תפארת המשיח מתגלה באישיותו

תפארת המשיח מתגלה באישיותו

מתוך הספר "תפארת המשיח" מאת ג'והן אוון

הכתובים מגלים לנו את תפארת המשיח. תפארתו כה גדולה ועמוקה עד שצריך אמונה רבה כדי להבין אותה

במאמר זה נראה כיצד תפארת המשיח באה לידי ביטוי באישיותו כאלוהים וכאדם. באישיותו מתקיימים הטבע האלוהי והטבע האנושי. הטבע האלוהי הוא נצחי, אין-סופי, עצום, כל יכול - עצם הווייתו ומהותו של אלוהים. הטבע האנושי הוא מוגדר, מוגבל, עם התחלה וסוף, ממוקד בתחום אחד - כמו הטבע שלנו. המשיח לקח על עצמו את הטבע האנושי כש"נהיה בשר ושכן בתוכנו" (יוח' א' 14).

תפארת המשיח היא זוהרת ונפלאה, ולמרות זאת העולם עיוור ואינו יכול לראות את אורה ויופייה. לכן רבים מתכחשים לעובדה שאלוהים לבש בשר ובא לשכון בקרב בני האדם. ואף על פי כן זוהי תפארת אמונתנו, תפארת הקהילה, הסלע שעליו נבנתה הקהילה, המקור היחיד לחסד בהווה ולתפארת בעתיד.

אפילו המלאכים משתוקקים לחזות בתפארת הזו. הם שומעים על הדברים שקשורים לישועה ו"נכספים להשקיף אל תוכם" (פטר"א א' 12). ההשתוקקות הזאת שלהם באה לידי ביטוי בתיאור של הכרובים בכתובים. הכרובים עמדו מעל ארון הברית, כשכנפיהם פרושות כלפי מעלה ופניהם פונות כלפי מטה. הם הביטו בכבוד והערצה בכבודו של המשיח.

בנוסף לזאת, התפארת באה לידי ביטוי גם בהשמדתם של השטן ושל מלכותו. חטאו של השטן היה מורכב משני גורמים. ראשית, הוא התנשא על ישוע, בן אלוהים שיצר אותו "כי בו נברא כל אשר בשמים ואשר בארץ, מה שנראה ומה שבלתי נראה, גם כיסאות ורשויות וגם ממשלות ושלטונות. הכול נברא באמצעותו ולמענו" (קול' א' 16). שנית, הוא מקנא בבני האדם. אלוהים, בחוכמתו האין-סופית, איחד את הטבע האנושי והאלוהי באישיות אחת, של הבן, ובכך נטל את העוקץ מגאוותו ומחמתו של השטן והשאיר אותו מבולבל והרוס לנצח. חורבנו של השטן מלוּוה בבושה נצחית משום שהוא ניסה בטיפשותו לשים קץ לחוכמה עצומה ואין-סופית, ומשום שהוא נוצח על ידי הטבע האלוהי והאנושי שמתגלמים באישיות אחת.

תפארת זו היא היסוד שעליו בנויה הקהילה

הבריאה כולה מיוסדת על המעשה המושלם והריבוני של אלוהים, כשיצר את העולם יש מאין. אבל הקהילה מיוסדת על האיחוד של הטבע האלוהי והטבע האנושי בישוע המשיח, בן אלוהים. לנו רק נותר להשתחוות לאלוהים ולהלל אותו על שהניח את היסוד המופלא הזה.

"וירא מלאך ה' אליו (אל משה) בלבת אש מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוּכּל. ויאמר משה: 'אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה?' וירא ה' כי סר לראות, ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר: 'משה, משה', ויאמר: 'הנני'. ויאמר: 'אל תקרב הלום! של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא'. ויאמר: 'אנוכי אלוהי אביך, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב'. ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלוהים" (שמות ג' 2-6). פסוקים אלה מתארים את ההתגלות של מלאך ה' למשה בסנה הבוער. האש שאחזה בסנה ביטאה את נוכחות אלוהים בדמות הבן. בכל פעם שהכתובים מדברים על מלאך ה', מלאך הברית, הכוונה היא לבן אלוהים. אבל הוא גם בהחלט היה אותו "אלוהי אברהם, יצחק ויעקב". הסנה הבוער ביטא את טבעו האלוהי של המשיח, שהוא כ"אש אוֹכֵלה", וגם את תוכניתו של המשיח להציל את עמו מעבדות. האש בערה בסנה, אך הסנה לא התכלה. למרות שהאש אחזה בו רק למשך זמן קצר, אנו יודעים שאלוהים שכן בסנה (דבר' ל"ג 16). האש הנצחית, של טבעו האלוהי של ישוע שוכנת גם בתוך לבנו החלש, וכמו הסנה, לבנו אינו מתכלה אלא ממשיך לפעום. כלומר, היינו מצפים שלבנו יפסיק לפעום כי שוכנת בנו "אש אוֹכֵלה", אך זה אינו קורה מכיוון שאלוהים מלא רצון טוב כלפינו.

משה נדהם מן המחזה המופלא שראה. ואם מראהו של הסנה הבוער היה כה נפלא ונהדר, על אחת כמה וכמה נפלאה היא המציאות במשיח ישוע! למראה הסנה הבוער אלוהים ציווה על משה לחלוץ את נעליו. גם אנחנו צריכים להשליך את כל הרצונות והמחשבות שלנו, כדי לחזות בתפארתו של המשיח, תפארתו של הבן היחיד.

הביטוי של תפארת ישוע

התפארת של ישוע, באה לידי ביטוי באישיותו האלוהית והאנושית, והיא האמת הטובה, המדהימה והמועילה ביותר.

"אני חושב את הכול להפסד בגלל היתרון לדעת את המשיח ישוע אדונִי, אשר למענו הפסדתי את כל הדברים, ואני חושבם לפסולת בשאיפתי להרוויח את המשיח ולהימצא בו - באופן שצִדקתי לא תהיה לי מן התורה, אלא תהיה זו הצדקה אשר על ידי אמונת המשיח. צדקה אשר מאלוהים היא ויסודה באמונה - כדי לדעת אותו ואת כוח תחייתו ואת השותפות ביסוריו ולהידמות לו במותו, בתקווה שאגיע לתחייה מן המתים" (פיל' ג' 8-11). אם איננו חושבים את הכול להפסד, סימן שאיננו חושבים בצורה רוחנית. במה העולם חושק? דוד ענה על השאלה הזו כשאמר: "רבים אומרים: 'מי יַראנו טוב?' " (תהל' ד' 7), כלומר העולם רוצה שמישהו יראה לו את כל טוב העולם וגם יתן לו מנוחה וסיפוק לנפש. אך בחציו השני של הפסוק נאמר: "נסה עלינו אור פניך ה' ". אור תפארתו של אלוהים, שמתגלה בדמותו של ישוע המשיח, הוא הדבר טוב ביותר שדוד רצה בו ושהביא סיפוק לנפשו.

כתבי הקודש גוערים בטיפשותם של אנשים שמבזבזים את ממונם ואת עמלם על דברים שאינם מועילים: "למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשובעה?" (ישע' נ"ה 2). אנשים מבזבזים את כספם וזמנם ברדיפה אחרי דברים שסופם כיליון, במקום להבין שלנגד עיניהם נמצא משהו יציב, נצחי ואין-סופי. במה אנשים עסוקים? יש אנשים ש"דואגים לגוף במגמה להשביע את התאוות" (רומ' י"ג 14). הם חושבים מחשבות בלתי מוסריות ומסרבים לחזות בתפארת המשיח. אחרים חושבים כל הזמן על מה שיש לעולם הזה להציע להם, ורודפים אחרי הנאות הגוף והנפש. הם מתאימים את עצמם לצלם העולם הזה, ולכן הם חומרניים, בלתי רוחניים ואווילים. כמה רב הוא העיוורון של אנשים חוטאים! כמה רבה טיפשותם! האם הם מבינים את מי הם מבזים? האם הם מבינים את מי הם דוחים ועבור מה?

אחרים עסוקים במחשבה על הבריאה ועל השגחתו של אלוהים. מחשבות אלו מתאימות יותר לטבענו החדש. אבל אפילו המחשבות האלו אינן מתמקדות בתפארת הגדולה מכולן - בזו של המשיח, שהיה גם אלוהים וגם אדם (תהל' ח'; ע"ג 25; פ"ט 6; עבר' ב' 5-6).

עלינו ללמוד מתוך כתבי הקודש על התגלות תפארתו של המשיח

ישוע אמר לנו לשקוד על לימוד הכתובים, "אתם חוקרים את הכתובים... והם המעידים עלי (יוח' ה' 39). כמו כן נאמר לנו איזו תועלת נוכל להפיק מהם: "ובדרך זאת יפָּתח לכם לרווחה המבוא אל מלכות עולמים של אדוננו ומושיענו ישוע המשיח. על כן לא אחדל להזכירכם בכל עת את הדברים הללו, אף על פי שאתם יודעים אותם והנכם יציבים באמת הזאת. ורואה אני לנכון להזכיר ולעורר אתכם כל עוד אני נמצא במשכן הזה" (פטר"ב א' 11-13).

כשאנחנו קוראים בכתובים, עלינו לזכור שההתגלות של טבעו האלוהי והאנושי של ישוע מהווה את הבסיס לכל מה שאנחנו לומדים (אפס' ב' 20-22; לוקס כ"ד 26-27; 45-46). אם לא נסכים שזהו הבסיס, הכתובים יחדלו להיות בעינינו ההתגלות של תפארת אלוהים. "אין אנו כמשה ששם מסווה על פניו כדי שבני ישראל לא יתבוננו אל קץ הדבר המתבטל. ברם, לבותיהם קהו, כי עד היום הזה, בקוראם בברית הישנה נשאר אותו המסווה בלתי מסולק, שכן במשיח הוא מתבטל. עד היום הזה, כאשר הם קוראים את דברי משה, המסווה מונח על לבם. אך כאשר יפנה לבם אל ה' יוסר המסווה" (קור"ב ג' 13-16).

לכן, הכתובים מגלים לנו את אישיותו ואת תפארתו של המשיח. מה רבים הם העומק והרוחב והאורך של התגלויות אלה! כל עוד אנחנו חיים בעולם הזה, לא נוכל לגלות ולהבין אותן בשלמותן. לכן עלינו למלא את חיינו ואמונתנו במחשבה עליהן.

יש שלוש דרכים שבהן תפארת המשיח מתגלה דרך הכתובים:

* על ידי תיאור ישיר של המשיח כאלוהים וכאדם (ברא' ג' 15; תהל' ב' 7-9; מ"ה 2-6; ס"ח 17-18; ק"י; ישע' ו' 1-4; ט' 6; זכר' ג' 8; יוח' א' 1-3; פיל' ב' 6-8; עבר' א' 1-3; ב' 14-17; התג' י"ז 16).

* על ידי הנביאים: דרך הבטחות והוראות מפורשות שהם נתנו בנוגע למשיח, ושמלמדות על תפארתו.

* על ידי מנהגים מקודשים שהיו חלק מעבודת אלוהים בתנ"ך. הטקסים והמנהגים שעם ישראל נדרש לקיים ציירו תמונה של תפארת המשיח.

ניקח לדוגמה את התגלותו של המשיח בחזון לישעיהו. "ואראה את ה' יושב על כיסא רם ונישא, ושוליו מלאים את ההיכל... ואומר: 'אוי לי, כי נדמיתי... כי את המלך ה' צבאות ראו עינָי' " (ישע' ו' 1-5). ישעיהו ראה את צלם כבודו של המשיח. נוכחותו של המשיח מילאה את נפשו ואת היכל גופו בהדר נפלא. אם המראה שראה ישעיהו היה כה נפלא ונהדר, עד שאפילו השרפים לא יכלו להביט בו, על אחת כמה וכמה נפלא ונהדר הוא המשיח שנגלה לנו בבשורה!

ומה לגבי התפארת שנגלתה לשלושת תלמידיו על ההר, כשפניו השתנו וזהרו? הוא "קיבל יקר וכבוד מאת אלוהים האב כאשר נישא אליו הקול הזה מהדרת הכבוד: 'זה בני אהובי אשר בו חפצתי', ואת הקול הזה שמענו בא מן השמים בהיותנו עמו בהר הקודש" (פטר"ב א' 17-18). פסוקים אלו מתארים את הכבוד והתפארת שאלוהים נתן למשיח. תפארת זו צריכה להתגלות לעיניו של כל מי שמאמין. לא רק לאלה ששמעו את הקול מהשמים במו אוזניהם, אלא גם אל כל מי שקורא על המשיח בכתבי הקודש. יותר מכך, כולנו נדרשים לחפש את תפארת המשיח ולהגות בה. אלוהים העיד שישוע הוא בנו הנצחי, ונתן לו כבוד ותפארת. הוא העיד עליו בדברו, באותות ומופתים, על ידי פתיחת ארובות השמים וכשרוח הקודש נח על ישוע. לבנו צריך להתחמם בשמחה ובעונג נוכח תפארת זו.

עלינו לעשות כל מאמץ כדי לגלות את תפארת המשיח על ידי קריאה ולימוד של הכתובים, כפי שעשו הנביאים. תפארת המשיח היא "מרגלית אחת יקרת ערך" (מתי י"ג 46) שאותה עלינו למצוא. כתבי הקודש הם האוקיינוס שלתוכו אנחנו צוללים כדי לגלות את המרגלית יקרת הערך הזו. "בני, אם תיקח אמרָי ומצוותַי תצפון אתך, להקשיב לחוכמה אוזנך, תטה לבך לתבונה. כי אם לבינה תקרא, לתבונה תיתן קולך, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלוהים תמצא" (משלי ב' 1-5). כל אמת קדושה שמגלה לנו משהו מתפארתו של המשיח, היא מרגלית שמעשירה את נפשנו. וכשהמשיחי מגלה מרגלית יקרת ערך כזו, נפשו מתמלאת שמחה וגיל.

הכתובים מגלים לנו את תפארת המשיח

היות שאנחנו מכירים את תפארתו של המשיח מתוך הכתובים, הבה נחשוב זאת לחובתנו להגות בתפארתו ובכבודו לעתים קרובות. מי שלא חושב על תפארתו של המשיח, לא גדל באמונה. יש אנשים ששומעים על תפארתו וכבודו ומאמינים בו, אבל אינם מקדישים זמן כדי לחשוב עליהם ברצינות. מבחינתם, מחשבה על תפארתו של ישוע היא מעבר ליכולתם, או שאינם בטוחים כיצד עליהם לעשות זאת. רבים אינם מתפנים למחשבה על הנושא הזה מכיוון שהם עסוקים בענייני השעה והשגרה. אבל מחשבותינו צריכות להיות רוחניות וקדושות, משוחררות מכל עיסוק בענייני העולם, ולשם כך עלינו להתעלות על אותם עניינים.

יש משיחים ששמים דגש על משמעת וחוקים, ומתקשים להבין את חשיבות הזמן שיש להקדיש למחשבה על תפארת המשיח. הם כמובן מחכים בכיליון עיניים ליום שבו הם יחזו בתפארתו לנצח נצחים, אבל אינם מבינים שכדי לעשות זאת בעולם שיבוא, עליהם לעשות זאת קודם בעולם הזה. עליהם להשתדל בכל כוחם לחזות בתפארתו על ידי אמונה כפי שהיא מתגלה בכתובים. כמה מעציב שרבים עסוקים בענייני היומיום ואינם מוצאים את הזמן ואת הרצון לחשוב על הנושא המופלא הזה. איזו משמעות יש לאמונה שלהם ולאהבה שהם רוחשים לאלוהים?

הבה נחשוב על תפארתו של המשיח. הדבר הזה לעולם אינו רחוק מאתנו: "כי קרוב אליך הדבר, בפיך ובלבבך" (רומ' י' 6-8). מה שעשה המשיח למעננו התרחש לפני זמן רב, אבל שאול אמר שכתבי הקודש (שמספרים את מעשי המשיח), קרובים אלינו ואפילו נמצאים בלבנו. זאת, כמובן, במידה וקיבלנו את הדבר על ידי אמונה. כתבי הקודש מציגים בפנינו את המשיח ואת כל מה שניתן לנו בעקבות פועלו כמתווך עבורנו. אם אכן דבר אלוהים חקוק על לוח לבנו, הרי שגם המשיח נמצא בלבנו. אם נבחן את לבנו כדי לחשוב על דבר אלוהים, נמצא שהוא מטפח את הקשר שלנו אתו. בזכות האור של דעת המשיח, שקיבלנו בכתבי הקודש, נחשוב עליו יותר ויותר. אבל אם לבנו ומחשבותינו עסוקים בדברים אחרים, לא נוכל להיות קרובים אליו ולחזות בתפארתו.

כדי להראות עד כמה הוא קרוב אלינו נאמר שהוא "עומד ליד הדלת ודופק" (התג' ג' 20). ישוע מוכן ומזומן להיכנס אל לבנו. אם ניתן לו להיכנס, נוכל לחזות בתפארתו, שכן המשיח תמיד מוקף באור הנפלא של תפארתו. אנחנו יכולים להתהלל בקרבתנו למשיח, אבל אם אין בלבנו ובחיינו כל עדות לאורו, אז אין לנו במה להתהלל. המשיח צריך להיות תקוותנו לכבוד שיבוא, ואור חיינו שכבר בא.

לפעמים נראה שהמשיח נסוג מאתנו. איננו מסוגלים לשמוע את קולו, לראות את פניו ואיננו מצליחים לחוות את אהבתו, למרות שאנחנו דורשים את פניו. במצב כזה מחשבותינו על משיח לא ישאו פרי והנפש שלנו לא תתרענן. אם נסתפק במחשבה שאינה נושאת פרי ואינה מרעננת את נפשנו, מחשבה שלא עוזרת לנו לראות את אהבתו או לחזות בתפארתו, אז כוח אמונתנו יחָלש. חובתנו בעניין זה מתוארת היטב בכתובים, "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו. אקומה נא ואסובבה בעיר, בשווקים וברחובות, אבקשה את שאהבה נפשי. ביקשתיו ולא מצאתיו. מצאוני השומרים הסובבים בעיר, 'את שאהבה נפשי ראיתם?'. כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו, עד שהביאותיו אל בית אמי ואל חדר הורתי" (שה"ש ג' 1-4). במצבים כאלו עלינו לדרוש את פניו של אלוהים בתפילה, לחשוב עליו, להתאבל על חטאנו, לקרוא ולשמוע את דברו. עלינו לעשות זאת בציבור ובאופן פרטי.

באופן כללי, המשיח קרוב לאלה שהוא בחר להושיע ומוכן לקבל אותם. "המשיח חי בי. החיים שאני חי עכשיו בבשר, אני חי אותם באמונת בן האלוהים"(גלט' ב' 20). האמונה תמיד דורשת את פניו של המשיח ועוסקת במחשבה עליו, כך המשיח חי בנו. אנחנו אומרים שאדם שאהוב עלינו במיוחד "נמצא בלבנו". אנחנו מרגישים שהנפש שלנו קשורה בשלו וחושבים עליו יומם ולילה. כך צריך להיות הקשר שלנו עם המשיח . הוא שוכן בנו על ידי אמונה. אנחנו חווים את כוח חייו בנו רק כשאנחנו מתמידים לחשוב עליו ומתמלאים שמחה. לכן, כדי לחזות בתפארת המשיח, עלינו לחשוב עליו ועל תפארתו בכל הזדמנות, בכל מקום ובכל עת. זהו סימן לאמונה אמיתית.

הבה נחשוב על המשיח ועל תפארתו. הבה נעשה זאת מתוך הערצה, התפעלות והודיה. "כשיבוא ביום ההוא להיכבד בקדושיו..." הוא יהיה "נערץ בין כל המאמינים" (תסל"ב א' 10). כשהמאמינים יראו את המשיח בשובו, הם יתמלאו התפעלות נוכח תפארתו, והתפעלות זו תעורר בהם הערצה והודיה (התג' ה' 9-14).

כשאנחנו חושבים על אישיותו האלוהית והאנושית של ישוע וחוזים בתפארתו על ידי אמונה, הבה ניתן לתפארת זו למלא את לבנו אהבה, הערצה, התפעלות והלל אל מי שמשנה את נפשותינו כך שנידָמה לצלמו.

המאמר The Glory of Christ In His Person

צלב המשיח הוא תפארתו. בני האדם מנסים לזכות בתפארת על ידי הקרבת אחרים, המשיח השיג תפארת כשהקריב את עצמו. בני האדם מבקשים כתר זהב, המשיח ביקש כתר קוצים. בני האדם חושבים שכבוד פירושו עליונות על אחרים, המשיח חשב שכבוד פירושו לשרת אחרים ולוותר על מעמדו עבורם (צ'רלס ספרג'ון)