חנוכה

אירועים חשובים רבים התרחשו בארבע מאות השנה האלה: יסודם של בתי הכנסת, היווצרות כתות הצדוקים והפרושים ועליית האימפריה הרומית. אבל האירועים שלזכרם חוגגים את חנוכה היו משמעותיים הרבה יותר.

רקע היסטורי

חג החנוכה מציין את חנוכת בית המקדש, שהושחת בידי היוונים ונבנה מחדש. בכתבי הקודש אמנם אין תיאור של החג וגם אין בהם כל מצווה לחגוג אותו, אבל מסמכים היסטוריים שונים מספקים פרטים רבים אודות האירועים שקשורים בו. המסמך העתיק ביותר הוא שני ספרי המקבים (א' ו-ב'), שנמנים עם הספרים החיצוניים ונכתבו בין השנים 200 לפני הספירה לשנת 100 לספירה. הם אמנם לא נכתבו בהשראת אלוהים, אבל יש להם ערך היסטורי רב.

המקדונים

השנה הייתה 336 לפני הספירה. בארץ נשבו רוחות שבישרו על שינוי. דרייווש השלישי עמד אז בראש האימפריה הפרסית, ששלטה בעולם. במערב החל להתחזק מנהיג נוסף, אלכסנדר הגדול, בנו של פיליפ השני מלך מקדוניה. הוא אמנם היה אז רק בן עשרים, אבל כבר נחשב למצביא דגול. יכולתו הצבאית יוצאת הדופן אפשרה לו להתמודד עם עושרה של האימפריה הפרסית ועם עצמתה. בתוך פחות משלוש שנים הביס אלכסנדר את צבאו של דרייווש, וכשהיה בן שלושים כבר שלט בכל השטחים מאירופה, דרך מצריים בואכה הודו. אלכסנדר, שהיה נאמן לתורת אריסטו,  בנה את האימפריה שלו על יסודות התרבות היוונית והדת ההלניסטית.

 האימפריה היוונית עלתה ככוכב שביט וזהרה זמן קצר בלבד. אלכסנדר הגדול מת בהיותו בן 33, ושלטונו חולק בין ארבעה מפקדים מצבאו. המפקד ששלט בחלקה הצפוני של האימפריה היה סלווקוס הראשון.

המטורף

בגלל מיקומה הגאוגרפי המיוחד של ישראל - על אם הדרך בין סוריה למצריים ובין אירופה לבין אסיה ואפריקה - היא הייתה בעין הסערה. השליטה בה הייתה חיונית למי שרצה לשלוט באזור כולו. במשך כ-200 שנה כמעט סבלה ישראל בשל תאוות ההתפשטות של הממלכה הצפונית הסלווקית (מבית סלווקוס) מצד אחד, ושל הממלכה הדרומית התלמית (מבית תלמי) מצד שני. שתי הממלכות רצו לשלוט במזרח התיכון כולו.

בשנת 171 לפני הספירה עלה אנטיוכוס הרביעי על כס השלטון בממלכה הסלווקית. הוא היה שליט מר ואכזר. אנטיוכוס האמין שהוא אלוהים שלבש בשר, וקרא לעצמו אנטיוכוס תאוס אפיפנס, שמשמעו "אנטיוכוס האל הנראה". מתנגדיו כינו אותו אנטיוכוס אפימנס, כלומר "אנטיוכוס המטורף".

אנטיוכוס היה נחוש בדעתו לאחד את ממלכתו, שהייתה מורכבת מעמים רבים בעלי תרבויות ודתות שונות. הוא רצה לכפות על נתיניו את ההלניזם ואת השפה, הפילוסופיה והדת היווניות.

כתוצאה מכך קמו בישראל שתי תנועות. תנועת השמרנים, שהייתה מורכבת ברובה מאנשים דתיים שהעדיפו את שלטון התלמים, משום שאלה לא דרשו לייוון את נתיניהם. ההתייוונות לא הייתה כרוכה רק באימוץ הפילוסופיה היוונית. הייתה בה גם פשרה עם הדת ההלניסטית בכלל ועם המיתולוגיה היוונית וערכי המוסר המושחתים שלה בפרט. אותם שמרנים ראו את עצמם מחויבים לשמור על יהדותם.

לעומתם קמה התנועה "ההלניסטית המתקדמת". חבריה אימצו רבות מדרכי האריסטוקרטים ודאגו מעט מאוד לאמונה של אבותיהם. הם ראו את היתרונות הכלכליים והחברתיים של החברה המתקדמת והנאורה, והתרשמו מכך שההלניזם התקבל בשמחה בקרב רוב העמים. תנועה זו חפצה להיות תחת שלטון סורי. מחבר ספר המקבים אומר עליהם: "ויעזבו ברית קודש ויצָמדו לגויים ויתמכרו לעשות רע" (מקבים א' א' 15).

חוניו השלישי, שהיה באותה עת הכוהן הגדול בירושלים, התנגד נמרצות להלניזם. אחיו, ישוע שמו, חשב אחרת. הוא שינה את שמו ליאסון, והנהיג את הפלג ההלניסטי. רבים בישראל תמכו בו ורצו לכרות ברית עם היוונים (ראה מקבים א' א' 11). יאסון ניצל את ההזדמנות וזכה במשרת הכוהן הגדול כשהציע לאנטיוכוס אפיפנס שוחד רב. יאסון אפילו הבטיח לבנות מקדש לאל היווני. הוא בנה גימנסיון, מקום שבו נהגו הגברים להתעמל, חלקם בעירום, והכניס את תושבי ירושלים לרשימת האזרחים של אנטיוכיה. אנטיוכוס מצדו מילא ברצון את חלקו בעסקת השוחד, ומינה את יאסון לכוהן גדול. כדי להבטיח את מעמדו דאג יאסון שירצחו את חוניו אחיו והפך את ישראל לסיר לחץ. עד אז מעולם לא העז זר להתערב בתפקיד הכוהן הגדול.

 לאחר שלוש שנים נתמנה מנלאוס לכוהן גדול, לאחר שגזל אוצרות מהמקדש והעניק אותם כשוחד לאנטיוכוס.

שאיפותיו של אנטיוכוס אפיפנס המשיכו לגדול. הוא רצה לאחד את הממלכה ולהשיב את המצב שבו הייתה בימי אלכסנדר הגדול. בשנת 168 לפני הספירה יצא למלחמה עם מצריים. הוא היה בטוח בניצחונו, אלא שהשלטון הרומי נחלץ לעזרת מצריים. כשנשאל אנטיוכוס אם הוא מעדיף שלום או מלחמה עם רומי, הוא בחר בשלום לזמן מה, ונסוג ממצריים בבושת פנים.

בדרכו חזרה מהחוויה המשפילה במצריים, נכנס לירושלים. נודע לו שנפוצו שמועות שהוא מצא את מותו במצריים, וכן שיאסון ניסה למרוד במנלאוס. אנטיוכוס כעס על התיגר שקראו על שלטונו ועל ההתנגדות של הציבור היהודי להלניזם. הוא איבד את סבלנותו, ובלי כל התראה מראש הורה למפקד הצבא להחריב את ירושלים. את כל הזעם שהיה אצור בו הוא פרַק על היהודים. חייליו העלו בתים באש, חומות העיר נפרצו ועשרות אלפים נהרגו או נמכרו כעבדים.

אבל בכך לא תם ההרס שזרע אנטיוכוס. הצעד הבא היה החרבת בית המקדש. חייליו הרסו את מרפסות ההיכל ואת הקירות, ובזזו את הזהב הרב שהיה בו. אחר כך הקים אנטיוכוס בבית המקדש את פסלו של זאוס, ראש אלילי יוון, וכעבור עשרה ימים הקריב במקדש חזיר לכבודו של זאוס. אנטיוכוס היזה מדמו של החזיר בקודש הקודשים, שפך את השומן על המגילות ואחר כך קרע אותן ושרפן באש. החורבן הרב זעזע את היהודים בישראל. הטהור הפך לטמא, הקדוש מכל חוּלל: "בית המקדש הָשַׁם כמדבר, חגיה (של ירושלים) נהפכו לאבל, שבתותיה לכלימה, כבודה לבוז" (מקבים א' א' 39).

בית המקדש הוסב להיכלו של זאוס, והותר להעלות בו אך ורק קרבנות של חזיר. סמוך למזבח הוקם צריח וממנו השקיפו חיילים על ההיכל ועל הנעשה בו.

אנטיוכוס גם אסר על כל סממן יהודי. חייליו חיפשו בבתים, ומי שנתפס שומר את מצוות היהדות - הומת. מי שנתפס כשהוא שומר שבת, מקפיד על דיני כשרות, מל את בנו ביום השמיני או שהיו ברשותו מגילות התורה - הוצא להורג עם בני ביתו. נשים, גברים וטף הוצאו להורג באכזריות. ליהודים באותה תקופה היו רק שתי אפשרויות, להתבולל או למות.

מוות על קידוש השם

הימים היו ימי טרור ורדיפות. הנאמנים למורשתם נסו להרים או למדבר וחיו במערות. אבל חייליו של אנטיוכוס צדו אותם כפי שצדים חיות. אלפים הקריבו את חייהם משום שהיו נאמנים לה' אלוהיהם.

בספרי ההיסטוריה מתועדים תיאורים רבים של יהודים שסירבו להתכחש לאמונתם ושילמו על כך בחייהם. אלעזר, אחד מראשי הסופרים, היה אז בן תשעים. חייליו של אנטיוכוס ניסו לכפות עליו לאכול בשר חזיר, אך הוא סירב. הם הציעו לו פשרה: "לך, הבא בשר כשר ואכול אותו כאילו היה בשר חזיר". אלעזר דחה את הצעתם מפני שלא רצה להכשיל את אמונתם של הצעירים בעם. החיילים כעסו והיכו אותו למוות.

סיפורם הידוע של חנה ושבעת בניה מלמד על אמונתם החזקה. כשנאמר לבן השלישי להוציא את לשונו כדי שיכרתו אותה, הוא הושיט גם את ידיו ואמר: "בנדיבות מן השמים היו לי אלה ובעד תורתו לא אֶחשָׂך אלה וממנו אקווה לשוב לקבל אלה" (מקבים ב' ז' 11). האח הרביעי אמר: "נבחר לסבול המוות מידי בני אדם ולצפות לתקוות שניתנו מאת האלוהים כי על ידו נשוב לתחייה" (מקבים ב' ז' 14). חנה, שהייתה עדה לרצח בניה, עודדה אותם לעמוד איתן:

"בורא העולם אשר יצר התהוות האדם והמציא התהוות-כול, הוא ישיב לכם בחסד, גם הנפש וגם החיים, יען לא חסתם עליהם בעבור תורתו" (פס' 23), ולצעיר בניה אמרה: "אל תירא את התליין הזה כי אם מהיותך ראוי לאחֶיך תישא את המוות למען אשוב אקבל אותך ואחיך בעת הרחמים" (פס' 29).

לבסוף הומתה גם האם. אף אחד מבני המשפחה לא נכנע, וכולם הלכו אל מותם כשהם בטוחים בישועת אלוהים.

מתתיהו

פלוגות של צבא אנטיוכוס סבבו בארץ והוציאו לפועל את תכניתו. אחת מהן הגיעה לכפר מודיעין. החיילים בנו בה מזבח לזאוס, כינסו את התושבים, קראו למתתיהו הכוהן וציוו עליו להקריב חזיר לכבוד האל היווני ולכבוד אנטיוכוס.

מתתיהו, בן למשפחת החשמונאים, היה אב לחמישה בנים: יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר ויונתן. עיני כל התושבים בכפר היו נשואות אליו.

"לעולם לא!" הייתה תשובתו הנחרצת. באותו רגע ניגש אחד הכוהנים מהמתייוונים אל המזבח והתכוון להקריב את החזיר. כולם הבינו מה קורה. הם ידעו שלאחר שיוקרב החזיר יכפו על כולם לאכול את בשרו, כאות להזדהות עם הקרבן.

מתתיהו חטף את החרב מיד אחד החיילים והרג אותו. אחר כך רץ אל הכוהן הבוגד והרג גם אותו. חמשת בניו התנפלו על החיילים האחרים והרגו אותם. הם הרסו את המזבח, ונסו להרי יהודה כשהם משאירים מאחור את כל רכושם.

הייתה זו תחילתו של המרד באויביו של אלוהים.

המקבים

בכל יום גדל מספר הלוחמים הנאמנים שהצטרפו למורדים. הייתה זו מלחמת גרילה. המורדים תקפו מוצבים של צבא אנטיוכוס, השמידו מזבחות לאלילים והענישו משתפי פעולה. לאחר כשנה מת מתתיהו ממחלה, והנהגת המרד עברה לידי יהודה.

יהודה היה האיש הנכון לתפקיד. הוא היה לוחם כישרוני, ונודע בכינוי "המקבי", שפירושו "הפטיש".

במשך שלוש השנים שבהן התנהל המרד התגוררו המקבים במערות. הם הציבו מארבים, היכו שוב ושוב באויב וגרמו לו תסכול רב. המקבים נחלו ניצחונות מופלאים בבית חורון ובעמאוס, ופתחו את הדרך לירושלים.

טיהור המקדש

ללוחמיו של יהודה לא היה מושג עד כמה רע המצב בירושלים. כשראו את שערי המקדש שרופים, את העשב השוטה שצמח בכל מקום ואת פסלו של זאוס, הם קרעו את בגדיהם ופיזרו אבק ואפר על ראשיהם.

לוחמי החירות החלו מיד לטהר את המקדש. הם הסירו את האלילים, אבל לא ידעו מה לעשות עם המזבח עצמו: "ויוועצו על מזבח העולה המחולל, מה לעשות לו. ותצלח עליהם מחשבה טובה לנתוץ אותו לבלתי היות להם למוקש... ויניחו את האבנים על הר הבית במקום מיוחד עד בו נביא להורות עליהן" (מקבים א' ד' 44-46). הם בנו מחדש את קודש הקודשים, ובדיוק שלוש שנים מהיום שבו חולל המקדש, חנכו אותו מחדש.

נס חנוכה

חלק בלתי נפרד מחג החנוכה הוא הסיפור על נס כד השמן. בספרי ההיסטוריה אין כל עדות לנס הזה, וככל הנראה הוא התווסף למסורת היהודית כדי שהחוגגים יתמקדו באלוהים ולא במשפחת המקבים, שזמן קצר אחר כך הפכה למושחתת. יש לציין שהמסורת התפתחה בקרב הפרושים, אולי משום שהצדוקים ראו את עצמם כצאצאי המקבים. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו כינה את חנוכה "חג האור" הרבה לפני שנס כד השמן הפך לחלק ממסורת ישראל.

חנוכה וכתבי הקודש

האגדה של נס כד השמן אינה מספקת הסבר לכך שחנוכה נקרא חג האור ושחוגגים אותו במשך שמונה ימים. התשובות נמצאות בכתבי הקודש עצמם.

בתלמוד, במגילת תענית, כתוב ששיפוץ המזבח ארך שמונה ימים. יתכן שזה היה כך, על אף שאין כל מקור נוסף שמאשר מידע זה. אבל יש סיבה נוספת לכך שחוגגים את חנוכה במשך שמונה ימים.

בכתבי הקודש נהגו לחנוך או להקדיש דברים ביום השמיני. למשל, בהמה הייתה נשארת שבוע אצל אִמה, ורק ביום השמיני הוקדשה לאלוהים: "שור או כשב או עז כי יוולד, והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירָצה לקרבן אישֶה לה' " (ויק' כ"ב 27); "כן תעשה לשורך, לצאנך: שבעת ימים יהיה עם אמו, ביום השמיני תתנו לי" (שמות כ"ב 29). גם ברית המילה נערכת ביום השמיני. המזבח המקורי הוקדש במשך שבעה ימים, וביום השמיני נחשב לקדוש: "שבעת ימים תכפר על המזבח, וקידשת אותו והיה המזבח קודש קודשים, כל הנוגע במזבח יקְדָש" (שמות כ"ט 37). גם המזבח העתידי יהיה קדוש ביום השמיני: "שבעת ימים יכפרו את המזבח וטיהרו אותו ומילאו ידיו. ויכַלו את הימים, והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכוהנים על המזבח את עולותיכם..." (יחז' מ"ג 26-27).

המלך אחז טימא את המקדש והקריב קרבנות לאלילים (מל"ב ט"ז-י"ז). כשחזקיה בנו עלה על כס השלטון, הוא טיהר את המקדש וכעבור שמונה ימים חנך אותו: "ויבואו הכוהנים לפנימה בית ה' לטהר, ויוציאו את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה', ויקבלו הלוויים להוציא לנחל קדרון חוצה. ויחֵלו באחד לחודש הראשון לקדש וביום שמונה לחודש באו לאולם ה'..." (דהי"ב כ"ט 16-17).

לכן אין להתפלא שחוגגים את חנוכה במשך שמונה ימים. כך היה נהוג בכל פעם שהקדישו משהו לאלוהים. גם חג הסוכות נחוג שבעה ימים, והיום שאחריו הוקדש לאלוהים. המקבים חגגו את חנוכה במשך שמונה ימים בגלל הקשר שהם מצאו בינו לבין חג הסוכות: " ויחוגו את שמונת הימים בשמחה, כחג סוכות, בזכרם את רעוֹתָם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו" (מקבים ב' י' 6-7).

אם כך, חנוכה היה מעין חגיגה מאוחרת של חג הסוכות, כפי שחזקיה חגג מאוחר את הפסח משום שלא הספיק להשלים בזמן את טיהור המקדש (דהי"ב ל' 2-3; במדבר ט' 10-11). זו כנראה הסיבה שעד היום נוהגים לשיר בבית הכנסת בחג החנוכה את מזמורי ההלל (קי"ג-קי"ח) ששרים גם בסוכות.

מדוע חג האורים?

העובדה שחנוכה נחגג לראשונה עם זיקה לחג סוכות מספקת הסבר לכך שהחג נקרא חג האורים. שלמה חנך את בית המקדש הראשון בסוכות (דהי"ב ה' 3). בעת שחנכו את הבית מילא אותו כבוד אלוהים, ואש ירדה על המזבח. אחר כך נהגו ישראל להאיר את המקדש בכל ימות החג, ואך טבעי שנוהג זה אומץ גם בחנוכה.

נבואת דניאל

התנ"ך אינו מציין בפירוש את חנוכה משום שהאירועים התרחשו לאחר שכבר נחתם. אבל האירועים נחזו על ידי הנביא דניאל, מאות שנים לפני שהתרחשו.

בפרק ח' מתעד דניאל את החזון שראה. הוא מספר על אייל בעל שתי קרניים (סמל לממלכת פרס ומדי), חזק עד כדי כך שלא ניתן לעמוד בפניו. אחר כך הופיע צפיר עזים (סמל ליוון), מהמערב. צפיר העזים נע במהירות גדולה, עד כי נראה שרגליו אינן נוגעות בקרקע. בין עיניו הייתה קרן חזקה ובולטת (אלכסנדר הגדול). הצפיר היכה באייל בעצמה רבה, שבר את שתי קרניו והרגו. מיד אחר כך צמחו במקום קרן הצפיר ארבע קרניים (סמל לארבעת המפקדים בצבאו של אלכסנדר, שחילקו ביניהם את הממלכה לאחר מותו). בין ארבע הקרניים האלה גדלה קרן אחת (אנטיוכוס אפיפנס) והייתה לחזקה ביותר. היא הפילה אפילו מן הכוכבים (כנראה מהצדיקים שבעם ישראל) ורמסה אותם. אותה קרן ראתה את עצמה כאל, ואף תבעה שיועלו לה קרבנות.

דברי המשיח (יוח' י' 22)

בימיו של ישוע, דווקא בימי החנוכה, כשעם ישראל חגג את שחרורו מיד האויב, הוא חשב על חירות מושלמת, על המשיח שיושיע אותם מיד הגוי הכובש. הם ציפו שאותו משיח יגאל אותם ושהשכינה תשוב אל המשכן, כפי שהיה בימי שלמה.

כשמחשבה זו בראשם פנו אל ישוע כמה פרושים ושאלו: "עד מתי תחזיק את נפשנו במתח? אם אתה המשיח, אמור לנו בבירור" (יוח' י' 24). ישוע כבר הוכיח בדבריו ובאמצעות נסים שחולל שהוא אכן המשיח. אבל הם דחו אותו משום שלא מילא את הציפיות שהיו להם מהמשיח. הם ציפו למשיח שיהיה מצביא, לאדם חזק ולמנהיג דגול. ישוע ניסה להרחיב את תפיסת עולמם הצרה ולהסביר להם אודות אלוהותו של המשיח: "אני והאב אחד אנחנו", אמר (פס' 30). אבל דבריו הכעיסו אותם והם רצו לרגום אותו.

מות קדושים

מחבר האיגרת אל העברים מפרט דוגמאות לאנשים שאמונתם הייתה גדולה, ביניהם כאלה שסבלו רבות: "אחרים עונו עד מוות ולא הסכימו להינצל, למען ישיגו תחייה טובה יותר. אחרים התנסו בחרפת לעג והלקאות שוטים וגם בכבלים וכלא. נסקלו, נוסו בעינויים, נוסרו במשור, הומתו בחרב, נעו ונדו עטופי עורות כבשים ועזים, בסָבלם מחסור, צרות והתעללות – אכן העולם לא היה ראוי לאנשים אשר כאלה – ותועים היו במדבריות, בהרים, במערות ובנקיקי הארץ. כל אלה, אך כי אמונתם העידה עליהם, לא ראו בקיום ההבטחה" (עבר' י"א 35-39).

בתנ"ך אין כל אזכור למאמינים שמתו על קידוש אמונתם. לכן סביר שקטע זה מדבר על אלעזר, על חנה ובניה ועל אחרים, שמתו בימיו של אנטיוכוס.

חנוכה ואחרית הימים

כתבי הקודש מלמדים שאירועי חנוכה היו רק צל של אירועים שעוד עתידים לבוא. דניאל הנביא אומר שרבים מישראל יכרתו ברית עם מושל זר (דני' ט' 27). הברית הזו תהיה יריית הפתיחה של שבע שנים הידועות בשם "השבוע השבעים של נבואת דניאל". הברית הזאת, שנקראת "ברית את מוות ועם שאוֹל" (ישע' כ"ח 15), תסמל את המרד של בני האדם באלוהים. בעיוורונם הם יפנו אל משיחי שקר, במקום לשאת עיניים אל המשיח האמיתי.

לאחר שלוש שנים וחצי יכריז אותו משיח שקר שהוא אלוהים, וידרוש שיעבדו אותו (תסל"ב ב' 4). בדומה לאנטיוכוס אפיפנס, גם הוא יטמא כל דבר קדוש. עליו אמר ישוע: "כאשר תראו את השיקוץ המשומם, כנאמר בפי דניאל הנביא, עומד במקום קדוש - על הקורא להבין - אזי הנמצאים ביהודה, שינוסו אל ההרים" (מתי כ"ד 15-16).

המצב יהיה ברור, פשרה או מוות. רבים יכשלו (דני' י"א 30; תסל"ב ב' 3) ורבים מאלה שיישארו נאמנים לאלוהים ישלמו בחייהם (דני' י"א 33; מתי כ"ד 22). התקופה הזאת תהיה קשה מכל תקופה אחרת בתולדות ישראל (דני' י"ב 1).

סיכום

חנוכה הוא חג זיכרון לגבורה ולנאמנותו של אלוהים. רבים מתו "ולא הסכימו להינצל, למען ישיגו תחייה טובה יותר" (עבר' י"א 35). רבים פעלו באופן נועז למען אמונתם, מתוך ביטחון באלוהיהם. כאלה אנשים רצויים לאלוהים, שהרי "בלי אמונה אי אפשר להיות רצוי לאלוהים" (עבר' י"א 6).

חנוכה הוא גם החג שבו זוכרים את נאמנותו של אלוהים. ניסיונותיו של אנטיוכוס להשמיד את דבר אלוהים ואת עמו לא הצליחו. אלוהים לא נתן לו להשמיד את העם ואת אמונתו. אנטיוכוס לא היה יכול לשנות את תכנית הישועה של אלוהים. הנס הגדול התרחש, לא בכד שמן אלא שנים אחר כך - על הצלב, כשהמשיח כיפר על חטאינו, קם מהמתים וישב לימין הגדוּלה במרומים.

המאמר: Hanukkah

מתוך: Zion`s Fire, December 1990