עוד מעט ושוב תראוני

מאת מרווין רוזנטל

לפני למעלה מ-1900 שנה פנתה קבוצת תלמידים למורה שלה והציגה בפניו מספר שאלות. הם היו מבולבלים מאוד נוכח האירועים שקרו באותה תקופה והוטרדו ממשבר חמור ובלתי צפוי שהתפתח

לאחרונה פגשתי זקן עדה שהודה בפני שאינו חושב על הנבואות שמדברות על שובו של המשיח. לדבריו, חשוב שננהל את חיינו ביראת אלוהים בהווה ולא נעסוק כל-כך בעתיד. על פניו, הדברים האלה נשמעים ראויים לשבח, אבל האמת שזוהי טעות, משום שהעיסוק בעתיד משפיע על אורח חיינו בהווה.

עמדתו היא כנראה תגובת נגד לעיסוק הכפייתי של אנשים בנבואות המדברות על שובו של המשיח, או למחלוקת שמתעוררת לפעמים בשל דעות שונות בנוגע לאחרית הימים. נכון שרבים נכנסים לספקולציות ומנסים לפרש את כתבי הקודש לאור ההתרחשויות במקום לעשות את ההפך. אבל אין דבר נעלה, נפלא ומשמעותי יותר משובו של המשיח. זוהי תקוותו המבורכת של כל מאמין. זוהי התקווה היחידה של העולם כולו. אין עוד נושא שמאיץ במאמינים לנהל את חייהם בקדושה וניצחון יותר מהנושא הזה.

ישוע יבוא בשנית! כשאלוהים יגשים את הבטחתו יתרחש האירוע החשוב ביותר, המרחיק לכת ביותר והמשמעותי ביותר שהעולם ידע. אינני מתכוון להגזים, אבל אין מילה כתובה או מדוברת שיכולה לבטא את חשיבות שובו של בן האלוהים.

כשהמשיח ישוב יקומו המתים, המאמינים ילקחו ויהיו בנוכחות המשיח, יבוא הקץ על הרשע ותורות השקר, המשיח יביס את השטן, העולם ישתחרר מהקללה שהוטלה עליו בעקבות חטאו של אדם, המשיח יקים את מלכותו!

למרות ששובו של ישוע יהיה בעל עוצמה ומשמעות, הוא לא יהפוך סדרי עולם אלא יחזיר סדרי עולם על כנם.

"לא תראוני!"

בחודש אפריל של לפני יותר מ-1900 שנה פנתה קבוצת תלמידים למורה שלה והציגה בפניו כמה שאלות. 12 התלמידים היו מבולבלים מאוד נוכח האירועים השונים שקרו באותה תקופה, והוטרדו ממשבר חמור ובלתי צפוי שהתפתח. התלמידים האלה הלכו אחרי ישוע במשך כשלוש שנים. הם הקשיבו לדרשותיו, צפו בו כשהתווכח עם מנהיגי הדת ונדהמו לראות אותו מרפא חולים, פוקח עיני עיוורים ומחולל נסים רבים.

בזכות ישוע ניעורו כל תקוותיהם לחיים. הם האמינו בכל לבם שהוא המשיח המובטח, זה שעליו דיברו משה והנביאים. איך יכול להיות שלא? כל חייו העידו על שלמות ותום. הם היו בטוחים שהוא יהיה מלך ישראל - המושיע שישחרר אותם מעולה של רומא וישיב את התפארת של שושלת דוד, שנעלמה כאלף שנה קודם לכן. מדוע הם האמינו כך? כי במו ידיהם הם חילקו את חמש כיכרות הלחם ליותר מ-5,000 איש. כי על פי מצוותו הם השליכו לכינרת רשת דייגים ולכדו כל כך הרבה דגים, עד שהסירה שלהם כמעט טבעה. כי הם שמעו את הדברים שהוא אמר על עצמו ועל אביו שבשמים.

אבל משהו השתבש. תלמידיו של ישוע היו רגילים לראות את המורה שלהם מתעמת עם מנהיגי העם בשאלות שנוגעות לאמונה. והנה הם מצאו את עצמם עומדים נבוכים כשהעימות הגיע לשיא חדש. הפרושים חיפשו דרך להכשיל את ישוע מכיוון שההמון אהב אותו. הם שאלו לדעתו בנוגע לתשלום מסים לקיסר, וכן הציגו בפניו שאלות אחרות. הם לא חיפשו תשובות, אלא דרך שתערער את אמונם של האנשים בו. הם ניסו להכשיל אותו בלשונו, כי רצו שההמון לא ילך אחריו (מתי כ"ב 15-40).

ישוע פנה אליהם בדברי תוכחה חמורים וקשים וגינה את צביעותם. שבע פעמים אמר להם: "אוי לכם סופרים ופרושים צבועים!" ובכל פעם השתמש בלשון חיה וציורית שתיארה היטב את צביעותם (מתי כ"ג 1-36).

במחזות של יוון העתיקה נהגו השחקנים לעטות מסכה שיצגה את הדמות שהם שיחקו. גם הפרושים והסופרים נהגו כך. הם עטו על עצמם מסכה בעלת חזות רוחנית, שהסתירה היטב את פניהם האמיתיות.

אני מניח שלאחר שישוע גער בפרושים, תלמידיו חשבו שהוא עומד להקים את מלכותו. כמה נדהמו כשהודיע להם ולכל בית ישראל: "מעתה לא תראוני עד אשר תאמרו: 'ברוך הבא בשם ה'!' " (פס' 39). הם לא היו מוכנים לכך. הרי כל הדברים שהם יחלו להם לא קרו עדיין.

מיד אחרי שישוע אמר את הדברים צצו במוחם של תלמידיו שאלות רבות: האם הכוונה היא שהעם ישאר תחת המשטר הרומאי המדכא, שלעג לאלוהים והאמין באלילים? ומה יקרה למלכות הצדק והשלום שהם ציפו לה? מה יהיה עליהם - על התפקיד שהם הוכשרו לקראתו - להנהיג את העם? כדי לבטל את רוע הגזרה הם ניסו להציג את דבריו של ישוע כחסרי היגיון.

"אבל... בית המקדש"

במאמץ להיאחז בדבר-מה ולהבין משהו מהנסיבות המעורפלות שאפפו אותם, הסבו התלמידים את תשומת לבו של ישוע לשורת מבנים שהקיפו את המקדש (מתי כ"ד 1).

אלפיים שנה קודם לכן ציית אברהם לאלוהים ועמד להקריב את בנו על הר המוריה (ברא' כ"ב 9-12). על ההר הזה בדיוק ציווה אלוהים להקים את בית המקדש בערך אלף שנה מאוחר יותר, בימיהם של דוד ושלמה (דהי"ב ג' 1).

תלמידיו של ישוע חשבו שכל עוד בית המקדש עומד על תִלו, וכל עוד אלוהים שוכן בו, המצב לא יכול להיות כל כך גרוע, למרות צביעותם של מנהיגי העם.

הם התקשו להתעלם מכישרונו הרב של הורדוס, ויתכן שראו בו הוכחה לברכתו של אלוהים על עמו – למרות שהורדוס בוודאי לא היה צדיק גדול. הורדוס שלט בישראל משנת 73 לפני הספירה ועד לשנה הרביעית לספירה. הוא אומנם היה אדם מושחת, אבל גאון בעל כישורים רבים. בזכותו שוקם בית המקדש למשל. אל הבית הזה הפנו התלמידים את תשומת לבו של אדונם. הם חשבו על מעלותיו של הורדוס לצד רשעותו, והיו מבולבלים: אומנם הוא היה זה ששלח את חכמי המזרח כדי למצוא את מלך היהודים (מתי ב' 8), והורה להרוג כל בן תינוק מגיל שנתיים ומטה באזור בית לחם, בניסיון להרוג את המלך האמיתי של ישראל (פס' 16). אבל הוא גם היה זה שהקים את מצדה, בנה את הרודיון (שנושא את שמו) ליד בית לחם, תכנן את קיסריה ואת הנמל המרשים שלה, בנה את האצטדיון ליד עמק קדרון, ההיפודרום, והקים את מבצר אנטוניה לזכר ידידו מרק אנטוני (שמשם החל ישוע מאוחר יותר את מסעו אל הצלב).

אבל מעל לכול, הורדוס היה זה שבנה את בית המקדש, ושאליו התייחסו התלמידים בדבריהם אל ישוע. מקדש זה היה מוכר בפי כל בשם "המקדש של הורדוס".

לא היה זה המקדש הראשון שעמד במקום. המקדש הראשון נבנה בידי שלמה המלך בשנת 966 לפני הספירה בערך. הוא עמד על תלו במשך למעלה מ-350 שנה, ונחשב לאחד מפלאי תבל בעולם העתיק. בשנת 586 לפני הספירה חרב בית המקדש בידי נבוכדנאצר מלך בבל.

בעידודם של הנביאים חגי וזכריה נבנה בית המקדש השני. לא הייתה כל דרך להשוות את הבית השני עם הראשון. הבית הראשון היה גדול, יפה ומפואר יותר. נוכחות אלוהים נראתה בבירור בבית המקדש הראשון, כבר מרגע חנוכת הבית (מל"א ח' 10), ולעומת זאת לא נראתה מעולם בבית המקדש השני, גם לאחר שהורדוס שיפץ והרחיב אותו. 500 שנה לאחר בניית הבית השני עלה הורדוס הגדול על כס המלכות בישראל, בתמיכת הרומאים ובדרכים של מזימות ורצח.

הורדוס לא היה צאצא של אברהם ולא בא משבט יהודה או מבית דוד. הוא היה ממוצא אדומי, ולכן לא הייתה לו כל זכות חוקית למלוך על ישראל. הוא שלט בארץ בכוח הזרוע.

העם בז לו, והורדוס החליט שכדי לזכות באהדת העם, הוא ישפץ את בית המקדש. הוא החליט לבנות מבנה שיעלה ביופיו ובהדרו על הבית שבנה שלמה, ויעורר את קנאת העולם.

הורדוס ידע שלא יוכל לבנות בית חדש, שכן המקדש, קטן ככל שהיה, עמד על תלו ונחשב לבית אלוהים. כל ניסיון להרוס אותו היה מעורר תרעומת ואפילו מרד בקרב העם.

כדי למנוע התפתחויות כאלה בנה הורדוס קיר תומך לאורך הקירות הדרומיים והדרום-מזרחיים של הר הבית, ומילא אותו בעפר. כך הוא הרחיב את שטחו של ההר.

הורדוס הקים את המקדש הגדול שרצה לבנות בלי לפגוע בנתיניו היהודים. אכן היה זה מקדש עצום בגודלו, שהשתרע על שטח של 154 דונם.

נוסף למומחים הרבים שעמלו על הקמת המקדש הועסקו בבנייה למעלה מ-10,000 עבדים. הקיר הגבוה ביותר שהקיף את המקדש נישא לגובה של 48 מטר. כל אחת מאבני הגזית ששימשו לבנייה הייתה ברוחב של 1-12 מטר, ובאורך ועומק של 2-3.5 מטר. חלקן שקלו כ-40 טון!

עד היום החוקרים מנסים להבין כיצד הביאו למקום את האבנים הגדולות והכבדות האלה ללא ציוד מכני. בשיטת הבנייה שהייתה נהוגה אז לא השתמשו כלל במלט. האבנים סותתו בקפידה והתאימו בדיוק זו לזו. על כל אבן התנוססה חתימתו של הורדוס.

המבנים שהוקמו סביב המקדש עצמו נבנו משיש לבן. הכותל המזרחי של הבניין הראשי צוּפה בלוחות זהב, וכששקעה השמש מעבר להר הזיתים הציף אורה את לוחות הזהב שציפו את המקדש והאיר למרחקים. בניין זה נחשב לאחד מפלאי תבל, ובהחלט אפשר להבין מדוע.

התלמידים רצו להראות לישוע את בנייני המקדש כדי להבהיר שלמרות העימות שלו עם מנהיגי הדת, יש דברים שלא היה עליהם כל עוררין - בית המקדש למשל. אבל ישוע הפתיע אותם כשאמר: "רואים אתם את כל אלה? אמן אומר אני לכם, לא תישאר פה אבן על אבן אשר לא תופל ארצה" (מתי כ"ד 2).

בית המקדש קורס

הנבואה הזו מדהימה עוד יותר כשמבינים שהמבנים סביב המקדש עדיין היו בתהליך בנייה באותה תקופה - כחמישים שנה לאחר שהורדוס החל במלאכה. לא משום שהבנאים היו אטיים, אלא משום שהייתה זו מלאכה ארוכה ומורכבת, שכן הבניין היה אמור להיות מדהים בתפארתו וביופיו. אבל לצערנו, איננו יכולים לדמיין את הדרו, בניגוד למבנים עתיקים אחרים, מפני שנבואתו של ישוע התגשמה במלואה ולא נשארה מהמקדש של הורדוס אבן על אבן.

באותה תקופה התלמידים לא ידעו שארבעים שנה מאוחר יותר יעלה צבא רומאי, בפיקודו של טיטוס, על ישראל ויטיל מצור על ירושלים. ואכן, הצבא הרומי פרץ את חומות העיר, הרג את תושביה והעלה באש את המקדש המהודר.

חייליו של טיטוס ערמו עצים ושאר חומרים דליקים סביב המקדש, והציתו אותו. חומה הרב של האש גרם לכך שחלק מאבני המקדש התפוררו והמס את לוחות הזהב שציפו את הקירות. החיילים הרומים חמדו את הזהב והפכו כל אבן כדי למצוא שרידים ממנו. את האבנים הם השליכו לעמק קדרון.

החורבן המוחלט של המקדש היה מסר לכל אומות העולם לגבי מה שעלול לקרות למי שימרוד ברומא. אבל באותו יום התלמידים לא ידעו מה יקרה וחיפשו תשובות לשאלות שהעסיקו אותם.

אין ספק שישוע היה מודע לסערה שהתחוללה בלבם. הוא הרי אמר שהוא עומד לעזוב אותם, ושהמקדש עצמו - הסמל של נוכחות אלוהים - יחרב עד היסוד.

שאלת השאלות

ישוע ישב על הר הזיתים, ענה על שאלותיהם של תלמידיו והרגיע אותם. הם ניסו להבין את דבריו ולכן הציגו בפניו שאלה הגיונית: "הגד נא לנו מתי יהיה הדבר הזה ומה הוא אות בואך וקץ העולם?" (מתי כ"ד 3).

יש כאן שתי שאלות. הראשונה: "הגד לנו מתי יהיה הדבר הזה?" כלומר, מתי תעזוב אותנו, מתי תשוב ומתי יחרב הבית? והשאלה השנייה הייתה: "מה הוא אות בואך וקץ העולם?" כלומר, בואו של ישוע וקץ העולם הם שני אירועים שקשורים זה בזה. בואו של המשיח הוא שמסמן את קץ העולם (מתי י' 22-24; קור"א א' 7-8; עבר' ט' 28; פטר"א א' 13; התג' ב' 25-26).

ישוע השיב לתלמידיו באריכות (מתי כ"ד; כ"ה; מרק' י"ג; לוקס כ"א). אנשים רבים טוענים שפרקים אלה כוללים את המידע החשוב ביותר בנוגע לשובו של ישוע. לתשובתו המפורטת של ישוע יש מספר מאפיינים: יש לה אופי יהודי, היא בנויה בסדר כרונולוגי, מוצגת בצורה הגיונית, זהה בתוכנה לספר ההתגלות, יש לה אופי נבואי שכן היא עוסקת במה שיתרחש בעתיד, היא מתארת את מה שיקרה בשבוע השבעים של נבואת דניאל (דני' ט' 24-27), את חזרתו הגופנית של ישוע ואת היום שבו הוא יאסוף את המאמינים.

מדוע נשאלה השאלה?

כדי להבין את תשובתו של ישוע לתלמידיו, עלינו לבדוק את ההקשר שבו נאמרו הדברים. תלמידיו היו יהודים. הם התחנכו על כתבי הקודש, על התרבות היהודית, על המנהגים היהודיים ועל הציפייה לבוא המשיח. כזה היה גם החינוך שקיבל ישוע.

בחודש אפריל, כנראה של שנת 30 לספירה, התגשמו נבואות מהתנ"ך כשישוע ירד מהר הזיתים, חצה את עמק קדרון,  נכנס לירושלים ועשה את דרכו לבית המקדש (מתי כ"א 1-11). על כך דיברה הנבואה: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור ועל עַיר בן אתונות" (זכר' ט' 9), שכן ישוע היה יורשו החוקי של כס דוד. הוא המלך המובטח.

הפרק שפותח את בשורת מתי מפרט את שושלת היוחסין של ישוע. הפסוק הראשון מצהיר: "ספר היוחסין של ישוע המשיח בן דוד בן אברהם". בתור צאצא של דוד הייתה לישוע זכות למלוך על ישראל (שמ"ב ז' 12-16). בתור בנו של אברהם הייתה לו זכות קניין על האדמה שאלוהים הבטיח לאברהם בתור ירושה נצחית (ברא' ט"ו 18).

יש אנשים שנולדים למשפחות מלוכה בתקווה שיום אחד הם יעלו על כס המלכות בעצמם. אבל במקרה של ישוע לא היה כל ספק לגבי מעמדו. הוא לא נולד עם התקווה להיות מלך. הוא היה מלך עוד לפני שנולד: "היכן מלך היהודים אשר נולד?" (מתי ב' 2).

הפרק הראשון בבשורת מתי עוקב אחר שושלת היוחסין מאברהם עד דוד, מכיוון שדוד היה המלך הגדול ביותר של ישראל. האומה גדלה ושגשגה בתקופת שלטונו, ואלוהים הבטיח לו ש"נאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך, כיסאך יהיה נכון עד עולם" (שמ"ב ז' 16).

שושלת היוחסין ממשיכה לעקוב אחר צאצאי דוד עד לגלות בבל, מכיוון שעם הגלות החלו "עתות הגויים" (דני' ב'; לוקס כ"א 24). מאותה תקופה לא מלך עוד איש מבית דוד על העם, והאומה ידעה כישלונות רבים.

ולבסוף, שושלת היוחסין ממשיכה מגלות בבל ועד לידת המשיח. וכך, עם לידתו של ישוע חזר השלטון של בן דוד אל העם.

עם לידתו של המשיח נראה עתידה של ישראל בבהירות רבה יותר. המחבר בעצם לקח את קוראיו אל מסע בזמן. הוא התחיל עם אברהם, ומשם עבר לדוד ולתור הזהב של ישראל. מדוד הוא המשיך לגלות בבל ואל חורבן ישראל, ולבסוף סיים עם לידת ישוע, המשיח שהובטח, המלך שהחזיר את התפארת לעמו.

הפרק הראשון, אם כן, מספר על לידתו של ישוע. הפרק השני מספר כיצד נשמרו חייו של המלך שנולד.

מאה שנה לפני הולדת המשיח נכבשה ישראל בידי רומא.

כאמור, הורדוס היה גאון, אבל רשעותו הייתה רבה לא פחות מגאוניותו. הוא בנה את בית המקדש היפהפה כדי לְרצות את היהודים, אך בסמוך לו הקים את ההיפודרום, שהכעיס את היהודים. בשלב מסוים רצח את אשתו ואת שני בניו מכיוון שחשב שהם מנסים להדיח אותו מכס המלכות.

על ערש דווי הוא ציוה להוציא להורג מספר גדול של אויביו, אך ביקש שההוצאה להורג תיעשה במקביל  לשעת מותו. הורדוס ידע שהעם שנא אותו ושמותו לא יצער איש. הוא חשב שאם אחרים ימותו אתו, הארץ תתמלא צער ויגון. לשמחתנו, צו זה לא יצא אל הפועל.

הורדוס לא הרגיש בטוח בשלטונו כי ידע שבעיני העם לא הייתה לו כל זכות למשול. אין פלא שתושבי ירושלים נדהמו כשחכמי המזרח שאלו את המלך: "היכן מלך היהודים אשר נולד?" (מתי ב' 2-3). ואין פלא ש"כאשר שמע זאת הורדוס המלך, נדהם" אף הוא. היה ברור לכול שהורדוס ינסה לחסל כל איום על מלכותו.

ואכן, הורדוס שלח את חכמי המזרח כדי לחפש את מלך היהודים (פס' 8). כשמצאו החכמים את הילד, הם "הוזהרו בחלום שלא לחזור אל הורדוס, (ולכן) יצאו לארצם בדרך אחרת" (פס' 12). גם יוסף, אביו של ישוע, הוזהר בחלום. נאמר לו: "קום, קח את הילד ואת אמו וברח למצריים... כי הורדוס יחפש את הילד כדי להשמיד אותו" (פס' 13).

כשהורדוס המרושע והמושחת הבין שהחכמים לא ישובו אליו, הוא "שלח להרוג את כל הילדים שבבית לחם ובכל סביבותיה, מבני שנתיים ומטה" (פס' 16), במטרה להשמיד את מלך היהודים עוד בינקותו.

אבל אלוהים הגן על חייו של המשיח – בן דוד. הוא נזקק להגנה הזו מפני ששלט אז בארץ מלך רשע ומושחת. אילו הסתיימו חייו של ישוע כבר בינקותו, הוא לא היה הופך לקורבן על חטאי העולם. בתרחיש כזה השטן היה מנצח, אלוהים היה מפסיד והעם היה נידון ליאוש נצחי.

כי יוחנן המטביל קרא לחזרה בתשובה ואמר שהמלכות קרובה

הפרק השלישי בבשורת מתי נפתח עם סיפורו של יוחנן המטביל, ש"קורא במדבר יהודה לאמור: 'שובו בתשובה, כי קרבה מלכות שמים' " (ג' 1-2). יוחנן פעל במדבר כצעד של מחאה כלפי הדתיות הזולה שהייתה נהוגה בבית המקדש.

מחאתו התבטאה במזון שהוא אכל (חגבים בדבש), בבגדים שלבש (שער גמלים וחגורת עור) ובדברים שאמר ("שובו בתשובה, כי קרבה מלכות שמים").

מנהיגי העם בחרו להמיר את האמת של אלוהים במצוות אנשים מלומדה. הם מרדו באלוהים, ויוחנן - "הקול הקורא במדבר", קרא להם לחזור בתשובה. "ויאמר אלי: 'בן אדם, הרואה אתה מה הם עושים? תועבות גדולות אשר בית ישראל עושים פה לרוחקה מעל מקדשי' " (יחז' ח' 6).

לדברי יחזקאל, כבוד ה' סר קודם כול מארון הברית: "וירם כבוד ה' מעל הכרוב על מפתן הבית, וימלא הבית את הענן, והחצר מלאה את נוגה כבוד ה' " (י' 4). לאחר מכן סר כבוד ה' מחצר המקדש: "וישאו הכרובים את כנפיהם, וירומו מן הארץ לעינַי בצאתם, והאופנִים לעומתם, ויעמוד פתח שער בית ה' הקדמוני, וכבוד אלוהי ישראל עליהם מלמעלה" (פס' 19). ולבסוף כבוד ה' סר מפתח השער: "ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר, ויעמוד על ההר אשר מקדם לעיר" (י"א 23).

מאז ימי שלמה וחנוכת המקדש הראשון (כ-950 שנה לפני לידתו של ישוע), היה עם ישראל היחיד שהתכבד בנוכחותו של אלוהים אשר שכן במקדש.

אלוהים הראה את כבודו לעם הזה. הוא לימד את עם ישראל מה הם קדושה, צדק ואמת, לימד אותם מהי יראת אלוהים, מה הם חסד וסבלנות, ועזר להם להבין מיהו כשהפגין את נאמנותו ואת רחמיו. אבל בגלל חטאיהם הרבים הם הרחיקו את עצמם מאלוהים, עד שלבסוף כבוד אלוהים סר מעליהם והם הוגלו לבבל.

600 שנה לאחר מכן הופיע במדבר יהודה יוחנן המטביל, שעליו מסופר בברית החדשה ושבמובנים רבים היה אחרון נביאי התנ"ך. בפיו היה מסר חד וברור: "שובו בתשובה, כי קרבה מלכות שמים" (מתי ג' 2).

יוחנן הגשים את נבואתו של ישעיהו, שנאמרה שנים רבות לפני כן:

"קול קורא במדבר, פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה לאלוהינו (כלומר, חִזרו בתשובה מחטאיכם כדי שאלוהים ישוב). כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפלו. והיה העקוב למישור, והרכסים לבקעה (הגיא יתמלא חטא, הררי הפשע יושפלו, הדרכים הפתלתלות - הצדק המעוּות - יתיישרו, והרכסים המחוספסים של אי-ציות יהפכו לבקעות). ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר" (ישע' מ' 3-5).

ישוע הוא אלוהים שלבש בשר. "הן במשיח, בגופו, שוכן כל מלוא האלוהות" (קול' ב' 9).

המסר העיקרי של בשורת מתי הוא: "שובו בתשובה כי קרבה מלכות שמים" (מתי ג' 2; ד' 17; י' 7).

בשורת מתי היא הספר הראשון בברית החדשה מכיוון שהיא מגשרת בין התנ"ך לברית החדשה.

בפרק הראשון אנחנו קוראים לראשונה על לידת המלך, בפרק השני מסופר כיצד ניצלו חייו ובפרק השלישי מסופר על יוחנן המטביל.

כי ישוע הוא אלוהים ואדם מושלם

בפרק הרביעי מסופר על הניסיונות שישוע עבר. אדם היה הראשון שניתן לו השלטון על הארץ. במסגרת תוכניתו של אלוהים, לאדם ניתנה הסמכות על כל חי והוא היה למלך. אבל אדם נכנע לפיתוי של הנחש, וחטא לאלוהים. אדם נוצר בצלם אלוהים. הוא יכול היה לחשוב בשכלו ולהרגיש בלבו את אהבת אלוהים, ולבחור לעשות את רצונו. אבל אדם בחר שלא לציית, וכך חדר החטא לעולם. מאותו רגע גזר אדם על כל האנושות להיוולד עם טבע חוטא, שרוצה לעשות רק רע.

בעקבות החטא לקח ממנו אלוהים את שרביט הניצחון, ומאותו רגע החל תפקידו של ישוע כמושיע (האדם האחרון). "וכן כתוב על אדם הראשון: 'ויהי האדם לנפש חיה', אבל אדם האחרון - לרוח מְחיה" (קור"א ט"ו 45). אילולא עמד ישוע בהצלחה בניסיונות, הוא לא היה יכול לשמש כמשיח וכפודה מכיוון שהוא עצמו היה זקוק לישועה.

"אז הוביל הרוח את ישוע אל המדבר להתנסות על ידי השטן" (מתי ד' 1). ישוע עמד בניסיון ולא סטה מדרך אלוהים, ובכך הראה שהוא שונה מאדם שנכנע לפיתוי וחטא לאלוהים.

כי ישוע הציב אמת מידה מוסרית ורוחנית

בפרקים הבאים ("הדרשה על ההר") ישוע מציב את אמת המידה שלפיה אנחנו אמורים לנהל את חיינו - אורח חיים של אמת, קדושה ויראת אלוהים. כל דור צריך לנהל את חייו לאור ה"דרשה על ההר". ישוע הזהיר אותנו והבהיר שאם לא נהיה נאמנים, בואו עלול להפתיע אותנו כי לא נהיה מוכנים.

אבל כמו שאיננו יכולים לקיים את התורה במלואה, כך גם איננו יכולים לשמור את המצוות שהמשיח נתן ב"דרשה על ההר". אמות מידה נעלות כאלה היו מביאות אותנו ישר אלי מוות. אבל ה"דרשה על ההר" מתארת דרך חיים, ולא דרך לישועה. כמו שאיש אינו מסוגל לקיים את התורה ולהיוושע, כך אין אדם שמסוגל לשמור את המצוות שישוע נתן ולהיוושע. הדרשה על ההר מדברת לא רק על החובות שלנו אלא גם על חסד אלוהים.

כי ישוע הוכיח את סמכותו

בפרקים ח' ו-ט' ישוע מחולל נסים שמעידים על שליטתו בטבע, במחלות, בעולם הרוחני ובמוות.

בפרק י' ישוע ציווה על תלמידיו לבשר שמלכות השמים קרֵבה (שכן המלך היה בקרבם והיה עליהם לשוב בתשובה): "לכו אל הצאן האובדות אשר לבית ישראל. ובלכתכם הכריזו: 'קרבה מלכות שמים!' " (פס' 6-7). ישוע ציווה על תלמידיו להכריז את המסר שהכריז יוחנן המטביל.

בפרקים י"א וי"ב קורה דבר מפתיע. בשעה שיוחנן המטביל היה בכלא, הוא הטיל ספק במשיחיותו של ישוע (פרק י"א). הוא שלח את תלמידיו לחקור בעניין ולשאול: "אתה הוא אשר נועד לבוא, או נחכה לאחר?" (פס' 3). ככלות הכול, יוחנן היה בכלא והעם לא ממש נענה לקריאה שלו לחזור בתשובה. האם שגה כשהכריז על ישוע כמשיח, כ"שה האלוהים הנושא חטאת העולם"? (יוח' א' 29). אבל "השיב ישוע ואמר להם: 'לכו הגידו ליוחנן את אשר אתם שומעים ורואים: עיוורים רואים, פיסחים מהלכים, מצורעים מטוהרים, חירשים שומעים, מתים קמים, עניים מתבשרים ואשרי מי שלא אהיה לו למכשול' " (מתי י"א 4-6).

כמו רבים מבני דורו יוחנן המטביל היה צריך להתמודד עם העובדה שבגלל רשעותם של בני האדם, המוות יבוא לפני החיים. ישוע יסבול לפני שיתפאר, ותלמידיו לא היו צריכים להתייאש או להתבייש.

האנשים היו צריכים להיענות לקריאה לחזור בתשובה, וזו הייתה עדות לאמונה או לחוסר אמונה מצדם.

מאסרו של יוחנן המטביל רמז על מה שעמד לבוא: המלך עצמו ידחה על ידי עמו, כי טרם הגיעה השעה למלכותו. על השעה הזו נאמר: "וישתחוו לה כל יושבי הארץ אשר לא נכתבו שמותיהם בספר החיים של השה הטבוח מהיווסד תבל" (התג' י"ג 8).

בפרק י"ב מתי עוסק בשאלת "החטא שלא יסלח". איש לא יכול היה להתכחש לנסים שנעשו, מפני שרבים ראו אותם במו עיניהם (פס' 22-23).

אבל הפרושים, שלא רצו להכיר במשיחיותו של ישוע, יחסו את הנסים האלו לשטן: "זה איננו מגרש את השדים אלא בעזרת בעל זבול שר השדים" (פס' 24). הם היו עדים לנסים שישוע חולל באמצעות רוח הקודש, ובכל זאת בחרו להתכחש לאמת. הם גידפו את הרוח ועל כך אמר ישוע: "אך גידוף כלפי הרוח לא יסָלח" (פס' 31).

יוחנן המטביל היה בכלא, והמתין שם לגורלו האכזר, ובינתיים זממו הפרושים להרוג את ישוע.

הנושא של פרק י"ג הוא "סודות מלכות השמים" (פס' 11). מדובר כאן בתקופת ביניים, התקופה שתסתיים עם שובו של ישוע ותחילת מלכותו עלי אדמות. ישוע תיאר את אופיה של תקופת הביניים על ידי שישה משלים.

כי ישוע הוא ראש הקהילה – המשיח המובטח

פרקים י"ד-כ' עוסקים במשיחיותו של ישוע ובהתנגדות של המנהיגים. בפרק ט"ז ישוע מדבר בפעם הראשונה על יסוד הקהילה: "ועל הצור הזה אבנה את קהילתי, ושערי שאוֹל לא יגברו עליה" (פס' 18). אבל רק בפרק כ"א מדובר על מעמד המשיח כמלך: "רבים מן ההמון פרשו את בגדיהם על הדרך, ואחרים כרתו ענפים מן העצים ושטחו אותם על הדרך. והמון העם שהלכו לפניו ואחריו קראו: 'הושע נא לבן דוד!' " (פס' 8-9).

מבחינה אנושית ניתן לומר שאילו חזרו מנהיגי העם בתשובה, כבוד אלוהים היה שב לשכון במקדש, בדמותו של ישוע.

אבל כשישוע הגיע למקדש הוא ראה שם את שולחנות מחליפי הכספים ואת הכיסאות של מוכרי היונים. הייתה זו עדות ברורה לכך שהעם לא חזר בתשובה. "ישוע נכנס לבית המקדש וגירש את כל המוכרים והקונים בבית המקדש, והפך את שולחנות מחליפי הכספים ואת כיסאות מוכרי היונים. אמר להם: 'הן כתוב, ביתי בית תפילה יקרא, אך אתם הופכים אותו למערת פריצים' " (פס' 12-13).

למחרת בבוקר קילל אדון הכבוד את עץ התאנה שעמד מחוץ לעיר: " 'מעתה לא יהיה ממך פרי לעולם!' ובו ברגע התייבש עץ התאנה" (פס' 19). העץ לבלב, פרח והיה אמור להניב פרי, אבל בעצם היה זה עץ עקר. עץ התאנה היה סמל לעקרות של העם. העם היה אמור להיות מוכן למשיח. כל גיא היה צריך להתרומם וכל הר וגבעה להיות מושפלים. העקוב היה צריך להיות למישור והרכסים לבקעה. אבל עם ישראל לא חזר בתשובה.

רבים בעם ראו במשיח נביא. ומכיוון שישוע גינה את ההנהגה והרשיע אותה, מנהיגי העם "התייעצו להכשיל אותו בדברו" לעיני כל העם (כ"ב 15-40). בתגובה הכריז ישוע משפט על מנהיגי העם הצבועים (כ"ג 13-36). ואז, מרוב צער ואהבה, קונן ישוע על עמו: "ירושלים, ירושלים, ההורגת את הנביאים וסוקלת את השלוחים אליה, כמה פעמים חפצתי לקבץ את בנייך כתרנגולת המקבצת את אפרוחיה תחת כנפיה ולא רציתם" (פס' 37). ישוע קונן על העם שלא רצה להיות תחת כנפיו כתרנגולת המקבצת את אפרוחיה באהבה, ברכות, בחום. העם דחה את המשיח וסירב לחזור בתשובה.

האנשים היו כאבן נגף זה לזה, כמו עץ התאנה שהתייבש. למרות שחזו בנסים הרבים שחולל המשיח, הם סירבו לחזור בתשובה.

כתוצאה מכך, בית המקדש שנועד לשכן את כבוד אלוהים, נהרס לגמרי. כבוד אלוהים סר מביתו משום שהוא לא יכול לשכון בקרבו של עם חוטא. וגם ישוע עמד לעזוב. "ואני אומר לכם: מעתה לא תראוני עד אשר תאמרו: 'ברוך הבא בשם ה' ' " (פס' 39).

ההתרחשויות הדרמטיות האלו עוררו במוחם של התלמידים שתי שאלות: "מתי יהיה הדבר הזה ומה הוא אות בואך וקץ העולם?" (מתי כ"ד 3). מן הראוי ששאלות אלה יעסיקו גם אותנו.

המאמר Coming Again, Jesus Answers the Disciples Questions

מתוך Zion`s fire, January-February 2003

"הורדוס התגנב אל כסא המלוכה כשועל, שלט כנמר, ומת ככלב" . כך אמר אחד מבני דורו על המלך העריץ, רב המעללים והאומלל, שמשל בישראל 33 שנה. הורדוס היה בנו של אנטיפטר האדומי. עוד בימי חייו של אביו נתמנה הורדוס למושל הגליל ונהג שם באכזריות ועזות מצח, שגרמו לשנאה עזה כלפיו. כשהורעל אנטיפטר, החליט הורדוס להשתלט על כס המלוכה בישראל והגיע לירושלים מלווה בצבאו החזק.

הורקנוס החשמונאי נבהל מפניו וקיבל אותו בכבוד רב. הורדוס דרש מהורקנוס לתת לו את מרים נכדתו לאישה, כדי שיהיה לו  בסיס חוקי למשול כ"נצר" לבית חשמונאים. הורקנוס לא העז להשיב את פניו ריקם, ומרים היפה הייתה לאשתו של צורר בית החשמונאים.

הורדוס היה חביב הרומאים ולכן העניק לו הסנאט את התואר "מלך בעל ברית וידיד לעם הרומי". אך הורדוס לא ויתר על הניסיון לרכוש גם את אהדת היהודים. את זאת קיווה להשיג באמצעות מפעלי הבנייה שלו, ובמיוחד במאמצים הרבים שהשקיע בבניית בית המקדש. בשנת 24 לפנה"ס, כאשר שררה בצורת בארץ והעם הרעב היה מוכן למרוד בשליט הבזבזן, הרגיש הורדוס בסכנה הקרבה והחליט לפייס את העם. בסכום הכסף הרב שצבר (לשם כך הוא נאלץ למכור גם חלק מרכוש הארמון) הוא קנה מזון במצריים, חילק לעניי העם והפחית את נטל המסים. המעשים הללו הפכו אותו לאהוד לזמן-מה. כדי לרכוש את לב היהודים הוא גם מינה את הלל לנשיא הסנהדרין.

בסופו של דבר לא הועילו כל המאמצים הללו, משום שהיהודים עדיין ראו בהורדוס מושל ששלט בחסדו של שליט זר.

הורדוס גם עזר ליהודים שחיו מחוץ לתחומי ממלכתו. כך למשל, כאשר היוונים תושבי אסיה הקטנה הציקו ליהודים, הפריעו להם בקיום חוקי הדת ואסרו עליהם לשלוח תרומות לבית המקדש, פנה הורדוס לידידו אגריפס, שהיה במידה רבה שותפו לשלטון, וביקש ממנו לעזור ליהודים. אגריפס ניסה לעזור אך הדבר לא הועיל. הורדוס המריץ את היהודים לשלוח נציגים כדי להתלונן בפני אוגוסטוס הקיסר - תלונה שהועילה בסופו של דבר.

פעולותיו של הורדוס למען היהודים מתגמדות בהשוואה לפעולותיו נגד היהודים. כדי להשתלט על יהודה ולבסס את שלטונו שם, הרג הורדוס נכבדים ביהודה ורצח את הורקנוס, את מרים אשתו וגם את בניהם אלכסנדר ואריסטובלוס.

הורדוס, שידע שהיהודים שונאים אותו, דרש מכל אחד מאנשי יהודה להישבע לו אמונים, ואת המסרבים עינה באכזריות. מחובת השבועה היו פטורים רק האיסיים, שלא היו נשבעים לעולם בשם ה', וגם תלמידי הלל ושמאי (שכן הורדוס הכיר באהדה הרבה שזכה לה הלל).

הורדוס חשש ממרד ולכן שלט ביהודה בזרוע ברזל. הוא אסר על האזרחים להתכנס בקבוצות גדולות והטיל עליהם שורה של איסורים נוספים. העבריינים נענשו בחומרה. על פי המסורת הורדוס עצמו נהג להתחפש לפעמים לאזרח פשוט, להתערות בהמון העם כדי לבדוק מה יחסם לשלטונו. הורדוס גם חוקק את "חוק הגנבים" שמטרתו האמיתית הייתה לדכא את מתנגדיו. על פי חוק זה אלו שהתקוממו נגדו נמכרו לעבדות בארצות זרות.

אמרה ידועה אומרת כי "מי שלא ראה את בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו". עם זאת ידועה גם הדעה המקובלת של חז"ל הטוענת כי "מששבתו חגי, זכריה ומלאכי פסקה רוח הקודש מישראל".

רבים סבורים שהורדוס בנה את בית המקדש כדי לזכות בכפרה על מעשיו הרעים בכלל ועל מעשי הרצח הרבים שביצע בפרט.

בשנת 4 לספירה, חמישה ימים לאחר שהוציא להורג את בנו אנטיפטרוס, מת הורדוס ביסורים קשים. איש מנציגי העם היהודי לא השתתף בהלווייתו.