תפארת המשיח בתפקידו כמתווך

תפארת המשיח בתפקידו כמתווך

מתוך הספר "תפארת המשיח" מאת ג'והן אוון

המשיח לא התפאר רק כשהשפיל את עצמו ונטל על עצמו את תפקיד המתווך, אלא גם כששימש כמתווך בפועל.

התפארת נתלוותה למשיח הן בסבלו והן במעשיו, אם כי לפעמים בצורה סמויה. תפארת זו נסתרה מעיני העולם, אך תמיד הייתה גלויה לעיני שופט הצדק. אילו ראו בני האדם את תפארתו של אדון הכבוד, הם לא היו צולבים אותו. ובכל זאת, רק מתי מעט חזו בכבודו (יוח' א' 14), בעוד שכל האחרים ראו אדם ש"לא תואר לו ולא הדר" (ישע' נ"ג 2). כך זה גם היום.

ישוע כמתווך צייתן

בני האדם כפופים לתורת אלוהים ולכן עליהם לציית למצוותיו. אומנם אין כל ערך לציות שנעשה בחוסר רצון, אך איש אינו יכול להימלט מהחובה לציית לאלוהים, בין אם הוא נהנה מכך ובין אם הוא עושה זאת מחוסר בררה.

אבל המצב שונה כשמדובר במשיח. הוא נכנע לתורה ברצון, מתוך בחירה. הוא ציית לאביו משום שרצה לציית. רק מאוחר יותר, כשנטל דמות אדם, הוא היה כפוף לתורה. "רצוני הוא לעשות את רצונך", אמר ישוע עוד לפני שהיה כפוף לתורה. מרצונו החופשי ובגלל אהבתו הרבה הוא השפיל את עצמו, והיה לאדם ילוד אישה. רק אז הוא היה תחת התורה. אבל כשמדובר בטבעו האלוהי, הוא אינו כפוף לתורה אלא אדון התורה, ולכן אינו כפוף לברכות או לקללות שכלולות בה.

הנכונות, הרצון והציות שלו, מפארים אותו. חוכמתו, חסדו, אהבתו וצניעותו, שגרמו לו לציית, מצאו חן בעיני אלוהים האב והיו למקור צדקתנו. לכן, כשישוע בא אל יוחנן וביקש להיטבל, יוחנן ידע מיד שמדובר באיש נקי מחטא שאין צורך לטבול אותו. ובכל זאת ישוע הסביר: "מן הראוי שנקיים את הצדק כולו" (מתי ג' 15). במילים אחרות: "אני נטבל מרצוני החופשי, לא משום שאני זקוק לטבילה עבור עצמי". בכך הוא חשף את תפארתו כמתווך רב-חסד.

הוא לא ציית למען עצמו, אלא למעננו. אנחנו חייבים לציית, אלא שאיננו מסוגלים לעשות זאת. הוא, לעומת זאת, לא היה חייב לציית, ובכל זאת ציית ברצון. אלוהים האב העניק לו את הכבוד לציית בשם הקהילה כולה, כך ש"בגלל ציותו של האחד יֵעשו הרבים לצדיקים" (רומ' ה' 19). אלוהים העניק לישוע כבוד מיוחד משום שצייתנותו מצדיקה במקום שבה הצייתנות שלנו נכשלת. צייתנותו המושלמת חושפת את קדושת אלוהים, כפי שהיא מתבטאת בתורה. עשרת הדיברות שנכתבו על לוחות האבן הם מצוות מפוארות, ועל אחת כמה וכמה זה כך כשהן נכתבות בלבו של המאמין. צייתנותו של ישוע ואורח החיים הקדוש והמושלם שלו, חשפו לעיני כול את תפארת התורה ואת תפארת אלוהים.

יתר על כן, המשיח לא נרתע מהתנגדויות וקשיים. למרות שלא היה בו כל חטא שהיה עלול לחבל בציות שלו, הוא נאלץ להתמודד עם לחצים חיצוניים שהתיימרו לגרום לכך שהוא לא יציית. פיתויים, סבל, האשמות ולעג הוטחו בו ללא הרף. וכך, "אף כי היה הבן, מסבלותיו למד לציית" (עבר' ה' 8).

צייתנותו ראויה לכבוד רב עוד יותר כשמבינים מיהו המשיח שציית לאלוהים. הוא לא אחר מאלוהים הבן שלבש בשר והיה לאדם. הוא, שהיה בשמים, ריבון ואדון הכול, בא לחיות בעולם הזה בלי כל כבוד, ובלי שיכירו בשמו הטוב. הוא נטל על עצמו את החובה למלא בשלמות את כל תורת האלוהים. הוא - שהבריות התפללו אליו, התפלל בעצמו יומם ולילה. הוא - שמלאכי השרת וכל הבריאה עבדו אותו, מילא את כל הדרישות של עבודת האלוהים. הוא - שהיה אדון ומושל, היה לאחרון המשרתים ועסק בעבודות הבזויות ביותר. הוא - שברא את בני האדם ועיצב אותם כחומר ביד היוצר, שמר בקנאות על הגינות מושלמת, ובאהבתו העניק להם חסד שהם לא היו ראויים לו. זה מה שהופך את צייתנותו לנפלאה, למפוארת ולמסתורית כל-כך.

ישוע כמתווך שסובל

תפארתו של המשיח כמתווך באה לידי ביטוי גם בסבלו. לאחר שקם מהמתים ישוע אמר: "על המשיח היה לסבול את כל זאת ולהיכנס אל תפארת כבודו!" (לוקס כ"ד 26). איך אפשר להבין בכלל את סבלות המשיח?

נסו לדמיין אותו כשהוא נושא על גבו את זעם אלוהים ואת קללת התורה, כשהוא נוטל על עצמו את המשא הנורא שאלוהים הבטיח לשים על החוטאים. הביטו בו נתון בחבלי גסיסה, כשזיעת גופו מתערבבת בדמו הניגר, כשהוא זועק ומתחנן, סובל עד מוות ואחוז אימה בגלל אשמת חטאינו. ראו אותו נאבק בכל כוחות הרוע והזעם, בטירופם של בני אדם שברשעותם פגעו בגופו, בשמו, ברכושו ובחייו. חלק מסבלו הוטל עליו ישירות בידי אלוהים, חלק אחר בידי השטן ומלאכי הרשע, אבל חלק נוסף של הסבל בא עליו ישירות מידי אדם. הביטו בו בשעה שהתפלל, בכה, זעק, דימם וגסס, ומסר את נפשו כקורבן חטאת עבורנו (ישע' נ"ג).

"מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו?" (תהל' ח' 5), "מי תיכן את רוח ה' ואיש עצתו יודיענו?" (ישע' מ' 13). כמה עמוקות הן דרכי האלוהים, כמה חכם הוא. נסתרים משפטיו ודרכיו. מה נוכל לומר על הדברים האלה? אלוהים לא חסך את בנו יחידו, ולא חסך מבנו את היסורים הנוראיים, והכול למען חוטאים עלובים! הכול כדי שהבן ישא במחיר הנורא ואנחנו החוטאים נזקה לפדות.

לכמה כבוד ראוי המשיח בלב המאמינים. עד שהמשיח בא, אדם שחטא עמד מבויש ומפוחד בפני אלוהים, חושש פן יֹאבד לנצח מפני שהִמרה את פיו. הוא היה ראוי למוות ולכן גם ציפה שאלוהים ימצה עמו את הדין בו במקום. במצב הנורא הזה בא המשיח המובטח ואמר: "איֶכָּה, יצור עלוב! כמה נואש הוא מצבך! כמה מושחת אתה. מה קרה ליופי ולתפארת של צלם האלוהים שבו נבראת? ראה כיצד לקחת על עצמך את צלמו הנורא של השטן. מותך הקרוב, העובדה שאל עפר תשוב, היא כאין וכאפס לעומת מה שצופן לך העתיד. כאב נצחי רובץ לפתחך. אבל שא עיניך למרומים והבט בי. ראה את האהבה, החסד והחוכמה שאלוהים מציע לך. אל תוסיף להסתתר מפנַי. אני אשא את העונש במקומך. אני אשא באשמתך ובסבל הכרוך בה, אחרת יהיה סופך במעמקי הגיהינום. אני אשלם את מחיר החטאים שמעולם לא עשיתי. אני אהיה קללה עבורך כדי שאתה תזכה לברכת נצח". את המילים האלה אומר המשיח לכל חוטא שהוא מזמין אל נוכחותו.

משיח נבזה – משיח מפואר

כך נראה המשיח הנצלב בעיני המאמינים. כך זוהרת תפארתו בתפקיד המתווך הסובל.

הבה נזכור אותו כעני, נלעג, נרדף, נאשם, מגונה, צלוב, כמי שסובל את זעם אלוהים בגללנו ועבורנו. דברים אלה נכתבו בספר הספרים למעננו, כדי שנקרא ונכריז אותם.

איזו תפארת יש בתיאור הזה? האם אין אלה הדברים שמהווים מכשול לכל אדם? האם אין זה נכון שהחיפוש אחר ישועה בסבלו של אחר וחיים במותו של אחר, נחשבים לטיפשות בעיני העולם? הרי כך אמר שאול השליח (קור"א א' 18-25). חוכמת העולם הזה בזה לסבלו של המשיח. אבל דווקא בזכות סבלו הוא מפואר ויקר כל-כך בעיני המאמינים (פטר"א ב' 6-7). דווקא המשיח הצלוב הוא "משיח שהוא גבורת אלוהים וחוכמת אלוהים" (קור"א א' 24). הלא-מאמינים אינם מצליחים להבין את האמת הנפלאה הזו רק משום ששר העולם הזה עיוור את עיניהם ומנע מהם לתפוס את המשמעות של צלב המשיח (קור"ב ד' 3-6).

דווקא בסבלו של המשיח ובצייתנותו נגלית תפארתו.

המאמר The glory of Christ's work as Mediator