבית הספר. החינוך שהוא קיבל בבית הספר היה דל, ותאם את רוח התקופה והמעמד החברתי שממנו הוא בא. שם למד ג'והן באניין קרוא וכתוב.

שנות הנעורים של באניין היו שנים של השקט שלפני הסערה. בשנים שלאחר מכן חלו שינויים מרחיקי לכת במבנה החברתי של אנגליה. המלך צ'רלס הראשון היה עסוק אז במאבק בפרלמנט, בשאלה למי מהם יש סמכות פוליטית גדולה יותר. במקביל דרש המלך אחדות דתית בקרב העם. ויליאם לוֹד, ארכיהגמון קטנרברי, אכף את הדרישה הזו על ידי שורה של צעדים קשים שהוא נקט כלפי המורדים. אנשים רבים עזבו את אנגליה בעקבות המדיניות החדשה, ונדדו למקומות אחרים שבהם יכלו לעבוד את אלוהים כמו שהם הבינו את הכתובים. ב-1640 פרצה מלחמת אזרחים בין נאמני הכתר ובין נאמני הפרלמנט.

ב-1644 השתנו חייו של באניין מהקצה אל הקצה. אמו נפטרה והוא התגייס לצבא הפרלמנט, שם שירת כחייל פשוט. מלחמת האזרחים בין המלך צ'רלס ובין הפרלמנט הגיעה לשיאה, ונראה היה שידו של צ'רלס על העליונה. אבל תחת פיקודו של אוליבר קרומוול שינה הצבא את אסטרטגיית הלחימה שלו, וכעבור זמן קצר התהפכו היוצרות והפרלמנט החל לצבור כוח. באניין שירת בצבא במשך שנתיים וחצי, ובמהלכן נחשף לעולם שהוא לא הכיר - עולם של מוסכמות וערכים שונים משלו. בתחילת שנת 1647 הועתק שדה המערכה לאירלנד, ולמרות שבאניין התנדב להילחם גם שם, יחידתו פורקה, וב-21 ביולי הוא שוחרר.

באניין החליט לחזור לכפרו, אלסטוי. אלא שהכפר שאותו הוא עזב שנתיים וחצי קודם לכן היה שונה לגמרי מהכפר שאליו הוא חזר. בהיעדרו נישא אביו בשלישית, ונוסף לכך הוקם בקרבת הכפר מחנה צבאי. באניין הבין שעליו להשתלב בחיים האזרחיים ולחיות ברשות עצמו. הוא הלך בעקבות אביו והחל לעבוד כפחח. מאוחר יותר התחתן, אבל למרות כל המאמצים שנעשו עד היום כדי לגלות את שמה של אשתו, לא ידוע לנו עליה דבר.

ההיבט המעניין ביותר בתקופה זו בחייו הוא המאבק הרוחני שבאניין ניהל עם עצמו במשך מספר שנים. על המאבק הזה אפשר לקרוא בספרו האוטוביוגרפי Grace Abounding to the Chief of Sinners ("שפע החסד לגדול בחוטאים"). בימינו, חוויה רוחנית נתפסת כחשובה רק אם היא מתאפיינת בהזיות או בחזונות, מה שנוטל את העוקץ מהחוויה עצמה. באניין עבר חוויה כזו בשעות אחר הצהריים באחד מימי ראשון. הוא היה בטוח ששמע קול מן השמים מדבר אליו ואומר: "התעזוב את חטאיך ותלך לגן עדן, או התאחז בחטאיך ותלך לגיהינום?". באניין הזדעזע עד עמקי נשמתו, אך מהר מאוד חלפה האימה. בפעם אחרת צלצל הפעמון שבצריח הקהילה המקומית, ובאניין היה בטוח שהפעמון יתנתק מהצריח וימחץ אותו למוות.

מבקר ספרותי אמר פעם שהאוטוביוגרפיה של באניין היא אחת משלוש האוטוביוגרפיות הטובות ביותר שנכתבו אי פעם. בין שתסכימו עם אמירה זו ובין שלא, אין ספק שבאניין חיפש שלום רוחני.

באותה תקופה התערער מעמדו של אוליבר קרומוול, שליט אנגליה. בשנת 1660, אחרי מותו של קרומוול וכישלונו של בנו ריצ'רד כשליט אנגליה, נקרא המלך צ'רלס השני לחזור מהגלות. צ'רלס אומנם הבטיח לאנגלים שיתיר להם לעבוד את אלוהים לפי אמונתם, אבל עד מהרה התברר שהוא מתכוון לאכוף את המדיניות של אביו לגבי אחדות הדת, ואף בנחישות רבה עוד יותר. מדיניות זו הגיעה לשיאה ב-24 באוגוסט 1662, כאשר כאלפיים זקני עדה הוקעו וגורשו מהכנסייה. נאסר עליהם לדרוש בקהילות השונות ולעסוק בכל תחום אחר ששייך באופן טבעי לזקני קהילה.

 צעד זה של השלטונות השפיע גם על קהילות ועל מאמינים שפעלו מחוץ לתחומי הכנסייה. החוק החדש שכפה אחדות דתית חל גם עליהם. עוד לפני התקופה הזו השתנו חייו של באניין. אשתו מתה, ובאניין נאלץ לטפל בארבעת ילדיהם, שהגדול ביניהם היה בן שמונה והקטן תינוק. הוא נישא בשנית לאליזבת, שגם עליה איננו יודעים דבר. ידוע לנו רק שהיא הייתה לו לעזר רב בתקופות הקשות שציפו לו.

כאמור, באניין הלך בעקבות אביו והתפרנס מפחחות. אבל בשלב זה כבר הבחינו האנשים בכושר הביטוי שלו, והוא הוזמן לדרוש בקהילה בפטיסטית בעיר בדפורד. בשלב מסוים הגיעה ידו הארוכה של השלטון החדש גם לשם, ובאניין נעצר על שדרש בקהילה ללא רישיון הממשל. באניין הועמד למשפט ראווה וסירב להודות באשמה. הוא נשפט ונכלא למשך 12 שנות מאסר שאותן ריצה בבית הכלא של בדפורד.

היום קשה להבין מדוע הוא בחר ללכת לכלא במקום להודות באשמה, לקבל את מרות הכנסייה ולהישאר אדם חופשי, במיוחד לאור העובדה שבאניין היה בעל משפחה שהיה עליו לפרנס. גם היום ישנם סופרים שחוקרים את אישיותו של באניין ומכבדים אותו, ובכל זאת מתקשים להבין את סירובו לקבל את מרות הכנסייה ואת התעקשותו לציית לצו מצפונו.

ואכן, פירוש לא נכון של מקומו של המצפון בהחלטותיו השונות של באניין גורר אחריו פירוש לא נכון של אופיו. 22 שנה לאחר ששוחרר ממאסר כתב באניין את ספרו "המלחמה הקדושה". ספר זה שופך אור על מעשיו ועל הלך רוחו של באניין. הספר מתאר את לכידתה ושחרורה של נפש האדם. הנפש מוצגת כעיר שהלכה שולל ונשבתה בידי השטן, ומאוחר יותר שוחררה בידי עמנואל. בעזרת שפה אלגורית וציורית ממחיש באניין את ערכה של נפש האדם ואת המאבק לשחרורה. בספר חושף באניין אמת עקרונית - שהאנושות כולה משועבדת לשטן. באניין תמיד ראה לנגד עיניו את ה"תמונה הגדולה" - את המציאות של עבדות לעומת חירות רוחנית.

כדי להבין את התנהגותו של באניין יש להבין שהוא האמין בכל לבו שמצפונו אכן השתעבד לשטן ואחר כך שוחרר בידי עמנואל. מצפונו היה תחת סמכותו של עמנואל, המפקד של ישועתו. המאבק שהתחולל בחייו לא עסק רק בחירות הגופנית שלו, שכן המלחמה האמיתית הייתה בין כוחות השמים והשאול. באניין ראה את עצמו כחייל במלחמה הזאת, ועמנואל הטיל עליו תפקיד מסוים, שאותו היה עליו למלא בבית הכלא של בדפורד. כדי לשמור על מצפון נקי היה עליו למלא את תפקידו זה, ואת זה הוא יכול היה לעשות רק בבית הכלא. כל שיקול אחר, ואפילו הפגיעה ברגשותיו העמוקים ביותר כבעל וכאב, היו צריכים לפנות את מקומם לציות שלו לזה ששחרר את נפשו.

על רקע זה אפשר להבין מדוע קרא באניין לעצמו "אסירו המשוחרר של האדון". במאה ה-21, ששמה דגש כה רב על חירות אישית וביטוי עצמי, גישתו של באניין היא מאוד לא מקובלת, אבל אין ספק שבאניין האמין בכל לבו שבבית הכלא של בדפורד הוא היה אדם חופשי יותר מאלה שגזרו עליו להיות שם.

ב-1672 החליט צ'רלס השני להפיג את המתחים הפוליטיים והדתיים בארצו, והעניק לקהילות שלא היו תחת מרות הכנסייה של אנגליה רשות לעבוד את אלוהים בחופשיות, ולפי השקפתן. בעקבות צעד זה שוחרר באניין מהכלא, אחרי 12 שנה. בזכות ספריו, וכן בזכות הכבוד שרחשו לו על כך שהיה בכלא, הוסמך באניין כרועה עדה של קהילה שנקראה "האספה של באניין". כל תקופת מאסרו של באניין, במשך 12 שנה, לא היה לקהילה מקום מפגש מסודר. עם שחרורו מהכלא קיבלה הקהילה רישיון להיפגש באסם של אדם ששמו ג'וזייה ראפהד, שקנה את האסם למטרה זו.

בתור רועה קהילה החל השלב השלישי והאחרון בחייו של באניין ובעבודתו. 16 השנים הבאות בחייו היו הפוריות ביותר, למרות שבשנת 1676 הוא נאלץ לרצות שישה חודשי מאסר נוספים. במהלך עבודתו כרועה עדה הוא קיבל את התואר "הבישוף באניין", אם כי לא באופן רשמי. אחיו לאמונה לא הכירו במעמד זה, מכיוון שהתואר "בישוף" לא היה קיים אצלם. התואר ניתן לו כאות כבוד על הנאמנות שהוא הפגין בשעת רדיפות ובזכות הספרים שכתב. אבל לא היה זה תואר בלבד, שכן באניין היה נאמן גם בתחום זה. הוא ראה בתפקיד הבישוף קריאה מאלוהים, ונרתם בשמחה לכל מחויבות ולכל עבודה שהתפקיד חייב. העבודה הקשה והרבה שהוטלה עליו החישה את מותו בשנת 1688.

ששת החודשים שהוא ריצה בכלא בשנת 1676 היו המשמעותיים ביותר באותה תקופה בחייו. במהלכם הוא סיים לכתוב את ספרו הידוע "מסעות ההלך". כמו "המלחמה הקדושה", גם "מסעות ההלך" הוא ספר אלגורי. באניין הרבה להשתמש בסגנון ספרותי שהיה ידוע ומקובל אז, ותיאר את מסעותיו של אדם משיחי מעיר האבדון אל העיר השמימית. גם אילו היה זה הספר היחיד של באניין, הוא היה מתפרסם בזכותו, אבל כדי להבין את ערכו האמיתי של הספר חייבים לקרוא אותו.

איזה אור שופך ספר זה על חייו של באניין? בתור רועה עדה היה עליו לטפל בצאן מרעיתו ולהדריך אותם במסע חייהם הרוחניים. כמובן שהיה עליו לבסס את דרשותיו על כתבי הקודש. הסיפור של "'מסעות ההלך" משקף את כתבי הקודש בדרך שמאפשרת לקוראים לראות את עצמם ולהסיק מסקנות אישיות. הספר מכיל דברי אזהרה ועידוד. ואכן, באניין ביקש להזהיר את קוראיו מסכנת החטא, והאיץ בהם לברוח מעיר האבדון. רוב האנשים היו שרויים בתרדמה, ולא היו מודעים כלל לסכנה שארבה להם. באניין השתמש בדמות הראשית - במשיחי - כדוגמה לאדם שהבין לפתע את מצבו, וברח מעיר האבדון למקום שיש בו ישועה. אבל באניין לא הסתפק רק באזהרה. הוא גם עודד את קוראיו להתמיד במסעם אל העיר השמימית. באניין ידע שהדרך לשם היא ארוכה ומסוכנת, ושבמהלכה יש להיאבק באויבים רבים. בכישרון רב הוא צייר תמונה של מסע החיים המשיחיים, תוך התעמקות במצבים שונים ובאנשים מגוונים. הוא תיאר את המכשולים שניצבים בדרכו של המאמין, את האויבים הרבים, וכמורה מיומן הוא הכשיר את תלמידיו לעמוד בהצלחה מול אויביהם הרוחניים.

אם שלוש התקופות העיקריות בחייו של באניין (חזרתו בתשובה, מאסרו ועבודתו כרועה עדה) אכן באות לידי ביטוי בספרים שהזכרנו, איך בכלל אפשר לכנות אותו "כפרי פשוט"? נעיין לרגע בדבריו של ויליאם טינדל, מתרגם כתבי הקודש לאנגלית שאמר: "אם אלוהים יעניק לי מספיק שנים עלי אדמות, אגרום לכך שכפרי פשוט יכיר את כתבי הקודש טוב ממך".

אלוהים חס על חייו של טינדל והותיר לו מספיק זמן לתרגם את כתבי הקודש לאנגלית. למרות שבאניין היה פחח ולא נער שחרש בשדות, כתבי הקודש עמדו לרשותו והוא שקד והשכיל ללמוד אותם. צ'רלס ספרג'ון אמר על באניין: "קראו את יצירותיו… ותגלו שדבר אלוהים זורם בדמו, שאמיתות הכתובים נובעות מקרבו. הוא אינו יכול לדבר בלי לצטט מן הכתובים, מכיוון שנפשו מלאה בדבר אלוהים והכתובים נוהרים ממנו החוצה".

מישהו אמר פעם: "ג'והן באניין היה הנער הכפרי הפשוט שעליו דיבר טינדל". אמירתו של טינדל, שבזמנו נשמעה כבלתי אפשרית, התגשמה בחייו של באניין. מי העלה על דעתו שנער כפרי פשוט, שבסך הכול היה פחח בן פחח, יגלה בקיאות כה רבה בכתובים?

טינדייל ראה בנער פשוט שגילה בקיאות בכתבי הקודש אדם השווה בערכו לאדם מלומד. באניין הרחיק לכת עוד יותר: הנער הפשוט היה למורה מיומן של דבר אלוהים! אם מישהו מטיל ספק באמת שעומדת מאחורי אמירה זו, מן הראוי שידע שבכל פעם שבאניין הגיע ללונדון, ג'והן אוון, שנחשב לגדול התאולוגים של אנגליה, נמנה עם קהל המאזינים שהתאסף כדי להקשיב לדרשותיו. הוא לא התבייש להודות שלמד מה"פחח" יותר מאשר מכל דרשן או תאולוג אחר!

באניין לבטח היה נבוך אילו שמע את שבחיו של אוון. הוא היה זוקף את כל השבחים האלה לזכותו של דבר אלוהים, ולעולם לא לזכותן של הדרשות שנשא או לכתביו, ובצדק. ובכל זאת, הדרשות של באניין והספרים שכתב, שתיארו היטב את החזרה בתשובה, את המאבק הרוחני ואת התקווה שיש לנו במשיח, לימדו והכשירו דור שלם של פחחים ושל אנשי כפר פשוטים, שביקשו לדעת את הכתובים. ג'והן באניין, הנער הכפרי הפשוט, ממשיך לעשות זאת גם בדורנו.

המאמר John Bunyan, Ploughboy

מתוך Sola Scriptura

מדוע כדאי לנו לקרוא את "מסעות ההלך"?

מאת בריאן ג' הדג'ס

אומרים שהספר הנפוץ ביותר באנגלית, לאחר כתבי הקודש, הוא ספרו הקלסי של ג'והן באניין "מסעות ההלך". מעניין אם הדבר עדיין נכון, מכיוון שרוב האנשים היום, כולל משיחיים, לא קראו אותו כלל. ספרים שדורשים תשומת לב רבה מהקוראים איבדו מהחשיבות הרבה שהייתה להם בעבר. ספרים כמו "הארי פוטר" תפסו את מקומו של הספר "מסעות ההלך". אולי העובדה שאנשים אינם מקדישים היום זמן לקריאת ספרים כמו שעשו בעבר היא אחת הסיבות לכך שהחשיבה המשיחית נוטה להיות שטחית ושניסיון החיים המשיחי נוטה להיות רדוד.

אני מודה לאלוהים על יראת האלוהים שהייתה להורַי! אחד הספרים הראשונים שקיבלתי מאבי היה "מסעות ההלך". עד היום מונח ספר זה על המדף בביתי. אני זוכר גם את הגרסה המקוצרת שלו, שאחַי ואני קראנו בילדותנו. את החלק הראשון בסיפורו של באניין כבר קראתי ארבע פעמים, (צ'רלס ספרג'ון קרא אותו יותר ממאה פעם!), ועם השנים אני רק אוהב אותו יותר.

למה אני אוהב כל כך את הספר הזה, שנכתב במאה ה-17? אני מקווה שתשובתי לשאלה זו תגרום גם לכם לקרוא אותו.

הספר הוא תיאור מדויק של המסע הרוחני שעובר כל משיחי

כל משיחי זקוק לעידוד בחייו הרוחניים. אני בהחלט זקוק לעידוד, ויותר מפעם אחת התעודדתי כשקראתי את הספר וחשבתי עליו.

אני יכול להזדהות עם הדמות הראשית, משיחי, כי הוא בעצם אני - אדם שמאמין במשיח. ניצחונותיו וכישלונותיו של משיחי מוכרים לי מאוד. אני הוא זה שנשא משא של אשמה וחטא על גבי, משא שרק צלב המשיח יכול להסירו. אני הוא זה שנפל לתוך ביצת הדיכאון וניצל על ידי עזרה. אני הוא זה שהיה במבצר הספק והתענה בידי  ענק היאוש. ואני הוא שמצא דרך לברוח מהצינוק של ענק היאוש בעזרת מפתח ההבטחה. אני זה שאיבד את המגילה בגלל עצלות רוחנית ונאבק בחציו של אבדון בעמק הענווה. וכמו משיחי, שמצא נחמה בנאמן, גם אני מצאתי נחמה וכוח במאמינים סביבי.

סיפורו של באניין הוא בעצם סיפור חיי. הוא מספר את סיפור חייו של כל משיחי. זוהי הסיבה העיקרית שבגללה אני אוהב את הספר.

הלשון הציורית שבה נכתב הספר

הספר כולו הוא אלגוריה. אך בתוך הסיפור עצמו ישנם ביטויים מדהימים, שמתארים את אמיתות הכתובים.

לדוגמה, כאשר משיחי הלך לבית המליץ, הוא מצא חדר מלא אבק שלא טואטא מעולם. אחר כך, כשהמליץ קרא למשרתת וכשזו התחילה לטאטא את החדר, משיחי כמעט ונחנק מרוב אבק. המליץ פנה לנערה אחרת וביקש ממנה לשפוך מים על רצפת החדר. "אחרי שעשתה כדבריו היה החדר נקי עד להתענג" (עמ' 31) ומשיחי שאל את המליץ לפשר הדבר. הנה תשובתו של המליץ:

"חדר זה הוא לב אדם אשר מעולם לא התקדש מטומאתו על ידי חסד הבשורה. האבק הוא החטא הקדמון השוכן בלב אדם מבטן ומלידה, המטמא כל אדם. האישה אשר החלה לטאטא בראשונה היא התורה, ואשר הביאה את המים היא הבשורה. ראית כי בהחל הראשונה לטאטא, עלה האבק כענן לכסות את כל החדר ולא היה ביכולתה לנקות, עד כי כמעט נחנקת. זאת להראותך כי התורה, תחת אשר תגן עליך במעשיה מן החטא ותנקה את לבך מעוון, היא מחיה ומגבירה את כוח החטא בנפשך, היא מגלה את החטא ומזהירה אותך להישמר ממנו, אך אין היא נותנת לאדם כוח לכבוש אותו. העלמה שהזתה מים על רצפת החדר וטיהרתו עד להתענג, עשתה כן להראותך כי בבוא הבשורה אל הלב, החטא נכבש בנועם השפעתה היקרה, והנפש תינקה על ידי האמונה בבשורה מכל כתמי החטא ותצלח להיות משכן למלך הכבוד" (עמ' 31).

זהו אחד הקטעים הבודדים שמסבירים בהצלחה כה רבה את תפקיד התורה והמוסר, ואת הקשר שלהם לבשורה.

 התיאור מביא את אמיתות הכתובים ישר אל תוך לבנו, את האמיתות שמבהירות את עקרונות האמונה ומסבירות כיצד יש לנהל חיים משיחיים. קטע זה הוא דוגמה אחת מיני רבות של תיאורים וביטויים שבהם השתמש באניין בספרו, ושמסבירים טוב יותר את מהות החיים המשיחיים.

הספר מדבר על ההבדל בין מאמינים אמיתיים למאמינים "מזויפים"

בזהירות רבה באניין חושף את ההבדל בין מאמין אמיתי, שנלחם ונאבק בחטא, לבין מאמין מזויף, שחייו הרוחניים אינם משתנים ומתחדשים. אם נבחן את הדמויות שמשיחי פוגש במסעו, נוכל לראות את ההבדל הזה.

למשל, מבשר, שמראה למשיחי את הדרך לשער הצר, או נאמן, שהוצא להורג ביריד ההבלים בגלל אמונתו. שתי הדמויות האלה הן דוגמאות של מאמינים אמיתיים.

ישנן גם דוגמאות של מאמינים מזויפים. למשל, קשה-עורף, שלועג למשיחי על החלטתו לצאת למסע, או  רך-לבב, שמחליט להצטרף למשיחי במסעו עד לנקודה שבה המסע מתחיל להיות קשה (בביצת הדיכאון). שם הוא מתחרט ונוטש את משיחי. עוד דוגמה מצוינת היא של מרבה-במילים, אדם שאוהב לדבר על ענייני אמונה: "השיחה בדברים כאלה רבת תועלת. אדם העוסק בכך ירכוש חוכמה ודעת בעניינים רבים. בין השאר ילמד לדעת כי כל ענייני הארץ הבל הם, ויבין את יקרת הדברים של מעלה ואת תועלתם. בפרט ילמד כי נחוץ לו להיוולד מחדש, כי אין במעשינו כדי להצדיק אותנו, כי יש לנו צורך בצדקת המשיח, וכדומה" (עמ' 75). עליו אמר משיחי לנאמן: "הוא אומנם משוחח אודות תפילה, תשובה, אמונה והלידה מחדש, אך כל יכולתו לדון בהם בלבד ולא עוד... ביתו ריק מחסידות. לא נשמעת שם תפילה ולא נראה כל סימן לתשובה וחרטה על חטאים" (עמ' 76-78).

ההבחנה בין מאמין אמיתי למאמין מזויף מאוד מטושטשת בימינו. מי ש"קיבל את ישוע" נחשב למאמין, גם אם חייו אינם משתנים או מעידים על כך שיש לו לב חדש. יש אנשים שקוראים לעצמם משיחיים וחייהם אינם מעידים על אהבה לאלוהים, לקדושה או לכתובים, ועדיין הם בטוחים בישועתם. אנשים כאלה נחשבים בעיני באניין למאמינים "מזויפים".

נושא הספר הוא: "המחזיק מעמד עד קץ - הוא יוושע"

בימינו, אנשים אינם מבינים את האמת שמבטא הפסוק: "המחזיק מעמד עד קץ - הוא יוושע" (מתי כ"ד 13). פעמים רבות אנשים מחליפים את האמת הזו באמירה: "מי שנושע פעם אחת, נושע לתמיד. יש מידה מסוימת של אמת באמירה הזאת, אבל היא אינה מייצגת את האמת בשלמותה ולכן היא בעייתית.

אז מהי האמת שמאחורי הפסוק? אלוהים שומר על אלה שבהם הוא בחר. שמעון פטרוס אמר שאנו "שמורים בגבורת אלוהים, בזכות אמונה, אלי ישועה העתידה להיגלות בעת קץ" (פטר"א א' 5). כולנו מאמינים שאדם שנושע באמת - ישועתו לא תאבד. לכן האמירה ש"מי שנושע פעם אחת, נושע לתמיד" היא נכונה. אך יש מאמינים שסבורים שאלוהים שומר עליהם בתוך החטא, ולא מפני החטא. כלומר, הם מאמינים שאין זה משנה כיצד הם מנהלים את חייהם. לדעתם, אדם שמחליט להאמין, מצטרף לקהילה, נטבל ומקבל את ישוע, בעצם מקבל כרטיס כניסה למלכות השמים. זו טעות, מכיוון שהכתובים מלמדים אחרת, ומיד נראה שכך לימד גם באניין.

שאול מפציר בנו להיאבק את "המאבק הטוב למען האמונה" ולאחוז "בחיי עולם אשר נקראנו אליהם" (טימ"א ו' 12), ללכת "בעקבותיהם של היורשים את ההבטחות על ידי אמונה ואורך רוח" (עבר' ו' 12). ישוע מכריז בבירור: "לא כל האומר לי 'אדוני, אדוני' יכנס למלכות השמים, אלא העושה את רצון אבי שבשמים. רבים יאמרו אלי ביום ההוא: 'אדוני, אדוני, הלא בשמך ניבאנו ובשמך גירשנו שדים ובשמך עשינו נפלאות רבות'. אז אודיע להם: 'מעולם לא הכרתי אתכם, סורו ממני עושי רשע' " (מתי ז' 21-23). איוב אמר: "ויאחז צדיק דרכו" (איוב י"ז 9), ושאול אמר באופן חד-משמעי שהמשיח ריצה במותו בין אלוהים לבין אלה ש"עומדים מבוססים ויציבים באמונה ואינם מרפים מהתקווה הכלולה בבשורה" (קול' א' 22-23). במילים אחרות, "המחזיק מעמד עד קץ - הוא יוושע" (מתי כ"ד 13), כלומר אלה שעומדים באמונה וקדושה מוכיחים שהם אכן נושעו. נכון שצאנו של המשיח לא יאבדו לעולם (יוח' י' 28), אבל גם נכון שצאנו של המשיח הולכות אחריו (יוח' י' 27).

הספר "מסעות ההלך" מדבר על אלה שמתמידים באמונה. סיפור מסעו המסוכן של משיחי ממחיש את ההתמדה שכל משיחי אמיתי צריך להפגין. החיים המשיחיים רצופים מאבקים ומלחמות, ויש לנהל אותם בעזרת כוחו של המשיח. וכמו משיחי שנפל לתוך ביצת הדיכאון, הקשיב לדבריו של חכם בעיניו, נפצע מידי אבדון ונכלא במבצר הספק, כך גם אנו ניכשל פעמים רבות במסענו אל העיר השמימית. אבל הבה נזכור שכמו משיחי, שהתגבר על כל מכשול והתקדם במסעו, כך גם אנו נתקדם בזכות כל מכשול שנתגבר עליו.

בביתו של המליץ ראה משיחי דבר מוזר: "מקום אחד, שם הייתה אש בוערת ליד קיר. איש אחד עמד לפני האש ושפך עליה מים רבים לכבותה, בכל זאת גברה האש". שוב שאל משיחי את המליץ מה פירוש הדבר, והמליץ השיב: "האש הזאת הוצתה על ידי מעשה החסד הפועל בלב. העומד לכבותה הוא השטן". ואז לקח המליץ את משיחי אל העבר השני של הקיר כדי להראות לו למה האש גברה. מהעבר השני של הקיר רואה משיחי אדם ובידו כלי מלא שמן, והוא מריק את השמן אל האש. המליץ הסביר: "זהו המשיח, המכלכל תמיד בשמן חסדו את הפעולה שכבר החל בלבו של אדם. באמצעותה, גם אם השטן יעמול נגדו, נפשות מאמיניו תלכנה מחיל אל חיל בקדושה" (עמ' 33).

איזו תמונה נפלאה של מעשי אלוהים, ששומר עלינו ודואג שנתמיד באמונה. קראו את הספר הנפלא הזה. קראו אותו יותר מפעם אחת. קראו אותו והפיקו את הלקחים הרבים השזורים בו. לקחים אלה יעשירו את חייכם הרוחניים. עשו זאת תוך כדי תפילה. בחנו את לבכם והתעודדו בעזרתו במסע חייכם הרוחני. הספר נכתב אומנם במאה ה-17, אבל יש לו ערך רב גם היום, עבור אלו שמבקשים להתקדם במסעם אל העיר השמימית.

המאמר Why We Should Read the Pilgrim's Progress

מתוךThe Banner of Truth, December 2002

ג'והן באניין נשפט על שלימד את דבר אלוהים, ונשלח לכלא ל-12 שנה. מאסרו יכול היה להסתיים זמן רב קודם לכן, אילו הבטיח באניין שלא יכריז את הבשורה. הפרדה הממושכת מרעייתו וילדיו, ובמיוחד מבתו העיוורת מרי, הייתה קשה ומייסרת. בתאו שבבית הכלא תיעד באניין את מחשבותיו: "מצאתי עצמי אובד עצות, מכותר מכל הכיוונים בחששות והיסוסים. הפרדה מרעייתי ומילדַי הייתה בעינַי כמו פשיטת העור מהעצמות, לא רק בגלל אהבתי אליהם, אלא גם משום שפעמים רבות חשבתי על הקשיים והכאבים שמשפחתי תיאלץ להתמודד אתם על שנלקחתי מהם, ובמיוחד ילדתי העיוורת, הקרובה כל כך ללבי. המחשבות על הקשיים שיהיה עליה להתמודד עמם שברו את לבי לרסיסים. ילדתי המסכנה, חשבתי לעצמי, כמה צער ועצב יהיו מנת חלקך בעולם! עירומה, רעבה ומוכה, תסבלי קור ועוד קשיים רבים. אינני יכול לשאת זאת! אך לא! הזכרתי לעצמי, חשבתי שעלי להפקיד את כולכם בידי אלוהים. ראיתי את עצמי בתנאים אלה כאדם שמוטט את ביתו על ראשם של רעייתו וילדיו. ובכל זאת חשבתי, עלי לעשות זאת, עלי לעשות זאת!".

הספר "מסעות ההלך" הוצא לאור לראשונה בעברית על ידי "הוצאת הגפן". הספר אזל במלאי. אנו מקווים שהספר ישוב ויראה אור במהדורה נוספת.