עבודת הבשורה – מהי?

מאת איתן קשטן

דינם של אנשים להישפט לפני אלוהים. לכן עלינו לבשר להם את בשורת המשיח ולהתפלל עבורם

אנחנו קוראים לה "המצווה הגדולה". אני מתכוון לחמשת הפסוקים האחרונים בבשורת מתי. אבל האמת היא שהם לא רק הפסוקים "האחרונים". במידה רבה מדובר על השיא של הספר כולו.

כמובן, איננו יכולים לומר שהפסוקים האלה חשובים מאחרים. אבל אנחנו כן יכולים לומר שכל הבשורה, כל פועלו של ישוע עלי אדמות, כל תוכניתו של אלוהים, מתבטאים בחמשת הפסוקים היקרים הללו:

"הלכו אחד עשר התלמידים לגליל, אל ההר אשר אמר להם ישוע. כשראו אותו השתחוו לו, אבל היו כמה שהספק קינן בלבם. ניגש ישוע לדבר אתם ואמר: 'ניתנה לי כל סמכות בשמים ובארץ. על כן לכו ועשו את כל הגויים לתלמידים, הטבילו אותם לשם האב והבן ורוח הקודש, ולמדו אותם לשמור את כל מה שציוויתי אתכם. הנה אִתכם אני כל הימים עד קץ העולם' " (מתי כ"ח 16-20).

כדי להבין את תוכניתו של אלוהים עלינו להבין את הפסוקים האלה, וכדי לפעול על פי תוכניתו, עלינו ליישם הלכה למעשה את מה שנאמר בהם.

אחרי הכול, הפסוקים האלה מגדירים את המשימה של הקהילה המשיחית. נניח שהיינו שואלים אנשים מהי המטרה שלשמה הקים אלוהים את קהילת המשיח. אילו תשובות היינו מקבלים?

יש כאלה שהיו אומרים שהקהילה נועדה לשמש כמקום שבו המאמינים נפגשים זה עם זה. "כך אנחנו בונים זה את זה", הם יאמרו. אחרים יאמרו שהקהילה נועדה להרחיק אותנו מהעולם, כדי שנבטא זה כלפי זה את אהבת המשיח. התשובות האלה נכונות, אבל הן לא האמת כולה.

ישנם אנשים שיאמרו שהקהילה נועדה ללמד את דבר אלוהים. אחרים יאמרו שתפקיד הקהילה הוא להתפלל ולשיר לכבוד אלוהים. גם זה נכון, אבל לא די בכך. כל התשובות האלה מגדירות את הפעילות של הקהילה, אבל לא את המשימה שהוטלה עליה. אף אחת מהן אינה מסבירה מדוע אנחנו פה. הרי אם המשימה שהוטלה עלינו היא שמירה על קשר עם מאמינים אחרים, לימוד דבר אלוהים, או אפילו שירה והלל –את כל אלה הרי נוכל לעשות טוב יותר בשמים, במחיצת אלוהים. הקשר שלנו עם מאמינים אחרים יהיה מושלם במלכות השמים, וכך גם התפילות וההלל שלנו. כשנהיה במלכות השמים נכיר היטב את אלוהים, כך שגם לימוד דברו כבר לא יהיה עניין מרכזי. אילו זאת היתה המשימה העיקרית של הקהילה, אלוהים היה לוקח אליו כל מאמין ברגע שהוא נולד מחדש. אבל הוא בחר להשאיר אותנו בעולם, ואם כך, כנראה שהמשימה של הקהילה אמורה להתממש דווקא בעולם.

המניע

אם כך, נחזור רגע לתוכניתו של אלוהים – למצווה הגדולה.

כתבי הקודש אומרים שכל דבר נועד לפאר את אלוהים. אלוהים בחר בנו לפני שיסד את העולם "לתהילת כבוד על חסדו... כדי שנהיה לתהילת כבודו" (אפס' א' 12,6). המטרה החשובה ביותר של הקהילה היא לפאר את אלוהים. זו גם הסיבה שישוע בא לעולם. הוא בא להראות "את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו" (יוח' א' 14). ישוע בא לעולם כדי לפאר את האב, ואת המטרה הזאת הוא הציב גם בפני הקהילה. זוהי המטרה, אבל מהי  המשימה? או, במילים אחרות, כיצד עלינו לפאר את אלוהים?

המשימה

התשובה לשאלה צומחת מתוך ההיסטוריה האנושית. כולנו זוכרים שאדם וחווה חטאו. העובדה שהם התחבאו מיד אחר כך מעידה על כך שהם היו מודעים לחטאם. בעצם, מן הראוי היה שהם יקראו לאלוהים ויאמרו: "איֶכָּה? חטאנו, מה נעשה עכשיו?". אבל הכתובים אומרים שאלוהים הוא שיזם את חידוש הקשר וקרא: "אדם, איכה?" (ברא' ג' 9). בעצם אנחנו רואים שמיד לאחר החטא הראשון אלוהים פעל כדי להושיע את החוטאים.

מדוע? משום שאין חוטא שדורש את אלוהים מיוזמתו - אף לא אחד (רומ' ג' 9-18). אלוהים הוא שיוזם כדי שחוטאים יוושעו, הוא זה שאומר: "הצמא יבוא נא, והחפץ יקח נא מים חיים חינם" (התג' כ"ב 17). אלוהים אומר שהוא אינו חפץ במות הרשע, אלא בשובו מרשעתו (יחז' י"ח 23). עד כמה זה חשוב לאלוהים? עד כדי כך שנתן את בנו יחידו. עד כדי כך שהוא לבש בשר, נטל דמות של עבד וציית עד מוות (פיל' ב' 5-8).

הישועה הגדולה הזו אינה רק נחלתו של עם ישראל. בבראשית י"ב 1-3 נאמר שאלוהים החליט לברך אומה שלמה, ושדרך האומה הזו הוא הבטיח לברך את כל העמים. הוא מעולם לא בחר בישראל כדי שרק הם יוושעו, אלא כדי שיהיו "אור לגויים", כדי שישועתו תגיע עד קצות הארץ (ישע' מ"ט 6).

אם כך, המטרה היא לפאר את אלוהים, המשימה היא להפיץ את בשורת המשיח מפני שאלוהים מתפאר כשחוטאים נושעים. כשאנשים עוברים מחושך לאור, ממוות אלי חיים, כשחטאיהם נסלחים – אז אלוהים מתפאר. תפארתו מתגלה בכל פעם שמתגלים אהבתו האין- סופית וקורבנו המושלם.

לכן, מי שבאמת רוצה לפאר את אלוהים חייב לאהוב את האובדים, כפי שאלוהים אהב אותנו כשעוד היינו אובדים – שרויים בחטאינו. מדובר במהפכה. אסור לנו לאהוב את החטא, אבל אנחנו בהחלט צריכים לאהוב את האובדים, את אלה שחוטאים לאלוהים. הרי ישוע אהב אותנו ואף מסר את נפשו בעדנו כשאנחנו היינו שרויים בחטאינו. הנקודה הזאת חיונית להבנת הבשורה: אלוהים האב אהב את העולם ולכן בחר להושיע חוטאים. הוא שלח את בנו יחידו למען יוושעו כל אלה שמאמינים בו! בן אלוהים אהב את העולם ומסר את נפשו בעד האובדים, כדי לקנות אותם בדמו ולהביאם כבנים לאביו שבשמים. ואנחנו נשלחים אל העולם, אל החוטאים, כדי להציג בפניהם את הבשורה ולהפציר בהם לחזור בתשובה. המשימה שלנו זהה לזו של המשיח, והמשימה  של המשיח זהה לזו של האב. נכון שזה מדהים?

כפי שאמרנו, המניע הוא אחד ויחיד – לפאר את אלוהים. זו הסיבה שבגללה ישוע בא לעולם וזו הסיבה שבגללה אנחנו חיים בעולם. וגם המשימה היא אחת - להשיב רשעים מרשעתם כי כך אלוהים מתפאר. הקשר הזה עולה בבירור מתפילתו של ישוע עבור תלמידיו: "גיליתי את שמך לאנשים אשר נתת לי מן העולם... אינני מבקש שתיקחם מן העולם, אלא שתשמרם מן הרע... אני בהם ואתה בי כדי שיושלמו להיותם אחד, למען ידע העולם כי אתה שלחתני ואהבת אותם כמו שאהבת אותי" (יוח' י"ז 23,15,6).

ישוע בעצם אומר כאן שהקהילה, התלמידים, מבינים את המשימה שלהם. אנחנו שייכים לאלוהים, ולכן המטרה שלו היא המטרה שלנו, המשימה שלו היא המשימה שלנו! שימו לב לפסוק 18: "כמו ששלחת אותי אל העולם, כן גם אני שלחתי אותם אל העולם". המפתח כאן הוא המילה "כמו". ישוע שולח אותנו, את כולנו, אל העולם, כדי לבצע את אותה משימה שהוא בא לבצע ובגלל אותה מטרה – כדי לפאר את אלוהים על ידי החזרת חוטאים בתשובה.

כמה מדהים שעלינו לבצע את אותה משימה שלשמה ישוע בא לעולם. נכון, קשר עם מאמינים אחרים הוא דבר חשוב, הלל הוא דבר חשוב, לימוד הכתובים הוא דבר חשוב – אבל כל אלה הם כלים שנועדו לעזור לנו בביצוע המשימה. הרי לא נוכל לבשר את הבשורה אם לא נשתף פעולה עם אחינו לאמונה. לא נוכל לבשר אם לא נדע להלל את אלוהים. לא נוכל לבשר אם לא נכיר את דבר אלוהים. לא נוכל לבשר אם לא נהיה קדושים ואם אורח חיינו לא יתאים לתוכן הבשורה. רק כך נוכל לפאר את אלוהים באמת!

אבל אילו כל הדברים האלה היו תמצית המשימה של הקהילה, אלוהים היה מוציא אותנו מפה מיד לאחר שחזרנו בתשובה. אנחנו פה כדי להביא את הבשורה לכל מקום – לשכן ממול, לחברים בעבודה, לכפר קטן בגליל, לערים השונות בישראל, לכפרים נידחים באפריקה ולערים הגדולות במערב אירופה. אין סיבה אחרת שבגללה אלוהים השאיר אותנו בעולם הזה. שאול השליח אמר: "לחיות פירושו המשיח, ולמות פירושו רווח. אך אם לחיות בגוף – הרי זה בשבילי עבודה פורייה" (פיל' א' 21-22). על איזו עבודה פורייה הוא דיבר? שאול הכשיר את המאמינים כדי שהם יוכלו לצאת וללמד אחרים (טימ"ב ב' 2).

הכשרה

אי אפשר לבצע את המשימה הקדושה שהוטלה עלינו בלי הכשרה מתאימה. אל תבינו אותי לא כהלכה. כל אדם מסוגל ואף חייב לספר על המשיח. על כל אדם להיות פתוח באשר לאמונתו ולתקווה שבלבו. אבל כתבי הקודש גם מדברים על אנשים שמקדישים את חייהם להפצת הבשורה, בארץ או בחו"ל. אנשים שרוצים להפיץ את הבשורה מבוקר עד ערב זקוקים להכשרה מיוחדת. הרי לא כל אדם יכול להיות רועה הקהילה, וכך גם לא כל אדם יכול להיות מבשר. עלינו לזכור שהמשיח ציווה על הקהילה ללכת ולבשר. אבל כיצד עושים זאת? לאיזו הכשרה זקוקים אותם מבשרים?

הבה נחזור למתי כ"ח.

אותם מבשרים חייבים להכיר בריבונותו של אלוהים.

לפני שישוע ציווה את שציווה הוא אמר: "ניתנה לי כל סמכות בשמים ובארץ, על כן..." (פס' 18-19). אני נזכר ביום שבו פגשתי מאמינים לראשונה בחיי. היה זה בכפר קטן בארצות הברית. אותם אנשים עסקו בהכשרת מבשרים, שהתכוננו לצאת עם הבשורה למדינות העולם השלישי באפריקה. ההשכלה והחריצות שלהם עוררו את ההערכה שלי, ובשלב מסוים הצעתי להם לעזוב את הכפר הקטן שבו הם חיו ולבוא אתי לאחת הערים הגדולות כדי "לעשות כסף". התשובה שלהם הייתה לא!

לא הבנתי מה הם מוצאים באורח החיים המוזר הזה: בלי חשמל, בלי מים, בלי קניונים גדולים, בלי מסעדות טובות. אבל הם אמרו לי: "אלוהים קרא לנו לעבודה הזאת ולכן זה מה שאנחנו עושים!".

באותם ימים לא האמנתי באלוהים ולכן הדברים שלהם נשמעו לי מאוד מוזרים. אבל היום אני יודע שהם צדקו. על כולנו לבשר את הבשורה במקום שבו אנחנו נמצאים, אבל אלה שיוצאים לבשר במקומות אחרים, אלה שממלאים את יומם בעבודה הזו, חייבים לדעת שאלוהים הוא זה שקרא להם למלאכה. כולנו גם צריכים ללמד את כתבי הקודש במקום שבו אנחנו נמצאים. כל אחד מאתנו, למשל, צריך ללמד את משפחתו, את עמיתיו, את שכניו – בכל פעם שנקרית בדרכו ההזדמנות. אבל לא כל אחד יכול להיות רועה קהילה. רועה הקהילה חייב לדעת שאלוהים הוא זה שקרא לו לתפקיד. במילים אחרות, מישהו שיודע מעל לכל ספק שישוע קיבל לידיו כל סמכות בשמים ובארץ, ושהוא זה שקרא לו לתפקיד.

אנשים שנקראו לבשר את הבשורה במשרה מלאה צריכים לעבור הכשרה שתפתח אצלם את ההכרה בריבונות המשיח. זה לא עניין פשוט. הם צריכים ללמוד את הכתובים, להתנסות בדברים מסוימים, להיחשף לסיפורים אודות מעשי אלוהים, משום שברגע האמת, הדבר היחיד שיעמוד לרשותם הוא אותו מידע.

מי שמפיץ את הבשורה במקומות נידחים לא תמיד חש את ריבונות אלוהים, ובכל זאת עליו לדעת תמיד שאלוהים הוא ריבון. מבינים את ההבדל? מי שחבר בקהילה קטנה, או מי שחי במקום שאין בו כל קהילה, לא נהנה מהאפשרות לפנות למאמין בוגר שיעודד אותו ברגעים הקשים, שינחם, שיגער. במצבים כאלה, הכול תלוי בהכרה שלנו בריבונות אלוהים. לכן, אם הקהילה רוצה לשלוח מישהו שיעסוק בהפצת הבשורה במקומות שבהם הבשורה עוד לא נשמעה, עליה להכשיר אותו וללמד אותו, אחרת הוא לא יחזיק מעמד.

מה על המבשר לעשות?

לפני שנעסוק בתפקידו של המבשר כדאי לשים לב לשתי המילים שפותחות את פסוק 19: "על כן". כל מה שנאמר אחריהן מבוסס על העובדה שלישוע ניתנה כל סמכות. המשימה של הקהילה היא: "עשו את כל הגויים לתלמידים, הטבילו אותם לשם האב והבן ורוח הקודש ולמדו אותם לשמור את כל מה שציוויתי אתכם" (פס' 19-20).

לאן על המבשרים ללכת?

 התשובה, אל כל הגויים. המאמינים שחיים בישראל נהנים משירותיהם של מבשרים רבים שמגיעים לכאן מחו"ל. חלקם יסדו קהילות ואחרים מסייעים לארגונים וליוזמות שונות בארץ. אבל האם לא ראוי שנשלח מאמינים מישראל כדי לבשר לגויים? האם המצווה של ישוע נועדה לכל העולם, רק לא לנו? למרבה הצער, אנחנו מרוכזים בעצמנו יותר מאשר במשימה שהמשיח הטיל עלינו. הוא ציווה עלינו לשלוח מבשרים לכל העולם, לא רק למקומות שקל לחיות בהם, אלא גם למקומות חמים, שאין בהם מים זורמים, חשמל, והנורא מכול... טלפונים סלולאריים. ישוע לא אמר שעלינו להפיץ את הבשורה רק במקומות נוחים, אלא להגיע אתה אל כל הגויים. רק כך הבשורה תגיע בסופו של דבר לכל לשון ולכל שבט ולכל עם.

לא מדובר במשהו פשוט. נניח שאתם רוצים לוודא שהבשורה מגיעה לרוסיה למשל. עליכם לאתר אדם מתאים, להכשיר אותו כך שיתמצא היטב בכתבי הקודש ויוכל לשרוד ברוסיה. עליו ללמוד גם את השפה ואת המונחים החשובים הדרושים ללימוד כתבי הקודש ברוסית.

על המבשר "לעשות תלמידים"

מה זאת אומרת לעשות תלמידים? ננסה קודם כול להבין מה זה לא. ישוע לא ציווה שנעשה פרופסורים, אלא תלמידים. לכן, עלינו להפציר באנשים שאנחנו מגיעים אליהם להיענות לבשורה, להפוך לתלמידיו של ישוע. אני ידוע שזה נשמע מוזר ולא כל-כך פשוט. חשבו לרגע, מהי אותה בשורה שעלינו לבשר? במילים אחרות, מה חייב האדם לדעת ולהאמין כדי להיוושע?

מי שיוצא לבשר במקום נידח חייב להעביר את המסר בצורה ברורה, ולהבחין בין עיקר לטפל. הבעיה היא שזה נשמע פשוט יותר ממה שזה במציאות. הרי הבשורה אומרת ש"אין צדיק – אין גם אחד". הבשורה אומרת שכל בני האדם שלא נושעו הם בני מוות ובני זעם. תארו לכם שהיה מגיע אלינו אדם ממקום מרוחק ובפיו המסר: "כולכם עומדים להיענש משום שאתם אנשים רעים. תקוותכם היחידה היא לשמוע את מה שאני אומר לכם". מה היינו חושבים עליו? למה אנחנו חושבים שכאשר אדם מהמערב מגיע לאפריקה זה שונה? הרי לאפריקנים יש קודים משלהם. מה הטעם בכמה חבר'ה ש"נוחתים" על כפר נידח במוזמביק ומספרים שם על המשיח? הרי לא נוכל לעשות תלמידים אם האנשים לא יקשיבו לנו. לכן, לוקח זמן להפיץ את הבשורה.

איך עושים תלמידים? שאול כתב לתסלוניקים: "אתם הלכתם בעקבותינו ובעקבות אדוננו וקיבלתם את דבר הבשורה בתוך סבל רב, בשמחת רוח הקודש. בכך הייתם מופת לכל המאמינים אשר במקדוניה ואכיה. הן מכם יצא שמע דבר ה'... בכל מקום נתפרסמה אמונתכם באלוהים... שכן הם בעצמם מספרים כיצד קיבלתם אותנו וכיצד פניתם מן האלילים לאלוהים כדי לעבוד אל חי ואמיתי" (תסל"א א' 6-9).

שימו לב לסדר של הדברים. התסלוניקים התרשמו מאורח החיים של שאול וחבריו והלכו בעקבותיהם. אורח חייהם היה מיוחד במינו, דוגמה ומופת. רק אחרי ששאול וחבריו ניהלו אורח חיים כל-כך יוצא דופן, יצא שמע דבר ה'. אתם מבינים? אי אפשר לרתום את העגלה לפני הסוסים. אם אנחנו רוצים שאנשים יהיו מוכנים לשמוע אותנו, עלינו להפגין את הבשורה בחיי היום-יום שלנו. לא די לדבר במילים יפות. מדי פעם מגיעות לישראל קבוצות נוער או סטודנטים, שמבקשים "לעזור בעבודת הבשורה". האמת היא שהם לא ממש יכולים להשפיע משום שאיש אינו מוכן להקשיב לזר שבא לרגע. אלוהים אומנם עשוי להשתמש גם בהם. כולנו הרי נעזרים בהם. אבל זוהי לא הדרך הטבעית. את עבודת הבשורה חייבים לעשות האנשים שגרים באזור.

לפני כשנה וחצי נסעתי עם קבוצת הנוער של הקהילה לאזור נידח בקניה כדי "לסייע למבשרים שם". אבל האמת היא שאני יודע שלא תרמנו הרבה. רק הקשינו על האחים שעובדים שם. אל תבינו אותי לא נכון, עבדנו קשה ואפילו הקמנו שתי סככות צל עבור התושבים. אבל אותם מבשרים נאלצו לארח אותנו, לבשל עבורנו, וכשעזבנו, הם היו צריכים להסיע אותנו במשך שלושה ימים עד שהגענו לשדה התעופה בניירובי. הביקור בקניה היה נפלא, אבל לא על זה דיבר ישוע כשהוא ציווה עלינו לעשות את הגויים לתלמידים. בעצם הנסיעה נועדה בראש ובראשונה לטפח את בני הנוער שלנו ולחזק את הקשר עם אותן משפחות שמשרתות בקניה. רצינו שבני הנוער שלנו יראו את מעשי אלוהים. אבל אי אפשר להגיע ללבם של המקומיים בתוך שבועיים, חודש, שנה או אפילו שנתיים. כדי להגיע אליהם עלינו לחיות בקרבם, לגור שם, להזדהות עם קשיי היום-יום שלהם, לסבול מאותן מחלות, לאהוד את אותה נבחרת כדורגל. רק כך נוכל להרוויח את הזכות לדבר עם האנשים על נושאים שהם ברומו של עולם.

המבשר צריך להטביל

אינני חושב שהטבילה היא הדבר העיקרי. מה שחשוב זה שעל המבשרים, אלה שנוסעים אל הגויים, לייסד קהילות. הם אינם אמורים להתייחס לטבילה כאל עניין של מה בכך. הרי איננו טובלים אנשים רק משום שהם אומרים "אני מאמין". ברוב הקהילות בוחנים את האנשים לפני כן, משוחחים אתם, במקרים רבים מלמדים אותם קורס מיוחד. טבילה איננה משהו שעושים כלאחר יד. לכן אין כל היגיון בכך שאנשים עוברים ברחוב, מחלקים עלונים ונעלמים. אין כל טעם שהם ישבו בכפר מסוים במשך כמה חודשים, ואחר כך יפרדו לעד מהאנשים ששמעו את הבשורה מפיהם. כשאנחנו שולחים אנשים לקצה העולם, למקומות שאין בהם מאמינים, עלינו לוודא שהם מסוגלים לייסד קהילות. עליהם לעמוד בדרישות שאלוהים מציב בפני אלה שמעוניינים למלא תפקיד של זקן קהילה.

על המבשר ללמד את כל מה שישוע ציווה

זהו המשך של מה שנאמר קודם. הבשורה לא הפכה את האנשים ששמעו אותה לידענים, אלא לתלמידים. ותלמידים, מעצם הגדרתם, זקוקים למורה. כמה זמן לוקח להכשיר מנהיגים בקהילה? בארץ זה לוקח כמה שנים טובות. וזה בסביבה שבה כולנו מדברים אותה שפה ומכירים את אותה תרבות. ישוע לא ציווה עלינו ללכת ולספר עליו ואחר כך להמשיך בדרכנו. הוא אמר לנו, לקהילה כולה, שעלינו ללכת אל הגויים, לספר להם אודות המשיח, להקים קהילות וללמד את התלמידים את מצוותו. את המשימה הזאת אי אפשר לבצע בתוך כמה חודשים של נסיעת הרפתקאות באפריקה.

העיקרון הזה עולה בבירור מדרך הפעולה של שאול באפסוס: "הוא נכנס לבית הכנסת ודיבר באומץ לב. במשך שלושה חודשים טען ושכנע בעניין מלכות אלוהים. יש שהקשו לבבם וסירבו להאמין, ודיברו רעות על הדרך ההיא באוזני הקהל. לכן פרש מהם בהבדילו מתוכם את התלמידים, ויום יום דיבר באולם המדרש של טירנוס. כך זה היה במשך שנתיים" (מה"ש י"ט 8-10). רואים? לאחר ששאול בישר את הבשורה הוא לא קם והלך. הוא נשאר שם שנתיים, ולימד כל יום! ומה ששאול, שזכה להתגלות כל-כך יחודית של אלוהים, עשה במשך שנתיים, יקח לנו שנות דור.

אם כן, המבשר חייב להיות בעל יכולת, בעל ידע ובעל נכונות להישאר במקום שאליו הוא נקרא. הבשורה לא תוכרז בלי נכונות להתמיד. הרי איש מאתנו לא היה מקבל לקהילה רועה שהגיע לחודש, לשנה או לשנתיים. אנחנו רוצים רועה שבא לזמן ממושך, כדי שיוכל לשרת את המאמינים ולספק את צורכיהם. ואם כך, למה נדמה לנו שנוכל לשלוח לכפר במזרח הרחוק חבורה של צעירים שישובו לכאן בתוך חודשים ספורים?

באמת שאין לי דבר נגד נסיעות קצרות מועד. אבל חשוב שנבין שהנסיעות האלה משרתות את הנוסעים ואת הקהילה שלהם, ולא את הפצת הבשורה בין הגויים. אם זו המטרה, זה מצוין. אבל אין כל קשר בין נסיעה כזאת לבין המצווה של ישועה ללכת אל הגויים. הביקור של קבוצת הנוער בקניה הביא ברכה גדולה לאלה שהשתתפו בו ולקהילה כולה. אנחנו מודים למשפחות שאירחו אותנו שם. אבל אין לנו ספק שבסך הכול היינו נטל ושלא הבאנו תועלת רבה. לא הועלנו כמעט מבחינה רוחנית, פרט אולי למעט עידוד. אני בטוח שאחרי שעזבנו הם נשמו לרווחה. אתם מבינים? הם שירתו אותנו, לא אנחנו אותם!

אם כך, מה תפקידה של הקהילה ששולחת מבשרים מטעמה?

כפי שאמרנו, המשימה העיקרית של הקהילה היא להפיץ את הבשורה. לכן עליה לאתר את האנשים המתאימים, להכשיר אותם, ולשלוח אותם עם הבשורה כדי לייסד קהילות ולחזק קהילות קיימות. יוחנן כתב על אלה שעמלים בעבודת הבשורה: "למען השם יצאו לדרך, ולא לקחו דבר מן הגויים. על כן חובה עלינו לתמוך באנשים כאלה, כדי שנהיה שותפים לעבודה בשירות האמת" (יוח"ג 7-8).

המבשרים שנוסעים למקומות מרוחקים אינם לוקחים דבר מהגויים - מהלא-מאמינים שאותם הם נוסעים לשרת. זוהי נקודה חשובה. בעניין הזה יש לקהילה תפקיד חשוב. עליה לוודא שהמבשרים שהיא שולחת מסוגלים לבצע את תפקידם ולהקפיד שהם מבצעים נאמנה את המשימה שהוטלה עליהם. על הקהילה לספק להם הכשרה נאותה לפני שהיא שולחת אותם, ולספק את כל צורכיהם החומריים והרוחניים לאחר שהם נשלחו.

לא כל האנשים בקהילה יכולים לצאת ולבשר במקומות נידחים. הרי אלוהים קורא לכל איש ולכל משפחה למלא את יעודם. ישנם כאלה שיעודם שונה, אבל כולנו גוף אחד. על הקהילה להירתם כדי לעזור במילוי המצווה שישוע הטיל עלינו - לעשות תלמידים. הקהילה צריכה לתמוך באלה שנענים לקריאה ומוכנים לצאת לשדות המוכנים לקציר. אם נתמוך  בהם, נהיה כולנו שותפים שווים במילוי המצווה. כולנו ניטול חלק במשימה וגם בברכה.

סיכום

1.      המטרה של הקהילה היא לפאר את אלוהים.

2.      המשימה שמוטלת על הקהילה היא לבשר את הבשורה בכל העולם.

3.      אלוהים מתפאר כשחוטאים חוזרים בתשובה.

4.      על כל חברי הקהילה לבשר, אבל ישנם כאלה שאלוהים קרא להם לשרת כמבשרים.

5.      על הקהילה להכשיר את המבשרים ולעזור להם להכיר בריבונות אלוהים.

6.      על הקהילה לשלוח מבשרים אל כל הגויים, להכריז את הבשורה, ללמד את המאמינים ולייסד קהילות.

7.      כדי להכריז את הבשורה כראוי על המבשרים להתמיד ולהפוך לחלק מהחברה המקומית שבה הם פועלים.

8.      על הקהילה השולחת לדאוג לרווחתם הרוחנית והחומרית של המבשרים ובני משפחותיהם.