שאול המבשר

מאת אלכס מקדונלד

עשיר, עני, סוחרת או סוהר – כל אחד ואחד זקוק לבשורה!

כיצד עלינו לבשר? כיצד עלינו לספר לאנשים שישוע בא לְעולם מושחת כדי להושיע אותנו? עלינו ללמוד מהדרך שבה עשו זאת ישוע ושאול.

בשני הגיליונות הקודמים ראינו כיצד ישוע לימד (את הדרשה על ההר) ובישר (לאישה השומרונית ליד הבאר). כעת נראה כיצד שאול בישר. הבה נלמד מהדרך שבה הוא דיבר בפני שלושה קהלים שונים בפיליפי שבמקדוניה (יוון של היום) (מה"ש ט"ז 11-40).

לא כולם מסוגלים לשאול בצורה מפורשת "מה עלי לעשות כדי להיוושע?" (פס' 30), אבל כולם זקוקים לישועה. גם האנשים שחיו בפיליפי בימיו של שאול היו צריכים להיוושע. אחת המטרות העיקריות שלנו כמשיחיים היא לגרום לאנשים לשאול את השאלה הזו, מכיוון שזוהי השאלה החשובה ביותר שכל אדם יכול לשאול. רבים שואלים את השאלה הזאת. אולי הם אינם מנסחים אותה בדיוק במילים האלה, אבל הם בהחלט מבינים שמשהו חסר או לקוי בחייהם. אולי הם חשים אשמה, אולי עייפות מהחיים ואולי חוסר יכולת להתנתק ממעשים רעים ומהשפעות הרסניות. כולם צריכים לשמוע את הבשורה, מכיוון שכולם זקוקים לישועה.

במאמר זה נבחן שלושה אנשים שונים שחוו את כוחו המושיע של המשיח: אשת עסקים, שפחה וסוהר. שלושתם היו בין המאמינים הראשונים באזור שנמצא ביבשת אירופה של ימינו. אין ספק שעובדה זו הפכה את הקהילה בפיליפי למעניינת במיוחד! עלינו לזכור שגם היום קהילת המשיח בנויה מאנשים שונים, ולכן, כשאנחנו מבשרים, אסור לנו לחשוב שאדם מסוים אינו יכול להיוושע. כולם זקוקים לכוחו של אלוהים, וכוחו מסוגל לשנות את הלב הקשה ביותר.

אישה שחיפשה אחר האמת

לידיה מזכירה אישה טיפוסית בעולם המודרני, "אישה משוחררת". היא הייתה אשת עסקים, שסחרה בבדי ארגמן וניהלה את עסקיה בעצמה. לידיה באה מתיאטירה שבאסיה התחתונה (טורקיה של היום), מקום שהיה ידוע בבדי הארגמן שלו, ולכן סביר להניח שעסקה ביצוא. הארגמן היה בד מאוד יקר ומבוקש באימפריה הרומית, משום שהרבו להשתמש בו בחצר המלכות. פיליפי הייתה מושבה רומית שבה התגוררו רבים מאנשי הצבא הרומי לאחר שפרשו משירותם, ויתכן שהביקוש לבדי הארגמן בעיר היה גבוה במיוחד.

עובדות אלה מלמדות שלידיה הייתה עצמאית מבחינה כלכלית. היא הייתה אישה עשירה, וכנראה שלא היה לה בעל. יתכן שלא נישאה מעולם, או שהייתה אלמנה. בכל מקרה היא זו שניהלה את ביתה (פס' 15). מדוע פגשו שאול וחבריו באישה כזו?

כי היא חיפשה את האמת. מדוע היא חיפשה אותה? אולי משום שלא חיה במולדתה מכיוון שנעקרה משורשיה וחיה במקום חדש ובתרבות חדשה. יתכן שהייתה רחוקה ממולדתה, ולמרות שתיאטירה הייתה מושבה מקדונית, התרבות הרומית ששלטה בפיליפי הייתה זרה לה.

יכול להיות שלידיה חשה חוסר סיפוק. היא לא גדלה ברקע יהודי, אבל ככל הנראה הוקסמה מאלוהי ישראל. אנחנו יודעים שלא הייתה יהודייה על פי שמה הלא-יהודי, ובכל זאת היא מתוארת כ"אישה יראת אלוהים" (פס' 14). יכול להיות שהפכה לאישה "יראה" עוד כשחיה בעיר מולדתה, תיאטירה, שכן הייתה בה מושבה יהודית. בכל אופן, נראה שלידיה עייפה מעבודת אלילים ונמשכה לאמת. היהדות הייתה, ועודנה, רחוקה מלהיות מושלמת, אבל עלינו לזכור שאנשים שמחפשים את האמת יכולים להיות מוקסמים גם מדתות ואמונות אחרות - אמונות שיש בהן משהו מן האמת למרות שהבשורה אינה כלולה בהן. לכן חשוב שנבשר גם לאנשים כאלה. אנשים רבים בימינו עייפו מחומרנות ומחפשים אמת רוחנית.

וכך אנחנו מגיעים לנקודה הבאה: שאול וחבריו פגשו את לידיה כי גם הם חיפשו, לא רק לידיה. הם חיפשו אנשים חוטאים ואבודים. היכן הם חיפשו אותם? בכל עיר שאליה הם הגיעו הם פנו ראשית כול לבית הכנסת המקומי. שאול הבין שהבשורה ניתנה קודם כול ליהודים. העם היהודי הוא העם הנבחר, ולכן יש לתת לו קדימות. אבל שאול לא רק הביא את הבשורה ליהודים בראשונה. הוא הגיע למקומות שבהם הסתובבו עוד אנשים שחיפשו את האמת. הדבר דומה לאדם שיסע בימינו לפרו, למשל, ויתחיל להפיץ את הבשורה בין חברי הקהילה היהודית במקום! עלינו לזכור שבקרב בני עמנו יש רבים שמחפשים את האמת, ואסור לנו לשכוח אותם.

אבל כנראה שבפיליפי לא היה בית כנסת. לשאול נודע שקבוצה של נשים נפגשת דרך קבע על גדות הנהר כדי להתפלל. הוא וחבריו לא נרתעו מהעובדה שמדובר בנשים לא יהודיות. הן היו חשובות להם לא פחות מהגברים שנפגשו בבתי הכנסת.

מה עשו שאול וחבריו? "ישבנו ודיברנו אל הנשים הנאספות" (פס' 13). נשמע כל-כך פשוט ורגיל. המילה "דיברנו" לא מתארת דרשה ששאול נשא בפני הקהל שנאסף שם. ביוונית זוהי מילה שמשמשת לתיאור שיחה רגילה שמתנהלת דרך שגרה. שאול התחיל לשוחח אתן על הבשורה, והוא וחבריו סיפרו להן משהו חדש ומדהים, שישוע שנצלב הוא המשיח.

ואז קרה עוד דבר מדהים. כששאול דיבר עם הנשים, "האדון פתח את לבה (של לידיה) להקשיב אל דברי שאול" (פס' 14). למרות שלידיה חיפשה את האמת, לבה עדיין היה סגור. שום דברי שכנוע לא יכלו לפתוח את לבה, רק אלוהים היה מסוגל לעשות את זה, וכך הוא גם עשה! הישועה היא מעשה ריבוני של אלוהים. אנשים שמחפשים אחר האמת חשים בצורך להיוושע, וכשאנחנו מבשרים להם לא נותר לנו אלא לסמוך על חסדו הריבוני של אלוהים. התפקיד שלנו מסתכם בהכרזת הבשורה הטובה.

נערה שהפכה לשפחה

האישה השנייה ששאול וחבריו פגשו הייתה מאוד שונה מלידיה. היא הייתה שפחה. היא לא רק הייתה משועבדת לאדוניה, אלא גם לְשד ששכן בה. הביטוי שבו השתמש לוקס על מנת לתאר את השד שאחז בה, "רוח הניחוש", מרמז על כך שהנערה עבדה את האל היווני אפולו ואת הנביאה עובדת האלילים של דלפי. בכל מקרה, אדוניה של הנערה עשו רווח מהיכולת שלה לנחש עתידות.

אין ספק שהנערה הוקסמה מכל דבר שהיה בו רוחניות. כנראה שקלטה משהו רוחני בשאול וחבריו, ולכן עקבה אחריהם. מעניין שכשדיברה עליהם, היא אמרה את האמת לאמיתה: "האנשים האלה עבדי אל עליון והם מכריזים לכם דרך ישועה!" (פס' 17). משהו בצורת הדיבור שלה הטריד את שאול. היא חזרה על דבריה אלה במשך ימים רבים, ויתכן שנכנסה לטרָנס. לא פלא שההתנהגות שלה הטרידה את שאול. איך היינו אנחנו מרגישים אילו שיכור נעמד לידנו הצביע עלינו וקרא: "הם מדברים את האמת! הקשיבו להם!"? ברור ששאול לא רצה שאנשים יחשבו שאלוהים קשור בצורה כזו או אחרת לעבודת האלילים שבה עסקה הנערה. בכל אופן, שאול נעצב ממצבה של הנערה, ולכן, בשם ישוע המשיח, הוא ציווה על הרוח הטמאה לצאת ממנה. הוא דאג לנערה וידע שרק המשיח יכול לשחרר אותה.

אנשים רבים בעולם המודרני חיים כמו אותה נערה. כשהם מבינים שההיגיון המודרני לא עוזר, הם מפתחים עניין מחודש ברוחניות. הדבר חושף אותם להשפעות רוחניות שליליות, אם הם אינם פונים לאלוהים ולדברו. במקום להתקדם מהמדע לעבר המשיח, הם פונים לאמונות טפלות.

האנשים שמאמינים בתורות העידן החדש צריכים לראות שאכפת לנו מהם ושהם משועבדים. אנחנו חייבים להפגין כלפיהם את אותה מידה של אהבה וחמלה שישוע הפגין כלפי בני דורו שהיו משועבדים לשטן. יחד עם זאת אל לנו להתפשר עם תורות העידן החדש. אסור לנו לחשוב שאנשים צודקים, רק משום שהם מתעניינים בדברים "רוחניים"! עליהם להשתחרר מאחיזתו של העידן החדש בחייהם. רק ישוע יכול לשחרר אותם מההשפעות האלה. עלינו גם לזכור ש"אל העולם הזה עיוור את שכלם של הבלתי מאמינים לבל יזרח עליהם אור הבשורה של כבוד המשיח אשר הוא צלם האלוהים" (קור"ב ד' 4). רק ריבון העולם יכול לפקוח את עינינו ו"להאיר דעת על אודות כבוד אלוהים אשר בפניו של המשיח" (פס' 6). הבשורה היא רוחנית, ועלינו להציגה מתוך ביטחון באלוהים ובלוויית תפילה.

אדם בעל נטייה להתאבדות

 האדם השלישי ששאול וסילא פגשו בפיליפי היה שונה מהשתיים הקודמות. הוא היה סוהר בבית כלא. היכן הם פגשו אותו? בנסיבות חברתיות? לא! הם פגשו בו במקום עבודתו, לאחר שהושלכו לכלא.

שאול וסילא נכלאו לאחר ששחררו את הנערה מרוח הניחוש שאחזה בה! אדוניה כעסו על כך, משום שלאחר שהיא שוחררה מרוח הניחוש אבד להם מקור הכנסה. בכעסם הרב הם החליטו לנקום בשאול ובסילא, אבל הם ידעו שלא יוכלו להביא למעצרם אם יספרו את האמת. לכן הם העלילו עליהם ואמרו: "האנשים האלה מעוררים אנדרלמוסיה בעירנו. יהודים הם ומלמדים מנהגים שאסור לנו לקבלם ואסור לנו לעשותם, שכן רומים אנחנו" (מה"ש ט"ז 20-21). בדרך כלל גילו הרומים סובלנות כלפי דתות שונות, והיהודים שחיו באימפריה נהנו מחופש פולחן. אבל העובדה הזו לא מנעה דעות קדומות ורדיפות. שאול וסילא הולקו ללא משפט, למרות שהיו אזרחים רומים. גם בימינו יש מדינות שנחשבות לחופשיות ושדוגלות בחופש דת, אבל המציאות אינה תמיד תואמת את החוקים. במדינות שבהן יש חופש דת אמיתי עלינו להילחם על הזכות הזו בקנאות, מכיוון שבעולם המודרני, הסובלנות הדתית בעצם סובלנית כלפי כל דבר, פרט לאמת עצמה.

אותו סוהר היה ככל הנראה חייל רומי שפרש לגמלאות. מפקדיו ציוו עליו לשמור על שני האסירים, ולכן הוא השליך אותם לכלא הפנימי ונתן את רגליהם בסד. סביר להניח שלשאול וסילא היו פצעים פתוחים מהמלקות שספגו, אבל עובדה זו לא הפריעה לסוהר להקשות עליהם ולהגביל את תנועותיהם.

במוחו של הסוהר התרוצצו מחשבות רבות. יכול להיות שהוא חשב על ההשפעה הרבה שהייתה לשאול ולסילא על תושבי עירו. סביר להניח שהיה לו קשה להתעלם מהמהומה שעוררו הדברים שאמרה הנערה. חוץ מזה, היה משהו מוזר בשני הגברים האלה. למרות שהם הולקו ונפצעו, הם התפללו והיללו את אלוהים כל הלילה! הדברים שקרו לאחר מכן מלמדים ששמחתם של משיחיים בזמנים קשים היא עדות מרשימה ביותר לאמונתם.

הסוהר שכב לישון, ולפתע קרה משהו מוזר. רעידת אדמה חזקה העירה אותו משנתו! הוא הבחין שדלתות הכלא היו פתוחות, הסיק שכל האסירים ברחו ושדינו נחרץ למוות מכיוון שנכשל במילוי תפקידו. לפיכך הסוהר החליט להתאבד.

מחשבות על מוות אפפו לפתע את הסוהר האומלל. הוא התכוון לשלוח יד בנפשו ולעבור למקום שאין בו כל תקווה, לחושך החיצון. באותו רגע הוא ראה את החיים והמוות באור חדש. אומרים שברגעים כאלה אנשים רואים את כל חייהם חולפים לנגד עיניהם. אבל בדיוק ברגע זה שאול דיבר אליו.

המוות הוא הזדמנות לדבר על הבשורה. אנשים פוחדים מהמוות, מהלא נודע. הם חוששים מיום הדין. מישהו אמר פעם: "אני לא מפחד למות, אני פשוט לא רוצה להיות שם כשזה יקרה".

מה תאמר לאדם כזה? "האמן בישוע המשיח והיוושע"? לא ולא! אומנם גם את זה צריך לומר לו, אבל בשלב מאוחר יותר. בכל אופן זה לא היה הדבר הראשון ששאול אמר לסוהר. המילים הראשונות שהסוהר שמע היו: "אל תעשה שום רע לעצמך" (פס' 28). האם המילים האלה הן חלק מהבשורה? כן, כיוון שהבשורה היא מסר של תקווה ואהבה.

אלה המילים הראשונות שבני דורנו צריכים לשמוע. הם צריכים לשמוע שאכפת לנו ממצבם. הם צריכים לשמוע שיש להם סיבה לחיות. שהם נבראו בצלם אלוהים ושיש משמעות לחייהם, שיש מישהו שחשוב לו אם הם יחיו או ימותו. שיש ערך לחיי אדם. איננו זן של בעלי חיים מפותחים או מכונות ביוכימיות מתוחכמות. אנחנו בני אדם, ונוצרנו כדי לעבוד את בורא העולם וליהנות מנוכחותו. אנחנו חשובים לו!

המילים אלה השפיעו על הסוהר דווקא משום שהן נאמרו מפיו של אדם שהסוהר נהג בו באכזריות. ערב אחד לפני כן הוא התאכזר לשאול ודחף אותו ללא טיפת חמלה, כשזה היה פצוע ושותת דם. והנה, מילות הנוחם יצאו דווקא מפיו של זה שהושלך לכלא הפנימי ושרגליו הושמו בסד. שאול עמד והתחנן בפני הסוהר שלא יפגע בעצמו! אהבה זו, שלא היו לה כל גבולות, היא ביטוי של הבשורה.

הסוהר ההמום התפלא לשמע דבריו של שאול. הוא פחד מהמוות אבל התפלא ששאול דאג לשלומו. בתגובה הוא נפל ברעדה לרגלי שאול וסילא, ושאל את השאלה המוכרת: "מה עלי לעשות כדי להיוושע?" (פס' 30). לְמה התכוון הסוהר, ומדוע הוא שאל את השאלה הזו? הוא הרי כבר הבין שניצל ממוות, שכן כל האסירים היו במקום. הוא הרי הבין שאין כל סיבה שיהרוג את עצמו. ובכל זאת, לְמה הוא התכוון? האם הוא התכוון לכל מה שאנחנו מייחסים למילה "להיוושע"? סביר להניח שלא. הקטע מפרט שתי סיבות לכך שהוא השתמש במילה הזו. ראשית, למרות שהסוהר ניצל ממוות, המחשבות שהציפו אותו - הפחד, האשמה, חוסר התקווה - לא הרפו ממנו. הוא רצה להשתחרר מהמחשבות האלה. אבל יתכן שבחר במילה הזו בגלל סיבה נוספת. המילה "להיוושע" נגזרת מהמילה "ישועה", מילה שהייתה ידועה לשמצה בעיר פיליפי. זוהי אותה מילה שבה השתמשה הנערה אחוזת רוח הניחוש כשתיארה את הבשורה: "האנשים האלה... מכריזים לכם דרך ישועה!" (פס' 17). בכל מקרה, הסוהר הבין שיש לשאול ולסילא מה לומר לו, ולכן שאל: "מה עלי לעשות כדי להיוושע?".

אין זה משנה למה בדיוק התכוון הסוהר בשאלתו. בכל אופן, לשאול ולסילא הייתה תשובה מצוינת: "האמֵן באדון ישוע ותיוושע" (פס' 31). תשובתם הייתה כל-כך החלטית, ובעצם שניהם אמרו את אותו דבר, אולי אפילו באותו זמן! התשובה נראתה להם ברורה מאליה. הם התייחסו ברצינות לשאלתו ולא התווכחו ביניהם באשר לכוונתו כשאמר "להיוושע". הם לא הטילו ספק בכוונתו, כי ראו שהוא הביע חרטה בשעת משבר. הם התייחסו לשאלתו ברצינות והשיבו לו בצורה החלטית.

זהו שיעור חשוב עבורנו. מוחם של האנשים שאנחנו מבשרים להם עלול להיות מלא בכל מיני רעיונות מוזרים ו"רוחניים", אבל אם הם מחפשים את האמת בכנות, עלינו להתייחס אליהם ברצינות ולענות על שאלותיהם בשמחה. הם יכולים להשתמש, למשל, במילה "גאולה", בלי להבין איזו משמעות הכתובים מייחסים למילה זו. גם אם אינם מבינים את המשמעות של מילה מסוימת, אנחנו תמיד יכולים להסביר להם מהי גאולה אמיתית.

שאול וסילא התייחסו ברצינות לשאלתו של הסוהר. הם לא אמרו: "אתה לא צריך להתרגש, אתה לא אדם כזה רע, באמת! וחוץ מזה, לא טוב לחשוב על דברים כאלה בשעת סערת רגשות". לא ולא! הם עודדו אותו להבין שהוא זקוק לישועה, מכיוון שידעו שכולם זקוקים לה. הם ידעו שהוא מכור לחטא וצפוי לעמוד לדין. הם ידעו שהוא צריך להבין שהוא זקוק לישועה.

לכן הם נתנו לסוהר תשובה החלטית וברורה: "האמֵן באדון ישוע ותיוושע". לא היה להם כל ספק בעניין הזה. הם לא אמרו "אולי", "יכול להיות" או "זוהי אחת הדרכים שמובילות לאלוהים". יש רק דרך אחת שמובילה לישועה, ואת זה הם הבהירו לו היטב! ישוע אמר: "אני הדרך והאמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי" (יוח' י"ד 6). וגם שאול אמר: "אין שֵם אחר נתון לבני אדם תחת השמים, ובו עלינו להיוושע" (מה"ש ד' 12). ואכן, האמונה בישוע היא הדרך היחידה שמאפשרת לנו להיוושע. כל אדם, רב או נביא, לא יוכל להושיע אותנו - רק ישוע המשיח. אין דבר שאנחנו יכולים לעשות בכוחות שלנו כדי להיוושע - רק האמונה בישוע המשיח.

הבשורה צורמת לאוזניו של האדם המודרני, שמאמין שיש יותר מאמת אחת ושדרכים שונות מובילות לאלוהים. אסור לנו לשנות את המסר של אמונתנו רק כי הוא אינו מקובל בעולם שאנחנו חיים בו! עלינו להבין את העולם הזה, אבל אסור לנו לנסות ולהתאים את הבשורה לתפיסות שמקובלות בעולם. אולי הבשורה צורמת, אבל זוהי הבשורה היחידה שמביאה תקווה לעולם גווע ואבוד, ועלינו להכריז אותה. יש אנשים שעבורם מילים אלו הן כמו משקה מרווה, כמו מכתב געגועים שמקבלים מאדם אהוב, כמו גשם שמשקה אדמה יבשה.

שאול וסילא הפנו את תשומת לבו של הסוהר לעבר ישוע. הם לא אמרו: "טוב, יש כמה עקרונות שאתה צריך ללמוד. אתה צריך לקרוא את כל התנ"ך לפני שתוכל להבין מה עליך לעשות כדי להיוושע". לא ולא! הם אמרו: "האמֵן באדון ישוע ותיוושע". עקרונות האמונה הם דבר חשוב והכתובים חשובים. אבל איננו קוראים לאנשים לבוא ולהכיר את עקרונות האמונה המשיחית ואפילו לא את הכתובים. איננו קוראים להם לבוא לקהילה. אנחנו קוראים להם לבוא למשיח, להאמין באדון ישוע. כמובן שהסוהר היה צריך ללמוד רבות על ישוע, ושאול וסילא אכן המשיכו ללמד אותו את דבר אלוהים (או אם תרצו, לספר לו על עקרונות האמונה), אבל הדגש הראשוני שלהם היה על אמונה במשיח. בני דורנו מגלים חשדנות רבה כלפי ארגונים וחוקים מסודרים, אבל הם מתעניינים במערכות יחסים ובחוויות אישיות. וזה בדיוק מה שאנחנו יכולים להציע להם! עלינו להפציר בהם לשקם את הקשר שלהם עם בורא העולם ולאמץ את האמונה בישוע המשיח.

יחד עם זאת חשוב לזכור ששאול וסילא המשיכו ולימדו את הסוהר ומשפחתו מה דורשת האמונה המשיחית. "הם השמיעו לו את דבר האדון, ולכל אשר היו אתו בביתו" (ט"ז 32). בשום מקום בכתובים לא נאמר שההחלטה להאמין בישוע היא עניין של רגש, או שזהו צעד שהאדם נוקט מתוך עיוורון מוחלט. להפך, המבשרים תמיד וידאו שהמאמינים החדשים יֵדעו במה הם מאמינים.

מסקנה

ובכן, ראינו את שאול המבשר בפעולה. ראינו כיצד הוא הביא את הבשורה לשלושה אנשים שונים. ללידיה - אשת העסקים, לנערה אחוזת רוח הניחוש ולסוהר מפיליפי. הבה נלמד משאול כיצד להתייחס לאנשים סביבנו וכיצד להציג בפניהם את בשורת המשיח.

המאמר Preaching in the Postmodern World

מתוך Free Church of Scotland, February 2004