תפילה וצום בזמנים קשים

מאת ג'והן מורי

אסתר ביקשה מבני עמה לצום ולהתפלל עבורה במשך שלושה ימים. ישוע צם והתפלל במדבר במשך ארבעים יום. עזרא ביקש מהגולים בבבל לצום ולהתפלל לעזרת אלוהים. מתי עלינו להתפלל? מתי עלינו לצום?

ג'והן קלווין, התאולוג הנודע, האמין שהמפתח לחיים המשיחיים יכול להסתכם בשני משפטים: "הפעולה העיקרית של הרוח היא אמונה", ו"האמונה מתבטאת בעיקר בתפילה". תפילה היא אחת התגובות הספונטניות והאישיות לפעולת אלוהים בחיינו. היא הדבר העיקרי שעושה המאמין. לאחר ששאול השליח פגש את ישוע בדרך לדמשק, נאמר עליו: "הנהו מתפלל" (מה"ש ט' 11). תפילה היא ביטוי לתלות שלנו באלוהים. זוהי פעולה מודעת שבה אנחנו מתוודים בפני אלוהים על חוסר האונים שלנו.

תפילה היא הבסיס לכל פעולה רצויה בעיני אלוהים. התפילה אינה רק מאפשרת לנו לפעול בצורה טובה יותר למען אלוהים, היא בעצם הפעולה הטובה ביותר שאנחנו יכולים לעשות למענו. לאחר חג השבועות הוסחה דעתם של השליחים מן התפילה, משום שמספרם ההולך והגדל של התלמידים אילץ אותם לפנות זמן למלאכות שונות. לאחר שהם האצילו סמכויות על השמשים שנבחרו, הם יכלו להתמסר מחדש לתפילה: "ואנחנו נתמיד בתפילה ובשירות דבר אלוהים" (מה"ש ו'  4). התוצאה המיָדית הייתה ש"דבר אלוהים שגשג, ומספר התלמידים בירושלים גדל מאוד" (פס' 7). מישהו אמר פעם ש"תפילה היא תנאי מוקדם לכל פעולה אחרת במלכות השמים, פשוט משום שבתפילה אנחנו מכניסים את כוחות השמים לפעולה ואיננו נותרים עם חוסר האונים שלנו".

יש מצבים שבהם אנחנו זקוקים לתפילה באופן מיוחד. תפילה כזו כרוכה לעתים בצום. צום הוא פעולה רצונית של הימנעות ממזון או משקה באופן חלקי או מלא. הצום יכול להימשך תקופות ארוכות או קצרות. הכתובים אינם מתארים את הצום כאמצעי להעצמת החוויה הרוחנית, לקבלת חזונות או הארה מיוחדת כמו שטוענים בימינו מיסטיקנים רבים, וגם משיחיים מסוימים. יש אנשים שטוענים שאם נצום - נראה את התוצאות שאנחנו מייחלים להן. שאם נמלא תנאים מסוימים - בהכרח נזכה לברכה שאנחנו מתפללים לה. ישוע התייחס לצום כאל חלק מהחיים המשיחיים, והוא הסביר כיצד עלינו לצום, כשהנחת המוצא שלו היא שהצום צריך להיות חלק מחיינו (מתי ו' 16-18).

בתנ"ך נאמר שיום כיפור הוא יום של צום (ויק' ט"ז 29-31). בני ישראל יכלו לצום גם בימים אחרים, כל עוד הצום לא שימש כתחליף לעבודת אלוהים או כקמע שהבטיח למי שצם את ברכת אלוהים. ישעיהו פירט רשימה של מעשים שבני ישראל הזניחו בשעה שצמו, ולכן הצום שלהם לא היה ראוי בעיני אלוהים והם לא זכו לברכה שציפו לה (ישע' נ"ח 1-12). הצום הוא כלי שמתאים לזמנים קשים, לשעת מבחן או משבר, ועלינו לראות בו חלק מאורח החיים שלנו כמשיחיים. הנה כמה מצבים שבהם מן הראוי לצום:

כשעומדים בפנינו מכשולים בדרך למלכות השמים

לאחר האירוע המדהים שבו השתנו פניו של ישוע, תלמידיו לא הצליחו לרפא ילד שהיה אחוז רוח אילמת (מרק' ט' 14-29). למרות שכבר ניתנה להם סמכות לגרש שדים (ג' 15), תשעה מתלמידיו של ישוע לא הצליחו לגרש את הרוח. ישוע גער בהם וקרא: "הוי דור חסר אמונה, עד מתי אהיה עמכם?" (ט' 19). הוא מצא את עצמו ניצב בפני ילד חסר אונים, אב חסר אונים, דור חסר אונים ותלמידים חסרי אונים. מאוחר יותר, כשהתלמידים היו לבד במחיצתו, הם שאלו אותו: "מדוע לא יכולנו אנחנו לגרש אותה (את הרוח הרעה)?" (פס' 28), וישוע ענה: "בגלל מיעוט אמונתכם" (מתי י"ז 20).

סביר להניח שתלמידיו חשבו שהסמכות שניתנה להם לגרש שדים אפשרה להם לחולל נסים מתי שרק ירצו. יתכן שהם חשבו שיוכלו להמשיך בשגרת חייהם ולהשליך את השטן הצדה! אבל הסתבר להם שזה לא כך. היכולת לגבור על השטן לא הייתה של התלמידים עצמם. אלוהים העניק להם את הסמכות לגרש שדים, וכדי לפעול בכוח הסמכות הזו, היה עליהם לשאת את עיניהם אליו, לשמור על רוח ענווה ולפעול מתוך אמונה בכוח שלו, לא בכוח שלהם. ישוע לא הגביל את מה שאיש אמונה מסוגל לעשות, כי ממילא איש אינו יכול לעשות דבר בכוחות עצמו, אבל הוא כן יכול לעשות כמעט הכול בעזרת ישוע (יוח' ט"ו 1-5). ישוע אמר שעומדים לרשותנו משאבים רבים, וקרא לנו ללכת בעקבותיו ולממש את אמונתנו. כדי לממש את הקריאה הזו, עלינו להתפלל ולצום בכנות ובהתמדה (מרק' ט' 29).

כשאנחנו עומדים בפני סכנות

בעניין זה אנחנו יכולים ללמוד מאסתר המלכה. בשעה שבני עמה עמדו בפני משבר, אסתר ביקשה ממרדכי לפעול כמוה וכמו נערותיה. היא ביקשה ממנו לקרוא לכל היהודים בממלכה לצום למענה בשעה שהיא עמדה לסכן את חייה ולהתייצב בפני המלך אחשוורוש: "לך כּנוֹס את כל היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עלי. ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום, גם אני ונערותַי אצום כן, ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת. וכאשר אָבדתי - אבדתי" (אסתר ד' 16). בתום שלושת הימים, התייצבה אסתר לפני המלך: "ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו" (ה' 2), וגם "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" (ו' 1). כך ענה אלוהים לתחינותיהם הכנות של בני עמו.

המלך יהושפט הכריז על יום צום לאומי ביהודה כשהעמונים והמואבים איימו לתקוף אותם (דהי"ב כ'). מנקודת מבט אנושית לא היה לתושבי יהודה כל סיכוי לנצח. הם התחננו לעזרתו של אלוהים ואף צמו, ותשובתו של אלוהים לא איחרה לבוא: "אל תיראו ואל תיחתו מפני ההמון הרב הזה, כי לא לכם המלחמה, כי לאלוהים" (פס' 15). בסופו של דבר זכתה ממלכת יהודה בניצחון גדול (פס' 22-25).

כשאנחנו נרתמים למשימה חשובה

ישוע צם במשך ארבעים יום וארבעים לילה לפני שהשטן ניסה אותו במדבר, בתחילת שירותו הציבורי. ישוע גם התפלל באריכות לפני שלימד את ההמונים (מרק' א' 38,35), לפני שבחר בשנים עשר תלמידיו (לוקס ו' 12) ולפני שחולל נסים (מרק' ט' 29). גם שליחיו התמידו בתפילה. כששאול דיבר על עצמו ועל העבודה שלו בשירות המשיח, הוא אמר שהוא מרבה לצום. הקהילה באנטיוכיה שלחה את שאול ובר נבא למסע הראשון שלהם, רק לאחר שהקדישה זמן לתפילה וצום.

כשהגולים מבבל התכוננו לשוב לירושלים, הכריז המנהיג שלהם, עזרא, על צום, כדי "להתענות לפני אלוהינו, לבקש ממנו דרך ישרה לנו ולטפנו ולכל רכושנו" (עזרא ח' 21). עזרא אף המשיך ואמר: "כי בושתי לשאול מן המלך חיל ופרשים לעוזרנו מאויב בדרך. כי אמרנו למלך לאמור, 'יד אלוהינו על כל מבקשיו לטובה ועוזו ואפו על כל עוזביו'. ונצומה ונבקשה מאלוהינו על זאת, ויעָתר לנו" (פס' 22-23).

כשאנחנו נושאים בעונש כבד

דוגמה מצוינת לכך נמצאת בסיפור חייו של דוד. האדם שאלוהים משח כמלך ישראל, חָטא בניאוף עם בת שבע וברצח בעלה. כשנה אחר כך בא אליו נתן הנביא והוכיח אותו על מעשיו: "גם ה' העביר חטאתך - לא תמות. אפס, כי ניאץ ניאצת את אויבי ה' בדבר הזה, גם הבן הילוד לך מות ימות" (שמ"ב י"ב 13-14). אלוהים, בחסדו, סלח לדוד, אבל על הבן שנולד לו בעקבות הניאוף עם בת שבע נגזר למות. אלוהים אומנם סלח לדוד, אבל היה עליו להתמודד עם התוצאות של חטאו עד סוף ימיו.

היינו מצפים שלשמע הבשורה המרה דוד יחשוב שלא נותר לו מה לעשות. אבל כשבנו חלה, דוד ביקש "את האלוהים בעד הנער, ויצם דוד צום, ובא ולן ושכב ארצה" (פס' 16). דוד צם במשך שבעה ימים בניסיון להציל את חייו של בנו הרך. רק אחרי שנודע לו שאלוהים לא נענה לתפילתו ובנו מת, הוא קם, התרחץ, החליף את בגדיו והלך לבית ה'. כשחזר משם הפסיק דוד את הצום, ואכל ארוחה ראשונה אחרי שבעה ימי צום. דוד התפלל וצם בשעה שנשא את העונש שהטיל עליו אלוהים.

כשאנחנו זקוקים לסליחת חטאים ומבקשים את ברכת אלוהים על הקהילה

בימיו של שמואל הנביא הידרדרו החיים הלאומיים והדתיים של עם ישראל לשפל המדרגה. הם חשבו שיוכלו להכניע את הפלשתים אם ישתמשו בארון הברית כקמע, אבל כבוד אלוהים כבר סר מעליהם והם הובסו בקרב. אחרי התבוסה הם סבלו במשך עשרים שנה מיד הפלשתים, ורק אחר כך חזרו בתשובה והשפילו את עצמם לפני אלוהים. לאחר ששמואל הביא אליהם דבר אלוהים, "וינהו כל בית ישראל אחרי ה' " (שמ"א ז' 2). איך באה לידי ביטוי החזרה של עם ישראל בתשובה? העם נאסף במצפָּה, צם, התחנן לאלוהים והתוודה על חטאיו. בשעה שכולם צמו והתפללו, תקפו אותם הפלשתים פעם נוספת. אבל הפעם "ירעם ה' בקול גדול" (פס' 10), ומתקפתם של הפלשתים נעצרה.

עם ישראל היה חסר אונים נוכח המתקפה הזאת, ותפילה הייתה הדבר היחיד שכולם יכלו לעשות. מי שבוטח באלוהים הכל-יכול, לעולם לא יתייאש. קהילת המשיח לא תמיד רואה את המצב שבו היא נמצאת. כמו עם ישראל בעבר, גם אנחנו עיוורים לפעמים למציאות סביבנו, והאמת היא שכך זה יהיה עד שאלוהים יחשוף בפנינו את חוסר היכולת שלנו, ועד שנלמד להישען על כוחו ולא על כוחנו. התפילה בכתובים מתוארת לעתים קרובות כקריאה לעזרה אחרי שטבעת החנק התהדקה סביב צווארם של האנשים.

טוב נעשה אם לא נישען עוד על כוחנו, אלא על אלוהים, ונזכור את ההבטחות שהוא נתן לקהילה. דניאל התפלל שאלוהים יושיע אותו, ונשען על ההבטחה שהכיר. שבעים שנה חלפו מאז שבני עמו יצאו לגלות, וכל אותן שנים הוא נשאר נאמן לאלוהים. כשקרא את מגילותיו של ירמיהו, הוא למד על המועד שבו אלוהים הבטיח להשיב את הגולים אל ארצם (ירמ' כ"ט 10). דניאל חישב ומצא שהמועד הזה הגיע, והחל לדרוש את פני אלוהים בעניין. הוא התקרב אל אלוהים בתפילה ותחנונים, צם, לבש בגדי אבל והפגיע בעד עמו (דני' ט'; י' 2-3). הבטחתו של אלוהים היוותה עבורו סיבה להתמיד בתפילה. ואכן, כעבור חודשים ספורים התיר כורש לגולים לחזור לארצם.

בהיסטוריה של הקהילה המשיחית יש מקרים רבים שבהם אנשים צמו והתפללו יחד בעתות משבר. אלוהים "פנה אל (שמע את) תפילת הערער, ולא בזה את תפילתם" (תהל' ק"ב 18). הבה נזעק גם אנחנו לאלוהינו השומע תפילות (תהל' ס"ה 3).

המאמר Prayer and Fasting in Difficult Cases

מתוך Banner of Truth, June 2003