לתת את הנשמה ואת הלב

מאת איתן קשטן

כשאנחנו מגיעים לקהילה, לְמה אנחנו מצפים?

אנחנו באים לקהילה כדי ללמוד את דבר אלוהים, להלל ולעבוד אותו. וגם בגלל הקשר עם מאמינים אחרים, וכדי שהילדים שלנו ילמדו את דבר אלוהים. כל הסיבות האלה הן טובות ונכונות, אבל יש עוד סיבה שבגללה עלינו לבוא לקהילה, סיבה שאנחנו בדרך כלל לא חושבים עליה. כתבי הקודש מלמדים שאנחנו צריכים לבוא לקהילה כדי לתת. עלינו להמתין בכיליון עיניים לרגע שבו נוכל לעזור למישהו, ואפילו לצפות לרגע שבו נעבור ליד קופסת התרומות ונזכה להשאיר תרומה לפעילות השוטפת של הקהילה. המורים צריכים לבוא לקהילה כשהם כמעט "מתפוצצים" מרוב רצון ללמד את הילדים. וכל אחד מאתנו צריך לבוא עם רצון כן לתת, לעזור, לעודד ולתמוך. כמובן שלא מדובר בגישה שצריכה לאפיין אותנו רק בשבתות, אלא בכל יום. כתבי הקודש אומרים שטוב לתת מלקבל, שנתינה היא ברכה גדולה ביותר. אבל מי מאתנו חושב על הברכה הגדולה שנופלת בחלקו כשהוא תורם מכספו? יתכן שמצבן הכספי של רוב הקהילות בארץ אינו טוב כל-כך, בין השאר משום שאיננו רואים בנתינה מקור של ברכה. ואולי אנחנו רואים מעט מאוד יוזמה אישית בקהילה וכמעט שלא רואים רוח של התנדבות, כי חדלנו לראות בנתינה מקור של ברכה גדולה? מדוע רוב הקהילות והארגונים המשיחיים בארץ ניזונים כמעט לחלוטין מתרומות מחו"ל? אני יודע שאנחנו גוף קטן וצעיר, וכולנו בהחלט מודים לאחיות ולאחים מחו"ל שמסייעים לנו. השאלה היא אם אנחנו עצמנו עושים מספיק.

ישוע הבטיח: "תנו וינתן לכם" (לוקס ו' 38), "טוב לתת מלקחת" (מה"ש כ' 35). ושאול השליח הוסיף: "הזורע בצמצום יקצור בצמצום, והזורע בנדיבות, יקצור בשפע" (קור"ב ט' 6).

מי שמעוניין בברכה, צריך לתת. ומי שיתן – יקבל בשפע. כמובן שהכוונה היא לא שמי שיתן שקל יקבל שניים. אלא שמי שיתן - אלוהים יברך אותו וירעיף עליו מטובו, מעל ומעבר למה שאותו אדם נתן או הקריב. ההבטחה הזו צריכה לגרום לנו לעמוד בתור לקופסת התרומות, ובתור לשיחה עם הזקנים והשמשים, במטרה לשאול: "כיצד אוכל לתת, כיצד אוכל לזרוע בנדיבות?". שהרי מי מאתנו אינו רוצה ליהנות משפע ברכותיו של אלוהים? אבל למרבה הצער, לא תמיד אנחנו מאמינים להבטחה הזו של אלוהים. אנחנו מתפללים, ובצדק, שאלוהים יברך אותנו, אבל מתעלמים מההבטחה הנפלאה הזו.

נדמה לנו לפעמים שאנחנו הכי מסכנים בעולם. אנחנו עובדים המון שעות וחיים בקושי רב, ולכן קשה לנו לתת מזמננו ומכספנו. אבל אינני בטוח שהמצב שלנו שונה ממצבם של המאמינים שחיו במקדוניה למשל.

שאול כל-כך התרשם מהקהילה במקדוניה, עד שבמכתבו לקורינתים הוא ציין אותם לשבח:

"ועתה, אחַי, נספר לכם על חסד אלוהים שהואצל בקהילות מקדוניה. פעמים רבות עמדו במבחן הצרות, ומתוך שפעת שמחתם ועומק עניותם גאה עושר נדיבותם. הריני מעיד כי נידבו כפי יכולתם, ויותר מכפי יכולתם, ובהפצרות רבות ביקשו מאתנו את הזכות להשתתף בעזרה לקדושים. ולא כפי שציפינו, אלא קודם הקדישו את עצמם לאדון ואחר כך לנו, כרצון אלוהים. על כן ביקשנו מטיטוס, כי כשם שהקדים והתחיל, כן גם ישלים בקרבכם את מעשה החסד הזה. וכשם שאתם שופעים בכול – באמונה, בהטפה, בדעת, בכל שקידה, ובאהבה אשר עוררנו בכם – שִפעו גם בחסד הזה.

אינני מדבר בדרך של פקודה, אלא שעל ידי חריצותם של אחרים אני בוחן גם את אמיתות אהבתכם. הן יודעים אתם את מעשה החסד של אדוננו ישוע המשיח, שבהיותו עשיר נעשה עני למענכם, כדי שתעשירו אתם על ידי עניותו" (קור"ב ח' 1-9).

פרקים ח' ו-ט' באיגרת השנייה לקורינתים הם פרקים נפלאים שמדברים על נתינה. היום נתמקד בתרומה הכספית יותר מאשר בתרומות אחרות, אבל העיקרון תקף גם כשמדובר בהכנסת אורחים, בהשקעה של זמן או בכל תרומה אחרת.

שאול אמר שאלוהים היטה חסד לקהילות במקדוניה. על איזה חסד הוא דיבר? כשהקהילה תורמת, היא נותנת ביטוי לחסד אלוהים, כי התרומות שלה מאפשרות לאלה שמשרתים אותה לְתפקד, ועוזרות לחלשים שבקרבה לשרוד.

בכתבי הקודש נאמר שהפועל ראוי לשכרו, ושאלה המנהיגים את הקהילה ראויים לשכר (טימ"א ה' 17-18). אבל מהיכן הם יקבלו את שכרם אם לא מתרומות חברי הקהילה? כך זה גם לגבי העניים והנזקקים שבקרבנו. אם הקהילה תתרום ביד רחבה, היא תוכל לסייע לאלה שזקוקים לעזרה (טימ"א ו' 18). כך צריכה הקהילה לתפקד - כשלאחד חסר, השני צריך לסייע לו, ולהפך (קור"ב ח' 14).

כשהקהילה תורמת,  חברי הקהילה מתאחדים ודואגים זה לזה. בעזרת התרומות הקהילה מממנת את פעילותה, את שכרם של העובדים המשרתים אותה, את פעילויות הילדים והנוער, את הפצת הבשורה בארץ ובחו"ל, את החגים והטבילות ואת יתר הפעילויות השוטפות שלה. בעזרת התרומות היא דואגת לחלשים עד שהם יוכלו לעמוד על רגליהם ולעזור לחלשים מהם. קהילה שמתפקדת כך, תזכה לברכה מיוחדת מידו של אלוהים.

הבה נחשוב על הקהילה בקורינתוס. שאול כתב את פרקים ח' ו-ט' באיגרת השנייה לקורינתים במטרה לעודד את חברי הקהילה לתרום, אבל לא לעצמם - אלא לקהילה בירושלים (קור"א ט"ז 1-4). ככל הנראה דאגו הקורינתים לנזקקים שבקרבם, ושאול ביקש מהם לתרום בנדיבות גם לקהילה אחרת. אבל האמת היא שאין זה משנה למי צריך לתת - העיקרון הוא זהה, ועל העיקרון הזה יש להקפיד.

כמובן שהקהילה בירושלים הייתה קהילה נזקקת במיוחד. חברי הקהילה נרדפו וחיו בנסיבות קשות. נוסף על כך, הקהילה בירושלים גדלה בקצב מדהים. בחג השבועות חזרו בתשובה 3,000 איש. זמן מה אחר כך נושעו עוד 5,000. אומנם לא כולם היו תושבי ירושלים. רבים מהם היו עולי רגל שהגיעו לעיר לרגל החג, אבל הקהילה המקומית אירחה אותם ודאגה להם. חשוב לזכור גם שכולם היו מאמינים חדשים. לא פלא שמצבם הכספי היה קשה.

שאול כבר פנה לקורינתים וביקש מהם להיחלץ לעזרתם של המאמינים בירושלים (קור"א ט"ז), וגם הזכיר את עניין התרומה באיגרתו לרומים (ט"ו 25). הוא גם שלח את טיטוס לטפל בעניין ולעודד את הקורינתים לתרום לאחֵיהם בירושלים (קור"ב ח' 6).

כולנו צריכים  לתרום, בראש ובראשונה לפעילות השוטפת של הקהילה שלנו, אבל גם לאחיות ואחים במקומות אחרים בארץ ובחו"ל.

בפרק ח' (קור"ב) מסביר שאול איך יש לתרום, וגם את המניע לתרומה. נתחיל דווקא מהסוף:

פסוק 9: "הן יודעים אתם את מעשה החסד של אדוננו ישוע המשיח, שבהיותו עשיר נעשה עני למענכם, כדי שתעשירו אַתם על ידי עניותו". אם אנחנו רוצים להידמות למשיח, עלינו לגלות נכונות להיעשות לעניים כדי שהעניים יהפכו לעשירים. זהו אחד הסודות של האמונה המשיחית. "הוא (ישוע)... לא חשב לשלל היות שווה לאלוהים, אלא... נטל דמות עבד..." (פיל' ב' 1-10). איזו הקרבה נפלאה, ואילו תוצאות היו להקרבה הזו. בסופו של דבר אנחנו, העניים, הפכנו לעשירים. אנחנו, שהיינו בלי אלוהים, הפכנו לבניו של אלוהים. למה? כי המשיח נתן את עצמו ואת חייו.

כדי להסביר את העיקרון הזה למאמינים בקורינתוס, שאול תיאר את מה שעשו הקהילות במקדוניה, או ליתר דיוק את מה שאלוהים עשה בקרבן. הבה נאמץ את דרכן של אותן קהילות במקדוניה.

מי היו המקדונים? הקהילות במקדוניה כללו את המאמינים בפיליפי, בתסלוניקי ובבראה. ברור שמדובר בקהילות טובות. המאמינים במקדוניה סבלו מצרות רבות והיו עניים מאוד. בעצם, הם היו צריכים לקבל, לא לתת, אבל שימו לב למה שנאמר עליהם: "פעמים רבות עמדו במבחן הצרות, ומתוך שפעת שמחתם ועומק עניותם גאה עושר נדיבותם" (קור"ב ח' 2). בפסוק הראשון שאול אומר: "אני רוצה שתלמדו מהם. זוהי דוגמה נכונה לקהילה שתורמת כראוי. הבה נלמד ממנה!".

אם כך, איך עלינו לתת?

המניע הנכון לנתינה הוא חסד אלוהים

בפסוק הראשון שאול אמר שאלוהים היטה חסד לקהילות כדי שיתרמו. דברים דומים אמר גם דוד המלך לאחר שהעם תרם לבניית המקדש: "כי מי אני ומי עַמי כי נעצור כוח להתנדב כזאת? כי ממך הכול ומידך נתנו לך" (דהי"א כ"ט 14). יש כאן נקודה חשובה ביותר. אם איננו תורמים מספיק, סימן שברכתו של אלוהים איננה שלמה. במקרה כזה עלינו לזעוק לשמים ולבקש שאלוהים ישפיע עלינו את ברכתו ואת חסדו. אנחנו צריכים לתת כדי שנקבל את הברכה הזאת וכדי שנוכל לתת עוד. איננו אמורים לתת כי אנחנו מרחמים על מישהו, אלא בתגובה לחסד אלוהים!

הנתינה אינה תלויה בנסיבות

בשעת צרה יש לנו נטייה לחשוב רק על עצמנו. אבל המאמינים במקדוניה לא נהגו כך. המאמינים בתסלוניקי, למשל, התמודדו עם התנגדות עזה שקמה מצד הלא-מאמינים. הם היו נתונים בסכנת חיים אמיתית, ונאלצו להוציא כספים רבים כדי לשרוד (מה"ש י"ז 1-9). כזה היה המצב גם בבראה (פס' 10-15) ובפיליפי (פיל' א' 29). אבל המאמינים שם עמדו לאורך זמן "במבחן הצרות", והמשיכו לקיים את חובתם וליישם הלכה למעשה את המצווה "ואהבת לרעך כמוך". היינו מצפים מהם שאיש איש ידאג לביטחונו ולצרכיו, אבל הם עמדו במבחן ודאגו גם לאחרים.

יש לתת בשמחה

המאמינים במקדוניה לא נתנו מכיוון שהופעל עליהם לחץ, או מכיוון שלא היה להם נעים לא לתת. הם נתנו מתוך שמחה, שפע של שמחה. אם אינכם בטוחים איך נראית שמחה כזאת, חִשבו על המעיין בעין גדי, שמימיו זורמים ושוצפים שם בלי הרף. תארו לכם שמחה כזו שנובעת מלבנו - ובשפע. כלומר, המאמינים במקדוניה לא רק נתנו ברצון, אלא בשמחה! בשמחה גדולה. למה? כי הם האמינו להבטחתו של אלוהים, והכירו בברכה שזוכה לה מי שנותן. הם ידעו ש"טוב לתת מלקחת". הם הרגישו כמו הורים שנותנים מתנה לילדיהם.

לפעמים נדמה שההורים שמחים יותר מהילד, שהפרה רוצה להניק יותר משהעגל רוצה לינוק. שאול אמר ש"את הנותן בשמחה אוהב אלוהים" (קור"ב ט' 7). המאמינים במקדוניה נתנו בשמחה מתוך מה שלא היה להם. מדהים! זהו סדר עדיפויות נכון. הם העדיפו להגיע לקהילה וויתרו לשם כך על שעות שינה. הם העדיפו להגיע לאספות באמצע השבוע וויתרו לשם כך על שעות נוספות בעבודה. הם העדיפו להגיע לאספת נוער גם אם למחרת היה להם מבחן כי ידעו שהקרבה לאלוהים חשובה מעשר נקודות נוספות במבחן. וכשהפסידו את שעות המנוחה, את התוספת לשכר או את הנקודות במבחן, הם עשו זאת עם חיוך גדול על הפנים. הם ידעו שהם פועלים בתגובה לחסד אלוהים, ושיזכו בברכה ובאוצר שלא ישָחֵת.

העוני לא מנע מהמקדונים לתת

הגענו לנקודה שרובנו מתקשים אִתה. אינני שופט איש, אבל אני מבקש שכולנו, ואני הראשון, נבחן את לבנו. כמה פעמים אנחנו חושבים: "אינני לתת דבר כי המצב שלי גרוע"? או "אני חי בדירה שכורה", או "אני משלם משכנתא", או "אני מובטל". אינני מזלזל בטיעונים האלה. הם אמיתיים. אבל שימו לב לעוניים של המקדונים. שאול אומר שהם תרמו מתוך "עומק עניותם". ביוונית יש יותר ממילה אחת שמתארת עוני, והמילה ששאול השתמש בה בפסוק זה - ptocheia - מתארת עוני מהסוג הקשה ביותר. ישוע השתמש בה כשסיפר את המשל על המוזמנים לסעודה: "הבֵא הנה את העניים, את בעלי המום, את העיוורים והפיסחים" (לוקס י"ד 21). עוני מהסוג הזה משול לנכות, לחוסר יכולת. אבל למרות שזה היה מצבם של המקדונים - מתוך עומק העוני הזה - הם תרמו ביד נדיבה. איך הם עשו את זה? פשוט מאוד. הם ידעו ש"טוב לתת מלקחת". הם ידעו שאלוהים הבטיח לספק את צורכיהם (פיל' ד' 19), ובניגוד לנו - הם גם האמינו להבטחה הזו.
אנשים אומרים: "ניתן סכומים גדולים יותר כשמצבנו ישתפר". אבל לא תמיד זה נכון. נתינה היא בראש ובראשונה נטייה של הלב. עלינו לתת כפי שנתנה האלמנה – ששלשלה את המטבע האחרון שלה לתיבת האוצר. השאלה אינה רק כמה יש לי, אלא עד כמה אני נאמן ועד כמה אני נשען על הבטחותיו של אלוהים.
למקדונים היה מעט, ובכל זאת הם נתנו מעומק עוניים.

עלינו לתת בנדיבות

אני כל-כך אוהב את הניגוד ששאול מצייר כאן. המקדונים היו כל-כך עניים, אבל דווקא בגלל עוניים התגלתה נדיבותם בצורה ברורה יותר. פעמים רבות אנחנו שומעים על תרומות גדולות של אנשים עשירים. אנחנו מאוד מתרשמים מהמספרים האלה. וכשיש מבצעי התרמה, כמו השירותרום או אירוע התרמה לנפגעי הצונאמי, עולים לשידור כל מיני מיליונרים שתורמים אלפי שקלים. אין לי כל טענות על כך, והתרומות שלהם תמיד מתקבלות בברכה. אבל התרומות האלה אינן דומות כלל לתרומות של המאמינים ממקדוניה. בתרומות שנותנים העשירים אין קורבן אמיתי, ולכן הן אינן מבטאות נדיבות לב. נדיבות לב באה לידי ביטוי רק כשהקורבן שאנחנו מעלים מכאיב לנו. הורים, זהו עיקרון חשוב שעלינו להקנות לילדינו. אין זו חוכמה לבקש מהילד לתת צעצוע או בגד שכבר אינם מתאימים לגילו. במקרה כזה מדובר בתרומה, לא בנדיבות לב. אם אנחנו רוצים ללמד את הילדים לתת משהו לנזקקים, עלינו להציע שיתנו את הצעצוע האהוב עליהם. שיוותרו על משהו שהם חלמו עליו זמן רב כדי לעזור לילד שאין לו כלום. נתינה מהעודף אינה נדיבות לב, אבל נתינה ממחסור מגלה את עושר הנדיבות. מי שמקריב משהו כדי לתרום, משום שהוא יודע שזוהי דרך נוספת שבה הוא יכול לאהוב את הזולת, ש"טוב לתת מלקחת", יזכה לברכת אלוהים.

המקדונים נתנו בהתאם ליכולתם ואף מעבר לכך

המאמינים במקדוניה נתנו בהתאם למה שהיה להם. הם לא חיכו לסוף החודש כדי לראות כמה ישאר מהמשכורת, אלא קודם כול נתנו ואחר כך דאגו לעצמם. ואם לא נשאר להם מספיק, הם פשוט הצטמצמו. כמובן שאינני אומר שעלינו להזניח את הצרכים של המשפחות שלנו, חס וחלילה. אבל הדרך שבה המקדונים נתנו מעידה על נטיית לבם. אלוהים לא מצפה שניתן יותר משיש לנו (קור"ב ח' 12), אלא בהתאם למה שיש לנו. אין "סכום נכון" שאותו יש לתרום. איש איש יתרום על פי יכולתו, כל עוד לבו נכון. היום כבר לא מדובר באחוז קבוע שיש להפריש מהמשכורת, אלא "איש כפי שידבנו לבו" ואיש לפי יכולתו (ט' 7).

אבל המקדונים לא הסתפקו בכך. עלינו לתת כל מה שנוכל, ועוד קצת. התרומה צריכה להיות מורגשת. אבל, תשאלו, איך אפשר לתת יותר משיש לנו? אם נאמין להבטחתו של אלוהים - לספק את כל צרכינו (פיל' ד' 19), וש"טוב לתת מלקחת", נוכל לתת יותר משיש לנו.

עלינו לראות בתרומה זכות, לא חובה

יש אנשים שרוצים לתת מכספם, מזמנם ומכישרונותיהם, וכשמונעים מהם את הזכות הזאת - הם כועסים. אומנם לא מדובר במשהו שקורה לעתים קרובות, אבל התופעה הזאת בהחלט קיימת. המאמינים במקדוניה היו כל-כך עניים, שכנראה אסרו עליהם לתת. "אתם לא יכולים לתת, פשוט אין לכם מספיק", אמרו להם. אבל הם התחננו ודרשו שתינתן להם הזכות הזאת. סיפרו לי על איש עני במיוחד, שרצה לתרום לקהילה. אבל אמרו לו שהקהילה לא תסכים לקבל ממנו את פת לחמו האחרונה. האיש נעלב עד עמקי נשמתו. הוא אמר: "לא רק שאינני מסוגל לשרת את עצמי, אפילו את אלוהַי אתם מונעים ממני לשרת?". המאמינים במקדוניה שמעו על המצוקה של אחֵיהם בירושלים, ולא יכלו לשבת בחיבוק ידיים. רובנו בדרך כלל מתחננים: "תן לי, תן לי", אבל המקדונים הפצירו וביקשו: "תנו לנו לעזור, תנו לנו לעזור!". למה? כי הם הבינו שאין זכות גדולה יותר מאשר לתת. ש"טוב לתת מלקחת", ושאלוהים מברך את מי שנותן. הם רצו שברכתו של אלוהים תבוא עליהם, ועל אחיותיהם ואחיהם הנזקקים. אילו הבנו גם אנחנו את העיקרון הזה, היינו נתקלים בתור ארוך של אנשים שרוצים ללמד את הילדים בשבת, לשרת את גיל הזהב, לבקר זה את זה, לעזור בהסעות ולתרום בכל מקום אפשרי. אילו הבנו את העיקרון הזה, היינו מוצאים תור ארוך לפני הקופה. היינו אומרים לאחראים על הקופה: "אל תיקחו את קופסת התרומות, עוד לא הספקנו לתרום. בבקשה, הרשו לנו לתרום עוד קצת".

התרומה היא חלק מהמחויבות שלנו לאלוהים

זהו לב העניין. שאול היה מופתע מהמחויבות האדירה שהפגינו המקדונים. הם לא רק נתנו מכספם, אלא "הקדישו את עצמם". במילים אחרות, הם הפכו את חייהם, את מהותם, את רכושם - את הכול, לכלי שרת. אם נקדיש את עצמנו לאלוהים, ניתן בשמחה, בנדיבות, בלי קשר לנסיבות, מעל ומעבר ליכולת שלנו. אם נקדיש את עצמנו לאלוהים, ניתן לו מזמננו, נפתח את ביתנו בפני אורחים, נחפש כל דרך לשפר את תפקוד הקהילה והחברה. נהיה מעורבים בחיי החברה שאנחנו חיים בה. אלה מאתנו שמשרתים בצבא יבקשו לשרת בתפקיד משמעותי, שיתרום למדינה ויאפשר לנו להעיד על חסד אלוהים. אנחנו נתרום בכל דרך אפשרית למקום העבודה, ולא נסתפק בביצוע שטחי של ההוראות שקיבלנו. מי שמקדיש את עצמו לאלוהים לא יהיה "ראש קטן" בשום מקום.

כשאנחנו מקדישים את עצמנו לאלוהים, אנחנו מקדישים זמן ומחשבה לדברו ומנסים להכיר אותו טוב יותר. כשאנחנו מקדישים את עצמנו לאלוהים, אנחנו פותחים את הלב ואת הארנק ועושים זאת בשמחה. כל הדברים האלה קשורים זה בזה. קהילות רבות טוענות שמלמדים אצלן היטב את דבר אלוהים. אולי זה נכון. אבל לא זו השאלה. השאלה היא אם אנחנו מקדישים את חיינו לאלוהים. אם קשה לנו למצוא אנשים שיצאו לבשר, אם קשה לנו למצוא מישהו שיבשל עבור הנזקקים ויבקר אצל החולים, ואם הקופה שלנו ריקה – סימן שישוע הוא לא האדון בכל התחומים בחיינו, שעדיין לא הקדשנו לו הכול. זו האיכות שעליה דיבר שאול, ושאפיינה את המקדונים. האם היא מאפיינת גם אותנו? רק אם נקדיש את חיינו לאלוהים, רק אם הוא יהיה האדון של כל תחומי חיינו, נבין באמת ש"טוב לתת מלקחת". שאול כתב לרומים שעליהם להציג את גופם כ"קורבן חי לאלוהים" (י"ב 1). אלו לא רק מילים, אלא משהו מאוד מציאותי! המקדונים נתנו את עצמם ואת כל מה שהיה להם.

המחויבות לאלוהים צריכה להוביל למחויבות לקהילה ולזקניה

לא ארחיב בנקודה זו, אבל כדאי לשים לב לדברי שאול בשנייה לקורינתים ח' 5: "קודם הקדישו את עצמם לאדון, ואחר כך לנו, כרצון אלוהים". אסור לנו להגיע למצב שבו כל אחד עושה כאוות נפשו, העיקר שהוא תורם. יש היגיון רב בתרומות שהיעוד שלהן מוגדר מראש, שכן לפעמים אלוהים ישים על לבו של מישהו לסייע במימון נושא מסוים. אבל תרומות עם יעוד שנקבע מראש גם יוצרות סכנות רבות. למשל, יתכן שמי שיודע לבקש יקבל יותר מאדם שזקוק לעזרה לא פחות ממנו. לקהילה צריך להיות מנגנון שמווסת את השימוש באמצעים השונים וקובע איך ישתמשו בתרומות. אם זה היה תלוי בי, למשל, רבע מתקציב הקהילה היה הולך לעבודת הנוער. אבל יש בקהילה בחור אחר, שהיה לוקח חצי מהתקציב להפצת הבשורה. מאמין אחר היה רוצה את מרבית התקציב לעזרה הדדית. אלוהים יצר את הקהילה, ונתן לה בעלי תפקידים כדי שינהלו בתבונה את האמצעים השונים שעומדים לרשותה. המקדונים הבינו גם את זה. הם הקדישו את חייהם לאדון, ואחר כך לבעלי הסמכות בקהילה. כמובן שמותר לנו להעיר לבעלי התפקידים, להציע להם מה לעשות עם הכספים ולהוכיח אותם במידת הצורך. אבל עלינו לעשות את כל זה בלי לערער על סמכותם של אלה שמשרתים אותנו, כל עוד הם פועלים בהתאם למצוות אלוהים ולסמכות שהוענקה להם על ידי הקהילה. האמת היא שמי שמקדיש את עצמו לאלוהים, לא יתקשה לקבל את סמכות הזקנים והשמשים.

מסקנה

שאול החמיא לקורינתים בתחומים רבים, וביקש שיהיה להם גם החסד הזה - חסד הנתינה (פס' 6-7). כך שגם אם הקהילה שלנו ראויה למחמאות רבות ובתחומים רבים, עלינו לשאוף לחסד הזה.

אם קשה לנו לתת, לא חסרה לנו רק נכונות לציית ולהקריב. חסר לנו חסד, החסד לציית ולהקריב. כשניתן, נזכה למה כפולה ומכופלת של החסד הזה. ואז נוכל לתת עוד ונקבל עוד. היש ברכה גדולה מזו?

ולסיום, אם נדמה לנו שאיננו יכולים לתת יותר, שאול אומר שחריצותם של אחרים תעיד על חסרונותינו (פס' 8). אל נא נסתכל על אחרים שעושים פחות מאתנו ונחשוב שאנחנו טובים מהם. הבה ניקח דוגמה מהחרוצים והנאמנים, ונלמד מהם. הבה ננהג כמו המקדונים!