תעביר את זה הלאה

מאת בוב הוסטטלר

למשפחתו של ארנסט הייתה היסטוריה משיחית ארוכה. סבו, אנסון, למד במכללה משיחית לאחר שהשתחרר מהצבא עם תום מלחמת האזרחים. הוא כיהן כמנהל סניף ימק"א  בשיקגו, שם הכיר את ד' ל' מודי.  אנסון נודע כאדם מאמין, מעמיק ורציני.

אנסון שירת בקהילתו כשמש, וגידל את משפחתו על ברכי האמונה. הוא הקפיד להתפלל לפני כל ארוחה ולהגיע עם כל בני משפחתו לאספה השבועית בקהילה. בששת ימי השבוע האחרים נאספה המשפחה כדי ללמוד יחד מדבר אלוהים.

לאנסון ואשתו אדלייד, היו ארבעה בנים ושתי בנות. בנם אד, התחתן עם גרייס הול, בחורה מבית משיחי, והצליח בעבודתו כרופא.

אד וגרייס גידלו את ילדיהם כפי שהם עצמם גדלו. בנם ארנסט הקפיד לבקר בקהילה, וכבר בגיל צעיר ניהל את חייו כמאמין. בילדותו אהב לקרוא בתנ"ך, כי לדבריו "הוא מלא בסיפורי גבורה". כנער הוא שר במקהלה של הקהילה, והשתתף בפגישות של קבוצת הנוער. הוא היה הגזבר של קבוצת הנוער, ועזר למדריך בניהול ועדת הפעילויות. לעתים התבקש ארנסט ללמד מדבר אלוהים באספות אחר הצהריים של יום ראשון. כולם חשבו שארנסט משיחי ושאמונתו איתנה, אבל לא כך היה.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון עזב ארנסט את בית הוריו, ועבד במשך זמן מה ככתב בעיתון. במלחמת העולם הראשונה הוא התנדב לשרת כנהג אמבולנס, ולאחר מכן כחייל בחיל רגלים. בשנת 1921 נסע ארנסט לפריז, ובשנים שלאחר מכן כתב את שני ספריו הראשונים, שהפכו אותו מודל לחיקוי בעולם הספרות ולאישיות ידועה בכל העולם.

אבל למרות שחונך על ברכי האמונה המשיחית וחי חיי קהילה פעילים, אמונתו התערערה או שעדיין לא חלחלה אל תוך לבו. הריחוק מהבית השפיע עליו לרעה. אמו הפצירה בו שלא יזניח את מחויבותו לאלוהים ולישוע המשיח, אבל ארנסט דחה את האמונה. בשנות חייו המאוחרות יותר הפך ארנסט לאדם ממורמר ומיואש, ובגיל 62 התאבד.

למרות שזכה בפרס פוליצר ובפרס נובל על מפעל חייו, ארנסט המינגווי הלך לעולמו כאדם עצוב ומיואש. סיפור חייו, וגם הסיפורים שכתב, יכלו להיראות אחרת אילו האמין ארנסט בעקרונות המשיחיים שמשפחתו ניסתה להקנות לו!

לאלוהים אין נכדים

"כשמדובר בגידול ילדים, עשרים שנה הם כל ההבדל. בתוך עשרים שנה אנחנו יכולים להפוך דור שלם לברברים או לאנשים מחונכים ותרבותיים. עומדות לרשותנו לכל היותר עשרים שנה כדי לחנך את ילדינו", אמר פרופסור מפורסם ממכללה משיחית בדאלאס.

האמירה הזו תקפה גם כשמדובר באמונה המשיחית. "לאלוהים אין נכדים". גם ילדים שגדלים במשפחות המאמינות והאדוקות ביותר חייבים להאמין בישוע בעצמם, וללכת בעקבותיו. יחד עם זאת, דבר אלוהים אומר שעל ההורים מוטלת האחריות לספר לדור הצעיר את הבשורה. עלינו לחנך את ילדינו ללכת בדרכי ישוע ולהאמין בו.

כך היה כבר מראשית. אלוהים בחר באברהם "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' " (ברא' י"ח 19).

גם קריאת השמע שכולנו מכירים קוראת לנו להקנות את עקרונות האמונה לדורות הבאים:

"ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושיננתם לבניך, ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך. וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דבר' ו' 5-9). בפסוקים אלה אלוהים מבהיר כיצד עלינו להנחיל לילדינו את עקרונות האמונה. אפשר לחלק את הפסוקים לשלושה חלקים:

בנוּ מערכת יחסים

כדי להקנות לילדינו את עקרונות האמונה, עלינו לבנות אִתם מערכת יחסים בריאה. אלוהים ציווה: "ושיננתם לבניך, ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך" (פס' 7). כלומר, עלינו להקדיש זמן לילדינו. לא נוכל ללמד את האמיתות האלו אם לא נהיה במחיצת ילדינו.

מוסד המשפחה השתנה מאוד בעשור האחרון. המעבר לערים הגדולות, העלייה בשכר העבודה והטכנולוגיה המתפתחת במהירות גרמו לכך שכל אחד מבני המשפחה דואג בעיקר לעצמו ועסוק בענייניו הוא. במקום שבני המשפחה יתקרבו זה לזה, נוצר ריחוק ביניהם. לכן קשה יותר למשפחות לבנות היום מערכות יחסים בריאות ואיתנות.

ובכל זאת אנחנו חייבים לנסות! לא נוכל להקנות לילדינו את אמיתות הכתובים אם לא נבנה אתם מערכת יחסים כנה ובעלת משמעות. עלינו ללמד אותם בשקדנות בשבתם, בלכתם, בשוכבם ובקומם. במילים אחרות, אלוהים רוצה שנלמד את האמת שלו בכל דרך אפשרית, גם במסגרת הפעולות השגרתיות שאנחנו עושים מדי יום ביומו.

בימינו קשה יותר מבעבר למצוא דרכים לבלות בחברת ילדינו, אבל החשיבות של הזמן שבו אנחנו מבלים עמם לא פחתה. עלינו להתאמץ כדי להיכנס לעולמם, להתעניין בעיסוקיהם ולמצוא הזדמנויות שיאפשרו לנו לבסס קשר חזק אתם. אפשר למשל לקבוע "לצאת" אתם, או להיכנס לחדרם אחרי שנכנסו למיטה, לשבת על קצה המיטה ולפטפט. אפשר להצטרף אליהם בשעה שהם עוזרים בעבודות הבית, ובינתיים לשוחח. חִשבו על דברים שדורשים את עזרת ילדיכם, רק כדי שתוכלו לבלות אתם. קשר קרוב יכול להיווצר גם במהלך רגעים פשוטים כאלה.

שמשו דוגמה

כדי להקנות לילדינו את עקרונות האמונה, עלינו לשמש דוגמה. אלוהים ציווה: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך" (פס' 6).

דבר אלוהים צריך להיות חקוק בלבנו לפני שננסה לחקוק אותו בלבם של ילדינו. ילדינו בוחנים את התנהגותנו. הדברים שאנחנו עושים והתגובות שלנו למצבים שונים ולאנשים, מבטאים את השקפותינו ודעותינו. אם אנחנו רוצים להקנות לילדינו ערכים משיחיים יציבים ומלאי חיים, עלינו לעצב גם את אורח חיינו בהתאם. אם דבר אלוהים יחקק על לבנו, נוכל להתפלל עבור ילדינו ואִתם, נדע לשפוך את לבנו לפני אלוהים ולבקש ממנו שייתן לנו כוח, כפי עושר כבודו, להתחזק על ידי רוחו באדם הפנימי שלנו, כדי שישכון המשיח בלבבנו על ידי האמונה ונהיה מושרשים ומיוסדים באהבה (אפס' ג' 16-17).

אמונתנו באה לידי ביטוי בשינויים שמתחוללים בחיינו. אין זה אומר שעלינו להיות מושלמים בנוכחות ילדינו. כנות וחשיפת חולשות יותירו עליהם רושם עמוק יותר מכל אשליה של שלמוּת.

אישה משיחית סיפרה פעם שבנעוריה היא התרחקה מדרך אלוהים. היא סיפרה עד כמה טעו הוריה כשנמנעו מלספר לה על מאבקיהם הרוחניים. "הם מעולם לא סיפרו לי עם אילו חטאים הם התמודדו, מה קראו בכתובים או מה למדו בקהילה. לא ראיתי את האמונה שלהם באה לידי ביטוי בחייהם, ולכן הנחתי שהם פשוט הלכו לקהילה מתוך הרגל, ולא מתוך מחויבות לדבר אלוהים. אינני חושבת שהורים מבינים עד כמה ילדיהם צמאים לכנות רוחנית".

כנות וחשיפת החולשות שלנו בפני ילדינו יעזרו לנו להודות בטעויות וילמדו אותם שרק אלוהים מושלם. הסופר המשיחי ג'וש מקדאוול כתב:

"אשתי ואני העברנו את משפחתנו מקליפורניה לטקסס. המעבר היה קשה לבתי בת ה-15, ונדרש לה זמן רב כדי להסתגל לסביבה החדשה. באחד הלילות סיפרה לנו קייטי על קשייה, ואני התרגזתי והגבתי בחוסר רגישות.

"היא עלתה לחדרה, ואני הלכתי לישון. כעבור 15 דקות נכנסה לחדרנו בתי הבוגרת והעירה אותי.

" 'אתה מוכרח להתנצל בפני קייטי', היא אמרה. 'היא מאוד נפגעה ממה שאמרת'.

"הייתי מנומנם (וקצת גאוותן) ואמרתי, 'לא עכשיו, אטפל בזה בבוקר'.

" 'לא', התעקשה דוטי רעייתי, 'טפל בזה עכשיו'.

"התלבשתי, הלכתי לחדרה של בתי והתנצלתי. הודיתי בפניה שטעיתי, שלא הגבתי כראוי וביקשתי את סליחתה. אני מאמין שאותם רגעים של כנות כואבת קירבו בינינו יותר מרגעים אחרים שהיו לנו ביחד".

זה בדיוק מה שילדינו מחפשים: כנות שמשקפת את האמונה שאנחנו רוצים להקנות להם.

ספרו את האמת

כדי להקנות לילדינו את עקרונות האמונה, עלינו ללמד אותם. עלינו "ללמד", "לדבר"  ו"לכתוב" את הדברים שאנחנו רוצים שהם יִלמדו (דבר' ו' 6-9). עד לפני כמה דורות, ההורים בילו עם ילדיהם שעות ארוכות בשדות או במטבח. הזמן הזה סיפק להורים את ההזדמנות ללמד את ילדיהם, ולילדים הוא נתן את ההזדמנות לראות את ההורים נאבקים בפיתויים, לשמוע אותם מתפללים ולראות כיצד אמונתם מעצבת את חייהם.

בימינו קשה למצוא הזדמנויות כאלה. הילדים עסוקים עם הטלוויזיה, האינטרנט, משחקי כדורגל, שיעורי פסנתר, חוגים ועיסוקים אחרים שממלאים את חייהם. אבל אין זה אומר שהפסדנו במערכה. עלינו לנצל כל הזדמנות שנקרית בדרכנו כדי ללמד ולחנך את ילדינו, ונוסף על כך ליצור הזדמנויות כאלה בעצמנו.

כדי ללמד את ילדינו אנחנו זקוקים לכל אמצעי אפשרי. אסור לנו להסתמך רק על הזמן שאנחנו מייחדים ללימוד ילדינו, אלא להיעזר גם באנשים בקהילה, לוודא שהשיעורים בקהילה מועילים, ולעודד את ילדינו להשתתף בפעילויות הילדים וקבוצת הנוער בקהילה. כל אדם מושפע מהסביבה שבה הוא גדל, ולכן לקהילה יש מקום מרכזי בחינוך הילדים, במיוחד במשפחות שבהן ההורים לא גדלו בבית משיחי.

יחד עם זאת, אסור לנו להשאיר את חינוך ילדינו לקהילה. הכתובים מבהירים שההורים, ובמיוחד האבות, צריכים לגדל את ילדיהם "במוסר ה' ובתוכחתו" (אפס' ו' 4). הקהילה היא מקור תמיכה חיוני, אבל האחריות על חינוך הילדים מוטלת על ההורים.

חינוך ילדינו הוא חשוב לא פחות מלימוד. לא מספיק שנאמר לילדים את מה שהם צריכים לדעת. עלינו לעזור להם ליישם את מה שהם לומדים. גם ילדים קטנים יכולים להתפלל עבור בני משפחה וחברים, וגם הם יכולים ללמוד לנהוג באדיבות וברוחב לב.

הילדים הגדולים יותר יכולים להכין שיעור מהכתובים, להנחות את המשפחה כולה או ללמד את אחיהם הקטנים. הבוגרים יכולים להדריך את בני הנוער, ובני הנוער יכולים לסייע לצעירים מהם. הורים, סבים, סבתות, זקני קהילה, מורים ומדריכי נוער יכולים לצרף לשיעורים שהם מכינים ילדים מכל הגילאים, וללמד אותם לבטא את אמונתם במעשים. לימוד שמלווה בניסיון ובדוגמה אישית יכול לחזק את אמונתו של הילד יותר מכל דבר שנאמר לו.

חינוך ילדינו על ברכי האמונה המשיחית הוא משימה חשובה וחיונית יותר מכל תוכנית, דרשה שאנחנו כותבים, תפקיד שאנחנו מבצעים בקהילה או אספה. בעזרת אלוהים אולי יבוא יום ומישהו יאמר לילדינו את מה שאמר שאול לטימותיאוס: "זוכר אני את אמונתך הכנה, אמונה ששכנה תחילה בלואיס סבתך ובאבניקה אמך, ובטוחני שהיא שוכנת גם בך" (טימ"ב א' 5).

המאמר Passing On the Faith

מתוך Copyright Bob Hostetler. Used with the prmission of the author