כיצד להתפלל ביחד?

מאת ג'ון פטרסון

אנחנו רגילים להיפגש כדי להתפלל יחד. אבל האם חשבנו פעם מדוע נפגשים כדי להתפלל? האם זה הרגל בריא? האם הוא נחוץ?

האם שאלנו את עצמנו למה עלינו להתפלל אם אלוהים כבר ממילא יודע מה הוא יעשה? האם אנחנו יכולים לשנות את דעתו?

אנשים תוהים מדוע בכלל מקיימים אספות תפילה, מדוע איננו יכולים להתפלל לבדנו. ישנם כאלו שמרגישים שהם אינם יכולים להתפלל בציבור. הלא ישוע ציווה עלינו להתפלל בחדר מאחורי דלתיים סגורות.

לפני שננסה לענות על השאלות האלה, הבה נראה מה קורה כשאנחנו מתפללים, אם ממילא אלוהים יודע הכול מראש ועושה את מה שהוא תכנן לעשות. הכתובים מלמדים שלמרות שאלוהים אינו משתנה, ולמרות שהוא מוציא לפועל את כל תוכניותיו, הוא בחר לחכות לתגובה מצדנו. הוא יכול לפעול לבד, גם בלי שנתפלל, אבל הוא מעדיף לא לפעול כך. בכתובים נאמר שאלוהים חיכה לתפילתם של אברהם ומשה לפני שפעל (ברא' י"ח 23-33; שמות ל"ב 9-14). "וירא כי אין איש' וישתומם כי אין מפגיע, ותושע לו זרועו, וצדקתו היא סמכתהו" (ישע' נ"ט 16).

סופר מפורסם תיאר בספרו Quiet Time on Prayer ("זמן לתפילה") כיצד אלוהים רוצה שהאדם יתפלל: "אלוהים רוצה לראות את מחשבות האדם הופכות למחשבותיו ואת רצונו הופך למושא תפילת האדם". תפילה איננה בזבוז זמן. תפילה היא הדרך שבה אנחנו יכולים לבטא את האכפתיות והדאגה שלנו לתוכניתו של אלוהים ולרצונו.

מדוע תפילה משותפת היא כל כך מיוחדת? לפי הכתובים, הקהילה הקדומה ניהלה אספות תפילה. "כל אלה התמידו בלב אחד בתפילה, הם והנשים ומרים אם ישוע ואֶחיו" (מה"ש א' 14), "בעת שנשמר כיפא בבית הסוהר התפללה הקהילה בעדו בחוזקה אל האלוהים" (י"ב 5).

הנה כמה סיבות שבגללן מאמינים נפגשים לתפילה:

* תפילה בציבור עוזרת לנו להיות בטוחים במה שאנחנו מבקשים. כשאנחנו מתפללים לבדנו, אנחנו בדרך כלל מתפללים עבור הדברים שאנחנו רוצים. לפעמים אנחנו מקפידים להוסיף לתפילה שלנו את המשפט "אם זה רצונך", כדי להיות בטוחים שאנחנו מתפללים לפי רצון אלוהים. אבל כשאנשים אחרים מתפללים את אותה תפילה, אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאיננו דואגים רק לעצמנו או מחפשים לעשות את הרצון שלנו עצמנו. "עוד אני אומר לכם, אם שניים מכם יסכימו עלי אדמות בכל דבר אשר יבקשו, היֹה יהיה להם מאת אבי שבשמים" (מתי י"ח 19).

* תפילה בציבור מעודדת את הקשר שלנו עם אחינו לאמונה. למעשה, היא מקרבת אותנו אליהם יותר מפעילויות חברתיות אחרות. כשאנחנו מתפללים עם אחרים, אנחנו לומדים כיצד אלוהים פעל ופועל בחייהם.

* תפילה משותפת מבטאת אמת רוחנית. החיים המשיחיים אינם חיים נפרדים, שכל אחד מאתנו חי לעצמו. הכתובים מתארים אותנו כאיברים בגוף, כמשפחה. אלוהים נותן לנו את התפילה המשותפת כדי שנוכל לפעול יחד בצורה הטובה ביותר. זהו אמצעי יעיל ביותר.

מדוע אנשים מסתייגים מתפילה משותפת? יש לכך שתי סיבות: הפסוק שאומר שעלינו להתפלל בדלתיים סגורות, ומשל הפרוש והמוכס. אם נקרא את הפסוקים האלו בעיון רב (מתי ו' 6; לוקס י"ח 9-14), נראה שישוע הסביר בעזרתם כיצד עלינו להתפלל, ולא היכן להתפלל. במשל על הפרוש והמוכס, שניהם התפללו בציבור, במקדש. ההבדל ביניהם היה האופן שבו הם התפללו. כמובן שחשוב להתפלל לבד. אבל אי אפשר להתבסס על שני המקרים האלה ולומר שאין כל מקום לתפילה משותפת. גם סטפנוס התפלל כשעמדו לסקול אותו (מה"ש ז' 59-60), וכך עשה ישוע עצמו (יוח' י"א 41).

כשאנחנו לבד אנחנו מתפללים בצורה שונה, וכך גם צריך להיות. השאלה היא עד כמה התפילה שלנו שונה. על השאלה הזו אפשר לענות רק כשמבינים מהי אספת תפילה וכיצד יש לנהל אותה. אם אנחנו נמנעים מאספות תפילה רק כי איננו חשים בנוח, עלינו ללכת אליהן בכל זאת. קרוב לוודאי שאחרי כמה אספות כבר לא נרגיש אי נוחות.

כיצד יש לארגן אסיפת תפילה

מדוע אנשים לא משתתפים באספות תפילה? הסיבה פשוטה מאוד: רוב אספות התפילה הופכות למשעממות ומביכות.

כיצד נוכל לשפר את האספות האלה? למעשה השאלה האמיתית היא: כיצד נוכל לוודא שרוח הקודש פועל ומדבר דרך הנוכחים? האם הרעיון הזה נשמע מופשט מדי? ננסה להבין אותו בעזרת מספר הצעות לגבי האופן שבו יש להתפלל:

נבהיר שההצעות האלו אינן חוקים. הן מבוססות על ההנחה שבאספה משתתפים כשישה עד עשרה אנשים, ושמרבית הזמן מוקדש לתפילה למען הזולת (בקשות תפילה).

הדבר הראשון שכדאי לעשות: למנות מנחה לאספות. אותו אדם יצטרך להתכונן מראש מכיוון שהתפקיד אינו קל. עליו לוודא שהמשתתפים מתמקדים במשיח, לבדוק מה הם הנושאים לתפילה ולהנחות את האנשים. אם הזמן שעומד לרשות המתפללים מוגבל, יש להימנע מדיבורים מיותרים. זאת עוד סיבה שבגללה יש צורך במנחה. תפקידו אינו מסתכם במילים, "בואו נתפלל". עליו לעודד את המשתתפים להתמקד בעיקר, כדי שלא יסחפו לכיוונים אחרים.

כלל הזהב באספות תפילה הוא תפילות קצרות. כעיקרון, כדאי שכל מי שמתפלל, יתמקד בנושא אחד שעל הפרק, ולא יערוך רשימות. אם בהמשך הוא ירצה להתפלל גם עבור נושאים אחרים, הוא תמיד יוכל להתפלל שוב. כשמבקשים מאחד המשתתפים לפתוח את האספה בתפילה ארוכה שמטפלת בכל הבקשות שהועלו, זהו מתכון בטוח לכישלון האספה.

 מאמינים צעירים או ביישנים יעדיפו לשאת תפילה קצרה המורכבת משניים או שלושה משפטים. אם כל שאר המשתתפים מתפללים תפילות ארוכות, הצעירים והביישנים ירגישו חסרי ביטחון ולא ינסו להתפלל בקול רם.

כדאי שננסה לחשוב מה הם הנושאים שבאמת מטרידים אותנו לפני שנעלה כל מיני בקשות.

האם אנחנו חייבים להתפלל בקול רם בכל פעם שאנחנו לוקחים חלק באספת תפילה? רוח הקודש מכין את לבנו לתפילה, אבל עלינו להיות מוכנים להתפלל גם אנחנו. אין זה אומר שעלינו להתפלל בקול רם. אנחנו משתתפים בתפילה גם כשאנחנו מקשיבים לתפילות של אחרים. אבל אם אחרי כמה אספות תפילה אנחנו מגלים שבעצם אין לנו צורך להתפלל עבור דבר, עלינו לבקש מאלוהים שיראה לנו מה לא בסדר בחיינו. השטן שמח כשאיננו מתפללים. עלינו לבקש מאלוהים להעיר בנו את הצורך הזה, ושיקנה לנו הרגלי משמעת בריאים בתחום הזה.

עלינו לזכור שהיחס שלנו לתפילה יקבע, בסופו של דבר, את האופן שבו אנחנו מתפללים. יש משיחיים שאינם מבינים את חשיבות התפילה, ובלי לדעת גורמים נזק רב שמביא לכישלון. היות שחשוב שנשתתף באספות תפילה, חשוב שנקפיד על מה שאנחנו עושים במהלכן. אפשר להסתכל על התפילה כעל "משימה קשה" ו"מלחמה".

התפילה היא משימה קשה! "קודם כול אני מבקש מכם לשאת תחינות ותפילות ובקשות והודיות בעד כל בני אדם" (טימ"א ב' 1). אין זו עבודה קלה! תפילה מתמדת היא אחת הדרכים שבהן אנחנו משרתים את אלוהים, ולכן עלינו לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. לכן גם אין כל פלא שקשה לנו להשתתף באספות תפילה.

תפילה היא מלחמה! המלחמה הזאת החלה כשהשטן חדר לעולם הנפלא שאלוהים ברא, במטרה לערער את שלטונו ואת סמכותו. המשיח הביס את השטן כשמת על הצלב וקם לתחייה. "לאחר שעשה טיהור חטאים, ישב לימין הגדוּלה במרומים" (עבר' א' 3), "הוא שיתף עצמו בבשר ודם כדי שישבית על ידי מותו את זה שבידו ממשלת המוות - הוא השטן" (ב' 14). אבל המלחמה שלנו עדיין נמשכת. למרות שאלוהים יכול למחות את השטן בכל עת, הוא אינו עושה זאת. ככל הנראה הוא דוחה את קצו של השטן, כי הוא רוצה שאנחנו נשיג את אותו ניצחון שהמשיח השיג עבורנו במלחמה על בשרנו החוטא (אפס' ג' 10; ו' 12; רומ' ח' 11, 29).

אלוהים מניח לנו לנהל את המלחמה, אך מבטיח את תמיכתו. כדי לנצח במלחמה הרוחנית עלינו להצטייד בנשק רוחני (קור"ב י' 4; אפס' ו' 10-18) והתפילה היא אחד המרכיבים של הנשק הזה.

האם אתם רואים עד כמה חשובה התפילה? כשאנחנו מתפללים מתוך אמונה, אנחנו קוראים תיגר על כוחו של השטן, ולוקחים חלק בתוכניתו של אלוהים ובניצחון שסיפק לנו המשיח. המניע שלנו צריך להיות הרצון להגשים את רצון אלוהים ואת תוכניתו, ולא רווח אישי.

יש היבט נוסף לשאלת התפילה: האם מספר המשתתפים באספת תפילה חשוב? האם אלפיים משתתפים מביאים תוצאות טובות יותר משניים? האם נתברך יותר אם נתפלל בקבוצות גדולות?

לשאלה הזו יש מספר תשובות חשובות:

בריאות רוחנית: משיחיים שאינם טורחים להיפגש לתפילה כנראה אינם מבינים כמה גדולה חשיבותה של התפילה, ועד כמה הם חסרים. כל דבר שאנחנו עושים למען אלוהים צריך להיות מלוּוה בתפילה.

למרות זאת, לא כל תפילה משותפת (ולא משנה מה מספר המשתתפים) צריכה להיות מאורגנת מראש. הדבר החשוב ביותר הוא עצם התפילה. שניים או שלושה סטודנטים, שתי עקרות בית, מספר אנשי עסקים או זקני קהילה יכולים להיפגש באופן ספונטני ולהתפלל. אנחנו יכולים להתפלל יחד עם חברים משיחיים שמגיעים לביקור. לפני שהם עוזבים אנחנו יכולים לומר: "בואו נסגור את הערב בתפילה". זהו הרגל טוב וחשוב.

מספר האנשים באספת תפילה תלוי במספר האנשים שחולקים את אותו משא. כאמור, הכתובים מלמדים שתפילה של אדם אחד שונה מתפילה של מספר אנשים (מתי י"ח 20). אבל אין בכתובים כל בסיס לרעיון שתפילתם של כמה מאות אנשים שונה מזו של קבוצה קטנה. נדמה לנו שככל שיהיו יותר משתתפים, הסיכוי לתשובה חיובית גדל.

נגיד שאנחנו מרגישים צורך להתפלל עבור חבר קרוב. אם ניפגש עם אדם נוסף שמכיר אותו ונתפלל יחדיו, אלוהים יברך את תפילתנו. האם תפילתם של עוד כמה מאות אנשים שאינם מכירים את החבר תביא תוצאות שאיננו יכולים להגיע אליהן? הרי אנחנו אלה שמכירים את הנסיבות והקשיים.

תפילה משותפת מבטאת את העניין שלנו בתוכניתו של אלוהים. כל עוד משיחיים נפגשים כדי להתפלל עבור אותו נושא, מספר המשתתפים שנוכח במקום הוא המספר הנכון. סביר להניח שמספר האנשים יהיה גדול יותר כשהנושא שעל הפרק הוא כללי יותר, למשל מצבם של המאמינים באוניברסיטאות, או בישור בישראל. סביר להניח שהמספר יהיה קטן יותר כשמדובר בנושא אישי, כמו צרכים מסוימים של חבר. בשני המקרים יש חשיבות זהה לתפילה עצמה.

תפילה יכולה להיות ארוכת טווח או קצרת טווח, כללית או נקודתית. כשבילי גרהאם הרצה באחת האוניברסיטאות בארה"ב, הוא סיפר לצוות שעבד אתו שמיליוני אנשים מתפללים עבורו ועבורם. הצוות כולו השתאה על כך. אבל התפילה הזאת, שנאמרה ממרחקים (ארוכת טווח) הייתה כללית, ולא יכלה להחליף את התפילה הנקודתית, שנאמרה בטווח הקצר על ידי אלו שהכירו את המצב באופן אישי. האם תפילה של קומץ אנשים יכולה לשנות משהו, כשממילא מיליוני אנשים כבר מתפללים עבור מצב מסוים? כמובן. יש הבדל בין שני סוגי התפילה האלה. כבר אמרנו שהתפילה היא חלק מהנשק הרוחני. היא דומה לנשק ארוך טווח שנועד לעזור במלחמה שמתנהלת בשטח. תפילה שנאמרת מטווח קצר נלחמת במטרות נקודתיות. איזה סוג של לוחמה מסייע יותר לחיילים בשטח? שניהם חיוניים להצלחת המלחמה.

עבור מה עלינו להתפלל?

איך נוכל לנצל בצורה הטובה ביותר את הזמן שעומד לרשותנו באספת תפילה שנמשכת 15-20 דקות? עבור אילו נושאים כדאי להתפלל?

מן הראוי שנזכור ש"אין אנו יודעים להתפלל כראוי" (רומ' ח' 26). רוח הקודש עוזר לנו בעניין הזה, בעזרת מספר עקרונות:

איננו צריכים להתפלל באספה אחת עבור כל נושא אפשרי. אספה אחת שמנסה לטפל בכל הנושאים האפשריים לא תהיה יעילה. תפילה כזאת לא תאפשר לנו ליהנות מכל הברכות שיש לתפילה משותפת, ושהזכרנו אותן קודם. חלקנו מסתובבים עם הרגשה ש"לקחו" לנו את הנושא לתפילה, ו"עכשיו נצטרך לחשוב על נושא אחר להתפלל עבורו". אבל זוהי גישה לקויה. הגישה הנכונה שלנו בתפילות משותפות היא, "הוא מתפלל על אותו נושא שאני רוצה להתפלל עבורו. אם כך, אני יכול להתפלל עם ביטחון גדול יותר שאלוהים אכן יספק את הצורך הזה". הכול שאלה של השקפה.

איננו צריכים להתפלל עבור נושאים שאינם מעסיקים את שאר המשתתפים באספה. אספות תפילה מעידות על הזדהות ושותפות. עלינו להסביר לאחרים מה אנחנו רוצים לזכור בתפילה, כדי שהם יוכלו לתמוך בנו בשעה שנתפלל על הנושא. עלינו להיזהר לא להשתמש בתפילה כאמצעי לרכילות או להעברת חדשות. יחד עם זאת, אם נדמה לנו שאין טעם לשתף את שאר הנוכחים בפרטים, אולי בכלל אין טעם לכלול את אותו נושא בתפילה המשותפת.

תפילה מוגדרת: כשאנחנו מתפללים על נושא מסוים ומבקשים דבר-מה, עלינו לכלול בבקשה שני דברים: את הבקשה עצמה, ואת הסיבה לבקשה. שני הדברים חשובים מאוד. משום-מה, משיחיים רבים נוהגים להתעלם מהסיבה לבקשה. דוגמה טובה לכך היא הקשר של הורים עם ילדיהם. הם לא יתנו לילדיהם משהו שהם מבקשים, אם לא ברור להם איך יש בכוונתם להשתמש בו.

ברגע שביקשנו דבר-מה, אין צורך לגבב מילים. עלינו להיות בטוחים בכוחו של אלוהים וביכולת שלו לספק כל צורך. "כאשר אתם מתפללים, הימנעו מלגבב מילים כגויים, החושבים שברוב דיבורם ישָמעו" (מתי ו' 7).

כך נוהגים ילדים להתפלל. ילדים מבקשים מאלוהים לעצור את הגשם או אופניים חדשים. לנו נדמה שילדותי לבקש דברים מוגדרים, ושעלינו להתפלל שרצון אלוהים יעָשה גם בלי שנתייחס לפרטים הקטנים. לפעמים איננו מודעים לכל מה שמתרחש ואינם מכירים את כל הפרטים, ולכן אנחנו יכולים לשאת תפילה כללית. אבל אם נהיה כנים עם עצמנו, נראה שלפעמים איננו מתפללים עבור דברים מוגדרים, פשוט משום שאנחנו פוחדים שאלוהים לא יענה לנו. אבל הגישה הזו אינה נכונה כלל.

מקור הבעיה הוא חוסר אמונה. כשאנחנו מתפללים, "אלוהים, הושע את X", אנחנו בעצם מבקשים משהו מאוד מוגדר, אבל אז אנחנו תוהים מה יקרה אם אלוהים לא יענה על תפילתנו. לכן אנו נוטים להתפלל באופן כללי: "אלוהים, ברך את X", ואז בכל מקרה אנו יכולים לשכנע את עצמנו שאלוהים ענה על תפילתנו.

ככל שאנחנו גדלים מבחינה רוחנית, המניע שעומד מאחורי התפילות שלנו משתנה יותר מאשר הנושאים עצמם. אולי גם מאמין בוגר יבקש מאלוהים לעצור את הגשם, הרי "אליהו היה אדם בעל רגשות כמונו. הוא התפלל בחוזקה שלא יהיה מטר" (יעקב ה' 17), אבל הסיבה לתפילה כזו תהיה שונה מזו של ילד. ניקח לדוגמה את תפילותיו של משה. הכתובים מלמדים מה הן הסיבות שגרמו לו לבקש דברים שונים (שמות ל"ב; ל"ג; דברים ט' 25-29).

עלינו להתפלל עבור דברים שאנחנו מאמינים שאלוהים יספק לנו. אם אנחנו מתפללים תפילות מוגדרות, כדאי לוודא שאנחנו מבקשים רק בהתאם למה שאנחנו מאמינים שיש בכוונתו של אלוהים לעשות. למשל, אם אנחנו מתפללים לישועתם של 15 אלף סטודנטים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מתקשים להאמין שאלוהים באמת יעשה זאת. באופן תאורטי אנחנו יודעים שהוא יכול לעשות זאת, אבל הידיעה התאורטית אינה מספיקה.

אם כך, השאלה היא כמה אמונה יש לנו. אנחנו בטוחים שאלוהים הושיע אותנו ולכן מאמינים שהוא יושיע גם אחרים. אולי כמה מחברינו? אם כך, אולי כדאי שנתחיל להתפלל עבור הישועה שלהם?

האמונה מתפתחת בהדרגה. אם נתחיל להתפלל באמונה לישועתו של ידיד קרוב, יתכן שאלוהים יענה על תפילתנו, וכך יעודד אותנו להתפלל גם עבור אחרים. אבל עלינו להתחיל במקום הנכון. האמונה שלנו תמיד תעלה על מה שקורה במציאות, ובכל זאת היא לעולם אינה מגיעה רחוק מספיק.

מישהו אמר פעם: "אפשר להכניס לפה יותר משאפשר ללעוס, וכך זה גם בתפילה. האמונה היא כמו שריר שהולך ומתחזק כשמשתמשים בו. היא אינה נמתחת כמו גומי, לכל אורך שנרצה. אמונה שגורמת לנו לאמץ שרירים שאינם מיומנים איננה אמונה טהורה... עלינו לוודא שאיננו מעמיסים עליה משקל יתר. עלינו להיות מעשיים ומפוקחים".

האם אנחנו מכניסים לפה יותר משאנחנו מסוגלים ללעוס? אלוהים דורש שנְגבה את התפילות שלנו באמונה. הוא מצפה שנהיה כנים ונודה שאמונתנו מוגבלת, שנכיר במגבלות האלו ונבקש שיחזק את אמונתנו כדי שנבטח בו יותר. "יהא לכם כאמונתכם!" (מתי ט' 29), "עזור נא לי בחֶסרון אמונתי!" (מרק' ט' 24).

תפילה כנה

עד עכשיו עסקנו בחשיבות האמונה ובקשר שלה לתפילה. כעת נבדוק היבט חשוב אחר של התפילה: כנות. מדוע אלוהים רוצה שנתפלל בכנות? כיצד הוא עוזר לנו בעניין זה?

אנחנו נוהגים בחוסר כנות כשאנחנו מתפללים בלי להתכוון למילים שיוצאות מפינו, כשאנחנו מעמידים פנים שאכפת לנו או מסתירים את הרצון והמאוויים שלנו מאחורי מסווה של רצון אלוהים. חוסר כנות בדרך כלל מעכב את התשובה של אלוהים. בדיוק כפי שהורים דורשים מילדיהם להבהיר מה רצונם ולומר "בבקשה", גם אלוהים אומר לנו לפעמים, "אני יודע שאתם רוצים, אבל לפני שאענה לכם, חשבו שוב על האופן שבו אתם מבקשים ועל המניעים שלכם". לפעמים הוא "מעכב" את תשובתו כדי לחשוף את חוסר הכנות שלנו ואת המניעים האמיתיים.

מאוד קל לא להתפלל בכנות. בואו נעשה ניסוי קטן. נערוך רשימה של כל הדברים שעבורם התפללנו היום ונשאל את עצמנו מספר שאלות:

עד כמה באמת אכפת לנו מהדברים שעבורם התפללנו? אם התוודינו על חטא, האם אנו באמת מצטערים מעומק לבנו על שחטאנו לאלוהים קדוש? אם ביקשנו דבר-מה, עד כמה אותה בקשה באמת מעניינת אותנו? האם נזכור להתפלל עבור אותו נושא רק היום, או גם מחר? עד כמה הדברים שעליהם אנו מתפללים נוגעים לנו? נבקש מאלוהים שישנה את לבנו וימלא אותו באכפתיות אמיתית כלפי הדברים שעל לבו, כלפי הדברים שהוא רוצה שנתפלל עבורם.

מה מניע אותנו להתפלל? אם ננסה להבין את המניעים שלנו בכוחות עצמנו, נגלה שזוהי מלאכה קשה כי "עקוב הלב מכול" (ירמ' י"ז 9). אבל דבר אלוהים יכול לחשוף את המניעים שלנו, "שהרי דבר האלוהים חי ופועל, וחד הוא מחרב פיפיות וחודר עד להבדיל בין נפש לרוח ובין פרקים למוח העצמות, ובוחן מחשבות הלב וכוונותיו" (עבר' ד' 12). רוח הקודש יכול לעזור לנו להבין את המניעים האמיתיים שלנו. אנחנו מסוגלים להתפלל עבור נושא מסוים במשך ימים ושבועות, עד שלבסוף כלל לא נשים לב למילים שיוצאות מפינו. אבל אלוהים רוצה שנבקש מהסיבות הנכונות, שנתאים את עצמנו לרצונו.

הנה דוגמה מוכרת וידועה. כולנו יודעים שעל כל מאמין להינשא רק למשיחית. אבל נניח שבחור משיחי פוגש בחורה מקסימה ונהדרת שאינה מאמינה בישוע. הוא ודאי חושב, "אילו היא רק האמינה... אבקש מאלוהים להושיע אותה". נבחן את הדוגמה מקרוב. נושא התפילה הוא טוב. הרי אלוהים "חפץ שכל בני אדם יוושעו ויגיעו להכרת האמת" (טימ"א ב' 4). אבל מה לגבי המניע? "מפירי נאמנות, האינכם יודעים כי ידידות עם העולם היא איבה לאלוהים?" (יעקב ד' 4).

האם אנחנו מוכנים לקחת חלק פעיל במענה לתפילה? אם אנחנו מתפללים לישועתו של ידיד, האם עולה על דעתנו האפשרות שאלוהים ישתמש בנו כדי לענות על התפילה הזאת? בואו ניקח צעד אחד קדימה. נניח שהגיע לקהילה שלנו אורח, שמבקש מאתנו להתפלל שדבר אלוהים יגיע לבני שבט נידח באפריקה. כנראה שהיינו נרתמים מיד לתפילה, אבל כדי שהתפילה תיעָנה יהיה עלינו לחשוב גם על דרך שבה זה יקרה. כדי להפיץ את הבשורה צריך כסף ומבשרים שיהיו מוכנים להגיע לאותם מקומות נידחים. האם היינו תורמים מכספנו כדי להגשים את תפילותינו? האם היינו מוכנים שאלוהים ישלח אותנו להכריז את הבשורה באפריקה? ואם לא, האם התפילות שלנו בעניין הזה באמת היו כנות?

עד כמה אנחנו כנים בתפילותינו?

 אם נחשוב על ההיבטים השונים שיש לכל בקשה שאנחנו מביאים בתפילה, נראה שלא מדובר בסתם בקשה. אלוהים משתמש בתפילות שלנו למען אחרים, אבל תוך כדי כך הוא פועל גם בנו. הוא משתמש בתפילות שלנו כדי ללמד אותנו עליו. הוא אומר "מחשבותַי הן לא מחשבותיך" (ישע' נ"ה 8-9) משום שהוא שומע את המחשבות שצצות בראשנו כשאנחנו מתפללים, ומעצב אותן בסבלנות כדי שיְישרו קו עם מחשבותיו.

דרך תפילה אנחנו לומדים להכיר את מחשבותיו של אלוהים ואת רצונו. ומכיוון שמחשבותיו של אלוהים התגשמו במשיח, אנחנו נעשים דומים לו יותר ויותר, דומים "לצלם בנו, כדי שיהיה הבכור בין אחים רבים" (רומ' ח' 29).

המאמר ?How to pray together

מתוךInter-Varsity Press, Downers Grove, Illinois  ©