מלכי יהודה - הימים האחרונים

מאת קווין הווארד

ממלכת יהודה המשיכה להתקיים ברציפות כמעט 400 שנה אחרי שממלכת שלמה נקרעה לשניים. בממלכה שלטו 19 מלכים ומלכה אחת, כולם משושלת דוד.

מעטים היו מלכים טובים. רובם היו רשעים.

בין ההיסטוריה של ממלכת יהודה לעמו של אלוהים כיום יש קשר חשוב ופעיל. מעבר להיסטוריה הקדומה של העם היהודי, סיפורה של ממלכת יהודה מספק לנו מבט על החיים מנקודת הראות של אלוהים.

יאשיהו (דהי"ב ל"ה 20-27)

יאשיהו היה מלך צדיק, אשר "כמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, ככל תורת משה, ואחריו לא קם כמוהו" (מל"ב כ"ג 25). תקופת מלכותו, שנמשכה שלושה עשורים, הביאה שקט ושינוי בתפיסת עבודת האלוהים בממלכת יהודה. יאשיהו קיבל לידיו את המלוכה בגיל שמונה, ובגיל 16 "החל לדרוש לאלוהי דוד אביו" (דהי"ב ל"ד 3). בגיל עשרים הוא פתח במערכה ארוכת ימים לטיהור ממלכת יהודה ובירתה ירושלים, בכל השטחים שבהם ישב שבט נפתלי (פס' 3-7). כשהיה בן 26 הורה יאשיהו על שיפוץ בית המקדש, אשר במהלכו נתגלתה במקדש מגילת ספר דברים, שנשכחה במהלך השנים. כאשר הבין יאשיהו עד כמה התרחק העם מתורת ה', התמלא לבו צער. בעקבות זאת הוא הכריז על ציון חג הפסח, שנחגג לראשונה מזה שנים, ובקנה המידה הרחב ביותר מאז ימי השופטים.

בסוף ימי מלכותו של יאשיהו הגיע לשיאו גל ההרס של השלטון האשורי ביהודה. האשורים היו אכזריים, ותושבי יהודה שנאו אותם. המלכים האשוריים השפילו את תושבי יהודה והתאכזרו אליהם במשך דורות שלמים. הם נודעו במעשי הזוועה הרבים ובפשעים המתועבים שלהם. האשורים השמידו חלק ניכר מהממלכה הצפונית, היא ממלכת ישראל, ובימיו של חזקיה, סבי סבו של יאשיהו, הם כמעט השמידו גם את ממלכת יהודה. 

הנביאים נחום וצפניה ניבאו ביהודה באותה עת. לא ידוע לנו דבר על משפחתו של נחום, אבל אנו יודעים שצפניה היה נסיך משושלת דוד, נכד מדרגה שלישית של חזקיה ובן דוֹד מדרגה שנייה של המלך יאשיהו. גם נחום וגם צפניה ניבאו את מפלתה הקרבה של אשור (נחום א' 1-2; ג' 7-19; צפנ' ב' 13). הנביאים חזו שחמתו של אלוהים תְבער את האימפריה האשורית ותביא עליה חורבן ובצדק. האויב הגדול והעריץ של עם אלוהים, אשר היה כה אכזר וחסר רחמים, עמד לקצור את פרי מעשי האלימות שלו. ואכן, אחרי מות המלך האשורי אשורבניפל, התגשמו נבואות אלו בדמותן של מתקפות נקמה מצפון ומתקפות של הבבלים מדרום.

בירתה של אשור, נינווה, נחשבה עד אז לעיר בלתי ניתנת לכיבוש. מבצריה כללו חומה רחבה וחזקה בגובה שלושים מטר. החומה העצומה הזו, שנמתחה לאורך תשעים קילומטר, סיפקה טבעת הגנה לעיר. על החומה עמדו 1,500 מגדלי שמירה. אבל למרות כוחה הרב הושמדה נינווה כליל על ידי הפולשים הבבליים, בדיוק כפי שאמר אלוהים. 

בשנת 609 לפני הספירה ביקשה אשור את עזרתה של מצריים במלחמתה בבבלים. מלך מצריים, פרעה נכוֹ השני, הסכים לכרות ברית עם אשור בתמורה לחלקה המערבי של האימפריה האשורית. בזמן שהמצרים עזרו לאשור במלחמתם בבבל, יאשיהו הצליח להדוף את הכוחות המצריים במגידו. יהודה תמכה בבבל עוד מימי חזקיה, ונכספה לראות את תבוסתה של אשור. אילו יכלה יהודה לערער את ביטחונם של המצרים בהצלחתה של מלחמה בבבלים, הייתה האימפריה האשורית נופלת מאליה. 

פרעה נכו הבטיח למלך יאשיהו שהמערכה הצבאית שהוא ניהל לא תהווה איום על ביטחונו, אך יאשיהו התמיד במלחמתו בכוחות המצריים הגדולים. צבא יהודה נדהם מתבוסתו בידי המצרים, ויאשיהו נפצע פצעים אנושים בשל חץ שפגע בו. בגיל 39 מת המלך מפצעיו. מלך צדיק זה זכה לכבוד רב ונקבר בטקס מלכותי. הנביא ירמיהו, ואתו כל יהודה, התאבלו על מלכם שנהרג (דהי"ב ל"ה 25).

אומנם בתקופת יאשיהו חלו שינויים משמעותיים בעבודת אלוהים ביהודה, אך המצב הרוחני בסוף ימי מלכותו לא היה טוב. כלפי חוץ יאשיהו טיהר את הממלכה ואת בית המקדש מהאלילים שהכניס לשם מנשה סבו, אך היה ברור שרבים מתושבי יהודה עדיין רחוקים מאוד מאלוהים. מנהגיהם הדתיים היו למראית עין בלבד, ולא היו ביטוי ליראת אלוהים. העובדה הזו נחשפה במהירות אצל אנשי יהודה אחרי מותו של יאשיהו, אפילו בקרב בניו. 

מותו של יאשיהו היווה נקודת מפנה בחיי האומה, שכן מלכות יהודה נפלה במהירות בידי הבבלים. בתוך 23 שנה נעלמה הממלכה, כמו כוכב בשמים שנראה לרגע ונעלם במהירות. תושביה הוגלו, בית המקדש המרהיב נשרף, וכס המלוכה השמור לבית דוד נותר ריק.

אבל פלישת הבבלים לא הייתה אירוע בודד ויחיד בציר הזמן של עם ישראל. היא לא הייתה תוצר של ריק רוחני, אלא תוצאה ישירה של שורת צעדים טרגיים שהעם עשה במהלך הדרך. כבלי חטא ומרד החלו להיכרך סביב צוואר האומה כבר מאה שנה קודם לכן. רק בתקופת מלכותו של יאשיהו הפנה העם עורף לחלק מחטאיו. מלכי יהודה דחו בבוז את קריאתו של אלוהים לחזור בתשובה, וסחפו אחריהם את האומה חסרת הדעת, אל עבר חרון המשפט שעמד לבוא עליהם.

יהואחז (מל"ב כ"ג 31-33; דהי"ב ל"ו 1-4)

לאחר מותו של יאשיהו הוכתר תחתיו בנו השלישי, יהואחז, שהיה אז בן 23. בספר ירמיה יהואחז נקרא גם שלוּם (כ"ב 10-12). עלייתו לשלטון של יהואחז נעשתה ללא אישור המצרים. הפגנת ריבונות זו הייתה ביטוי של מרד נועז במצריים, קריאת תיגר חדה וברורה. יהודה חשבה שפעולותיה יעברו בשקט, מכיוון שמצריים הייתה עסוקה אז במלחמה בבבלים, אך התברר שהיא עשתה טעות גורלית.

כוחות מצריים נקראו לכבוש מיד את ירושלים, ויהואחז הודח מכיסאו אחרי שלושה חודשים בלבד של מלוכה. הוא נאסר על ידי פרעה נכו, ונשלח לרִבְלה (בסיס צבאי של נכו, 105 ק"מ צפונית לדמשק). משם הובל יהואחז כשהוא כבול באזיקים למצריים, וזמן קצר אחר כך מצא את מותו (מל"ב כ"ג 34-33; דהי"ב ל"ו 3-4). כך התגשמה נבואה נוספת של אלוהים.

פרעה נכו העניש את יהודה והטיל עליה מס שנתי כבד ביותר של כיכר זהב אחד (כשלושים קילוגרם) ומאה כיכרות כסף (יותר משלושה טון).

במשך תשעים הימים הקצרים שבהם ישב יהואחז על כס המלכות, הוא התווה קווים ברורים למדיניות ממשלתו. כתבי הקודש מספרים שהוא היה מלך רשע, שלא הלך בדרכי אביו ולא ניסה לשקם את עבודת אלוהים בממלכה. 

יהויקים (מל"ב כ"ג 34-כ"ד 7; דהי"ב ל"ו 4-8)

במקום יהואחז המליך פרעה נכו את בנו הבכור של יאשיהו, אליקים, ושינה את שמו ליהויקים. יהויקים מלך 11 שנה בירושלים, והמשיך לעשות את הרע בעיני ה'.

מעשיו הרעים מתוארים בהרחבה על ידי ירמיהו, הנביא שבא ממשפחה אמידה של כוהנים בענתות (צפונית לירושלים). ירמיהו היה כוהן שנבחר לשמש כנביא עוד לפני שנולד (ירמ' א' 5). הוא גינה בחריפות את חטאי המלך: את הניצול הנורא של העניים שנדרשו לבנות את ארמונו מנקר העיניים ואת שריפת המגילות שכתב.

שלטונה של מצריים ביהודה הגיע לסופו בשנה השלישית למלכות יהויקים (605 לפני הספירה). הבבלים היכו מכה ניצחת את המצרים בכרכמיש (עיר הבירה של החתים) שעמדה על נהר הפרת, והבריחו אותם אל מחוץ למסופוטמיה. נבוכדנאצר מלך בבל כבש את מישור החוף של הים התיכון מיד פרעה נכו, ושעבד את תושבי יהודה.

כאשר השלטון המצרי ביהודה הועבר לידי בבל, עמד ירמיהו ברחבת בית המקדש וניבא שאם העם לא יכנע לבבלים מרצון, בית המקדש יהרס (ירמ' כ"א 9-8). רבים בעם זעמו על דבריו. הוא נעצר באשמת בגידה, אך שוחרר לאחר התערבותו של אחיקם, מזכיר חצר המלוכה, ששירת קודם לכן תחת יאשיהו. אוריה, נביא נוסף שניבא את אותו מסר, ניסה לברוח למצריים משום שיהויקים רצה להרוג אותו, אך נתפס. יהויקים החזירו ליהודה, שם רצח אותו והשאיר את גופתו ליד קברי העניים, בלי לקבור אותה, כדי שתירקב לעיני כול.

יהויקים מרד בבבל, אבל נכנע לבסוף לאחר שנבוכדנאצר הטיל עוצר על ירושלים וכבש אותה. נבוכדנאצר כלא את יהויקים, ואחר כך שינה את דעתו והרשה לו להישאר בירושלים. כדי לוודא שיהודה תישאר משועבדת לבבל, הגלה נבוכדנאצר שבויים רבים ממשפחת המלוכה לבבל (ביניהם דניאל וחבריו). גלות זאת נקראת הגלות הראשונה). הוא גם לקח לבבל רבים מכלי הזהב ששימשו בבית המקדש, והציגם לראווה במקדשי אליליו בתור שלל מלחמה (דהי"ב ל"ו 6-7; דני' א' 1-6).

כאשר ירמיהו המשיך להכריז על העונש הצפוי לעם אם לא יחזור בתשובה, אסר עליו יהויקים לבוא לבית המקדש. הוא חשב שכך יוכל להשתיק את ירמיהו. אבל ירמיהו החל להכתיב את נבואותיו לברוך הסופר, וזה הקריא את הנבואות בבית המקדש (ירמ' ל"ו 7-5). מעשה זה עורר את חמתו של המלך. יהויקים החרים את המגילות, קרע אותן לגזרים ושרף את דברי אלוהים באח שבערה בארמונו (פס' 21-24).

המגילות אומנם נשרפו, אך דבר אלוהים נשאר. מעשהו של יהויקים רק החמיר את המשפט שעמד לבוא. "ירמיהו לקח מגילה אחרת, ויתנה אל ברוך בן נריהו הסופר, ויכתוב עליה מפי ירמיהו את כל דברי הספר אשר שרף יהויקים מלך יהודה באש, ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה" (פס' 32).

יהויקים המרה את פי ה' וסירב לחזור בתשובה. הוא זלזל בדבר אלוהים, ורדף את נביאו (כ"ו 1-15), ולכן נחרץ דינו. מכיוון שיהויקים רדף כבוד מצד הזולת יותר מכול (כפי שניתן להסיק מכך שארמונותיו היו מהודרים ועשירים ביותר), נגזר עליו שאיש לא יספוד לו או יתאבל עליו במותו (כ"ב 18). ומכיוון שיהויקים לא נתן לקבור את אוריה הנביא בצורה מכובדת, נגזר שגופתו תיגרר אל מחוץ העיר ותירקב שם (פס' 19). יהויקים שפך דם נקי כדי להגן על כיסאו, ואלוהים גזר שכיסאו לא יכון עוד לעולם (ל"ו 30). 

יהויכין (מל"ב כ"ד 8-16; דהי"ב ל"ו 9-10; ירמ' נ"ב 31-34)

לאחר מותו של יהויקים הוכתר בנו יהויכין למלך, אך הוא שלט רק מאה ימים לפני שהודח בידי נבוכדנאצר. כמו שקרה עם מצריים 11 שנה קודם לכן, גם בבל לא הייתה מוכנה לסבול כל גילוי של מרד או רצון מצד יהודה להגיע לעצמאות מדינית.

בשנת 597 לפני הספירה שוב כבש נבוכדנאצר את ירושלים, והגלה רבים מתושביה לבבל - זו הייתה הגלות השנייה. נבוכדנאצר הגלה את יהויכין ו-10,000 מאנשי המפתח בממלכה (בית המלוכה, מפקדי צבא, לוחמים, מוזיקאים וכוהנים, וביניהם גם יחזקאל). יחזקאל היה בן דורו של דניאל, והוא ניבא בבבל עד יום מותו. 37 השנה הבאות עברו על יהויכין מאחורי סורג ובריח, בכלא הבבלי השמור ביותר, עד שבנו של נבוכדנאצר הראה מידת-מה של חמלה כלפיו.

כדי להשפיל את העם לקח נבוכדנאצר את אוצרות בית המקדש וארמון המלוכה,  והשמיד אותם (מל"ב כ"ד 13). ירמיהו ניבא שלא תמו מעשי הגזל והשוד (ירמ' כ"ז 22-19), וכך התגשם דבר אלוהים, שנאמר מאה שנה קודם לכן: " 'הנה ימים באים, ונישא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבלה, לא יוותר דבר', אמר ה' " (מל"ב כ' 17).

יהויכין הביא על עצמו קללה היות שבחר ללכת בדרכיו הרעות של אביו. ירמיהו ניבא שבניו של יהויכין לא יִרשו את כס דוד לעולם: "כה אמר ה': 'כתבו את האיש הזה ערירי, גבר לא יצלח בימיו, כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כיסא דוד ומושל עוד ביהודה' " (ירמ' כ"ב 30).

יש להבהיר את משמעות הקללה הזו. לכאורה נראה שהקללה מבטלת את ההבטחה למשיח שיבוא! איך יכול להיות שהמשיח יוולד מבית דוד אם שושלת זו קוללה בכך שתיכרת מכס המלוכה של בית דוד? לידתו של המשיח מבתולה מעידה על התאמה מדהימה בין הקללה לנבואות על המשיח. בתור בנה ה'ביולוגי' של מרים, ישוע הוא נצר 'ביולוגי' לבית דוד, דרך צאצאיו של נתן, בנו של דוד - שושלת אשר לא קוללה. בתור בנו ה'חוקי' של יוסף (שהיה צאצא של יהויכין), ישוע קיבל את כל הזכויות החוקיות של בית המלוכה, בית דוד, בלי שקללתו של יהויכין תהיה תקפה לגביו. בדמותו של ישוע הדברים מצטמצמים לאדם אחד, לאחד מבניו של דוד, שניתנה לו הסמכות לשבת על כס המלוכה של ישראל ולמלוך לעולם מירושלים.   

צדקיהו (מל"ב כ"ד 17-כ"ה 21; דהי"ב ל"ו 11-13; ירמ' נ"ב)

נבוכדנאצר הכתיר את צדקיהו (שנקרא קודם מתניה, בנו הרביעי של יאשיהו) למלך  על יהודה, אך לא העניק לו כל סמכויות. כדי להבטיח את נאמנותו של צדקיהו הכריח אותו נבוכדנאצר להישבע לפני אלוהים שבועת אמונים לבבל (דהי"ב ל"ו 13; יחז' י"ז 13).

הרדיפות אחר ירמיהו הנביא לא פסקו גם תחת שלטונו של המלך החדש. מפקדים בשירותו של צדקיהו עצרו את ירמיהו באשמת ריגול לטובת הבבלים, היכו והשליכו אותו לכלא יהונתן, שם הוא כמעט מת בשל מצבו הגופני הקשה (ירמ' ל"ז 13-16). מאוחר יותר השליך אותו צדקיהו לבור (ירמ' ל"ח 6) שהיה בחצר המטרה, וגם שם הוא כמעט מת מרעב ותשישות.

אבל למרות כל העובדות שהצביעו על המשפט שהחל (הגלות, חילול בית המקדש והתגשמות דברי הנביאים), צדקיה המשיך לעשות את "הרע בעיני ה' אלוהיו" (דהי"ב ל"ו 12). גם הרוע התפשט כאשר העם "הרבו למעול מעל ככל תועבות הגויים... ויהיו מלעיבים במלאכי האלוהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו, עד לאין מרפא" (דהי"ב ל"ו 14-16). 

בשנה התשיעית למלכות צדקיהו הפר המלך הסורר את שבועתו לאלוהי האמת, והחליט למרוד בבבל. סבלנותו של אלוהים פקעה. משפט הצדק לא איחר לבוא. נבוכדנאצר תקף את ירושלים ודיכא את המרד החדש. לאחר מצור שנמשך שנה וחצי נפלה ירושלים בשנת 586 לפני הספירה. אירוע זה נרשם בדברי הימים של מלכי ישראל ויהודה (מל"ב כ"ה 4-3) כאירוע שבו נפלה העיר ירושלים בתשיעי לחודש תמוז. צדקיה ואנשיו ברחו מהעיר בחשכת הליל, כדי להסתתר בערבה. המלך נתפס לבסוף ליד יריחו, והובא לרבלה שבבבל, שם עמד להישפט על ידי נבוכדנאצר. בבבל צפה צדקיהו בהוצאה אכזרית להורג של בניו. הבבלים ניקרו את עיניו מיד אחר כך, וכך - מראות הזוועה של בניו שהוצאו להורג נשארו צרובים בעיני רוחו עד יום מותו.

לאחר כל מסעות ההרג השלים צבא בבל את משימתו בירושלים. חומות העיר החזקות ניזוקו עד לאין ערוך. במשך ארבעה ימים הבעירו הבבלים את ארמונות משפחת המלוכה ושרפו את בתי העשירים. הם בזזו מבית המקדש את כל חפצי הזהב, הכסף והנחושת, ולבסוף הרסו עד היסוד את הבית שבו בחר אלוהים לשכון.

ירמיהו היה עד לאסון הזה של עמו. הוא לא רק תיעד את האירועים (ירמ' נ"ב), אלא גם את היסורים שהיו כרוכים במשפטו של אלוהים. הזוועות והכאב נחקקו בלבו של ירמיהו, והוא ביטא אותם בעוצמה וברגש רב. ביטוי למועקה שלו ניתן בקינתו על עמו ועל העיר ירושלים: "כלו בדמעות עינַי... על שבר בת עמי" (איכה ב' 11). 

במשך שבעים שנה נגזר על העם להיות שבוי בארץ זרה, לשבת על נהרות בבל ולבכות: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" (תהל' קל"ז 5).

שאלת השאלות (דבר' ו' 5-9)

הסיבה האמיתית לגלות בבל היא מאוד פשוטה. כאשר מקלפים את השכבות החיצוניות שמפרטות את הסיבות לגלות (פוליטיקה בינלאומית, המצב הכלכלי ביהודה, המיקום הגאוגרפי, התרבות והמנהגים הדתיים), מגלים שבמרכזן עומדת סיבה רוחנית: בני ישראל לא אהבו את אלוהים. הנביאים הזהירו את העם במשך 150 שנה, שאם לא יחזור בתשובה, יוגלה מארצו. חוסר האהבה הזה גרם ליהודה למרוד באלוהים "עד לאין מרפא" (דהי"ב ל"ו 16), כך שהגלות הייתה בלתי נמנעת.

כמה חשוב שנאהב את אלוהים? לפי כתבי הקודש, זהו לב לבם של החיים. בזכות אהבת אלוהים היה יאשיהו הטוב שבמלכים: "כמוהו לא היה לפניו, מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו" (מל"ב כ"ג 25). האהבה לאלוהים בכל לבנו היא מצווה קדושה בתורה (דבר' ו' 5). הייתה זו מצוותו האחרונה של משה לפני מותו (דבר' ל' 15-16), ולדברי ישוע, זוהי גם המצווה הגדולה ביותר, שעליה תלויים כל התורה והנביאים (מתי כ"ב 36-40). 

מצוותו של אלוהים היא ברורה: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דבר' ו' 5). אנחנו צריכים לאהוב את אלוהים, אבל כיצד? כיצד זה צריך לבוא לידי ביטוי?

האחריות לאהוב את אלוהים היא אישית, ומוטלת על האדם עצמו. זו מצווה שאף אחד אינו יכול לקיים עבורנו. 

איכות אהבתנו לאלוהים אינה נמדדת על ידי הרגשת החמימות שמציפה אותנו, על ידי פרפרים בבטן או גיבובי מילים. היא נמדדת על ידי המחויבות והמסירות היומיומית שלנו. 

אהבת אלוהים צריכה להיות בלבנו, בנפשנו ובמאודנו. הכתוב לא אומר: "ואהבת את ה' אלוהיך עם לבבך", אלא "בלבבך", כלומר, עלינו לאהוב את אלוהים בצורה עמוקה בכל מרכיבי ישותנו והווייתנו.

עלינו לאהוב את אלוהים בכל לבנו

בכתובים, מרכז המחשבות הוא הלב. זהו מקומן של הדעת, של ההבנה, של הכוונות ושל התוכניות: "ועת ומשפט ידע לב חכם" (קהלת ח' 5). הלב הוא מקום מושבו של הרצון. פרעה הקשיח את לבו כשהתנגד לאלוהים. הלב הוא מקום מושבו של האופי שלנו: "כַּמַים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז 19).

עלינו לאהוב את אלוהים בכל נפשנו

בכתובים, הנפש היא מרכז אישיותנו ותחושותינו. זהו המקום שבו נמצאות המשאלות שלנו, התשוקות והערגות: "כאייל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוהים " (תהל' מ"ב 2). הנפש היא שמרגישה אהבה (שה"ש א' 7), שנאה (שמ"ב ה' 8), שמחה (תהל' פ"ו 4) ועצב (איוב כ"ז 2). 

עלינו לאהוב את אלוהים בכל מאודנו

המילה מאודנו - אין לפרשה ככוח אלא כשפע ושלמות. מילה זו מדברת על מעשינו ועל כוחות הנפש שלנו, הנובעים מהחלטות לבנו. 

אם כן, אפשר לומר שכאשר אנו מתכננים תוכניות, עלינו לאהוב את אלוהים בכל לבנו, כאשר אנו חולמים ומקווים למשהו, עלינו לאהוב את אלוהים בכל נפשנו, וכאשר אנו שואבים כוחות כדי לעשות מעשה, עלינו לאהוב את אלוהים בכל מעשינו, בכל מאודנו. חותם אהבתנו לאלוהים צריך להיראות בכל תחום: לבנו (מה שאנו חושבים), נפשנו (מה שאנו מרגישים) ומאודנו (מעשינו).

אהבה וציות לתורת אלוהים מבטאים את אהבתנו אליו (תהל' קי"ט 46-48). ומתי עלינו לאהוב את אלוהים? (דבר' ו' 6-9). עלינו לאהוב אותו תמיד: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך" (פס' 6). עלינו לאהוב את אלוהים בכל פעילותנו היומיומית: "ושיננתם לבניך, ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך" (פס' 7). אל לנו לתת לאהבתנו לאלוהים להתקרר: "וקשרתם לאות על ידֶךָ והיו לטוטפות בין עיניך; וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (פס' 8-9). אהבתנו אליו צריכה להיות חלק בלתי נפרד מחיינו היומיומיים. אין היא אוסף של מילים ריקות.

הברכות הן מנת חלקם של אלה שאוהבים את אלוהים, והן יקרות עד לאין ערוך.  אלוהים ישמור את אלה שאוהבים אותו: "שומר ה' את כל אוהביו" (תהל' קמ"ה 20). הם יזכו לכתר החיים "אשר הבטיח האדון לאוהביו" (יעקב א' 12).  הברכות שניהנה מהן הן מעל ומעבר למה שעולה על דעתנו: "עין לא ראתה ואוזן לא שמעה ולא עלה על לב איש כל אשר הכין האלוהים לאוהביו" (קור"א ב' 9).

הלקחים שניתן להפיק מגלות יהודה קשורים אלינו בקשר ישיר. הכתובים אומרים בבירור מהו לב לבם של החיים. ההישג הנעלה בחיים אינו הישג כלל, אם אינו מטפח את מערכת היחסים שלנו עם אלוהי האמת. המטרה הנעלה ביותר אינה מטרה שאליה אנו מגיעים אפילו אחרי שנים של עבודה קשה ומאמץ, אלא אם כן היא כרוכה במחויבות להקדיש את עצמנו לאלוהים, מחויבות שצריכה להתחדש כל ימי חיינו. המשמעות הנעלה ביותר אינה סוד כמוס שקשה לגלות, אלא סוד שגלוי לעינינו בכתבי הקודש. החוויה הנעלה ביותר אינה מוגבלת לקבוצת אנשים מצומצמת, אלא היא ביטוי של רצון אלוהים.

הדבר החשוב ביותר לאלוהים בחיינו היום, מחר, בשבוע הבא, בעוד חמש שנים ולנצח הוא שנאהב אותו בכל לבנו, נפשנו, מאודנו, הווייתנו ומעשינו. זה היה רצונו עבור יהודה, וזה רצונו עבורנו. זוהי התגובה ההגיונית היחידה שעלינו להפגין, למען האחד שעשה כל כך הרבה עבורנו (רומ' י"ב 1), למען האחד שאהב אותנו כל-כך עד ששלח את בנו יחידו למעננו.

המאמר The Kings of Judah: The Final Days

מתוך Zion's Fire, May-June 2003

מי שלא למד לציית, לא יוכל להיות מנהיג טוב (אריסטו)