שיווי משקל (יוחנן ה' 39-40)

מאת דן היידן

בשעת נהיגה עלינו להיזהר שלא נסטה מהכביש ונמצא את עצמנו בשוליים.

נסעתי פעם עם ילדַי במכונית ביום חורפי קר. באחד הסיבובים נסעתי במהירות גבוהה מדי ואיבדתי את השליטה על המכונית. המכונית החליקה על מעטה שלג דק שכיסה את הכביש. ניסיתי לייצב אותה וסובבתי את ההגה לכיוון השני. הגלגלים אומנם שינו כיוון, אבל יותר מדי. המכונית נסעה קדימה ואחורה, ואז קרה מה שקיוויתי שלא יקרה. מצאתי את עצמי נוסע לתוך ערימת שלג שעמדה במורד הכביש. המכונית החלה לאבד שיווי משקל, התהפכה על צדה ונחתה בתוך התעלה שבשולי הכביש.

הבטתי בילדים והם הביטו בי. הם היו מעט המומים ממה שקרה. "אבא, מה נעשה עכשיו?", הם שאלו. מצאנו את עצמנו יושבים במכונית ההפוכה, לצד הכביש. "כולם בסדר?" שאלתי. "כן", הם ענו.

איכשהו הצלחנו לפתוח את הדלת הימנית, שהייתה מעלינו. זחלנו החוצה כמו חיילים שיוצאים מתוך טנק, והלכנו לחפש עזרה. כדי לגרור את המכונית חזרה לכביש היה צורך בשתי מכוניות גרר, שקשרו את עצמן בשרשרות לעצים כדי שגם הן לא יחליקו.

במהלך השנים שמתי לב שהקהילה המשיחית מתנהגת לפעמים כמו שהמכונית שלי התנהגה באותו יום על הכביש. הנטייה של משיחיים רבים היא לאבד שיווי משקל, ולבסוף למצוא את עצמם בשוליים, בקיצוניות כזו או אחרת. קשה מאוד לגרור אותם חזרה אל הדרך הנכונה. הם חושבים שהם נמצאים בדיוק במקום שבו הם צריכים להיות. הם נשארים בשוליים, ומקווים שעוד אנשים יצטרפו אליהם.

במהלך לימודַי בבית ספר משיחי נהג אחד הפרופסורים לומר: "חברים, שִמרו על שיווי משקל". בכל עניין שבו עסקנו, בכל דיון שערכנו, הוא תמיד דרש שנשמור על שיווי משקל בדברינו, על איזון. רוב הבעיות אינן נפתרות על ידי תגובה קיצונית, אלא רק על ידי תגובה שקולה ומאוזנת. המשפט החכם הזה ליווה אותי לאורך כל שנות עבודתי כזקן קהילה.

אין תועלת במילה הכתובה בלבד

"אתם חוקרים את הכתובים, כי חושבים אתם שיש לכם חיי עולם בהם" (יוח' ה' 39).

בתקופת בית שני רחשו מנהיגי העם כבוד גדול לכתובים, אבל הם לא שמרו על שיווי משקל והגיעו לשולי הדרך. למרות שקדנותם והרצינות שבה הם למדו את הכתובים, הם הפכו לחסידים אדוקים של המילים הכתובות בתורה, ולא של המשמעות שלהן. הם לא שמו לב למטרה שלשמה נכתבו המילים. הם היו כל כך ממוקדים במילים ובאותיות, והחמיצו לגמרי את הנושא העיקרי והחשוב שאליו מוליכות כל המילים שהם הכירו ולמדו. הם הכירו את הכתוב, אבל לא את אלוהים.

כך ראה אותם ישוע, כפי שמתואר ביוחנן פרק ה'. היה זה לאחר שהוא ריפא נכה בשבת. היהודים כעסו שעשה זאת בשבת, מכיוון שעל פי השקפתם, ריפוי בשבת היה חטא שעונשו מוות. "לכן הם רדפו את ישוע, כי עשה זאת בשבת" (פס' 16).

ישוע הבהיר להם מיהו ובאיזו סמכות הוא ריפא בשבת. הוא בעצם אמר שהם טעו מכיוון שלא הכירו את אלוהים ואת הכתובים. הייתה זו האשמה מפתיעה, שכן אותם אנשים נחשבו לבקיאים בתורה, ואף לימדו אחרים. הם לא ציפו שישוע יאמר שהם בורים בתחום שבו הם התגאו כל כך. הם היו אנשים מלומדים, למרות שבעצם לא הכירו את הכתובים.

בבסיס כתב האישום של ישוע נגד ראשי היהודים עמד האתגר שהוא הציב בפניהם: לחפש בכתובים את המשמעות שהם החמיצו. "אתם חוקרים את הכתובים, כי חושבים אתם שיש לכם חיי עולם בהם, והם המעידים עלי. ואילו אתם אינכם רוצים לבוא אלי כדי שיהיו לכם חיים" (פס' 39-40).

ישוע בעצם אמר שלא מספיק ללמוד את הכתובים. שאין כל טעם ללמוד את הכתובים אם מתעלמים מהמטרה שלשמה אלוהים נתן אותם. בפסוקים שקראנו ישוע הסביר את מטרת הכתובים: להעיד על המשיח ולהוביל אליו אנשים כדי שיקבלו חיים. אנשים שרואים את ישוע כשהם לומדים את דבר אלוהים, נמצאים על הדרך המובילה למטרה הזאת. אבל אלו שלומדים את הכתובים בלי להכיר את המשיח, נמצאים בשולי הדרך. גם אלו שמבקשים להכיר את המשיח אך אינם נוהגים בזהירות כשהם לומדים את הכתובים ימצאו את עצמם בשולי הדרך.

אותם מורים מלומדים חשבו שמספיק ללמוד את דבר אלוהים, שדי בכך שהכתובים יהיו מושא אהבתם. "אתם חוקרים את הכתובים, כי חושבים אתם שיש לכם חיי עולם בהם". הם חשבו שאם יתמסרו ללימוד הכתובים, הם יזכו בחיי נצח. הם סברו שהכתובים הם המפתח לחיי נצח, ולא המשיח.

הילל, אחד המורים שחיו באותה תקופה, אמר שהתורה נותנת חיים. אותם מורים רחשו כל כך הרבה כבוד ויראה למילה הכתובה, ולכן הפכו לקיצוניים. הארכאולוג פרדריק קניון אמר שבגלל הכבוד למילה הכתובה, "הסופרים מִספרו את הפסוקים, המילים והאותיות של כל ספר בתורה וחישבו את סכום האותיות של כל מילה". אהבתם לכתובים הביאה אותם לקיצוניות, שכן היא לא התמקדה בעיקר. במקום להתעמק במשמעות, הם התעמקו באותיות ובמספרים.

כמובן שגם אנחנו אשמים באותה קיצוניות. לימוד הכתובים עלול להפוך לתחליף לעבודת אלוהים אמיתית. לימוד שטחי של הכתובים, התייחסות שטחית לזמן שעלינו להקדיש להגות, לשינון פסוקים, ללימוד עצמי ולשירות בקהילה יכולה להקהות את חושינו לגבי המשיח ולאופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו המשיחיים. אנחנו יכולים להיות צבועים ולהרגיש טוב ששירתנו בקהילה, בלי לחוש את השמחה הגדולה שממלאת את מי שנהנה מקשר אמיתי עם המשיח. אנחנו יכולים להעריץ את המילים בכתובים, ובאותו זמן לדחות את דבר אלוהים.

עלינו להיות רגישים ולשמור על שיווי משקל. הרפורמציה שהתחוללה במאה ה-16 הייתה בעלת חשיבות גדולה שכן היא הכריזה: "רק דבר אלוהים, רק המשיח, רק אמונה, רק חסד, רק כבוד". היא הכריזה את כל הדברים האלה במידה שווה. אם אנחנו מדגישים את חשיבותם של הכתובים כמקור של כל האמת בלי להדגיש את חשיבותו של המשיח כמקור החיים, סימן שאיבדנו את שיווי המשקל ואנחנו נמצאים בשולי הדרך, לא עליה.

הכתובים מעידים על המשיח

"והם המעידים עלי" (יוח' ה' 39).

כשאשתי ואני התארסנו, גרנו במרחק של 1,200 קילומטר זה מזו. אשתי הייתה אז בשנה האחרונה ללימודיה בשיקגו, ואני גרתי בניו-יורק. מבחינה רגשית הייתה זו שנה קשה, אבל התגברנו על הקושי בעזרת התכתבות בתדירות גבוהה. למכתבים שהיא כתבה לי הייתה משמעות גדולה עבורי. קראתי אותם שוב ושוב בעניין רב. אפילו שיננתי את החלקים הטובים שבהם. המכתבים האלה היו חשובים לי יותר מכול, מכיוון שקיבלתי אותם מהאישה שאהבתי.

אבל לא הייתי מאוהב במכתבים, אלא באישה שכתבה אותם. חשבתי על כל מילה שהיא כתבה וראיתי את האישיות המדהימה שלה מתבטאת דרך המילים שכתבה. כשקראתי את המכתבים, כל מחשבותַי היו נתונות אך ורק לה. שמרתי עליהם היטב רק מפני שהם הכילו את הדברים שהיא ביקשה לומר לי.

זה בערך מה שישוע אמר למנהיגי העם על הכתובים. "אתם חוקרים את הכתובים... והם המעידים עלי" (פס' 39). הוא לא אמר שהכתובים אינם חשובים או שלא צריך להתייחס אליהם בכבוד. הוא ביקש להבהיר שמנהיגי העם מחטיאים את העיקר. הם לא הצליחו לראות את זה שעומד מאחורי הכתוב.

אי אפשר לומר שאותם מנהיגים לא יכלו לזהות את ישוע בתור המשיח שעליו דיברו הכתובים. משה כתב על הנביא שאלוהים יקים מקרב עמו (דבר' י"ח 15-19), ופיליפוס הכיר בכך שישוע הוא אותו נביא שעליו דיבר משה (יוח' א' 45). רבים אחרים ראו מעבר למראה הפשוט והרגיל שלו, והכירו שהוא המשיח שהם יִחלו לו, בן האלוהים. מנהיגי העם, לעומת זאת, היו עיוורים לזהותו של ישוע, מכיוון שהם סטו מן הדרך והיו עסוקים במילה הכתובה. הם החליפו את התוכן בצורה ואיבדו כל משמעות רוחנית. ישוע הוא התגלמות הכתובים והתגשמותם, והוא עמד לנגד עיניהם בלי שהם ראו אותו.

כדי להבין נכונה את הכתובים, עלינו לראות בהם את המשיח. תאולוג ידוע אמר: "עלינו להאמין שרק דרך הכתובים ניתן להכיר את המשיח כיאות. ואם זה נכון, עלינו לקרוא את הכתובים מתוך כוונה למצוא בהם את המשיח. אם נסטה מהמטרה הזו, לא נדע את האמת לעולם".

כל העקרונות שמנחים אותנו בלימוד הכתובים צריכים להתמקד במשיח, אחרת הם יאבדו את חשיבותם. "דבר האלוהים חי ופועל" (עבר' ד' 12) מכיוון שהוא מתמקד בישוע. הכתובים מעידים ומצביעים על המשיח. הוא עומד במרכז הכתובים.

בשיחה שהתנהלה בדרך לעמאוס, לאחר שישוע נצלב, ישוע "החל ממשה ומכל הנביאים, וביאר להם את הדברים המכוונים אליו בכל הכתובים" (לוקס כ"ד 27). מאוחר יותר באותו ערב אמר ישוע לתלמידיו: "אלה דברַי אשר דיברתי אליכם בעוד שהייתי עמכם: צריך שיתקיים כל הכתוב עלי בתורת משה ובנביאים ובתהילים. אז פתח את לבבם להבין את הכתובים" (פס' 44-45).

הנקודה היא שאפילו תלמידיו של ישוע לא הבינו את הכתובים עד שהם ראו אותם באורו של המשיח. גם אנחנו לא נוכל להבין את כתבי הקודש, עד שנבין שישוע עומד במרכזם, ושכל מה שנאמר בהם התגשם בו. אם נלמד את דבר אלוהים ולא נקשר אותו למשיח, נחטיא את העיקר.

רק בישוע יש חיים

"...ואילו אתם אינכם רוצים לבוא אלי כדי שיהיו לכם חיים" (יוח' ה' 40).

מנהיגי העם למדו את הכתובים ברצינות. הם היו קנאים לאלוהים. אבל במהלך השנים נוצר בהם הרושם שברכותיו של אלוהים ניתנות כגמול לשקדנות ולהקפדה על סממנים חיצוניים. הם סברו שככל שיתמסרו לטקסים ולחוקים של היהדות, כך הם יקבלו יותר כבוד מאלוהים. כתוצאה מכך, כל אות בכתבי הקודש הפכה לנושא חשוב. אבל כך הם הפכו לצרי אופקים, שחוקרים את פרטי הפרטים בכפייתיות. הם חשבו שבזכות העיסוק הקפדני הזה הם יוכלו להתקרב לאלוהים.

זו הייתה המציאות באותם ימים. על רקע זה ישוע פנה אליהם ואמר: "חושבים אתם שיש לכם חיי עולם בהם" (פס' 39). זה בדיוק מה שחשבו אותם מנהיגים, אבל הם טעו. אין חיים בכתובים עצמם. ישוע המשיך ואמר: "והם המעידים עלי. ואילו אתם אינכם רוצים לבוא אלי כדי שיהיו לכם חיים" (פס' 39-40). אלוהים והמשיח עמד מולם, אבל הם סירבו בכל תוקף להכיר בו. הם לא הבינו שהם אינם דוחים רק את המשיח, אלא גם מפנים עורף לחיים.

החיים נמצאים באלוהים, ולא במילים שכתובות בספר. דבר אלוהים הוא רק אמצעי. דבר אלוהים חי מכיוון שמקורו באלוהים, שהוא עצמו החיים. זוהי הנקודה החשובה, וזוהי תפיסה נכונה של המציאות.

"וזאת היא העדות: אלוהים נתן לנו חיי עולם, והחיים האלה בבנו הם. מי שיש לו הבן, יש לו החיים. מי שאין לו הבן, אין לו החיים" (יוח"א ה' 11-12).

אלה היו דבריו של ישוע למנהיגי העם. הכתובים אומרים בבירור שאלוהים הוא מקור החיים, ושחיי הנצח נמצאים בידיו של בן האלוהים בלבד. מנהיגי העם היו עיוורים לאמת חשובה זו. הם לא הבינו את הכתובים, ולא הבינו שהיחיד שנותן חיים מתהלך ביניהם. הם לא רצו לבוא אליו כדי שיהיו להם חיים.

האם גם אנחנו איבדנו קצת שיווי משקל בנושא הזה? אולי אנחנו מבינים שחיי הנצח נמצאים בידיו של ישוע, שאפשר למצוא ישועה במשיח בלבד, אבל איך זה בא לידי ביטוי בחיי היומיום שלנו? אנחנו יכולים לראות בישוע את מקור התקווה היחיד שלנו, ועדיין להחמיץ את העובדה שהוא גם צריך להיות מקור שמחתנו. אנחנו יכולים להעסיק את עצמנו בסממנים החיצוניים של החיים המשיחיים, בלי שתהיה לנו מערכת יחסים אמיתית אתו. אנחנו יכולים להתגאות בלימוד הכתובים, ובאותו זמן לשכוח שישוע נמצא בינינו. גם אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בשולי הדרך, חסרי איזון וללא שיווי משקל.

אם אנחנו מאמינים שהכתובים הם המקור היחיד לדבר אלוהים, כיצד נוכל להישמר מלסטות לשוליים ולהעריץ את המילים הכתובות? התשובה היא שעלינו להכיר במידה שווה בחשיבותו של המשיח כדרך היחידה לישועה. כשאנחנו קוראים ולומדים את הכתובים, עלינו להעריץ את ישוע ולנהל אתו קשר מתמיד. שינון פסוקים ולימוד דבר אלוהים צריכים להיות חלק בלתי נפרד מיחסינו עם המשיח. עלינו להקשיב לדרשות ולשמוע את קולו של המשיח, ולא את קולו של זה שמלמד. עלינו לומר במסירות: "רק כתבי הקודש, רק המשיח". את האמת אנחנו מוצאים בכתובים, אבל חיים אפשר למצוא רק במשיח. שיווי משקל הוא המפתח.

המאמר Bible Study Is Not Enough

מתוך Sola Scriptura, Winter 2003