הדור הבא

מאת ג'והן פייפר

"משכיל לאסף. האזינה עמי תורתי, הטו אוזנכם לאמרי פי. אפתחה במשל פי, אביעה חידות מני קדם, אשר שמענו ונדעם ואבותינו סיפרו לנו. לא נכחד מבניהם לדור אחרון מספרים תהילות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה. ויקם עדות ביעקב ותורה שׂם בישראל, אשר ציווה את אבותינו להודיעם לבניהם. למען ידעו דור אחרון בנים יוולדו, יקומו ויספרו לבניהם. וישימו באלוהים כִּסלם ולא ישכחו מעללי אל ומצוותיו ינצורו. ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה, דור לא הכין לבו ולא נאמנה את אל רוחו" (תהל' ע"ח 1-8).

יש מאמינים שסבורים שילדיהם שותפים לברית שיש להם עם אלוהים, מעצם העובדה שהם נולדו להורים מאמינים. זו הסיבה שבקהילות רבות טובלים תינוקות. איננו מסכימים אתם בעניין זה. אנחנו מאמינים שהקהילה מורכבת מאנשים שנולדים בפעם השנייה, לא הראשונה. לפיכך, אות הברית, הטבילה, ניתן רק לאלה שנולדו ברוח והצטרפו למשפחה הרוחנית, ולא לאלה שנולדו בבשר למשפחה של מאמינים.

יוחנן המטביל ציווה על הנימולים להיטבל, כאות לכך שהם נכנסים לברית חדשה ומצטרפים למשפחה הרוחנית של החוזרים בתשובה. כולנו מסכימים שישוע ציווה על תלמידיו להיטבל. זו הסיבה ששמעון פטרוס קרא לנוכחים בחג השבועות לחזור בתשובה ולהיטבל. איש אינו יכול להיות חלק מהברית –חלק מהקהילה – בזכות עצמו. עליו להיוולד מלמעלה, ברוח הקודש. ההוכחה לכך שמישהו הצטרף לברית היא החזרה בתשובה, והאות שבו מציינת הקהילה את העובדה שהאדם חזר בתשובה היא הטבילה.

אם כך, כיצד נכנסים ילדינו לתמונת הברית הזו אם הם רק ילדינו בבשר? ילדינו הם אוצר אהוב שאלוהים מפקיד בידיהם של בני בריתו, בידיהם של אנשים שנולדו ברוח הקודש, של אנשים שידאגו יותר מכול לרווחתם הרוחנית, ויצפו בכיליון עיניים ובתקווה שיחזרו בתשובה ויהיו בני ברית כמוהם. קשר מיוחד, ברור, מחייב ומבוסס על כתבי הקודש קושר אותנו עם ילדינו, לא משום שהם בני ברית כמונו, שהרי בינקותם הם אינם מאמינים עדיין, אלא משום שאלוהים הטיל עלינו לגדל אותם וללמד אותם את בשורת המשיח.

ילד שנולד להורים שנולדו מחדש ושהברית החדשה תקפה לגביהם, אינו הופך אוטומטית לבן ברית, למרות שהוא הופקד בידיהם של הורים רוחניים.

אם כך, מה דורש מאתנו אלוהים? מהי המחויבות שלנו כהורים וכקהילה לגבי ילדינו?

מזמור ע"ח מעניק את התשובה לשאלה, הן בהקשר של ברית הר סיני והן בהקשר של הברית החדשה. הבה נבחן את הדרישות שאלוהים מציב בפני ההורים והקהילה. נתבסס על פסוקים 4-7.

נוכל להבחין בשישה שלבים:

1. הכול מתחיל באלוהים

"לדור אחרון מספרים תהילות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה" (פס' 4).

כל חינוך משיחי מתחיל באלוהים. יש רק מקור אחד לאמת שאינו משתנה לעולם - אלוהים לבדו. כל מה שקשור לחינוך ולהורות חייב לבוא ממנו. הוא הראשון, האחרון וכל מה שבאמצע. הוא מקור הידע של כל הורה באשר לתכנים ולדרך שבה עליו ללמד ולחנך את ילדיו. הכול מתחיל אצל אלוהים, מבוסס עליו ומעוצב על פיו. הזיכרון העמוק ביותר של ילדינו, הן מהמשפחה והן מהקהילה, צריך להיות אלוהים. עליהם לזכור שאלוהים הוא הראשון במשפחה, שהוא עומד במרכזה ושבכל דבר - רצונו הוא שקובע.

2. אלוהים נתן את דברו

"ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל" (פס' 5).

אלוהים העיד ולימד. עדותו ותורתו עומדות לרשותנו בכתבי הקודש. בספר הנפלא הזה אלוהים גילה לנו בבהירות ובסמכותיות את כל מה שאנחנו צריכים לדעת עליו. אם אלוהים חשוב יותר מכול, דברו הוא הדבר החשוב ביותר פרט לאלוהים עצמו. המשמעות של הדבר לגבינו כהורים היא עצומה.

ראשית, כתבי הקודש הם בעינינו מה שהשמש היא עבור המערכת הסולרית. הם המקור של כל מה שאנחנו מלמדים את ילדינו. כתבי הקודש אינם עוד ספר בספריית ההורות שלנו. הם הספר הראשי, שמבהיר את העקרונות שלפיהם אנחנו צריכים לחנך את ילדינו. כתבי הקודש הם אור, וכל מקור אחר הוא אפל. כל מקור חייב לעמוד למבחן על פי כתבי הקודש. לכן, לפני שאנחנו פונים לספרי הדרכה ופסיכולוגיה, עלינו להכיר היטב את כתבי הקודש ואת העקרונות שהם מתווים.

שנית, מכיוון שאלוהים העיד ולימד, את הפיקדון שהוא הותיר לנו עלינו לשמר ולהעביר בנאמנות לדורות הבאים. שאול כתב לטימותיאוס: "שמור את הפיקדון הטוב בעזרת רוח הקודש השוכן בנו" (טימ"ב א' 14). זהו תפקידם של ההורים וגם של הקהילה, של כל אלה שחזרו בתשובה ונהנים מפרות הברית החדשה.

3. על ההורים ועל הקהילה ללמד

 "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, אשר ציווה את אבותינו להודיעם לבניהם" (פס' 5).

עלינו ללמד את בנינו את עדות אלוהים ואת תורתו. לא די לשמור את הפיקדון ולספר להם שהוא נמצא בספר - עלינו ללמד אותם. "אתם האבות, אל תכעיסו את בניכם, אלא גדלו אותם במוסר ה' ובתוכחתו" (אפס' ו' 4). עלינו לגדל את ילדינו במוסר אלוהים ובתוכחתו, כלומר ללמד אותם את דבר אלוהים ולדרוש מהם לנהל את חייהם על פיו.

מדובר במשימה חינוכית עצומה. היות שדבר אלוהים מתועד בספר, עלינו ללמד את ילדינו לקרוא. אני יודע שהיום, כל הילדים יודעים קרוא וכתוב, אבל עלינו להקנות להם את ההרגל לקרוא ולהבין את מה שהם קוראים. עליהם להבין את המטרות שעמדו לנגד עיניו של מי שכתב את הדברים, ואת המבנה הספרותי. עלינו ללמד אותם לשקול את מה שנאמר ולהבחין בדקויות. הקריאה היא מפעל חיים, לא משהו שנגמר בכיתה ב' או ג'.

4. על ההורים והקהילה להכיר היטב את דבר אלוהים כך שיוכלו ללמד את ילדיהם

אנחנו מלמדים "למען ידעו דור אחרון בנים יוולדו, יקומו ויספרו לבניהם" (פס' 6).

לרגע נדמה שהפסוק הזה אומר את מה שנאמר בפסוק הקודם, אבל אין זה כך. יש הבדל בין "ללמד" לבין "ללמוד ולדעת". וחשוב להבחין ביניהם משתי סיבות:

ראשית, איננו יכולים לגרום לילדינו ללמוד, אבל אנחנו כן יכולים ללמד אותם. למרות שאנחנו מלמדים, איננו יכולים לגרום להם לדעת. ידיעת אלוהים אינה רק שינון של פסוקים או אמירות, למרות שגם זה חשוב. כדי לדעת את אלוהים עלינו להביט אל תוך האמת, להכיר ביופייה ולאמץ אותה אל הלב. ההורים והקהילה אינם יכולים לעשות זאת בשביל הילדים. אנחנו יכולים לשים את אלוהים במרכז ההוראה שלנו, במרכז האהבה והתפילה. אבל בין לימוד לידע פעורה תהום שרק אלוהים יכול לגשר עליה ולהוליך את הילדים על גבי הגשר שהוא בנה בחסדו.

שנית, השאלה אם הילדים שלנו יקחו חלק בברית כמונו אינה תלויה בנו. היא אינה תלויה באיכות שלנו כמורים, אבל אל לנו להקל ראש באחריות שלנו. אלוהים ציווה עלינו ללמד את הילדים, ולכן עלינו ללמד אותם ולהתפלל שהם ילמדו ובחסד אלוהים יֵענו לבשורה. שני השלבים האחרונים הם הפרי של המידע שאנחנו מנסים להקנות לילדינו.

5. המטרה: שהילדים שלנו יבטחו באלוהים

"וישימו באלוהים כּסלם" (פס' 7).

לא בכדי אלוהים העיד ולימד, ולא בכדי הוא דורש מאתנו להעיד וללמד. המטרה היא שהילדים שלנו ילמדו לבטוח באלוהים.

החינוך המשיחי נועד להעמיק את ההיכרות של הילדים עם אלוהים, כך שהם יִלמדו מיהו אלוהים ויבטחו בו. כך אנחנו דואגים שהמידע שאנחנו רוכשים ומקנים לילדינו לא יטפח בנו ובהם גאווה. כשאנחנו לומדים אודות אלוהים, אנחנו מגלים שאנחנו תלויים בו בכול, ושבלעדיו אנחנו אבודים. לימוד שממלא את התלמיד בתחושת סיפוק עצמי במקום בתחושת רעב לאלוהים אינו לימוד של האמת. לפעמים אנחנו נוהגים כמו ארכאולוג שמצא כד עתיק, החביא אותו ומסתובב בעולם ומספר שתגליתו מוכיחה שהוא איש מקצוע טוב. מוטב היה שהוא יציג את הכד לראווה ויאפשר לכולם ליהנות מהתגלית.

המטרה היא שהילדים שלנו יבטחו באלוהים, ישליכו עליו את יהבם, יראו בו את מקור התקווה שלהם, יתפלאו מיופיו ומקדושתו, יעריצו את כוחו ואת צדקתו.

6. הביטחון באלוהים, שנובע מעדותו ומתורתו, יגרום לילדינו לציית לו

"ולא ישכחו מעללי אל ומצוותיו ינצורו" (פס' 7).

אם הילדים שלנו יבטחו באלוהים, הם גם יצייתו למצוותיו. לא מדובר בציות חיצוני שנובע מאכיפת חוקים קפדנית מצד ההורים, אלא בציות שנובע משכנוע פנימי בכך שניתן לבטוח באלוהים.

ציות בא לידי ביטוי חיצוני. לכן, כשאנחנו מצייתים, אנחנו מפארים את אלוהים לעיני כול. זו הסיבה שכהורים, עלינו לשאוף שילדינו יצייתו. הרי העולם כולו נברא כדי לפאר את אלוהים. מי שיודע את האמת וחושב עליה, אבל לא מפגין את הידע שלו על ידי ציות, אינו מפגין את גדולתו של אלוהים לעיני כול. אם אנחנו וילדינו בוטחים באלוהים ומצייתים לדברו בשמחה, אנחנו אוהבים, נוהגים ביושר ומפגינים את קדושתו של אלוהים ואת גדולתו. כך זורח אור הבשורה בעולם. אז מתקיימים דבריו של חבקוק: "כי תימלא הארץ לדעת את כבוד ה' כמים יכסו על ים" (חבקוק ב' 14).

סיכום

למרות שהאחריות העיקרית היא של ההורים, הם זקוקים לעזרת הקהילה, הן בהוראה והן בחינוך היום-יומי בבית.

על ההורים להבין שגם ילדים שנולדים להורים משיחיים צריכים להיוולד מחדש. לכן על ההורים לבשר לילדיהם בנאמנות ולהתפלל לישועתם.

על ההורים להתמיד בהוראת ילדיהם ולציית למצווה שישוע נתן לתלמידיו: "למדו אותם לשמור את כל מה שציוויתי אתכם". עלינו ללמד אותם לסמוך עליו, שהרי הוא הבטיח: "הנה אתכם אני כל הימים עד קץ העולם" (מתי כ"ח 20).

המאמר Raising Children Who Are Confident in God

מתוך  Copyright Desiring God Ministries. Used by Permission. ©

www.desiringgod.org