משה – עבד אלוהים

מאת מרווין רוזנטל

אילו הייתי צריך להודיע על מותו של משה הייתי כותב: "משה, האיש שהביא את תורת אלוהים, מת", או "משה, האיש שחולל נסים בשם אלוהים, מת", או "משה, המדינאי הגדול של אלוהים, מת", או "משה, השופט הגדול של בני ישראל, מת".

אבל כשאלוהים הודיע על מותו של משה הוא אמר: "משה עבדי מת" (יהושע א' 2). אלוהים רצה שיהושע יבין שהוא מחפש אדם בעל איכויות מסוימות, מישהו שיכול להיות עבד אלוהים. ביהושע פרק א' מוזכר משה חמש פעמים כעבד אלוהים:

"ויהי אחרי מות משה, עבד ה'..." (פס' 1).

"משה עבדי מת" (פס' 2).

"רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי..." (פס' 7).

"זכור את הדבר אשר ציווה אתכם משה, עבד ה'..." (פס' 13).

"ושבתם לארץ... אשר נתן לכם משה, עבד ה'..." (פס' 15).

הדברים שאלוהים אמר ליהושע נפלו על אוזניים קשובות. המצביא הבין את המסר. לקראת מותו של יהושע הוא אסף את מנהיגי העם והעניק להם צוואה שהייתה נחוצה להם מאוד –נחוצה משום שרבים בעם הלכו אז אחרי אלילי כנען: "בחרו לכם היום את מי תעבודון – אם את אלוהים אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר הנהר, ואם את אלוהי האמורי אשר אתם יושבים בארצם. ואנוכי וביתי נעבוד את ה' " (כ"ד 15).

אלוהים אינו מחפש מבשרים חלקי לשון, מורים משכילים במיוחד, אנשי עסקים מצליחים, נגרים מעולים או אמנים כישרוניים. הוא מחפש נשים וגברים שמוכנים להיות עבדים מסורים, שחייהם יהיו כחומר ביד היוצר. משה היה כזה ואלוהים עיצב אותו כרצונו.

אלוהים קורא למשה

ארבעים השנים ששהה משה במדבר לא היו לשווא. משה למד במהלכן דברים יקרים מפז. הוא היה צריך להתמודד עם אי-אלו קשיים לפני שהיה מסוגל להתמודד עם המשימה שאלוהים הועיד לו. וכשאלוהים קרא לו לבסוף, זה לא היה בשקט בחשכת הלילה, אלא באמצעות מראה דרמטי, של סנה בוער שלא אוּכּל.

קדושת האירוע הייתה מדהימה. מתוך הסנה הבוער בקע קולו של אלוהים: "משה, משה... של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא" (שמות ג' 4-5).

הסנה שראה משה לא היה זקוק לאש גדולה שתהפוך אותו לערמת אפר. האזור היה יבש, וסביר להניח שגם השיח עצמו היה יבש. זו הסיבה שמשה התפלא מהמראה ואמר: "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה – מדוע לא יבער הסנה?" (פס' 3). המסר היה ברור. למרות שהשיח אמור להישרף, מישהו שמר עליו. משה הבין שמשהו על-טבעי מתרחש לנגד עיניו.

באותם ימים היו בני ישראל עבדים במצריים. בדומה לסנה היבש גם הם הרגישו יבשים וצחיחים. ערכם היה אפסי, משול לזה של שיח יבש, וגם הם היו בכור היתוך לוהט שעמד להשמידם. אבל כמו הסנה הבוער גם הם שרדו. אלוהים תכנן את היום שבו הוא עמד לדבר אליהם בקול ברור.

העיתוי שבו הוא התגלה למשה היה מושלם. בני ישראל עדיין לא היו אז עם, ומשה היה צריך להבין שלוש עובדות חשובות עוד לפני שיצא למלא את יעודו: ראשית, האנשים שאלוהים עמד לשלוח אותו אליהם סבלו נוראות. שנית, אלוהים עמד לחולל נסים ולהושיע אותם. ושלישית, אלוהים עמד לדבר אל כל העולם דרכם, שכן הם עמדו להפוך לעם הבחירה שלו.

אבל משה היסס ושאל: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצריים?" (פס' 11).

ואלוהים הבטיח לו: "אהיה עמך... אנוכי שלחתיך" (פס' 12). כך הפך משה לעבד ה'.

אלוהים מביס את אלילי מצריים

האיש שעושה את העבודה חשוב בעיני אלוהים לא פחות מהעבודה שהוא עושה. אלוהים לימד את משה והכשיר אותו למלאכה לפני ששלח אותו למצריים כדי לשחרר את בני ישראל.

הוא אמר למשה שאם ישאלו אותו מה שמו של אלוהים, עליו לומר: "אהיה שלחני אליכם" (פס' 14). השם הזה מבטא את העובדה שאלוהים קיים מאליו, ושהוא יכול לספק את כל צורכי עמו. אלוהים ידע שמשה יזדקק למידע הזה במצריים, שכן תושביה עבדו למעלה משמונים אלילים. כל אחד מהם היה "אחראי" על תחום מסוים. היה אל הנילוס, אל אחר שאחראי על היבשה, אל שתפקידו להגן על המצרים מפני ארבה ואל אחר שקשור לפרות ולשוורים. אפילו פרעה המלך נחשב לאליל, והמצרים השתחוו לו ועבדו אותו. לתרבות כזו נשלח משה. משם היה עליו להוציא את בני ישראל ולהוביל אותם למקום שבו הם יוכלו לעבוד את האלוהים האמיתי האחד והיחיד.

כשמשה הגיע למצריים הוא אמר לפרעה: "כה אמר ה' אלוהי ישראל: 'שלח את עמי!' " (ה' 1). בהמשך אלוהים ציווה עליו לומר את המילים האלה לפרעה מספר פעמים נוספות: "שלח את עמי!" (ז' 26,16; ח' 16; ט' 13,1; י' 4). משה לא סתם אמר את המילים האלה, הוא אמר אותן באומץ. הוא לא ביקש או התחנן: "בבקשה שלח את עמי", אלא ציווה. העימות לא היה בין משה לבין פרעה, אלא בין אלוהי ישראל לאלילי מצריים. כל אחת מהמכות שאלוהים הביא על המצרים בהמשך, פגעה בתחום שלטונו של אליל מצרי מסוים. וכשלבסוף באה מכת הבכורות, רעדו אמות-הסִפים בממלכה.

לאחר שאלוהים הביס את אלילי מצריים הוא הוציא משם את עם ישראל. המצווה הראשונה שהוא נתן להם היא: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פנָי" (כ' 3).

אומץ לב בשעת סכנה

ההמון שיצא ממצריים יכול היה להתקדם לעבר כנען בשלוש דרכים שונות. הדרך המהירה ביותר הייתה "דרך הים". השנייה הייתה דרך שור, שחצתה את חצי האי סיני והתחברה בחלקה הצפוני לדרך שיצאה מבאר שבע לירושלים דרך חברון. הדרך השלישית חצתה את חצי האי סיני מאזור סואץ לעציון גבר, בקצה הצפוני של ים סוף.

משה לא בחר באחת משלוש הדרכים הללו. כולן היו מסוכנות לעם הרב שיצא ממצריים. בני ישראל יצאו לכיוון דרום מזרח, וצעדו לעבר חוף ים סוף. יכול להיות שהדבר נודע לפרעה, והוא הסיק שבני ישראל תעו בדרכם ושהם יהיו טרף קל לו ולמרכבותיו. לכן הוא יצא לדרך עם 600 מרכבות מובחרות ומרכבות נוספות ורדף אחרי בני ישראל (י"ד 7).  בני ישראל נקלעו למצב נואש. לפניהם השתרע ים סוף, ומאחוריהם צבא פרעה. משני צדיהם לא היה דבר פרט למדבר רחב ידיים. הם התמלאו פחד מפני האסון המתקרב והחלו להתלונן, אבל תגובתו של עבד אלוהים הייתה מדהימה. הוא אמר להם: ראשית, "אל תירָאו". שנית, "התייצבו". ושלישית, "רְאו את ישועת ה' " (פס' 13). ואלוהים אכן הושיע אותם. הים נבקע, ובני ישראל עברו ביבשה. כולנו מכירים את הסיפור, שבסופו טבע הצבא המצרי בים.

לאחר שהם חצו את ים סוף וניצלו בניגוד לכל היגיון אנושי, היללו בני ישראל את אלוהים בשירה. מעניין שעד אז אין אזכור כלשהו לכך שבני אדם שרו לכבוד אלוהים. רק לאחר שבני ישראל חזו בישועת ה' נאמר שהם שרו והיללו אותו כביטוי לרחשי התודה שלהם.

משה וקוד ההתנהגות

כ-600,000 גברים יצאו ממצריים. אם נוסיף למספר הזה את מספרם של הנשים והילדים שיצאו משם, נגיע לכמיליון איש וחצי. היה זה עם של עבדים, שכל חייו הכיר את המוסר הירוד ואת עבודת האלילים שהיו נהוגים במצריים. במשך השנים הפך אלוהי אברהם, יצחק ויעקב לזיכרון מטושטש. היה צורך ללמד את בני ישראל הכול מהתחלה. משה היה צריך ללמד אותם אודות האלוהים שהושיע אותם ואודות דרישותיו. בהר סיני אלוהים נתן למשה את עשרת הדיברות, את התורה שהפכה לבסיס המוסרי, הרוחני והחברתי של עם ישראל. חשוב להבין שעשרת הדיברות מגדירים את הדרך הנכונה שעל בני האדם לחיות לפיה, אבל לא את החיים עצמם. את החיים עצמם מביאה הבשורה, את הדרך שבה עלינו לחיות מגדירים עשרת הדיברות.

מעולם לא נמצא איש שהייתה לו הזכות לבוא לפני אלוהים בזכות העובדה שהוא קיים את התורה במלואה. התורה ניתנה כדי לחשוף את חטאם של בני האדם (רומ' ג' 19-20), כדי להבהיר עד כמה נתעב הוא החטא (ז' 8-13), כדי להוכיח לבני האדם עד כמה הם אבודים ולהכין אותם לקראת החסד שאלוהים גילה כלפינו במשיח (גלט' ג' 24). התורה, עשרת הדיברות, הם הקוד שעל פיו החברה האנושית חיה. אדם, חברה או מדינה שרחוקים מהעקרונות של עשרת הדיברות, שרויים בחשכה, ולעומתם אלה שקרובים יותר לאותם עקרונות נהנים מברכה גדולה יותר.

משה כמנהיג קר רוח

משה נשא את עיניו מערבה. מתחתיו השתרע עמק הירדן. נהר הירדן זרם במרכזו לעבר ים סוף. אבל משה לא הביט אל הירדן, אלא מעבר לו, אל הארץ המובטחת. ארבעים שנה חלפו מאז שהוציא את בני ישראל ממצריים. הדרך שהם עברו הייתה ארוכה ומפרכת, והאנשים... אבל אלוהים היה נאמן. הוא הדריך אותם, הגן עליהם, סיפק את צורכיהם והביא אותם לפתחה של ארץ כנען. מעולם לא נכסף איש לדבר כלשהו כפי שנכסף משה להיכנס אל הארץ המובטחת. אבל אלוהים אמר שהוא רק יוכל לחזות בארץ מפסגת הר נבו, וכי הוא לא יכנס אליה. על פניו נראה שאלוהים נהג ביד קשוחה מדי עם עבדו. משה הרי שירת אותו בנאמנות במשך שנים ארוכות. חטאו היחיד היה שבמקום לדבר אל הסלע, הוא היכה בו עם מטהו מרוב כעס (במד' כ' 11-12). האם אלוהים נהג כלפי משה בהגינות?

הצור שמשה היכה בו פעמיים מסמל את המשיח (קור"א י' 4). ישוע לקח על עצמו אחת ולתמיד את חטאי העולם. מותו היה ראוי בעיני האב. משה לא ציית, ופגע ביקר מכול, ולכן הוא נענש. אבל כמנהיג אמיתי הוא שמר על קור רוח. הוא הביט אל הארץ שהובטחה לאבותיו, לאברהם, ליצחק וליעקב. הוא ידע שאלוהים שומר את בריתו.

משה עבד אלוהים

יותר מכל אדם אחר משה שינה את פני האנושות כולה (פרט לישוע, כמובן). לעתים קרובות בזו לו והתקשו להבין אותו. חייו היו קשים, הוא לא זכה להכרת תודה ושכרו היה נמוך ביותר. למרות שהוא מת בלי להגשים את חלומו, הוא הפגין את אהבתו העזה לבני עמו (שמות ל"ב 31-32). אלוהים השתמש בו כדי לכתוב חלק משמעותי ביותר בכתבי הקודש. משה לא היה נשיא, מלך או מצביא דגול. הוא פשוט היה עבד אלוהים חיים. הוא הבין את האמת שביטא מחבר מזמור פ"ד: "בחרתי הסתופף בבית אלוהַי מדוּר באוהלי רֶשע" (פס' 11).

משה היה "איש של הרים" – הר סיני והר נבו.

הלוואי שנדע גם אנחנו לשאת באחריות שמוטלת עלינו כעבדי אלוהים, ושכמו משה נחווה גם אנחנו את הנאמנות של אלוהים. הלוואי שנטפס בעזרתו על כל ההרים שאליהם הוא שולח אותנו.

המאמר Moses: The Servant of the Lord

מתוך Zion`s Fire, November-December 2002

אנחנו, שמגיעים בקביעות לאספות הקהילה ונוטלים חלק בכל כנס משיחי, יכולנו להיות משיחיים טובים בהרבה אילו דאגנו באותה מסירות לעניים ולנזקקים שסובבים אותנו. אילו הפשלנו שרוולים והיינו יוצאים לספר אודות המשיח בקרנות הרחוב ובבתי החולים, היינו מגלים שמצבנו הרוחני משתפר במידה ניכרת. חולשתם הרוחנית של משיחיים נובעת לעתים קרובות מבטלה. מי שאוכל אך אינו עמל, סופו שיסבול מהפרעות בעיכול. אם איננו דואגים לדבר, אם אין מטרה לחיינו, אם אין חוטאים שאנחנו מתפללים עבורם, ילד פעוט שאנחנו מספרים לו על המשיח, או איש קשה יום שאנחנו מאירים את עיניו עם דבר אלוהים – אל לנו להתפלא אם בסופו של דבר נהפוך למרירים ונגיע אל מותנו חסרי תקווה.

(צ'רלס ספרג'ון)