יום כיפור

מאת קווין הווארד

שחיטת תרנגול, תשליך, צום, חמש תפילות ארוכות הנאמרות רק ביום כיפור – כל- כך הרבה מעשים אך כל-כך מעט הבנה. מהי משמעותו האמיתית של יום כיפור?

המשמעות של יום כיפור

"אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא, מקרא קודש יהיה לכם, ועיניתם את נפשותיכם" (ויק' כ"ג 27). "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תִטְהרו" )ויק' ט"ז 30). המילה "כיפורים" נגזרת מהשורש כ-פ-ר שפירושו כיסוי.

יום כיפור ציין במקור את היום שבו כוסו - כופרו - חטאי העם מהשנה החולפת. הכפרה תמיד נעשתה באמצעות דמה של חיה טהורה. אלוהים ציווה: "כי נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויק' י"ז 11).

המועד

יום כיפור חל ביום העשירי בחודש השביעי, הוא חודש תשרי. החג חל בין שני חגים חשובים שגם הם מוזכרים בכתובים - יום תרועה (שמוכר לנו היום בשם ראש השנה) וסוכות.

אזכורי יום כיפור

יום כיפור מוזכר בשלושה מקומות שונים. אלוהים נותן שם הוראות לכוהן הגדול (ויק' ט"ז), לעם ישראל (ויק' כ"ג 26-32) ומדבר על הקורבנות שיש להעלות באותו יום (במד' כ"ט 7-11).

חשיבותו של יום כיפור

יום כיפור הוא היום הקדוש ביותר בשנה. לעתים קרובות הכתובים מדברים עליו בשם "היום". היום הזה הוקדש לצום ולחזרה בתשובה מחטאי השנה שחלפה. יום כיפור אינו יום הצום היחיד ביהדות, אבל הוא יום הצום היחיד שהכתובים מצווים עליו. הוא נחשב ליום שבתון, שכן אלוהים ציווה על בני ישראל לשבות במהלכו מכל מלאכתם, לענות את נפשם, לחזור בתשובה ולבקש סליחה. גורלו של אדם שלא קִיים את המצוות האלה היה ניתוק מהעם ומוות. "כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה, ונכרתה מעמֶיה. וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה, והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה" (ויק' כ"ג 29-30).

יום כיפור היה יום קדוש גם עבור הכוהנים. היה זה היום היחיד שבו הכוהן הגדול הורשה להיכנס לקודש הקודשים ולהיות בנוכחותו. הכוהן נדרש ללבוש בגדי קודש מיוחדים לפני שנכנס לקודש הקודשים: כותונת בד, מכנסי בד וחגורת בד, שנארגו מחוטים לבנים, במקום את בגדיו הצבעוניים שאותם הוא נהג ללבוש מדי יום. את הבגדים המיוחדים היה עליו ללבוש רק פעם בשנה.

קדושתו של יום כיפור באה לידי ביטוי גם במספר הקורבנות שהוקרבו במהלכו. נוסף לקורבנות ולמנחות הקבועים הוקרבו באותו יום קורבנות אחרים: "ובעשור לחודש השביעי הזה מקרא קודש יהיה לכם. ועיניתם את נפשותיכם, כל מלאכה לא תעשו. והקרבתם עולה לה' ריח ניחוח, פר בן בקר אחד, אַיִל אחד, כבשים בני שנה שבעה, תמימים יהיו לכם. ומנחתם סולת בלולה בשמן, שלושה עשרונים לפר, שני עשרונים לאיל האחד. עישרון עישרון לכבש האחד לשבעת הכבשים. שעיר עזים אחד חטאת, מלבד חטאת הכיפורים ועולת התמיד ומנחתה ונסכּיהם" (במד' כ"ט 7-11).

התפילה שנאמרת בבוקר יום כיפור

ההכנות

אלוהים ציווה שהכוהן הגדול יקפיד על טקס היטהרות מיוחד לפני שיכנס לקודש הקודשים. טקס זה הבטיח שהכוהן אכן כשיר לתפקידו. הכוהן נדרש לעזוב את ביתו שבוע לפני יום כיפור, ולהישאר במגורי הכוהנים בתוך תחומי המקדש. במהלך אותו שבוע הוא נמשח באפר של פרה אדומה ותמימה, כדי לוודא שאינו טמא (במד' י"ט 1-10). במסגרת ההכנות מינו מחליף לכוהן הגדול, במקרה שימות או יִטמָא.

הכוהן הגדול לא היה היחיד שעבד בקודש על בסיס יום-יומי, אבל בשבוע שקדם ליום כיפור רק הוא ניהל את הטקסים והקריב את הקורבנות. אומנם היה זה מועד מיוחד בחיי העם, אבל הכוהן נדרש לקיים את כל סדרי היום הרגילים במקדש: להעלות אור במנורה, להבעיר קטורת. אילו טעה בפרט אחד, התוצאות היו עלולות להיות הרות אסון לעם ישראל.

תפילת שחרית

יום כיפור מתחיל בערב שקודם ליום עצמו, אבל התפילות בבית המקדש החלו רק בשעות הבוקר המוקדמות של יום המחרת. האפר שעל המזבח פונה ונוקה, והודלקו ארבע להבות במקום שלוש הלהבות שדלקו כל ימי השנה, כדי להבדיל את היום הזה משאר הימים.

בכל יום אחר נהג הכוהן לרחוץ את רגליו וידיו בכיור לפני שניגש לעבוד בקודש, אבל ביום כיפור הוא נדרש לטבול את כל גופו באמבט מצופה זהב, שעמד בסמוך לחצר הכוהנים. הכוהן רחץ את גופו מאחורי וילון רחב, שדרכו היה אפשר לראות את תנועותיו. כך היה אפשר לוודא שטקס רחיצת הגוף התנהל כהלכה.

אחרי הרחצה לבש הכוהן הגדול את בגדי הקודש בזהירות רבה. בתחתית כותנתו הסגולה נתלו פעמוני זהב קטנים, כדי שהעם יוכל לשמוע אותו כשנכנס לשרת בקודש ולייצג אותם לפני אלוהים. על הכותנת הוא חגר את אפוד הזהב ששובץ ב-12 אבנים יקרות, סמל לכך שהוא משמש כנציג של שנים עשר שבטי ישראל לפני אלוהים חיים.

אחרי שהכוהן לבש את בגדיו הרגילים, הוא רחץ את ידיו ורגליו והחל לבצע את עבודת הקודש היומית. אחרי עבודת הבוקר הוא שוב טבל באמבט, ולבש את בגדי הקודש שנועדו ליום כיפור בלבד. חמש פעמים הוא החליף את בגדיו במשך היום, וחמש פעמים טיהר את עצמו על ידי רחיצת גופו באמבט. בכל פעם הוא הסיר את בגדיו, רחץ את ידיו ורגליו, טבל את גופו, לבש בגדים אחרים ורחץ את ידיו ורגליו בפעם השנייה.

תפילת מוצאי יום כיפור

התפילה שנאמרה בערב הייתה מרכזית יותר והתמקדה במשמעות של יום כיפור. הקורבנות שהועלו בערב נועדו לכפר על חטאי העם והכוהנים.

וידויו של הכוהן הגדול

אז פתח הכוהן הגדול את הטקס שנועד למוצאי יום כיפור. הטקס התנהל בחצר הכוהנים, שם עמד פר בן בקר בין המזבח לבין מרפסת המקדש. הפר היה הקורבן שנועד לכפר על חטאי הכוהנים, ולכן הטקס התנהל ליד המקדש, במקום שבו שירתו הכוהנים. הכוהן הגדול לחץ את ידיו משני צדי ראשו של הקורבן (לאות הזדהות), והתוודה על חטאיו. במהלך הווידוי הוא הכריז את שם ה' שלוש פעמים. בכל פעם נפלו העם והכוהנים על פניהם וקראו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

שני שעירי  העִזים

בתום הטקס עבר הכוהן לצדו המזרחי של המזבח, מלווה בשני כוהנים. לימינו עמד הכוהן המחליף (הכוהן שעמד לקחת את מקומו במידה שלא יצליח במשימותיו). לשמאלו עמד כוהן ראש בית האבות - הכוהן שפיקח על העבודה שנעשתה באותו שבוע (דהי"א כ"ד 1-19).

ליד המזבח עמדו שני שעירי עזים. שניהם היו זהים בגודלם, בצבעם ובערכם. פניהם פנו אל המקדש, כך שהם ראו את הכוהנים מתקרבים לעברם.

על הרצפה הונח כלי זהב ובו שני גורלות, מצופים אף הם בזהב. על גורל אחד נחרתה המילה "לה' " ועל השני "עזאזל". הכוהן הגדול ניער את הכלי, ובחר באקראי את הגורלות. בעודו מחזיק אבן בכל אחת מידיו, הוא פשט אותן לעבר ראשי כל אחד מהשעירים והכריז: "קורבן על חטאים לה' ". העם נכח במקום, אבל רק ראה את צל תנועותיו של הכוהן.

על קרני העז שעליה נפל הגורל "עזאזל" נקשר מיד חוט ארגמן, וכל העם הביט בקורבן שעמד לכפר על חטאיו.

קיימות מחלוקות לגבי פירוש המילה "עזאזל". לפי המסורת היהודית, עזאזל היה שמו של מלאך שחטא, ולכן מקובל לייחס את השם לשטן. אבל רבים מאמינים שמשמעות המילה היא מפלט או בריחה.

השעיר שעליו נפל הגורל "לה' " הושאר ליד מזבח אבן גדול, שם הועלו קורבנות הכיפורים.

קורבן הכיפורים של הכהונה

לאחר מכן שב הכוהן הגדול ולחץ את ידיו משני צדי ראשו של הפר. הפעם הוא התוודה על חטאי הכוהנים כולם, ולא רק על חטאיו שלו.

אחר כך הוא שחט את הפר ואסף את דמו בקערת נחושת. הקערה ניתנה לכוהן אחר, ומתפקידו היה לדאוג שהדם לא יקָרש.

העלאת קטורת

הכוהן הגדול לקח מַחְתָה (כף להקרבת קטורת או לגריפת גחלים) וצעד לעבר המזבח. בזהירות רבה הוא שם במחתה גחלים לוחשות מהלהבות שבערו, והניח קטורת בצלוחית מצופה זהב. בידו האחת הוא החזיק במחתה, ובשנייה בקטורת, וכך עבר דרך הקודש, שם עמד שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת. הוא נכנס מבעד לפרוכת שהפרידה בין הקודש לקודש הקודשים, ונעמד בדומייה בחדר שהואר רק באורם הקלוש של הגחלים.

הכוהן הגדול שפך את הקטורת על הגחלים וחיכה שניחוח העשן יתפשט בחדר. רק אחר כך הוא יצא משם.

הזיית הדם

הכוהן לקח את הקערה עם דם הפר, וחזר לקודש הקודשים. הוא היזה מדם הפר לפני ארון הברית. פעם אחת הוא היזה כלפי מעלה, ושבע פעמים כלפי מטה, וספר בקול רם את מספר ההזיות כדי שלא יתבלבל. כשסיים, יצא מקודש הקודשים והניח את הקערה על מוט מצופה זהב.

הכוהן הגדול יצא אל חצר הכוהנים כדי לשחוט את העז שנבחרה לה'. את דמה הוא אסף בקערה, ונכנס בפעם השלישית לקודש הקודשים, שם היזה את דמה כמו שעשה קודם לכן עם דם הפר.

אחרי כן הוא היזה מדם הפר על חלקה החיצוני של הפרוכת, וגם מדם העז. לבסוף הוא ערבב את הדם שבשתי הקערות והיזה אותו על קרנות המזבח שעמד בחצר.

השעיר לעזאזל

הכוהן התקדם לעבר השעיר השני, והניח את ידיו על שני צדי ראשו כדי להתוודות על חטאי העם. לאחר הווידוי הוביל אחד הכוהנים את השעיר אל מחוץ לשער המזרחי של המקדש, והשעיר נעלם לכיוון המדבר. מכאן נגזר הביטוי "שעיר לעזאזל".

בימי בית שני נהגו להרוג את השעיר ששולח לעזאזל כדי שלא יגיע לשטח מיושב. הכוהן הוביל אותו לצוק ודחף אותו אל מותו.

בזמן שהובילו את השעיר ששולח לעזאזל אל מחוץ למקדש, לעבר המדבר, העם המתין לאישור שהטקס בוצע במלואו. אבל בכך לא תמו טקסי יום כיפור. הכוהן הגדול סיים להעלות את קורבנות הפר והעז, ואת חלקי הקורבנות שנשארו הוא שלח לשרפה מחוץ לעיר.

אז פנה הכוהן הגדול אל העם והקריא בפניו את מסכת כיפורים מספר "ויקרא" ומספר "במדבר", כדי לוודא שכל מצוות אלוהים התקיימו כיאות.

לבסוף העלו קורבנות נוספים. הפעם לא היו אלה קורבנות שהוקרבו כדי לכפר על חטאי העם, אלא זבחי תודה.

בזמן שהשמש החלה לשקוע במערב, נכנס הכוהן הגדול לקודש הקודשים בפעם האחרונה, כדי להוציא משם את המחתה. הוא רחץ באמבט בפעם החמישית ולבש בגדים בצבע זהב. לפני רדת החשכה ביצע הכוהן הגדול את הטקסים הרגילים במקדש, ובכך חתם את יום כיפור.

כיצד מציינים היום את יום כיפור?

המסורת היהודית

בימינו מייחסים ליום כיפור משמעות שונה מזו שמתוארת בכתובים. יום כיפור המודרני מתבסס על מסורת בני אדם ולא על מצוות אלוהים.

השינוי החל בעקבות השפעתו של רבי יוחנן בן זכאי, שחי בתקופת חורבן בית שני.

המסורת היהודית מספרת שרבי יוחנן בן זכאי בא לירושלים כדי לראות את חורבות בית המקדש, מלוּוה ברבי יהושע. כשראה רבי יהושע את החורבות, נמלא לבו צער על חורבן המקום שבו זכו חטאי העם לכפרה. רבי יוחנן פנה אליו וביקש שלא יצטער. הוא הבטיח שיש עוד דרך שבה אפשר לכפר על חטאים: על ידי עשיית מעשים טובים של אהבה ונדיבות, וביסס את דבריו על הפסוק: "כי חסד חפצתי ולא זבח" (הושע ו' 6).

וכך החל עם ישראל לזנוח את הכפרה שאלוהים ציווה עליה, והתבסס על דבריו של רב אחד שחי אחרי חורבן הבית. מאותה עת העם מנסה לכפר על מעשיו במצוות. מסורות ומנהגים רבים התגבשו בעקבות ההחלטה הזאת, ובהדרגה שינו את הדרך שבה אלוהים ציווה על העם לציין את יום כיפור.

עשרת ימי תשובה

עשרת הימים שבין יום תרועה (ראש השנה) ליום כיפור נקראים עשרת ימי תשובה או הימים הנוראים. לפי המסורת, בעשרת הימים האלה אלוהים גוזר את דינו של כל אדם וקובע מי יחיה ומי ימות בשנה שתבוא. וביום כיפור עצמו אלוהים חותם את גזר הדין. כלומר, ביום הראשון בחודש תשרי אלוהים מתחיל לכתוב את גזר הדין בספרי החיים והמוות, וחותם את הדין ביום כיפור (העשרה בתשרי). ימים אלה מספקים לאדם הזדמנות אחרונה לחזור בתשובה ולבקש סליחה, לפני שדינו יחָרץ.

לפי המסורת אלוהים חותם את גורלם של אנשים בשלושה ספרים: ספר החיים (צדיקים), ספר המוות (רשעים) והספר שבו רשומים שמותיהם של אלה שתלויים בין מוות לחיים. אלו שנחרץ גורלם כתובים בספר המוות, וצפויים למות בשנה שתבוא. אלו שנכתבו בספר החיים יתברכו בעוד שנה של בריאות. גורלם של אלו שאינם כתובים בספר החיים או המוות נשאר תלוי עד ליום כיפור. אם ישובו בתשובה אמיתית, אלוהים ימחל להם ויתן להם הזדמנות נוספת עד לשנה הבאה. לכן נהוג לברך את האנשים בברכה "לשנה טובה תיכָּתבו ותֵיחָתמו".

עשרת ימי התשובה הם ימים של עצב וצער, ונאסר לעסוק במהלכם בהנאות. אנשים אינם מברכים זה את זה בברכת "יום כיפור שמח", אלא ב"צום קל".

תשליך

ה"תשליך" מסמל את טיהור הגוף והנפש מחטאים. במהלך הטקס אנשים מנערים פירורי חמץ מכיסי בגדיהם לתוך ברֵכת מים, ותוך כדי כך מצטטים את הפסוק: "ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאותם" (מיכה ז' 19).

סדר כפרות

בעבר התעוררו מחלוקות רבות סביב כשרותו של מנהג זה, והיום הוא מתקיים בעיקר בקרב עדות המזרח והחרדים. במהלך הטקס הורגים תרנגול - חיה תמימה שנבחרה בקפידה. כל אדם מחזיק את התרנגול בידו הימנית ואומר כמה פסוקי תהילים. לאחר מכן הוא מעביר את החיה ליד השמאלית, מסובב אותה שלוש פעמים מעל ראשו ואומר: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה, ואני אכנס ואלך לחיים טובים וארוכים ולשלום". אחר כך האיש מניח את ידו על ראש התרנגול, כסמל להזדהות ומעביר אותו לשוחט. התרנגול בעצם משמש כתחליף וככפרה על החטאים שעשה אותו אדם.

אבל אלוהים ציווה על בני ישראל להקריב קורבנות אך ורק בבית המקדש, ועם חורבנו הופסקה עבודת הקורבנות. זו הסיבה שבימינו שוחטים תרנגול ולא את אחת החיות שמוזכרות בכתובים. זו גם הסיבה שיש אנשים שבוחרים לאכול בשר עוף או תרנגול הודו בחג הפסח, ולא בשר של כבש כפי שהיה מקובל בתנ"ך. אבל סדר הכפרות עדיין קיים, בגלל המודעות של האנשים לדברי אלוהים: "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויק' י"ז 11). מנהג הכפרות הוא בעצם ניסיון לספק את הצורך בכפרה של דם בתקופה שבה בית המקדש אינו קיים.

הוויי בית הכנסת

המוקד העיקרי של יום כיפור הוא התפילות שנאמרות בבתי הכנסת. אנשים רבים, שאינם פוקדים את המקום במשך השנה, מגיעים לבית הכנסת ביום כיפור.

בתי הכנסת מקושטים בלבן, כסמל לטהרה מחטאים. אפילו את הפרוכת הצבעונית, שמכסה את ארון הקודש, מחליפים לרגל החג בבד לבן. על שולחן החזן מניחים מפה לבנה ומפזרים פרחים לבנים. גם באי בית הכנסת נוהגים ללבוש לבן, זכר ללבושו של הכוהן הגדול וסמל לטוהרה.

בבית הכנסת מתקיימות חמש תפילות. הראשונה היא "כל נדרֵי". בתפילה זו מבקשים המתפללים שאלוהים ישחרר אותם משבועות שהם הפרו בטעות במהלך השנה החולפת. בתפילת אחר הצהריים הם קוראים את ספר יונה, כתזכורת לכך שעלינו לחזור בתשובה ולשוב לדרכי אלוהים.

במוסף של תפילת יום כיפור נכתב שהמשיח הצדיק נפרד מעם ישראל, ושאין  אחד שיצדיק את העם. המשיח נושא את עול חטאתם על כתפיו כדי שימצאו סליחה ומחילה, ויֵרפאו בזכות פצעיו.

מי שכתב את המוסף העתיק הזה הבין היטב את דברי הנביאים, שדיברו על המשיח:

"אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוהים ומעונה. והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו, מוסר שלומנו עליו, ובחבורתו נרפא לנו. כולנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו, וה' הפגיע בו את עוון כולנו" (ישע' נ"ג 4-6).

המשמעות המעשית

הצורך בדם

הכתובים מבהירים שרק קורבן דם יכול לכפר על חטאים (ויק' י"ז 11). כדי שלא נאבד, אלוהים סיפק תחליף תמים, נקי מחטא, שימות במקומנו. כך נאמר גם בברית החדשה: "בלא שפיכת דם אין מחילה" (עבר' ט' 22). גם הרבנים בתקופתו של ישוע לימדו שרק שפיכת דם יכולה לספק כפרה. במסכת יומא בתלמוד נכתב שאין כפרה אלא בדם (ה' א'). הפתרון לבעיית החטא נמצא בדמו של התחליף, שנשפך במקום דמו של החוטא.

מישהו שאל פעם: "מדוע אלוהים דרש שדם ישפך כקורבן, ולא נוזל אחר שקיים בגוף, כמו זיעה או דמעות?". הכתובים מלמדים שאלוהים הוא אלוהי הצדק. הוא תמיד פועל בדרכים צודקות לגמרי. הצדקה שלו פועלת בשני מישורים: באמצעות המשפט שהוא מביא על הרשעים והברכה שהוא מעתיר על ראשם של הצדיקים. הוא אינו יכול להתעלם מהחטא. חבקוק אמר שאלוהים הוא "טהור עיניים מראות רע, והַביט אל עמל לא תוכל" (א' 13). העונש על אי ציות לדבר אלוהים (על כל חטא) הוא מוות (שפיכה של דם). הצדקה שלו דורשת זאת, אבל אלוהים, בחסדו, סיפק עבורנו תחליף. הוא סיפק דרך מוצא לאלו שחוזרים בתשובה אמיתית. מכיוון ש"אין עושה טוב, אין גם אחד" (תהל' י"ד 3), אלוהים ציווה בתורה להקריב פרים, שעירים ושה במקום את דמם של חוטאים.

הברית הראשונה

ירמיהו ניבא על ברית חדשה שתחליף את ברית משה. שני דברים מייחדים את הברית החדשה. האחד: האדם יוכל לשמור את התורה ולקיים אותה (שכן היא תיחרת על לוח לבו). והשני: הברית תספק כפרה על כל החטאים, לא רק על חטאי השנה שחלפה. "הנה ימים באים, נאום ה', וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצריים, אשר המה הפרו את בריתי ואנוכי בעלתי בם, נאום ה'. כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם, נאום ה', נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, והייתי להם לאלוהים, והמה יהיו לי לעם. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אָחיו לאמור: 'דעו את ה' ', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, נאום ה', כי אסלח לעוונם ולחטאתם לא אזכור עוד" (ירמ' ל"א 31-34).

הברית הראשונה הייתה אמצעי זמני, שבישר את בואה של הברית החדשה שאלוהים עמד לכרות בבוא העת. "שכן התורה לא השלימה דבר. לעומת זאת באה תקווה טובה יותר ועל ידיה אנחנו מתקרבים לאלוהים" (עבר' ז' 19). "התורה, אשר צל הטובות העתידות בה ולא עצם צלם הדברים, אף פעם אינה יכולה להביא לידי שלמות על ידי אותם הקורבנות את הבאים להקריבם בהתמדה שנה בשנה" (י' 1).

אילו יכלה הברית הראשונה לפתור את בעיית החטא אחת ולתמיד, ולא לספק רק פתרון זמני וכפרה מוגבלת, אלוהים לא היה מדבר על ברית נוספת שתבוא במקומה. "אילו הייתה הברית הראשונה בלי חיסרון, לא היה נדרש מקום לשנייה" (ח' 7).

השימוש בכרטיס אשראי יכול להבהיר טוב יותר את הקשר בין הברית הראשונה לברית החדשה. לכרטיס אין ערך בפני עצמו. אבל אנחנו מתייחסים לכרטיס הפלסטיק הזה כאמצעי תשלום מכיוון שהוא מבשר את התשלום האמיתי שיתבצע אחר כך. התשלום האמיתי נעשה רק כשבעל הכרטיס משלם את חשבון האשראי שלו. עד לאותו רגע כרטיס האשראי מכסה את הקנייה שעשינו. גם הקורבנות שמצוּוים בברית משה כיסו חטאים, והיו צל בואו של המשיח שהִתעתד לבצע את התשלום האמיתי עבור חטאינו. ומכיוון שהחוב שולם והישועה שלנו נקנתה, אין לנו עוד צורך בכרטיס האשראי (בהקרבת קורבנות).

הברית החדשה

אחת ולתמיד

אם כך, הברית החדשה מספקת משהו שאינו נכלל בברית הראשונה - סליחת חטאים וטיהור אחת ולתמיד! הברית החדשה אינה מדברת על כפרה שיש לחזור עליה מדי שנה. אין בכך צורך מכיוון שבעיית החטא נפתרה אחת ולתמיד במותו של המשיח על הצלב. המשיח אינו ממשיך לספק לנו כפרה מוגבלת כל שנה. הוא עשה זאת פעם אחת בלבד, במותו. הוא הריצוי שלנו לָנצח!

הברית הראשונה הייתה צל של הדברים שעמדו לבוא. הברית החדשה היא מהות הדברים שבאו.

בברית הראשונה, הכפרה על החטא הייתה סימן למימוש הכפרה בברית החדשה.

בברית הראשונה הקורבנות הוקרבו שוב ושוב, אבל קורבן המשיח הוא נצחי ומוחלט (עבר' ז' 27; ט' 12, 25-28).

בעלי החיים שהוקרבו בברית הראשונה סיפקו כפרה, אבל בברית החדשה זהו שה האלוהים שנשא את חטאת העולם.

ישועה בטוחה

הברית החדשה נותנת לנו ביטחון בישועתנו. ברגע שאנחנו שמים את מבטחנו בקורבן המשיח על הצלב, כל חטאינו נסלחים. אין צורך להמשיך ולהקריב עוד קורבנות (עבר' ט' 11-14, 24-28; י' 11-20).

אנחנו מתנחמים בעובדה שלא רק שהקורבן שלנו מושלם ורצוי בעיני אלוהים, אלא שהוא מוחלט וסופי, שהוקרב אחת ולתמיד. אנחנו שואבים את ביטחוננו מעובדה זו.

איננו צריכים לחשוש עוד מדי שנה שמא שמנו יכתב בספר המוות. הכתובים מבטיחים שיש לנו חיים - לא לעוד שנה, אלא לנצח נצחים! (יוח"א ה' 13).

מסקנה

מדי שנה אנחנו שומעים את קול השופר קורא לעם לחזור בתשובה, אבל היהדות המודרנית שפותחה על ידי הרבנים אינה מספקת כפרה לחוטאים. אין עוד קורבן דם, בית המקדש אינו קיים עוד ושושלת הכהונה אבדה לעד.

היהדות משתוקקת לקבל מחילה מאלוהים, אבל הסליחה הזאת לא תינתן באמצעות מנהגים או מצוות כמו ניעור פירורים מכיסי הבגד או העברת האשמה של חטאינו לתרנגול שנשחט. סליחה אמיתית יש רק בקורבן המוחלט, בישוע המשיח, שה האלוהים.

הכתובים אומרים שאלוהים מספק לנו ישועה דרך המשיח, שהוא קורבן החטאת שלנו (ישע' נ"ג 10). הוא היחיד שמכפר על חטא. ללא כפרתו של ישוע, האדם יצטרך לשאת בעונש על חטאיו. העונש הוא מוות וניתוק נצחי מאלוהים (ישע' נ"ט 2; רומ' ו' 23), אבל לאלה שבוטחים בו אלוהים אומר: "לחטאתם לא אזכור עוד" (ירמ' ל"א 34).

המאמר Yom Kippur

מתוך Zion's Fire August-September 1990