"גם חירשים שומעים"

מאת רות פרגוסון

"אלוהים, למה זה קורה? אינני מסוגלת להבין את הסיבה. אלוהים, אני מאמינה, אבל עזור לי בחוסר אמונתי (מרק' ט' 24) כשאני מנסה לבטוח בתוכניתך המושלמת". כל אחד נתקל פעמים רבות במצבים שגורמים לו לתהות מהי תוכניתו של אלוהים. פעמים רבות, כשאנחנו חושבים על ההשלכות של החטא בגן עדן, אנחנו מטילים ספק בטובו ובריבונותו של אלוהים. לפעמים אנחנו עסוקים בכאבינו ובבעיותינו עד כדי כך שאנחנו הופכים לחירשים ואיננו שומעים את הבטחותיו. האם אנחנו באמת מאמינים שהוא פועל בכל דבר לטובתנו (רומ' ח' 28)? האם אנחנו באמת מאמינים בהבטחותיו? כל אחד מאתנו מכיר את המאבק הפנימי שמתחולל בקרבו כשהוא מנסה לנהל את חייו לפי תוכניתו של אלוהים.

האמת הזו מאוד מוחשית לי ולבני משפחתי. סיפור חיינו הוא סיפור של מאבק, לצד טובו של אלוהים ונאמנותו. הוא לא עזב אותנו מעולם, גם ברגעים קשים, והוא ממשיך לעודד אותנו כדי שנבטח בחוכמתו וברצונו המושלם.

גדלתי בפפואה ניו-גיני. הורַי עבדו שם כמבשרים. כשהייתי בת 12, אחרי שבע שנים שבהן הורי לא הצליחו להביא ילד נוסף לעולם, הם החליטו לאמץ ילד שני. באותה עת היינו בחופשה בארה"ב. הם פנו לסוכנות אימוץ, והבהירו שלא יוכלו לאמץ ילד עם צרכים מיוחדים, כי בפפואה ניו-גיני לא היו האמצעים הנחוצים לטיפול בילד כזה. כעבור זמן לא רב הצטרף למשפחתנו תינוק מקסים בן חצי שנה. הוא היה תינוק בריא ונמרץ, וסיפק תעסוקה רבה לאחותו הגדולה! כשהיה בן שנה הסתיים תהליך האימוץ, וג'ושוע הפך לבן משפחה גם באופן חוקי.

זמן קצר אחר כך חזרנו לפפואה ניו-גיני ולשגרת החיים. אבל כשמלאו לג'ושוע שנתיים והוא עדיין לא דיבר, התחלנו לתהות אם יש לו בעיה בשמיעה. ידענו שהוא לא נולד חירש, מכיוון שעבר בדיקות רבות מיד אחרי לידתו. החלטנו לבדוק את העניין בעצמנו והתחלנו להרעיש בבית. צעקנו, תופפנו על סירים ומחבתות, הלכנו אחריו בשקט כדי לראות אם יסתובב, אבל ג'ושוע תמיד היה ילד ערני במיוחד, ששם לב לכל דבר שהתרחש סביבו, ולכן היה לנו קשה לקבוע אם הוא שומע או לא. חשבנו שהוא פשוט אינו רוצה לדבר, ושאולי יום אחד הוא יחליט לפתוח את הפה ויוציא משפטים שלמים. אבל הזמן חלף וג'ושוע שמר על שתיקה. לבסוף לקחנו אותו לרופא. הרופא הושיב את ג'ושוע על ספסל והוציא מכיסו צרור מפתחות. הוא קירב את הצרור לאוזנו של ג'ושוע והחל לקשקש בו. כמובן שאחי סובב את ראשו מיד. כל ילד סקרן היה רוצה לדעת מה הרופא עושה מאחורי גבו. ומכיוון שג'ושוע סובב את ראשו לאחור, הרופא פסק שהשמיעה שלו מצוינת.

אלא שזה לא היה כך! הורי נאלצו לטוס עם ג'ושוע לאוסטרליה כדי לעבור בדיקות יסודיות יותר. הבדיקות הראו שאחי איבד 98% מיכולת השמיעה בשתי האוזניים. החדשות הרעות היו קשות לעיכול, במיוחד עבור אמי. היא הבינה היטב עם אילו קשיים יהיה עלינו להתמודד בעתיד. היא ראתה בעיני רוחה את האתגרים, הכאב, התסכול, הסיבוכים והמאבקים בבדידות ובדחייה שציפו לג'ושוע ולמשפחה כולה. לילות רבים היא בכתה וביקשה שאלוהים יראה לה את הסיבה.

ואכן, הדרך שציפתה לנו הייתה רצופת מכשולים, והיא קשה גם היום. במשך השנים נתקלנו בבעיות רבות ועברנו חוויות מיוחדות. אלוהים לימד אותנו דברים רבים על עולמם של החירשים, וגם על עצמנו ועל חסדו.

אחרי שהפנמנו את העובדה שג'ושוע חירש, התחלנו להבין שיש דברים רבים שאנשים בכלל אינם יודעים על עולמם של החירשים. בכפר שבו גרנו בפפואה ניו-גיני, המילה שפירושה חירש היא "טיפש". וזה היה השם שבו השתמשו אנשים כשהם דיברו על ג'ושוע. הם ראו ביכולת הדיבור סימן לתבונה, והניחו שאדם שאינו יודע לדבר הוא לא אדם חכם. אבל הרי זאת שטות גמורה! עובדה, אחי הוא ילד מאוד פיקח וחכם! אנשים רבים אינם מבינים שכולנו למדנו לדבר על ידי שמיעה, ומכיוון שיכולנו לשמוע, יכולנו גם לחקות את מה ששמענו. אנחנו כל הזמן מפתחים את היכולת שלנו לדבר ומתאימים אותה לאלו שנמצאים בסביבתנו. אנחנו עושים זאת בלי לשים לב. אבל איך תינוק שמעולם לא שמע אנשים מדברים ילמד לדבר? בקיצור, אין כל קשר בין התבונה של אדם מסוים ליכולת שלו לתקשר באמצעות דיבור. המשפחה שלי נתקלה כל הזמן באנשים שחשבו שג'ושוע לוקה בשכלו. זה היה אתגר עבורנו - לאהוב גם את אלו שלא נהגו בנו ובג'ושוע כיאות, ואנחנו עדיין מתפללים שג'ושוע ילמד לאהוב אחרים למרות יחסם אליו.

כל תינוק נחשף מרגע היוולדו לתקשורת מילולית. הוא שומע את הוריו מדברים, את האנשים בסביבה, את הרדיו והטלוויזיה. כמובן שהוא אינו מבין מה נאמר, אבל המוח שלו קולט ומעבד את הקולות האלה, והמידע הולך ומצטבר. כולנו נתקלנו בילד שמבין דברים שהוריו אינם מצפים שיבין. סביר להניח שההבנה הזו אינה תוצאה ישירה של תקשורת מילולית בין ההורים לילד, אלא של מה שהוא שמע שהוריו או אנשים אחרים אמרו שוב ושוב. אבל אצל התינוק החירש, העולם הוא מקום שקט. אין בו קולות וצלילים, ולכן הוא אינו מתפתח כמו כולם. רק טבעי שחירש לא ידע את כל הדברים שאנשים שומעים יודעים אך ורק בזכות השמיעה שלהם.

כששוחחתי עם בני משפחתי, דיברנו זה אל זה. וכשרצינו לשוחח עם ג'ושוע, השתמשנו בשפת הסימנים. בדיעבד אני מבינה שזאת הייתה טעות. כי לא הצבנו בפניו אתגר - ללמוד ממה שדיברנו בינינו, והמקור היחיד שממנו הוא למד היה התקשורת הדלה שלנו אתו. הגירויים שחשפנו אותו אליהם בילדותו היו מינימליים וילדותיים. ג'ושוע גדל כילד מבודד, ולא קיבל הזדמנויות להתפתח ולגדול בתקשורת בין-אישית, לצבור ידע כללי ולפתח כישורים חברתיים. אם נחשוב על כמות המידע האדירה שאנחנו סופגים רק על ידי שמיעה, נבין כמה עצום הוא החסך שממנו סובלים החירשים. אדם חירש אינו יכול ללמוד מהחברה כמו אדם רגיל.

מיד לאחר שהבנו שג'ושוע חירש, הורי היו צריכים להחליט מה תהיה ה"שפה" שבה הם ישתמשו כדי לתקשר אתו. הם החליטו להשתמש בשפת הסימנים האמריקנית. היו כאלה שחשבו שזה רעיון גרוע, וניסו לשכנע אותנו שעדיף שג'ושוע ילמד לקרוא שפתיים ו"לדבר". אבל אותם אנשים בעצם לא הבינו כמה קשה ללמד חירש עם אחוזי חירשות כה גבוהים לקרוא שפתיים. רק 20% מהשפה המדוברת נראית בשפתיים. יש מילים שונות ורבות שנראות אותו דבר, אבל יש להן משמעות שונה. אחי היה מסוגל ללמוד קריאת שפתיים כמו שכל אחד מאתנו מסוגל ללמוד סינית רק על ידי צפייה בערוץ טלוויזיה סיני, על ידי קריאת תנועות השפתיים של הדמויות בטלוויזיה, כשלא נשמע כל קול. כמובן שהרבה כבדי שמיעה לומדים לקרוא שפתיים ולדבר בצורה מובנת, אבל הם משתמשים במעט שהם שומעים כדי להבין את מה שהם רואים. אחי אינו שומע כלל, ולכן גם אינו נהנה מהיתרון שיכול היה לעזור לו ללמוד לקרוא שפתיים ולדבר.

במשך הזמן גם הבנתי שהזמן והכוחות שהחירשים מקדישים בניסיון ללמוד לקרוא שפתיים או לדבר, באים על חשבון חינוך בתחומים אחרים, כגון מתמטיקה, מדעים, היסטוריה, ובמיוחד לימוד כתבי הקודש. לדעתי לא נבון להקריב את החינוך בתחומים אלה כדי לרכוש את היכולת לקרוא שפתיים או לדבר. לחירש ששפת הסימנים שלו רהוטה יש סיכוי גבוה ללמוד שפה שנייה (למשל אנגלית במקרה של ג'ושוע). לעומת זאת חירשים שלא למדו את שפת הסימנים ורק למדו לקרוא שפתיים, לא ידעו אף שפה ברמה טובה מספיק. זו הסיבה שהורי החליטו ללמד את אחי שפת סימנים ולא קריאת שפתיים.

בשנתיים הראשונות לאחר שקיבלנו את הבשורה הקשה היינו צריכים להכניס כמה שינויים בחיינו, אבל מהר מאוד נכנסנו לשגרת חיים רגילה. ג'ושוע היה אותו אדם שהוא היה גם לפני שגילינו שהוא חירש. האישיות שלו לא השתנתה. הוא עדיין היה ילד נמרץ, תוסס, שמח ושובב. הוא אהב לשחק עם כל אחד, ובמשך זמן-מה הכול התנהל כשורה. אבל בגיל ארבע היה עליו להתחיל ללמוד בבית הספר, ולראשונה הבנו שלא הכול מתנהל כפי שחשבנו. הארגון המשיחי ששלח את הורי לשרת בפפואה ניו-גיניהבהיר שיהיה עלינו לחזור לארה"ב כדי שאחי יוכל ללמוד שם. הייתה זו תקופה קשה עבור הורי, שנאלצו להגיע להחלטות חשובות בנוגע לעתיד המשפחה. מחוסר בררה נאלצנו לעזוב את ביתנו ויקירינו, וחזרנו לארה"ב.

למדתי אז בכיתה י"א, והמעבר היה קשה לי במיוחד. אבל עתידו של אחי היה חשוב יותר מהרצון שלי. ניסיתי לבטוח באלוהים ולעשות את הטוב ביותר עבור ג'ושוע. גרנו בארה"ב במשך שנה וחצי, ולמרות שהייתה זו תקופה קשה, אלוהים נשאר נאמן. הוא לימד אותי דברים רבים ובעיקר כיצד לסמוך עליו בלבד. למדתי דברים מסוימים שניתן ללמוד רק בעתות משבר. דרך החירשות של אחי, אלוהים לימד את משפחתי להקשיב לקולו השקט. למדנו להישען על חוכמתו ועל דברו, במקום להקשיב ללבנו ולהישען על כוחותינו והבנתנו.

באותה תקופה אלוהים זרע בלבי את הרצון לשרת את החירשים. מכיוון שהיה לי קשה להתחבר עם הנערים בבית ספרי, התחלתי להתרועע עם חירשים מקהילה דוברת שפת סימנים שפעלה באותו אזור. לא עבר זמן רב והם הפכו לחברי הקרובים. למדתי מהר את שפת הסימנים, והתחלתי להבין כמה עמוק הוא הצורך של החירשים בבשורת המשיח, במנהיגים בוגרים ובלימוד יסודי של הכתובים. רובנו אינם יודעים אפילו עד כמה נפוצה החירשות. רק כשאלוהים הביא את ג'ושוע אל חיינו הבנו עד כמה מוזנח הצורך לבשר לחירשים.

למדתי שעולם החירשים הוא מאוד רחב, ושקיימים בו צרכים שונים ומגוונים, שכן יש אנשים עם ליקויי שמיעה ברמות שונות. רוב החירשים נולדים במשפחות של שומעים, ולכן רובם בודדים, מתוסכלים בגלל חוסר היכולת לתקשר ולהסביר את עצמם. חירשים רבים מספרים על הקושי להשתלב בעולמם של השומעים. לכן הם נוטים להסתגר במקומות שאינם מגבילים את התקשורת שלהם, מקומות שמאפשרים להם לבטא את עצמם ולהיות מובנים וברורים. לכל החירשים יש אותם קשיים ובעיות בנושא הזה, שכן הם חיים עם מגבלות דומות. נהניתי מאוד להיות חלק מהם, ותמיד הרגשתי מאוד רצויה ביניהם. בשעה שהחברה האמריקנית הקרה השאירה אותי בחוץ, כמהה לחברים, קהילת החירשים קיבלה אותי בזרועות פתוחות וגרמה לי להרגיש שייכת. אלוהים המשיך לפעול בלבי, והאהבה שלי לאנשים האלו רק הלכה והתחזקה.

באותה תקופה התחיל ג'ושוע ללמוד בבית ספר לחירשים, אבל שמנו לב שהוא אינו מודע למצבו ולמגבלות שלו. הוא תמיד אהב להיות בחברת אנשים, והיה מאושר בחוסר המודעות העצמית שלו. הוא התיידד עם כל אחד והתרוצץ לכל כיוון, ללא שמץ של מודעות לכך שאנשים פונים אליו בשאלות שעליהן הוא אינו עונה. הוא לא ידע שהאנשים סביבו תוהים מדוע הוא אינו מדבר. כל מה שג'ושוע רצה זה לשחק כל היום. לפעמים השובבות שלו גרמה נזקים, למורת רוחה של המשפחה שלי. הייתה זו תקופה קשה עבורנו, אבל ג'ושוע היה מאושר.

שנה אחר כך קיבלו הורי היתר לחזור לפפואה ניו-גיני. אמי לימדה שם את ג'ושוע בעצמה. הורי שמחו על ההזדמנות לסיים את התרגום של ספר הבריתות לשפה המקומית, שעליו הם עמלו במשך עשרים שנה. אבל אז החלו להתעורר מתחים סביב שאלת חינוכו של ג'ושוע. הוועד האזורי של הארגון המשיחי שהורי עבדו אתו שקל פעמים רבות להחזיר את הוריי לארה"ב. הקשיים היו מורכבים והסבו לנו כאב רב, אבל אלוהים היה נאמן ולימד את הורי לסמוך אך ורק עליו. לעתים קרובות היינו מלאי ספק ויאוש, אבל למדנו להזכיר לעצמנו את טוב לבו של אלוהים, את הבטחותיו ואת חסדו הרב. אנחנו רואים את הבטחותיו של אלוהים מתגשמות בכתובים ובחיי היום-יום שלנו ושל אחרים. אכן ההבטחות שלו נאמנות, אבל פעמים רבות איננו שומעים את קולו ואת הבטחותיו. לכן בשעת קושי אנחנו מתחילים להטיל ספק ונתפסים ליאוש, אבל אלוהים תמיד מקיים את הבטחותיו. כזה הוא היה מאז ומתמיד. כמה חלשה היא אמונתנו! כמה אוהב וסבלני הוא אלוהינו! משה אמר: "ה', אל רחום וחנון ארך אפיים ורב-חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים..." (שמות ל"ד 6-7). ושאול השליח הוסיף: "מה עומק עושר האלוהים, מה עומק חוכמתו ודעתו! אין חקר למשפטיו ואין משיג את דרכיו" (רומ' י"א 33). כזה הוא האלוהים שאימץ אותנו כילדיו, ובכל זאת אנחנו עדיין מטילים ספק בדרכיו. כשאני חושבת על הדרך שבה התייחסנו למצבו של אחי ועל הסירוב שלנו לבטוח באהבתו של אלוהים ובנאמנותו, אני יודעת שיש לנו במה להתבייש. תפילתנו היא שאלוהים יעזור לנו לגדול באמונתנו, ושנתמיד בתפילותינו עבור ג'ושוע!

לא מזמן מלאו לג'ושוע 14, והוא כבר בכיתה ח'. הורי סיימו את התרגום של ספר הבריתות בפפואה ניו-גיני, וחזרו לארה"ב, שם ג'ושוע לומד בבית ספר משיחי לחירשים. הוא נקלט היטב בבית הספר החדש, למרות שאת רוב שנות ילדותו הוא לא בילה בחברת חירשים. שפת הסימנים שלמד השתפרה והעמיקה, אבל הוא עדיין זקוק לתפילה רבה. הוא אינו מכיר את חסד הבשורה ואינו מעוניין בחיים רוחניים. רק לאחרונה הוא החל להבין שהוא חירש ושונה משאר האנשים. הוא מרדן, כמו כל נער בגיל ההתבגרות. בגלל בעיית התקשורת במשפחתי, העניין הופך למורכב עוד יותר. אמי אמנם למדה את שפת הסימנים ותרמה רבות לחינוכו המשיחי. היא לימדה אותו את כתבי הקודש והשקיעה רבות בחינוכו, אבל היא לא ידעה אז הרבה על חירשים, והתקשורת שלה אתו הייתה מוגבלת. אבי ניסה פעמים רבות ללמוד את שפת הסימנים, אבל לא הצליח ללמוד אותה כיאות. הורי מנסים לחנך את ג'ושוע לאהוב ולשרת את אלוהים, אבל מחסום השפה הופך את התקשורת שלהם לבסיסית ולמאוד לא יעילה. כשאחי מגיע לאספות הקהילה, מישהו מתרגם לו, אבל הדרשות מכוונות לקהל שומע, ולעתים קשה לג'ושוע להבין את המסר. לשמחתנו, הוא משתתף בקביעות באספות שבת של קהילה דוברת שפת סימנים, יחד עם הורי. תפילתי היא שאוזניו של ג'ושוע "ישמעו" את קול אלוהים ויבינו את בשורת ישוע המשיח.

לפעמים, כשאני חושבת על סיפור חייו של ג'ושוע, אני עדיין מתקשה לבטוח באלוהים. כולנו מתמודדים עם אתגרים רבים, כאב ודאגה, אבל עלינו לזכור שאלוהים שולט בכל הנסיבות ויושב על כיסאו הרם ונישא. "ה' בשמים הכין כיסאו ומלכותו בכל מָשָלה" (תהל' ק"ג 19). אלוהים מכיר את הקשיים שלנו. הוא שולט בעבר, בהווה ובעתיד! הכתובים מבטיחים: "האם לא נמכרות שתי ציפורים באיסר אחד? גם אחת מהן לא תיפול ארצה מבלי השגחת אביכם. אך אתם, אפילו שערות ראשכם נמנו כולן. לכן אל תפחדו, יקרים אתם מציפורים רבות" (מתי י' 29-31). איזו נחמה זו לדעת שאני יכולה להפקיד את חייו של אחי בידיו הרחומות, האוהבות והחזקות של אלוהים!

מקומם של החירשים בקהילה

מאת נטשה קופרמן, אחראית על עבודה בין החירשים בקהילת חסד ואמת

לכל אחד מאתנו יש מגבלות. יש בינינו אנשים חכמים יותר וחכמים פחות. יש אנשים חזקים בגופם ויש חלשים יותר. יש כאלה שסובלים מליקויים שונים, למשל קשיים בריכוז, קשיי למידה, מחלות כאלה ואחרות. אין בקהילה אפילו אדם אחד מושלם. לכן, כשמגיעים אלינו חירשים או לקויי שמיעה, עלינו לקבל אותם בטבעיות. הרי ההבדל בינם לבין אנשים ששומעים הוא רק בכך שהליקוי שלהם בולט יותר.

אדם חירש זקוק לתמיכה מיוחדת, וזו הסיבה שבקהילה שלנו יש מספר אנשים שמתפקידם לעזור לחירשים, הן בחיי היום-יום והן במסגרת הקהילה.

הדבר העיקרי שנדרש מאדם שמשרת את האוכלוסייה המיוחדת הזו הוא אהבה לזולת. החיים לימדו את החירשים שקשה לסמוך על אנשים ששומעים. חלקם נפלו קורבן למעלליהם של אנשים, שמנצלים לרעה את חוסר היכולת שלהם לשמוע. אבל גם כשהם פוגשים אנשים שאין להם כוונות רעות, הם נופלים קורבן להתעלמות מהקושי המיוחד שלהם. גם כשאין זה נכון, יש לחירשים נטייה לחשוב שמדברים עליהם מאחורי הגב ובזים להם. הם רגישים במיוחד, ולכן נדרשת מצדנו סבלנות רבה, אם ברצוננו לאמץ אותם אל קהילותינו.

האיזון כאן חשוב ביותר. מצד אחד אנחנו חייבים לסייע להם גם בדברים פשוטים כמו סידורים בבנק או במוסדות שונים, ומצד שני אסור לנו להתייחס אליהם כאילו הם נחותים או מסכנים, משום שהם לא כאלה.

כדאי להבין את המשמעות המעשית של הליקוי. תארו לכם שאדם חירש יושב באספה בבית הקהילה או בביתו של אחד מחברי הקהילה וזקוק לכוס מים למשל. כדי לבקש כוס מים, או כל דבר אחר, עליו ליצור קודם כול קשר עין עם בעל הבית או עם מי שיכול לעזור לו. הוא אינו יכול לומר: "סליחה, אפשר לקבל כוס מים?". הוא חייב ליצור קודם כול קשר עין, ורק אז לבקש בעזרת תנועות ידיים. תארו לכם איך הוא מרגיש כשהוא רוצה לשאול "היכן השירותים?". הוא הרי אינו יכול ללחוש באוזנו של בעל הבית, ולכן כל מה שהוא אומר הופך לנחלת הכלל.

לכן קהילה שרוצה לקבל לתוכה חירשים צריכה לנהוג כלפיהם בחמימות ובהתחשבות. יש לסייע להם בסבלנות וברצון. לפעמים אפשר לקנות את לבם בחיוך או בחיבוק, בנכונות לעזור להם לפתוח את הספר בפרק הנכון, להגיש להם ספר עם המילים של השירים שהקהילה שרה וכדומה. מכיוון שמאוד קשה להם להזמין מונית, ראוי לוודא שהם מסוגלים להגיע לאספות, לבקר אצלם ולהזמין אותם. חשוב שבקהילה יהיה מספר משמעותי של אנשים שמסוגלים לשוחח בשפת הסימנים, וכן לעודד את שאר חברי הקהילה להכיר לפחות מילים פשוטות בשפת הסימנים. בכלל, הנכונות שלנו ללמוד כמה מילים בשפת הסימנים מאוד תיגע ללבם. הם מאוד ישמחו אם הילדים שלנו, למשל, יאמרו להם "ברוך הבא", או "אני שמח לראותך", או "יברך אותך אלוהים". לא קשה ללמוד כמה משפטים קצרים בשפת הסימנים, אבל עבור האחיות והאחים החירשים, הדבר מבטא את אהבתנו אליהם.

הקשיים גורמים לכך שהחירשים בדרך כלל מקימים קהילות של עצמם, אבל התופעה הזאת מנוגדת לחלוטין לכתבי הקודש. שם הרי נאמר שכולנו גוף אחד. מה היינו חושבים אם הייתה קמה קהילה של נכים על כיסאות גלגלים, או של חולי אסטמה? הרי זה נשמע כל כך מטופש. העובדה שלאנשים מסוימים יש צרכים מיוחדים רק מעניקה לקהילה הזדמנות פז לשרת את אלו שהמשיח מסר את נפשו עבורם. כדי לספק את הצרכים המיוחדים יש להוסיף לפעילויות הקהילה גם שיעורים מיוחדים שמתאימים לחירשים. אופי השיעורים האלה צריך להיות שונה מזה של שיעורים רגילים. למשל, אצלנו בקהילה, כשמתחלקים לקבוצות של בית ספר של שבת, החירשים נכנסים לכיתה שלהם ולומדים, ואחר כך, כשכל הקהילה מתכנסת כדי לעבוד בצוותא את אלוהים ולהקשיב לדרשה, הם משתתפים אתנו בהלל ובתפילה ומאזינים לדרשה בעזרת תרגום לשפת סימנים. טוב לערוך אספות מיוחדות לחירשים נוסף לפעילויות המשותפות לכולם, ממש כמו שעורכים אספות מיוחדות לנוער נוסף לפעילויות המשותפות לכולם. כך אפשר לשמור על אחדות מצד אחד, ולהיענות לצרכים מיוחדים מצד שני.

לכן על הקהילות לבשר לחירשים, וכשהם באים לקהילה, לטפל בהם. הם יכולים להיות שותפים מלאים בחיי הקהילה. הם יכולים לקחת חלק בפעילויות השונות, ובאמצעות מתרגם הם אפילו יכולים לקחת חלק בהוראה. היתרון שתשיג הקהילה יהיה גדול מהקושי. חשוב ללמד את החירשים שהם חלק מהקהילה, וללמד את השומעים בקהילה שהחירשים אינם נטע זר. רק כך נוכל ליישם את מצוות המשיח לאהוב זה את זה ולשמור על אחדות גוף המשיח.