צ'רלס ספרג'ון – שרות בשעת מצוקה

מאת ג'והן פייפר

פעמים רבות אנחנו נוהגים לצטט ב"מעט לעת" את דבריו של צ'רלס ספרג'ון, ולא לשווא. צ'רלס ספרג'ון אומנם לא היה אדם מושלם, אבל חייו שיקפו היטב את אהבתו לאלוהים ואת אמונתו.

ב-31/1/1995, נערך כנס של רועי קהילות שעסק באחת הבעיות שמטרידות כל משיחי וביחוד את אלה שעוסקים בהוראה ובשירות בקהילה: שירות בשעת מצוקה.

המאמר שלפניך נכתב על ידי רועה קהילה ועבור רועי קהילה שהשתתפו באותו כנס, אבל הוא בהחלט נוגע לכל אחד מאיתנו. לא כולם צריכים להיות ספרג'ון, אבל כולנו יכולים ללמוד מהדברים הנפלאים שאלוהים עשה בחייו ולהיות משרתים נאמנים וחרוצים גם בימים קשים.

כל משיחי מתמודד עם קשיים ומצוקות, וחייב למצוא דרך שתעזור לו לשרוד בתקופות קשות. גם בשעת לחץ וסבל האדם צריך לטפל במשפחתו, להכין ארוחת בוקר, לשלם את חשבון החשמל ולחנך את ילדיו. גם כשלבנו שבור - עלינו להמשיך לחיות.

כשמדובר בבעל סמכות משיחית, הדבר נכון שבעתיים משום שאצלו הלב הוא כלי העבודה. ספרג'ון אמר: "העבודה שלנו דורשת את לבנו יותר מאשר את שכלנו". כשלבנו שבור, כלי העבודה שלנו שבור. תפקידנו העיקרי הוא ללמד את דבר אלוהים, ולימוד זה נעשה מהלב. השאלה אינה רק איך נשרוד נוכח משבר במשפחה, מצב כלכלי קשה, ביקורת צודקת או שאינה צודקת שמטיחים בנו, וכן הלאה. השאלה קשה יותר: איך נוכל להמשיך וללמד את דבר אלוהים במצבים כאלה? קשה לשרוד נוכח קשיים, אבל קשה שבעתיים להמשיך ולבצע את התפקיד שהטיל עלינו אלוהים, בין אם מדובר בהוראה, בחינוך הילדים ובין אם מדובר בכל תפקיד אחר.

ספרג'ון אמר: "עשר שנות עבודה קשה אינן מקצרות את חיינו כמו שעות בודדות במחיצת בוגדים כאחיתופל או דימס". כיצד נמלא את תפקידנו לפני אלוהים ונמשיך לתפקד גם כשלבנו שבור?".

השאלה הזו צריכה להטריד כל רועה קהילה, כל זקן קהילה, כל שמש, כל מורה שעובד עם הילדים, הנוער או המבוגרים, כל הורה שמחנך את ילדיו ללכת בדרך אלוהים, כל בעל סמכות במקום העבודה. לא מזמן התקשרה אלי רעייתו של ידיד, רועה קהילה ותיק, וסיפרה לי שאינה רוצה להשתתף באספות הקהילה משום שרבים מטיחים בבעלה ביקורת ועלבונות. היא תהתה אם בעלה בכלל יהיה מסוגל לשאת דרשה בסוף השבוע.

קשה ללמד אמת מפוארת ונפלאה כשבלבנו שוררת אווירת נכאים. מורה ששומע כל שבוע שהוא צבוע משום שאינו חי לאור הדברים הנפלאים שהוא מלמד, עשוי להעפיל לגבהים, או לגלוש במדרון ולהרוס את עצמו.

אינני מתכוון שהוא עלול להתאבד, אלא למשהו מורכב יותר. הוא עלול להגיע למצב שבו הוא לא יכיר את עצמו. מה שמתחיל כבחינה עצמית בנבכי הנפש עלול להפוך, מסיבות שונות, למסע במבוך של מראות. הוא יסתכל במראה אחת ויראה בה את עצמו נמוך ושמן, ובמראה אחרת הוא ירָאה רזה וגבוה. כשיפנה את מבטו קדימה יגלה שהוא עומד על ראשו ובעצם יתקשה לדעת  מי הוא באמת. איך אפשר ללמד אודות אלוהים במצב כזה?

שאול השליח אמר: "בחסד אלוהים הריני מה שאני" (קור"א ט"ו 10). דברים אלה חשובים לכל בעל סמכות שעומד נוכח קשיים. שאול הכיר בכך שה"אני" שלו נברא על ידי אלוהים והתאחד עם המשיח. מי שאינו מכיר בכך, אינו יכול ללמד את האמת של אלוהים. הוא יכול ללקט פסוקים ורעיונות, אבל בלי הקשר הזה עם אלוהים - הוא לא יוכל ללמד את דברו.

תודה לאלוהים שאיננו הראשונים שנתקלים בקשיים. בעניין זה אנחנו יכולים ללמוד מההיסטוריה, מהדרך שבה התמודדו משיחיים שונים עם בעיות דומות לאלה שאנו נתקלים בהן היום.

כשאני במצוקה אני פונה אל צ'רלס ספרג'ון, ועד כה לא התאכזבתי. מאמר זה נועד לבחון היבטים שונים בחייו של ספרג'ון, ולשאוב מהם עידוד. כך נוכל להמשיך במלאכתנו גם בשעת מצוקה.

מדוע עלינו ללמוד מצ'רלס ספרג'ון?

שבע תכונות שאפיינו את ספרג'ון הופכות אותו לדוגמה ומופת.

 ספרג'ון היה מורה ודרשן

ספרג'ון היה בראש ובראשונה מורה ודרשן. הוא נשא למעלה מ-600 דרשות עוד לפני שמלאו לו 20 שנה. דרשותיו נמכרו מדי שבוע בלמעלה מ-25,000 עותקים, ותורגמו ללמעלה מ-20 שפות. בשלב מאוחר יותר קובצו דרשותיו לסדרה של 63 כרכים - זוהי סדרת הספרים המשיחית הגדולה ביותר.

בנו אמר פעם: "איש לא היה מסוגל לשאת דרשה כמו אבי. הוא דרש על מגוון רחב של נושאים בשנינות, בקנאות ובנמרצות, כשהוא מפציר בשומעיו, מרעיף עליהם את אהבתו ומפגין איכויות רבות אחרות. לפי דעתי הוא יחשב לעד לנסיך הדרשנים". ספרג'ון היה הדרשן שבדרשנים, המורה שבמורים.

ספרג'ון היה נאמן לאמת וניזון ממנה

ספרג'ון לימד אמת. לא הייתי מתעניין בדרך שבה איש מסוים מתמודד עם מצוקות אילולא היה נאמן לאמת שבכתבי הקודש, הן באורח חייו והן בדברים שהוא לימד. אין כל טעם ללמוד מאלה שמוצאים מפלט ממצוקה אבל אינם נאמנים לאמת של אלוהים.

ספרג'ון הגדיר את תפקידו של הדרשן: "לדעת את האמת כפי שראוי לדעת, לאהוב אותה כפי שראוי לאהוב, ואז להכריזה ברוח הנכונה ובנאמנות". ולתלמידיו הוא אמר: "כדי ללמד היטב עליכם להיות תאולוגים שפויים", והזהיר: "מי שמתרחק מעקרונות האמונה המשיחית, בכוונה או בהיסח הדעת, הופך לגרוע שבאויבי הבשורה, משום שעקרונות אלו חיוניים כדי ללבות את הקדושה בלבנו".

 עקרונות האמונה היו המסד והטפחות של כל מה שספרג'ון לימד.

ספרג'ון האמין בדבר אלוהים

ספרג'ון היה נאמן לאמת משום שהאמין בכל לבו שדבר אלוהים הוא האמת. הוא נהג להחזיק בספר הבריתות שלו ולומר:

"זהו דבר אלוהים... לספרך, אלוהים, יש סמכות עליונה. זהו דברו של הריבון שבשמים. הרחק אותי מכל דבר שמנוגד לדברך... בספר אין טעות – הוא טהור, אמת צרופה ומושלמת. מדוע? משום שהוא דבר אלוהים".

הנאמנות הזו לדבר אלוהים מחוללת פלאים בלבו של כל משיחי. ידיד שפגשתי לאחרונה התלונן על האווירה העכורה ששוררת בשיעורים שהוא מלמד בקהילה. "אם מישהו מעלה נושא לדיון", הוא אמר, "ואחר כך קורא פסוק מתאים, שאר התלמידים אומרים: 'זה מה שישוע חשב על הנושא, אבל מה אתה חושב?' ".

באווירה כזאת המורה והתלמידים מתרחקים מהאמת ומקדושה.

 ספרג'ון היה מבשר

אלוהים בירך את ספרג'ון. בכל שבוע אנשים חזרו בתשובה לאחר ששמעו את דרשותיו או קראו אותן. הוא וזקני קהילתו דאגו לנפשות האובדות.

ספרג'ון אמר: "אני זוכר שנפשי התייסרה למראה האנשים שלימדתי. כל שריר בגופי נדרך. שפכתי את לבי בבכי מר - בדם, יזע ודמעות - ובלבד שנפש אחת תיוושע".

לבו בער למען קדושתו של אלוהים וישועתם של בני אדם.

ספרג'ון האמין שנושעים בחסד בלבד

ספרג'ון האמין בחסד אלוהים. מדוע תפיסת העולם שלו גרמה לכ-5,000 איש להצטרף לקהילתו ולא הבריחה מפניו את המאמינים? ספרג'ון הסביר:

"הקלוויניסט (זה שמאמין שבני אדם נושעים בחסד אלוהים בלבד) רואה באלוהים הנצחי את הראש לכול. אני בוחן כל דבר נוכח תפארת אלוהים. אני רואה את אלוהים ראשון, ואת האדם אי שם בתחתית הרשימה. אחים, אם אנחנו אוהבים את אלוהים, ניהנה לשמוע אותו אומר, 'אני אלוהים ואין בלתי' ".

הוא מעולם לא חשב שרק אנשים שמאמינים בדיוק כמוהו נושעים: "אינני מעלה על דעתי שבציון (ירושלים החדשה) לא יהיו אנשים שאינם מסכימים עם תפיסת עולמנו".

והוסיף: "אני שמח שיש משיחיים אפילו בקהילה של רומא (הכנסייה הקתולית)". האספות שניהל היו אומנם פתוחות לכל משיחי, אבל ספרג'ון אמר: "אני עומד על כך שכל חברי הקהילה יצייתו למצוות אלוהים".

בדרשה הראשונה שנשא בבית הקהילה שבו הוא דרש אחר כך במשך כ-30 שנה, הוא אמר:

"אני מציע שהנושא העיקרי שאותו ילמדו בבניין הזה - כל עוד הוא עומד על תִלו - ומעל הבמה הזאת, יהיה ישוע המשיח. אינני מתבייש להיות מה שאני. אם ישאלו אותי על עקרונות אמונתי אומַר – ישוע המשיח".

ספרג'ון האמין שתפיסת העולם הזו מייצגת את האמת. כך הוא לימד משום שהאמין שאמת זו נותנת את הכוח ואת היכולת לנהל אורח חיים ראוי לפני אלוהים.

הוא היה פתוח לגבי עקרונות אמונתו, ואמר שמי שאינו רוצה לשמוע את העקרונות האלה מן הראוי שיתפלל בקהילות אחרות.

 ספרג'ון היה אדם חרוץ

אם מישהו אינו יודע לעבוד קשה - יהיה לי קשה ללמוד ממנו איך להתמודד עם מצוקה. אם התשובה שהוא יתן לי היא: "הירגע, יהיה בסדר", אני אחפש מורה אחר. ספרג'ון עבד קשה:

"על כתפי מוטלת עבודה רבה... עלי להשגיח על בית היתומים, יש לי אחריות כלפי קהילתי, שמונה כ-4,000 איש. לעתים יש חתונות או לוויות שעלי לערוך. אני חייב להכין את הדרשה השבועית, לערוך את העיתון שאנחנו מוציאים לאור ולענות על כ-500 מכתבים בשבוע. ואלה הן רק מחצית מחובותיי. עמיתיי יסדו מספר רב של קהילות שזקוקות לעזרתי, ואנשים רבים פונים אלי לעזרה עם הקשיים שלהם".

הוא נהג לקרוא כשישה ספרים בשבוע, והיה בעל זיכרון מדהים. ספרג'ון זכר חלק ניכר מהחומר שקרא, ואפילו באיזה ספר ופרק נמצא כל דבר. הוא כתב למעלה מ-140 ספרים, ביניהם The Treasury of David ("האוצר של דוד" – פרשנות לספר תהילים).

לעתים קרובות הוא עבד 18 שעות ביום. דיוויד ליווינגסטון שאל אותו פעם כיצד הוא מצליח לעשות ביום אחד את מה שעושים שני אנשים. ספרג'ון ענה: "שכחת שאנחנו שני אנשים?". בדבריו התייחס למה שאמר שאול: "אני גם עמל ונאבק, כמידת פעולתו של הפועל בי בגבורה" (קול' א' 29). הוא התכוון לכך שהוא והמשיח משתפים פעולה, וזה ההסבר לתפוקה המרשימה שלו.

ספרג'ון היה מוכן להקריב המון למען העבודה. הוא אמר:

"אם אמות תשוש בגיל צעיר משום שכל חיי עבדתי קשה למען המשיח, אזכה בשלוש ברכות: חיי יפארו את המשיח, אלוהים יקצר את ימיי בעולם החוטא הזה, ואני אזכה להיות זמן רב יותר בעולם הבא, שכן אתחיל את חיי הנצח שלי במחיצת המשיח מוקדם יותר.

"חובתנו וזכותנו לעמול קשה למען המשיח, עד כדי תשישות. אל לנו לנהל את חיינו במטרה להדגים לאחרים איך אפשר לשרוד, אלא לחיות כקורבן חי לאלוהים".

הבסיס לעמדה הקיצונית הזו היו הדברים שלימד שאול השליח. כך הסביר זאת ספרג'ון:

"נוכל להפיח חיים בזולת רק באמצעות עמלנו ודמעותינו. הזרעים נושרים מן הפרי רק לאחר שהפרי עצמו נרקב".

שאול השליח אמר: "אם אנחנו סובלים, הרי זה למען נחמתכם וישועתכם" (קור"ב א' 6); "אני שמח בסבל שאני סובל למענכם, ואני ממלא בבשרי את סבלות המשיח שיש עוד לסבול בעד גופו – הקהילה" (קול' א' 24).

ספרג'ון ביטא את קנאותו לתפקידו, ואת הסיבה לעבודתו הקשה:

"סיפוק מהעבודה הוא שירת הברבור של התהליך כולו. איש אינו רשאי לחשוב שאין לו מקום להשתפר. אם מישהו חושב שהוא קדוש מספיק – סימן שאין בו קדושה".

ספרג'ון מעולם לא הסתפק במידת הקדושה שהייתה בו, "לא שכבר השגתי או שכבר הגעתי לשלמות, אבל רץ אני בתקווה להשיג" (פיל' ג' 12). כשהיה בן 40 הוא נאם בפני רועי קהילות. הכותרת של דבריו הייתה: "קדימה!". בנאומו הוא אמר:

"בחייו של כל משרת חייבות להיראות העקבות של עבודה קשה. אחים, עִבדו, עִבדו, עִבדו! בזמן שוועדות שונות מבזבזות זמן על דיונים, עשו משהו – עִבדו. בזמן שחברות וארגונים חותמים על חוזים, הבה נצא לבשר את בשורת המשיח. אנחנו מדברים יותר מדי בשעה שהשטן צוחק להנאתו. צאו לעבודה – הֱיו גברים".

ספרג'ון היה משרת בלתי נלאה.

ספרג'ון ידע לסבול ולעמוד נוכח השפלה

העובדה שספרג'ון סבל ממצוקה גדולה מזו שאתה מתמודדים רוב הדרשנים היום הופכת אותו לדוגמה שראוי ללמוד ממנה.

ספרג'ון חווה תסכולים ואכזבות מדי יום. הוא אמר:

"מדהים לגלות עד כמה אדם קר לב יכול להזיק לך. הוא ניגש אליך לפני האספה, ומשתק אותך כשהוא מספר על בני משפחה שנפגעו מדבריך ושבגללך אינם נוכחים בקהילה. כשהמידע הזה מגיע אליך רגע קט לפני שאתה עומד ללמד, הוא אינו עוזר לך ללמד את הקהל אודות אהבת הזולת וחסד אלוהים".

אבל לפעמים קשה עוד יותר כשהתסכול בא לידי ביטוי בתום האספה:

"יש כל מיני 'חכמים' שהם עצם בגרון. ההערות שהם משמיעים בתום האסיפה מזעזעות אותך. אתה דיברת על עניינים של חיים ומוות, ואילו הם חישבו את משך הדרשה, ובסופה קובלים על כך שחרגת בחמש דקות מהמתוכנן".

בנוסף לקשיים האלה, שהם מנת חלקם של רבים, התמודד ספרג'ון עם אסונות בלתי רגילים.

ב-19 באוקטובר 1856 התאספו כעשרת אלפים איש כדי לשמוע את דבר אלוהים מפיו של ספרג'ון. לפתע צעק מישהו "שרפה", ובהלה גדולה אחזה בנוכחים. תוך כדי מנוסה נהרגו שבעה אנשים ורבים מהנוכחים נפצעו.

ספרג'ון היה אז בן 22, והאסון זעזע אותו קשות. הוא אומנם טען שנפשו הייתה קרובה לתהום אך לא נפגעה, אבל רבים לא הסכימו אתו. ידיד קרוב שלו אמר: "אחת הסיבות למותו של ספרג'ון בגיל צעיר היא החוויה הנוראית שהוא עבר באותו ערב".

הוא חווה גם אסונות במשפחתו. עשרה חודשים לפני אותו אסון הוא נשא לאישה את סוזנה תומפסון. למחרת האסון נולדו לו תאומים. סוזנה לא יכלה ללדת עוד. תשע שנים אחר כך, כשהייתה בת 33, היא הפכה לנכה וכמעט שלא זכתה לשמוע את הדרשות של בעלה. בנוסף לכל הקשיים שספרג'ון התמודד אתם, היה עליו לטפל באשתו הנכה ובילדיו. העובדה שסוזנה והוא לא יכלו להוליד עוד ילדים גרמה לו צער רב, במיוחד משום שהוא עצמו בא ממשפחה גדולה - היו לו 16 אחים ואחיות.

ספרג'ון חווה גם כאב פיזי רב. הוא סבל מדלקת פרקים ומדלקת בכליות. דלקת הפרקים תקפה אותו מאז שהיה בן 35, והלכה והחמירה עם השנים. במשך 22 שנה, עד יום מותו, הוא סבל מהמחלה.

למעלה ממחצית חייו הוא נאלץ להתמודד עם הכאב הגובר והולך בפרקי עצמותיו. לעתים הוא נאלץ לרדת מהבמה משום שלא היה מסוגל לשאת עוד את הכאבים. בסופו של דבר, בגיל 57, הכריעה אותו המחלה.

ספרג'ון גם עמד נוכח מלעיזים מהסוג הנורא ביותר. באפריל 1855 התפרסם מאמר בעיתון ידוע, ובו נכתב אודות ספרג'ון:

"סגנון דיבורו גס. הוא מתייחס בבוז לכל הטקסים הקדושים של אמונתנו. הוא נוהג בהם בחוסר כבוד. הוא מעליב את השכל הישר ומשחית כל חלקה טובה. דברי ההבל שלו מתובלים בגסות רוח".

אנשים ידועי שם הטיחו בו האשמות והטילו ספק בישועתו.

בשנת 1887 הושעתה חברותו בארגון הבפטיסטי, והוא הואשם במרדנות ובאי יכולת לקבל מרות.

ספרג'ון אמר: "איש לא יוכל לומר עלי דברים רעים יותר מאלה שכבר נאמרו. התאכזבתי מכף רגל ועד ראש. שמי הטוב נפגע עד כדי כך שאי אפשר לפגוע בי עוד".

כשמונה חודשים לפני מותו אמר ספרג'ון לידידו: "שלום לך, לא תראה אותי עוד משום שהמאבק הזה הורג אותי".

הבעיות הרבות האלה שברו את רוחו של ספרג'ון.

כשהיה בן 24 כתב: "רוחי נשברה עד שבכיתי בכי מר במשך שעה ארוכה, בלי לדעת את הסיבה לצערי".

ספרג'ון התבייש בדיכאונותיו, אבל הבין שהתרופה היחידה היא אמונתו באלוהים ובמשיח.

כיצד התגבר ספרג'ון על קשייו?

למרות הקשיים והרדיפות הצליח ספרג'ון להכריז באומץ את דבר אלוהים, עד כחצי שנה לפני מותו. השאלה היא כיצד הוא הצליח לתפקד נוכח הקשיים.

אמונה שאלוהים הוא ריבון וחזק אפילו מהכאבים

ספרג'ון האמין שאלוהים השתמש בכאבים כדי לשפר את תפקודו וכדי לפאר את המשיח. הוא הבין שאלוהים ריבון גם כשמדובר בקשיים שאתם הוא התמודד. העובדה הזו מנעה ממנו לקרוס. הוא אמר:

"אוי לי אם אחשוב שהיסורים שאני עובר לא נשלחו לי מאת אלוהים: שלא הוא זה שמילא את המים המרים בכוסי, שלא הוא זה שהביא מאבקים לחיי, שלא הוא זה שקבע את עוצמת צערי ואת כמות מכאובַי".

התפיסה שלו הייתה הפוכה מזו שמקובלת בימינו. הוא האמין שאלוהים לא רק רואה את העתיד, אלא גם מתכנן ומעצב אותו כרצונו. ספרג'ון לא ראה בעובדה הזו נושא לוויכוח אלא דרך לשרוד. בעיניו, הכאבים הם לפעמים התרופה הטובה ביותר של אלוהים. ספרג'ון אמר:

"בריאות בעולם הזה איננה הברכה הגדולה מכולן. אני מכיר כמה אנשים שאילו העניק להם אלוהים בחסדו דלקת פרקים, הם היו הופכים לאנשים רכים ומתחשבים".

הוא אמר את הדברים האלה משום שראה איזו תועלת הביא לו הסבל האישי שלו. הוא לא חיפש כאבים, אבל הכיר בערכם:

"נדמה לי שהפקתי תועלת מעטה מהתקופות שבהן, בחסד אלוהים, היה לי קל ונעים. ואילו רגעי הסבל, הצער והאבל היו לתפאורה היעילה ביותר של חיי, לספר הפרשנות הטוב ביותר שקראתי".

הוא ראה שלושה יתרונות בסבל. ראשית, הסבל היה קוץ בבשר שמנע ממנו להתגאות – כמו שאמר שאול השליח. ספרג'ון אמר שמי שאינו נושא את הצלב, סופו ליפול לידי השטן.

שנית, הסבל שלו העצים את היקף ההשפעה שהייתה לעבודתו:

"באחת השבתות לימדתי את דברי המשיח, 'אלי, אלי למה עזבתני?'. למרות שלא אמרתי זאת, לימדתי מתוך ניסיון חיי. שמעתי את השלשלאות שעל רגלַי וצווארי נוקשות בעת שהכרזתי את דבר אלוהים באוזני אחַי האסורים. באותו רגע לא הבנתי מדוע הייתי שרוי באפלה הקודרת הזו, אבל למחרת ניגש אלי אדם שצערו ניכר היטב על פניו. הוא אמר לי: 'מעולם לא שמעתי איש שמבין אותי כל כך טוב. חיי איומים. אבל באספה הראית לי את האור. הרגשתי שאתה מביט אל נבכי נפשי'. בחסד אלוהים שינה אותו איש את תוכניתו להתאבד. הוא פנה אל הבשורה ואל החירות. אני יודע שלא הייתי יכול לעזור לאיש הזה אילולא ידעתי בעצמי מהו דיכאון. אני אומר את הדברים משום שלעתים איננו מבינים את התכלית של הדברים שקורים לנו. אנשים מטיחים בנו האשמות שונות, אבל לפעמים עלינו לסבול כדי שנוכל לשרת את האנשים שאלוהים מביא לפתחנו".

שלישית, ספרג'ון ראה בכאב סימן לטוב שעומד להגיע:

"כמו שהעננים שחורים ומאיימים לפני גשמי הברכה, כך הוטל צל על נפשי לפני שאלוהים גילה לי את רחמיו".

בשעת משבר, טוּב לבו הריבוני של אלוהים מחזק אותנו משום שאנחנו יודעים שהוא שולט בכול.

מנוחה והנאה מהבריאה

ספרג'ון השתמש בבריאה – בטבע - כדי לשרוד. גם כשאמר שעלינו לעמול קשה למען המשיח, הוא לא שכח להזכיר שאלוהים ציווה על יום מנוחה בשבוע ויעץ לשומעיו לצאת וליהנות מהבריאה.

הוא הדגיש את העובדה שאלה שמשרתים בקהילה בשבת זקוקים ליום מנוחה במשך השבוע: "בשבת אנחנו עמלים יותר מאשר בכל יום. אם לא ננוח באחד מימי השבוע, בסופו של דבר נתמוטט". יום רביעי היה היום החופשי של ספרג'ון. הוא האמין שלעתים ראוי לצאת לחופשות ארוכות:

"מי שיוצא מדי פעם לחופשה נוהג בחוכמה. בטווח הארוך אפשר לומר שלעתים אנחנו עושים יותר דווקא כשאנחנו עושים פחות. עבודה קשה עשויה לגאול אותנו מחלק מהמטלות שמונחות על כתפינו, אבל מדי פעם עלינו לומר 'עצור!' ולשרת את אלוהים על ידי מנוחה ופנאי. אל תרשו לעצמכם לחוש נקיפות מצפון כשאתם מסירים מעליכם את העול למשך זמן מה".

לדעת ספרג'ון, כשיוצאים לחופשה יש לשאוף אוויר צח וליהנות מיפי הבריאה. הוא אמר ש"חוסר מעש מכניס לדיכאון – ביחוד ביום סגריר" אבל הוסיף ש"כשהרוח הבאה מהים טופחת על פנינו, וכשאנחנו פוסעים בחיק הטבע - נפשנו מכירה בחסד אלוהים וגופנו זוכה להתרעננות שהוא זקוק לה".

אני חייב להוסיף כאן כמה מילים בנימה אישית: אני משמש כרועה קהילה למעלה מ-15 שנה. לאחרונה חגגתי את יום הולדתי ה-49. במשך השנים הייתי ער לשינויים שחלו בגופי ובנפשי. חלקם קרו בגלל נסיבות מסוימות, אבל רובם התרחשו באופן טבעי. כשאני אוכל היום חצי מהכמות שאכלתי לפני 15 שנה, אני עולה במשקל. פעם הגוף שלי "שרף" את כל המזון שאכלתי, היום זה כבר סיפור אחר. היום אני פחות נחמד לסביבה אם לא ישנתי מספיק. בעבר, לעומת זאת, היו ימים שבהם עבדתי בלי גבול ולא חשתי כל עייפות. בשנים האחרונות אני זקוק ליותר שעות שינה, לפחות פעילות מואצת ולסדר יום מאורגן. אינני מדבר על בריאות, אלא על היכולת לשרת את אלוהים. אם אני ישן רק 4-5 שעות בלילה, אינני מסוגל לתפקד למחרת. אני חייב להכיר במגבלותי ולהתאים את עצמי. מי שרוצה לשרת את אלוהים, חייב לנהל אורח חיים שמתאים לגילו ולמגבלותיו הגופניות והרוחניות.

ספרג'ון צדק כשאמר:

"כולנו חייבים לדאוג לגופנו. מעט שכל ישר היה מועיל לאלה שהם 'מאוד רוחניים' ונוטים לייחס את מצבי הרוח שלהם למקורות על טבעיים, כשבעצם הסיבה לדיכאון שלהם נמצאת מתחת לאפם. האין בעיית עיכול גורמת כאב רב עד שנדמה שהאיש סובל מבעיה רוחנית, והאין חוסר שינה מתבטא בקוצר רוח?".

תפילה והגות

ספרג'ון הזין את נפשו על ידי תפילה לאלוהים והגות בדברו. הוא טיפח את חייו הרוחניים ואמר לתלמידיו:

"לעולם אל תזניחו את הארוחות הרוחניות שלכם, אחרת תאבדו את יכולת העמידה ורוחכם תשקע. הישענו על חסד אלוהים, וכך תוכלו לשרת את ילדיו ולהעיד על משיחו".

שפתו של ספרג'ון הייתה עשירה, רוחו הייתה חזקה וידיעותיו רחבות משום שהוא נהג להזין את נפשו בספרים רבים – שישה בכל שבוע. אינני אומר שכולנו יכולים לקרוא שישה ספרים בשבוע, אבל כולנו צריכים למצוא ספרות משיחית טובה ומועילה. ספרג'ון ידע שקריאה של חומר טוב מעמיקה את הקשר שלו עם המשיח:

"מעל הכול לַבּוּ את להבת אמונתכם בהעמקת הקשר שלכם עם המשיח. לבו של איש לא יתקרר אם יהיה קרוב למשיח כפי שהיו יוחנן ומרים. מעולם לא פגשתי אדם שיחסיו עם המשיח טובים ויחד עם זאת לבו חצוי".

ספרג'ון נהג להרבות בתפילה, שבמידת מה הזכירה את התנהגותו של ילד מחד ואת זו של איש עסקים מאידך:

"כשאני מתפלל, אני אוהב לפנות לאלוהים כמו שפונים לפקיד הבנק כשרוצים לפדות המחאה. אני נכנס, מניח את ההמחאה על הדלפק, הפקיד נותן לי את המזומנים, ואני ממשיך בעסקַי. אבל פעמים רבות, כשאני מתפלל, אני ניגש אל כס הרחמים למרות שאני יודע שאין בידי המחאה ושאיני ראוי להימצא שם".

ספרג'ון סיפר על הדרך שבה התפלל כשהיה מאוד חולה:

"כשסבלתי יסורים איומים, שגרמו לי לבכי שלא יכולתי לעוצרו, ביקשתי מכולם לצאת מהחדר. לא היה לי מה לומר לאלוהים פרט לזה, 'אתה אבי ואני בנך. אתה אב רך ורב חסד. אני לא הייתי מסוגל לראות את בני סובל כפי שאתה גורם לי לסבול היום. אילו בני סבל כך, הייתי עושה הכול כדי להקל עליו. הייתי כורך סביבו את זרועותי ותומך בו. מדוע תסתיר פניך ממני, אבי? מדוע תכביד עלי ידך ולא תעלה חיוך על פני?'. התחננתי ולבסוף הבנתי – אלוהים שמע את תפילתי. אני מודה לאלוהים ומהלל את שמו".

אם אנחנו רוצים לשרת את אלוהים גם כשאנחנו במצוקה, עלינו להיות בקשר הדוק אתו ולהישען על הבטחותיו, על חסדו ועל תפארתו.

תקווה לחיי נצח

ספרג'ון נשא את עיניו אל התקווה של חיי הנצח ולא אל מחיר הנאמנות בעולם הזה. שאול השליח כתב: "אין אנו מתייאשים, ואף על פי שהאדם החיצוני שלנו הולך ובלֶה, האדם הפנימי שלנו מתחדש יום יום. הן צרתנו הקלה של הרגע מכינה לנו כבוד עולמים גדול ורב עד מאוד. ואין אנו צופים אל הדברים הנראים, אלא אל אשר אינם נראים. כי הדברים הנראים לשעה הם, אבל הבלתי נראים – לעולמים" (קור"ב ד' 16-18). ספרג'ון האמין בדברים האלה, ואף אמר לחבריו:

"בקרוב נמות. היום אנחנו מביטים זה בזה, כולנו בריאים וחזקים. אבל יבוא היום שאחרים ירכינו ראש מעל ארון הקבורה שלנו. למותנו אין כל משמעות, אבל לדרך שבה אנחנו מנהלים את חיינו יש משמעות נצחית".

ספרג'ון אמר שכשאנחנו סובלים מכאבים, עלינו לחשוב על החוטאים שעומדים להישפט לנצח ועל הברכות שיהיו מנת חלקו של מי שנולד מחדש.

"חִשבו על אושרו של חוטא שנושע ושתכליתו מנוחה עם הקדושים. חִשבו על הברכות שיעניק אלוהים למאמינים... אינני דואג למה שקורה היום, דאגתי היא לנצח. אני מוכן להיות מזון לכלבים למשך 50 השנים הבאות, משום שאני בטוח שעתידי הנצחי מובטח. אני פועל, באמת ובתמים, למען המשיח".

כדי להמשיך ולתפקד בעת מצוקה אנחנו חייבים לשאת את עינינו מעל לקשיים ולרגשות של היום. עלינו לראות את הפרי שתפיק אמונתנו ואת מה שיעשה אלוהים בנצח.

שקט פנימי

ספרג'ון היה מסוגל לתפקד על אף הקשיים משום שידע היטב מי הוא. הוא לא הרשה לביקורת חיצונית ולהאשמות שווא שהוטחו בפניו לשתק אותו. ביקורת שאינה במקומה היא דבר מסוכן, משום שמי שמותח את הביקורת בעצם מצפה שנחדל להיות מי שאנחנו, כשהוא מנצל את העובדה שכל משיחי רוצה להשתנות ולהשתפר. אבל אם לא נהיה בטוחים במי שאנחנו, אנחנו עלולים לאבד כיוון. שאול השליח ידע מי הוא: "בחסד אלוהים הריני מה שאני" (קור"א ט"ו 10).

ספרג'ון הזכיר שבסעודת הפסח האחרונה של המשיח נעשה שימוש בגביע היין ובכיור לנטילת הידיים. הוא התייחס לשני הכלים האלה כאל סוגים שונים של שירות הזולת ואמר:

"לא אכפת לי אם אהיה הגביע או הכיור, ובלבד שאלוהים ישתמש בי. אחי, הֱיה אתה הגביע ואני אהיה הכיור. אבל שיהיה הגביע גביע והכיור כיור. כל איש מאתנו יהיה מה שמתאים למידותיו. אח יקר, הֱיה עצמך. ממילא לא תוכל להיות מישהו אחר. אל תהיה העתק של בני אדם אחרים אלא רק של המשיח. שרת את אלוהים על פי החסד שהעניק לך ועשה זאת על פי סגנונך ואישיותך. וכשאתה פועל, התחנן לאלוהים שיברך את פועלך".

אסור שיראת אדם תשתק אותנו. יראת אלוהים צריכה להניע ולהפעיל אותנו. אם אנחנו משרתים את אלוהים ובכל זאת נאבקים, עלינו לומר: "בחסד אלוהים הריני מה שאני".

ביטחון בניצחון המשיח

ספרג'ון מצא את היכולת לתפקד ולשרת גם נוכח קשיים משום שהיה בטוח בניצחונו של המשיח. לקראת מותו הוא אמר:

"לעולם לא תפגשו מלח זקן עומד על חוף הים ומודאג מכך שהגאות לא באה. לא! הוא ממתין בביטחון לגאות שתבוא ברגע הנכון. איש אינו סבור שלאחר השפל תבושש הגאות להגיע. לכן אל לנו לחשוב שהבשורה לא תופץ בארץ. אנחנו משרתים אדון כל-יכול. אדוננו יכול להושיע בני אדם מכל טעות. מי יוכל לפגוע בנו כל עוד נתהלך עם ישוע המשיח? ברצונו יוושעו רבים כחול אשר על שפת הים. לכן עלינו להיות אמיצים, לשיר שירי הלל ולהכריז את בשורתו של המשיח".

המאמר    Through Adversity  Charles Spurgeon: Preaching

נקודות בחייו של ספרג'ון

19/6/1834: ספרג'ון נולד בקלבדון, אנגליה * 6/1/1850: נולד מחדש * 1850: נשא דרשה לראשונה בחייו * 18/12/1853: הוסמך לרועה הקהילה ב-New Park Street Chapel (הקהילה מנתה אז 232 חברים) * 10/1/1855: לראשונה הופיעה דרשה שנשא בכתב עת * 8/1/1856: נשא לאישה את סוזנה תומפסון * 20/9/1856: סוזנה ילדה תאומים (תומס וצ'רלס) * 1856-57: ייסד בית ספר לרועי קהילות * 18/3/1861: בית Metropolitan Tabernacle נפתח באסיפת תפילה גדולה * 9/9/1869: הונחה אבן הפינה לבית היתומים לבנים * 6/5/1867: הונחה אבן הפינה לבניין בית הספר לרועי קהילה (הבנייה הושלמה במרץ 1868) * 2/1873: לקהילת Metropolitan Tabernacle נוספו 571 חברים וכעת היא מונה 4,417 חברים * 14/10/1873: הונחה אבן הפינה לבניין החדש של בית הספר לרועי קהילה * 1875: גברת ספרג'ון חנכה קרן לעידוד יצירת ספרים * 22/6/1880: הונחה אבן הפינה לבית היתומים לבנות * 1888: אמו של ספרג'ון, אליזה, מתה בגיל 75 * 7/6/1891 ספרג'ון דורש בפעם האחרונה ב-Metropolitan Tabernacle * 6/1891: סבל ממחלות ומכאבים עזים * 26/10/1891: חלה באופן חמור בשיגרון וממחלת כליות * גופו של ספרג'ון מת אבל רוחו נותרה עם המשיח אותו שרת כל חייו.