האם אפשר לאבד את הישועה?

מאת מוריס רוברטס

האם גם מי שנולד מחדש עלול לשמוע את ישוע אומר: "מעולם לא הכרתי אותך, סור ממני"?

השאלה "האם אפשר לאבד את הישועה?" היא ללא ספק אחת השאלות החשובות לכל משיחי. זוהי שאלה חשובה, בגלל שתי סיבות לפחות: ראשית, השאלה מטילה ספק באמינות של האמונה המשיחית. אם אנחנו עלולים לאבד את האמונה במשיח לאחר שכבר קיבלנו אותה, במה שונה המשיחי ממי שאינו מאמין במשיח? אם זה כך, איך אפשר לראות באמונה המשיחית דרך בטוחה לחיי נצח? ושנית, אם אנחנו יכולים להאמין במשיח ובכל זאת לאבד את חיי הנצח במלכות השמים, מה יעלה בגורלם של כל אותם אנשים אמיצים שהיו בטוחים בישועתם כשעמדו נוכח המוות, החל בסטפנוס וכלה באלה שמתים בימינו על קידוש אמונתם? האם הביטחון שהיה להם בכבוד שציפה להם במלכות השמים היה תוצר של קנאות דתית מוגזמת בלבד?

העניין מסתבך על ידי חוטאים

אנחנו מתפתים לומר שהישועה שלנו היא "אחת ולתמיד". זהו משפט מוכר וקל להבנה. בעולם מושלם, שאין בו שטן או רמאות ושקר, היינו מסתפקים במשפט הזה. אבל בעולם שאנחנו חיים בו יש לסייג את המשפט החד-משמעי הזה. יש צדדים רבים לאמיתות של הכתובים, ואי אפשר לכלול את כולן במשפט קצר אחד.

אבל האם הדיון בסוגיה אינו מסבך את הפשוט והברור מאליו? אם אלו שנושעו - נושעו לעד, מה הטעם להרחיב בנושא? הסיבה היא שהכתובים מביאים דוגמאות רבות לאנשים שטענו שהם משיחיים, אבל חטאו ונידונו לאבדון נצחי. לא מדובר רק בדוגמאות כמו זו של יהודה איש קריות, אלא גם בסיפורם של המוני אנשים, שבבוא היום יעמדו לדין וישמעו את דברי התוכחה של המשיח: "מעולם לא הכרתי אתכם, סורו ממני עושֵׂי רֶשע" (מתי ז' 23).

אם נושענו "אחת ולתמיד", מה זה אומר על כל אותם אנשים שהמשיח דיבר אליהם בפסוק שקראנו? במובן מסוים הם היו משיחיים, שהרי ישוע אמר שהם נהגו לקרוא לו "אדוני, אדוני" (פס' 21). הם גם ניבאו, גירשו שדים בשמו ואף עשו "נפלאות רבות" (פס' 22).

הם בוודאי החשיבו את עצמם למשיחיים, ובכל זאת נידונו לאבדון. אין דרך אחרת להבין את דברי המשיח בעניין זה. יום יבוא והוא יאמר לאנשים מסוימים: "סורו ממני", וישלח אותם לאבדון.

הסכנה שבאשליה

אין ספק שישוע אמר את הדברים הקשים האלה כדי שנשמור על ערנות ולא נשלה את עצמנו שאנחנו משיחיים, כשאמונתנו אינה אמונה חיה ומושיעה. ישוע מכיר היטב את לב האדם, ויודע שאנשים משלים את עצמם בקלות, ועלולים להבטיח לעצמם ישועה נצחית גם כשאין להם כל בסיס לכך.

יש "משיחיים" שבונים את ביתם על החול. "ביתם" עומד במשך זמן מה, אבל ביום מבחן הוא מתמוטט. במקרים רבים אמונתם אינה שורדת את מבחני החיים: "בהיות צרה או רדיפה בגלל הדבר, הוא נכשל מיד" (י"ג 21). אמונתו של אדם כזה לא תשרוד בשעת מבחן, כי הזרע של אמונתו נפל על אדמת טרשים. כלומר, הבעיה היא עם היומרה שלו להיות מאמין, ולא עם פגם שקיים באמונה המשיחית או בהבטחותיו של אלוהים. החסד שאלוהים גילה לאותו אדם לא הוביל אותו לישועה, שכן זהו חסד שהוא משפיע על כל בני האדם: "הוא מזריח שִמשוֹ על רעים ועל טובים וממטיר גשם על צדיקים ועל רשעים" (ה' 45). אמונתו של אדם כזה אינה פרי של רוח הקודש.

המשיח אמר: "מי שיש לו - ינתן לו, ומי שאין לו, גם מה שיש לו ילקח ממנו" (מרק' ד' 25). בעצם הוא אומר כאן, שמי שאלוהים הושיע אותו, יקבל עוד, אבל מי שנהנה רק מהחסד שאלוהים משפיע על כל בני האדם, יאבד בבוא היום גם את מה שניתן לו. אלה שנושעו באמת יזכו לשפע של ברכות. אבל פניהם האמיתיות של אלה שמשלים את עצמם וקוראים לעצמם "משיחיים", יחשפו במוקדם או במאוחר, והם ידונו לגורל הזהה לזה של הבלתי מאמינים.

הצורך בבחינה עצמית

אם אנחנו רוצים להתייחס ברצינות לדבריו של ישוע, לא נוכל להימנע מהמסקנה המתבקשת, למרות שבחוגים משיחיים מסוימים מסקנה כזו איננה מתקבלת בברכה. עלינו לבחון את כנות אמונתנו. עלינו לוודא שהאמונה שלנו נשענת על יסוד איתן ושהיא הפרי של התחדשות לבנו, שאנחנו באמת בריאה חדשה במשיח. כדי לוודא שאמונתנו כנה, עלינו לבחון את עצמנו.

יש משיחיים הטוענים שאל לנו לבחון את עצמנו שוב ושוב, כי מי שנוהג כך עסוק כל הזמן בעצמו במקום לשאת את עיניו למשיח. אבל האמת היא שעלינו לעשות את שני הדברים. עלינו לשאת עיניים אל המשיח ולזכור שהוא מקור אמונתנו וזה שמושיע אותנו, אבל גם לבחון את עצמנו. אסור לנו לבטוח ללא סייג בהצהרת אמונתנו. עלינו לחפש עדויות לקיומו של חסד אלוהים בחיינו, כפי שהוא מתואר בכתובים, חסד המעיד על כך שנושענו.

אמונה שמובילה לישועה היא מתנה שאלוהים מעניק לנו ברגע שנולדנו מחדש. אמונה כזו מאחדת אותנו עם המשיח, ובאה לידי ביטוי בחיינו על ידי ציות לדבר אלוהים. חסדו של המשיח ממלא אותנו ברצון לשרת את אלוהים ולפאר אותו. אמונה כנה מובילה לחיי קדושה, לאהבה אמיתית ולרצון לבשר.

האם מעשינו משפיעים על תהליך ההתקדשות שלנו?

אלוהים מצדיק את החוטאים על בסיס אמונה בלבד. איננו ראויים לסליחה, אבל בזכות המשיח אנחנו זוכים לחנינה. צדקתו של המשיח מיוחסת לנו ברגע שאנחנו חוזרים בתשובה. אומנם אנחנו נצדקים ונושעים על ידי אמונה בלבד, אבל איננו מתקדשים רק על ידי אמונה. אומנם איננו יכולים להתקדש בכוחות עצמנו, אבל עלינו לעמול על הקדושה שלנו, ובעזרת אלוהים לציית לדברו ולהתפלל לחסדו.

במהלך חיינו בעולם החוטא הזה ניתקל בעוולות רבות, שיאיימו להכשיל אותנו בדרכנו אלי קדושה. יהיה עלינו להפגין אורך רוח ולהתמיד בשעת משבר וניסיונות. עלינו להתקדם בתהליך ההתקדשות באמצעות אמונה ומעשים.

כאמור, אין הדבר סותר את העובדה שאנחנו נצדקים על ידי אמונה בלבד. מעשינו אינם משפיעים על צדקתנו בעיני אלוהים, משום שצדקת המשיח נחשבת לנו. יחד עם זאת, המעשים שלנו חשובים כי הם מבטאים את השינוי שחל בנו. בתור אנשים חוטאים, אנחנו מוצדקים על ידי אמונה, אבל בתור משיחיים שנושעו, או כפי שהכתובים מכנים אותנו - "קדושים", אנחנו מעידים על צדקתנו במעשים של קדושה.

אדם שבטוח בישועתו ומוסיף לחיות בחטא בלי כל שאיפה לחזור בתשובה, ראוי שיבחן אם באמת נושע. אסור לנו להיות בטוחים שנושענו, אם אנחנו ממשיכים בחטאינו. תאמרו: "אבל הוא 'הגיע לאמונה' לפני שנים". זוהי הסכנה שעומדת מאחורי התפיסה שלפיה מי שנושע - נושע אחת ולתמיד. אסור לנו לחשוב שמי שטוען שהוא מאמין הוא בהכרח נולד מחדש. מי שאלוהים הושיע אותו – לא יאבד את אמונתו, אבל לא כל מי שטוען שהוא מאמין הוא באמת מאמין. אלוהים אמר לנו לבחון איש את רעהו על פי הפרי שאנחנו עושים. לכן משיחי ש"חי על פי הבשר" אינו יכול להיקרא משיחי, כי מעשיו אינם מעידים על אמונתו. והרי בלי מעשים - האמונה מתה היא (יעקב ב' 17).

כמובן שכולנו עדיין חיים "על פי הבשר" במובן מסוים. תהליך התקדשותנו עדיין לא הגיע לסיומו. אבל אלוהים מלמד אותנו להתחדש על ידי בחינה עצמית ותפילה. כשאנחנו פוגשים "משיחי" שאין בו יראת אלוהים, צריכה להידלק אצלנו נורה אדומה. "משיחי" שאינו חושש לחטוא, שאינו שונא את החטא, שמצפונו אינו נקי לפני אלוהים ושחייו אינם שונים מחייהם של הלא-מאמינים, הוא אולי אינו משיחי כלל. ואם הוא משיחי, הוא נמצא בסכנה גדולה.

הכתובים כאמצעי הגנה

הכתובים מכילים אזהרות רבות שנועדו לעזור לנו להתמודד עם נטייתנו המתמדת לחטוא. שני מרכיבים בכתובים יעזרו לנו להתמיד באמונתנו ולהתקדש: הבטחות שמספרות על הכבוד שמצפה לנו, ואזהרות מפני מה שיקרה אם נחזור לחיי החטא והבשר.

אין כאן סתירה. משיחי הוא אדם שנושע, אבל הוא אינו מושלם. ההבטחות מדרבנות אותנו להמשיך ולהתמיד בתהליך ההתקדשות. לצד ההבטחות אנחנו זקוקים גם לאזהרות, שיזכירו לנו מה נאבד אם לא נתמיד. האיגרת אל העברים משופעת באזהרות כאלה.

לצערנו, בשנים האחרונות ישנה מגמה להכריז את הבשורה בלי להבהיר ש"ההחלטה" להאמין איננה מספיקה. אם ה"החלטה" להאמין אינה נעשית תוך התחדשות הלב, היא לא תוביל לישועה ותשאיר את האדם בחטאיו. האמונה במשיח כרוכה בהתמסרות לאלוהים בכל תחום, בהתכחשות לעצמנו ובנשיאת צלב המשיח. האמונה במשיח פירושה קשר הדוק עם אלוהים, קשר שכרוך בשמחה, עצב, אהבה וסבל למען המשיח.

משיחי שאמונתו כנה, יקח דוגמה משאול השליח: "נוהג אני בקשיחות עם גופי ומשעבדו, שמא לְאחר שאטיף לאחרים, אני עצמי אמָצא פסול" (קור"א ט' 27).

אם ננהל כך את חיינו, נוכל לדעת בבטחה שאמונתנו כנה, "ובדרך זאת יפתח לכם לרווחה המבוא אל מלכות עולמים של אדוננו ומושיענו ישוע המשיח" (פטר"ב א' 11).

המאמר Can a Christian Fall from Grace?

מתוך The Banner of Truth, issue 488, may 2004